כשהרמתי לראשונה מוצג, נשק, מתוך אינספור כלי משחית שנאספו ב"יחידת השלל" הנמצאת בצריפין, אמר לי הקצין המלווה שכדאי קודם לעטות כפפות. חלק מכלי הנשק שנמצאים פה, אמר, היו במגע עם גופות של מחבלים.
נבהלתי.
אינספור חפצים דוממים שמורים כאן, מרכיבים יחד תמונת הרג ואובדן. הם נאספו מתוך אזורי הקטל, מקרב האתרים בהם התרחשה הזוועה, מהמקומות בהם ניהלו חיילי צה"ל קרבות מול חורשי רעתם. כבר בכניסה לחנייה, עומדות מנוקבות מירי מרכבות המוות הלבנות, הטנדרים עליהם דהרו המפלצות אל תוך שטח ישראל. לצדן, עומד השופל הצהוב שקרע בחדווה את הגדר שהפרידה, ואיתה כמו קרע את התקופה כולה.
גם אופנועי המוות עליהם הם דהרו צוהלים אל תוך יישובי העוטף, תרים אחר קורבנות תמימים, סוף־סוף דוממים כאן. מוקפים כולם גדר תיל מחלידה. בצד השני, על שטיח שחור בתוך אוהל לבן גדול, שוכבות מכונות הרג מכל סוג. פצצות, מטולי אר־פי־ג'י, נשקים. מטעני חבלה, משגר טילים מאולתר עם הדפס של שאהידים.
נכנסתי לאוהל וסרקתי את האזור, כמו שאני עושה לפני כל צילום. מחפש זווית מתאימה. החלטתי לבנות סטודיו עם רקע לבן, ולנתק את מכונות המוות מהמקום בו הן נמצאות. לצלם אותן ככה. מנותקות מהסביבה. כמו שמצלמים רוצח שנתפס בתחנת המשטרה, כדי לקבל מקסימום פרטים ומינימום הפרעות. להסתכל לרוצח עמוק אל תוך נקבוביות העור, אל תוך האישונים.
לאחר הטעות הראשונה, נטולת הכפפות, מיהרתי לעטות על הידיים כפפות חד פעמיות שהזכירו לי את העבודה בימי הקורונה, וצללתי אל תוך הזוועה. במשך כמה שעות בחרתי וצילמתי את כלי הנשק שיכולים לספר סיפור. כאלה שיש בהם משהו אישי. מידי פעם עלה מהם ריח המוות. ממש, כפשוטו. ריח של נבלה. הקצין ראה את הפנים המתעקמות מול הצחנה ואמר – "אל תשאל. יש עדיין נשקים ורצועות נשק עם כתמי דם של מחבלים".
הצבתי בסטודיו הלבן, המאולתר שלי, דליים ישנים של טחינה וצבע מלאים בכדורי מק"כ, מקלע כבד. שקי אורז מלאים בכדורי קלאץ', חיקויים של רובי M16 מעץ שנלקחו מבית ספר בו למדו ילדים.
לאחר שסיימתי לצלם את המוצגים שבאוהל, יצאתי החוצה. פה נגלה החלק הפחות קטלני, אך לא פחות מעניין. אינספור פרטי ביגוד. הר של מדים, נעליים, צעיפים, כובעים. הרבה של חמאס, חלק של פת"ח. כנראה מזכרות מסוף קורס. ציוד אישי שנלקח שלל. הסתובבתי סביב מערום פריטי הלבוש, ובכל מבט משהו אחר תפס לי את העין. החל בתיק אימון של קבוצת הכדורגל של גבעת־אולגה, ועד תמונות של פקידים פלסטינים מצולמים מחויכים לצד פקידים אחרים, מלוכסני עיניים. או צילום פסטורלי (על סף מחריד) של שני בכירים פלסטינים, מחזיקים קוקוס ושותים מתוך קש. כנראה שלמישהו כאן הייתה השתלמות בכירים, איפשהו באסיה.
עוד נבירה בתוך שלל החפצים המוכרים לכאורה, אבל כל כך זרים. ניירת של המשרד הפלסטיני לביטחון פנים. תמונות משפחתיות, אפודים, נעליים טקטיות, תחפושת לילדים עם הכיתוב – "חייל דובדבן".
יש פה גם ציוד צלילה וסנפירים, שמטרתם לא הייתה הנאה מהקסם המופלא שבמעמקי הים. על משטח עץ שוכבת סירת גומי מפונצ'רת, עם מנוע שהגיע מהחוף של זיקים. לשם, הגיעו מחבלים דרך הים כדי לרצוח במתרחצים. והכול נראה לא אמתי. כמו חיקוי של חיקוי שהגיע מעלי אקספרס. בחנתי חפץ ועוד חפץ ועוד אחד. ואחרי שעות של צילום, הקצינים במקום כבר רמזו לי שאת הזמן שהוקצב לי ניצלתי מזמן. כשצעדתי חזרה לכיוון המכונית שלי, ראיתי בארגז של אחת ממרכבות המוות הלבנות שהגיחו מעזה, רגב של אדמת הנגב. ומתוך הרגב הזה נבטו סרפדים, אבל גם ניצנים ירוקים ראשונים של חיטה. וחשבתי לעצמי, שאולי יש כאן איזה מסר. לצד הסרפדים, עוד תצמח גם חיטה.
