יהודה סבינר לבש את מדי צה"ל לראשונה לפני כשלוש שנים, כשהיה בן 30. הוא התגייס לשירות סדיר מקוצר (שלב ב'), עבר טירונות של חודש והוכשר כרובאי 02. הוא מן הסתם לא העלה אז על דעתו שימצא את עצמו משרת כרופא בחטיבת קומנדו שנלחמת ברצועת עזה. אבל כמו בצמתים קודמים בחייו, סבינר לא היסס לצאת למשימה.
המלחמה תפסה אותו ואת משפחתו בשכונת הר־נוף בירושלים, שם מתגוררים הוריו. "במשך שנה וחצי לא התארחנו אצלם מפני שדיתי סבלה מדיכוי חיסוני חמור, ולא יכולנו לנסוע למקום שיש בו עוד אנשים מעבר למשפחה הגרעינית", הוא אומר. בחול המועד סוכות הוא ביקר אצל רבו, הרב שאול אלתר, מנהיגה של קהילת "פני מנחם". "עמדתי בתור כדי לומר לו חג שמח, וכשהייתי כבר עם רגל אחת בחוץ הוא צעק לי 'בשורות טובות'. זה היה חריג. סיפרתי על כך לאשתי, ולא הבנו מה זה היה. במוצאי שמחת תורה, כשהתפניתי להתקשר אליה מהדרום, היא הזכירה לי את זה".
בליל שמחת תורה הוא עוד רקד אצל הרב'ה בירושלים. בשעה שש וחצי בבוקר הרטיטה אפליקציית מד"א את המכשיר הנייד של סבינר. "אני כונן מתנדב במד"א במשך שנים, אבל מאז תחילת ההתמחות שלי כרופא, האפליקציה נמצאת אצלי במצב אר"ן (התרעה על אירוע רב נפגעים – א"ר). דווח שם על נפילות טילים, אבל חשבתי שזו טעות. כשזה המשיך, רחלי אמרה לי שבטח יקראו לי מהיחידה". בשנים האחרונות, לצד התמחותו ברפואת ילדים, שירת סבינר ביחצ"א, יחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף. ואכן, כשעה לאחר שהחלו ההתרעות קראו לו להגיע ליחידה, וסבינר נפרד ממשפחתו ונסע לבסיס של פיקוד העורף ברמלה.
"החיים של כל אחד מאיתנו תלויים באחר, וזה מה שיפה בצבא. זכיתי ליחס מכבד מאוד, החל מרמת המח"ט והמג"ד. ברמת הצוות, אתה רואה את ההערכה ההדדית. הפכו את העולם כדי שיהיה לי מה לאכול מבחינת כשרות בתנאים המחמירים שאני רגיל אליהם, אף שאמרתי שאני אסתדר"
"ביציאה מירושלים ראיתי יירוטים בשמיים. הכביש דיבר בעד עצמו – הרבה מאוד אנשים במדים שנסעו במהירות. כשהגעתי ליחידה כבר היו שם המון כוחות. חתמנו על ציוד חירום ומיהרנו לדרום. בדרך ראינו שרפות כתוצאה מנפילות, ודהירה של כוחות מיוחדים דרומה. הגענו לאשקלון ונשלחנו לכל מקום שהייתה בו נפילה. בימים הראשונים היו המון כאלה. טיפלנו בפצועים וסרקנו דירות שספגו טילים".
ביום השני למלחמה נשלחה היחידה של סבינר גם ליישובי העוטף כדי לאתר נעדרים ולחלץ גופות. "בבארי ראינו דברים מזעזעים, במיוחד בכל מה שקשור לעולם של ילדים. חודשיים אחר כך, בחנוכה, נזכרתי שמסופר שהיוונים אמרו לעם ישראל 'כתבו לכם על קרן השור: אין לנו חלק באלוקי ישראל'. קרן השור שימשה באותה תקופה כבקבוק לתינוקות, והיוונים רצו להילחם בעם ישראל גם בגיל הכי צעיר שלו. כך שהיו לנו כבר בעבר אויבים שפגעו לנו בתינוקות".
לרוץ נגד האינסטינקט
לאחר כמה שבועות של פעילות חילוץ באשקלון וביישובי העוטף, פנה אל סבינר חבר מלימודי הרפואה והציע לו להצטרף ללוחמה בעזה כרופא בחטיבת המילואים 11, חטיבת קומנדו המורכבת ברובה מיוצאי יחידת אגוז. "עניתי לו שאם צריך, אני מוכן. ביקשתי אישור מהמפקדים שלי לחבור אליו, ושאלתי גם את רחלי. חשבתי שהיא תחדל אותי, אבל היא אמרה לי: 'אל תחשוב לרגע שתוכל להגיד שאני חדלתי אותך. רק תזכור שיש לך ארבעה ילדים, ואני מקווה שלא תעשה שטויות'".
לא הוכשרת כלוחם.
"הוכשרתי כרופא צבאי וכרופא חילוץ, לא כלוחם, אבל לא התלבטתי לרגע. אני יודע לבצע את העבודה גם מהניסיון שלי כמתנדב ותיק במד"א, וגם כרופא בשניידר. בתורנות בבית החולים אתה מקבל מדי לילה ילדים במצב רפואי מורכב שמתנדנדים בין חיים למוות, ונדרש לעסוק הרבה בטיפול נמרץ.
"אמרתי לאנשי חטיבה 11 מההתחלה מה המגבלות שלי מבחינת ההכשרה, אבל הוספתי שאם צריך אותי שם, אני בא. היה לי פרק למידה של כשבועיים, שבו אימנו אותי והכשירו אותי בחיילות פרט ובכל מה שצריך כדי לעבוד בצוות. אני נמצא בצוות 'פת"ן' – פינוי, תספוק וניוד – יחד עם אנשים מקצועיים מאוד שנבחרו בקפידה. אני יודע שיש לי על מי לסמוך, ויש בצוות כאלו שתפקידם לנהל את האירוע של הלחימה".
ביחידה החדשה המתינה לו קבלת פנים חמה. "החיים של כל אחד מאיתנו תלויים באחר, וזה מה שיפה בצבא. זכיתי ליחס מכבד מאוד, החל מרמת המח"ט נדב מייזלס והמג"ד שמוליק ברזילי. ברמת הצוות, אתה רואה את ההערכה ההדדית. הפכו את העולם כדי שיהיה לי מה לאכול מבחינת כשרות בתנאים המחמירים שאני רגיל אליהם, אף שאמרתי שאני אסתדר".
"בעבר הייתה לי התלבטות קשה אם להגיע הביתה במדים או לא. מאז שבעה באוקטובר אנחנו במציאות שונה. במוסדות החינוך של הילדים שלי כותבים את השם שלי על הלוח בתחילת היום, כדי להקדיש את התפילה והלימוד לזכותי. זה לא משהו שיכולתי לחשוב שיהיה אפשרי לפני שלושה חודשים"
לא פעם הכוח שלו היה תחת אש, אך לדברי סבינר, תקופת הפעילות באשקלון בתחילת המלחמה הייתה מפחידה יותר. "אתה יוצא לרחוב תוך כדי מטחים כדי להיות שם ולהגיש עזרה. יצא לי לטפל בכמה פצועים קשה, מחוסרי הכרה, בזמן שהרקטות עפות מעלינו ואין לנו הגנה. אתה רואה בשמיים מטחים, שומע פיצוצים, וברור לך שעם כמות כזאת של שיגורים, יהיו גם נפילות בשטח. במצב כזה אתה רוצה לברוח ולהתגונן, אבל אתה מחליט ופועל נגד האינסטינקט שלך".
בתחילת המלחמה התבשר סבינר על נפילתו של רס"ן יאיר זלוף – מפקד הפלוגה הכירורגית בחטיבה 401, וחברו לעבודה בבית החולים שניידר. "אדם נדיר, מענטש, שגם היה חתום על מחקרים ופרסומים בספרות המדעית הבינלאומית. כשרופאה מהמחלקה התקשרה אליי לבשר לי על נפילתו, זה תפס אותי בנקודה רגישה. היינו תוך כדי אירוע, הייתה אזעקה, ואני נשכבתי וחוויתי פחד מוות. הכול התחבר לי באופן מצמרר להודעה על מותו של יאיר. המוות נהיה מוחשי, קרוב ואישי מאוד".
מעט לפני הורדת הכתבה לדפוס, המוות שוב מכה בסביבתו הקרובה. ביום שלישי השבוע נהרג בקרב במרכז הרצועה רס"ל אלקנה נוילנדר מהיישוב אפרת, חובש קרבי ששירת יחד איתו והיה חברו הטוב. אחת התמונות המופיעות בעמודים אלה צולמה על ידי נוילנדר ז"ל. "הוא היה בחור יקר מאוד עם עוצמות רבות, תמיד חתר להיות מקדימה ולהיות הכי מועיל", אומר סבינר. "מקצוען אמיתי, גם מבצעית וגם רפואית. כל אחד תמיד רצה להיות איתו בצוות. הוא היה חבר אמיתי, וזו אבדה קשה מאוד".
על חודה של חרב
את ד"ר סבינר הכרתי לפני כארבע שנים, כשהוא השתתף בקבוצה שהנחיתי. זמן קצר לאחר שהצטרף לחטיבת הקומנדו בעזה, הוא שלח לי תמונה מהנגמ"ש וביקש "רעיונות לפעילות קבוצתית קצרה ומגבשת". לתמיהתי הוא הסביר: "מדי פעם, כשאנחנו לא עסוקים בפעילות, אנחנו צריכים דרכים להתגבש ולהתאוורר". "מלבד תפקידי כרופא, ביקשו ממני לדבר לפני החיילים לקראת הכניסה לעזה ובהדלקת נר ראשון של חנוכה", הוא מספר לי כעת.
החברים בבית החולים שניידר נתנו גם הם חיבוק חם. "הרופאים הבכירים ואנשי ההנהלה, כולל מנהלת בית החולים אפרת ברון־הרלב, התקשרו אליי כדי לעודד. סגן המנהל, ד"ר עומר ניב, נמצא בקשר רציף איתי ועם אשתי בכל מה שצריך".
ואיך מתייחסים אליך פה בבני־ברק?
"הילדים שלי לומדים במוסדות חינוך שהם המיינסטרים החרדי, ובעבר בכל פעם שהייתי בשירות מילואים, הייתה לי התלבטות קשה אם להגיע הביתה במדים או לא. מכיוון שחזרתי עם הרכב היישר לחנייה שמתחת לבניין, ואני גר לא הרחק מהכניסה לעיר, הימרתי שלא יראו אותי ויהיה בסדר. מאז שבעה באוקטובר אנחנו במציאות שונה. אצל הבן שלי בחיידר וגם אצל הבת כותבים את השם שלי על הלוח בתחילת היום, כדי להקדיש את התפילה והלימוד לזכותי. המחנכת של הבת שלי שלחה לנו שוקולדים ביום שישי וכתבה: 'לקראת שבת משהו מתוק מלופף בברכה מלב אל לב, ממשיכה לחשוב עליכם ולהתפלל'. זה לא משהו שיכולתי לחשוב שיהיה אפשרי לפני שלושה חודשים.
"כשהגעתי הביתה לשבת – וזה קרה רק פעמיים בכל התקופה – הלכתי עם הלבוש החסידי ועם הנשק לבית הכנסת שלנו. הייתה דרשת חיזוק של הרב, ובין השאר הוא אמר: 'זה קרוב אלינו. יש לנו חייל מבית הכנסת שנמצא שם. את החלק שלנו, ללמוד ולהתפלל, אנחנו חייבים לעשות כמו שצריך'".
"אני לא גנרל גדול, אבל די ברור שתחום התצפיתניות למשל יעובה מאוד, ויידרשו הרבה יותר זוגות עיניים כדי להסתכל על הגבולות לכל אורכם. ברור גם שיצטרכו יותר זוגות אוזניים להאזנה, ועוד אנשים לסייבר. אני יכול לראות בעיני רוחי מהלך של הקמת מנהלת שירות ביטחוני, גוף סמי־צבאי שיותאם לציבור החרדי"
הופתעת מהיחס הזה?
"אני חושב שזה מתבקש, וזה היה מתבקש גם לפני כן. יש גמרא שאומרת שבזמן שיש אהבה חזקה, אפשר לישון יחד על חודה של חרב. אני חושב שלא לחינם נבחרה המטאפורה הזאת; זה עובד גם הפוך. כשברמה הלאומית כולנו נמצאים במצב סכנה, על חודה של חרב, זה מחייב אותנו להיות ישרים ויציבים ולאחוז זה בזה".
הוא מספר שמעבר ליחס האוהד, הסביבה גם נרתמת לסייע. "נשים בקהילה מבקשות לעזור לאשתי ולהקל עליה. כך גם חברות שלה מקבוצות התמיכה של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה, כשבבני־ברק לא למדו, אחד מראשי הישיבות של הקהילה שלנו הגיע ללמוד עם הבן שלי".
הוא לא המגויס היחיד ממשפחת המוצא שלו. אחיו הצעיר שירת בחיל הים, ומשרת בימים אלה במילואים. אביו, שהיה עד לפני חצי שנה המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת גור, הוא מתנדב ותיק בזק"א, ובתחילת המלחמה יצא ליישובי העוטף. "אחרי שהוא פעל שם במשך שבוע, אמרתי לו: 'אבא, יש לך שני בנים מגויסים בסיכון גבוה, וזה מספיק'. הוא ירד לפרופיל נמוך יותר, אבל מיד החל לנסוע מדי ערב עם קבוצות של חרדים כדי להפעיל מנגל לחיילים בשטח, בעלות של 50 אלף שקלים לערב".
אתה מזהה תהליכים שמתרחשים בציבור החרדי ביחס לשירות הצבאי בעקבות המלחמה?
"אני חושב שזו שעת הכושר, זמן מסוגל של פתיחת לבבות וגם פתיחת מוח. התגלגל לפתחך אירוע שאמור לשנות את כל מה שהאמנת בו. הוא משנה פרדיגמות שהיו בציבור החרדי, ועכשיו גם ברור שהמערכת הצבאית כן צריכה אותם. החוכמה היא להתנהל במבוך הזה בשכל ולצאת עם הערך הרצוי, ולא לבזבז את הזמן על מלחמות עקרות. זו אחריות של כולנו לממש את שעת הרצון הזאת".
אם יושב מולך עכשיו ראש אכ"א, מה אתה מייעץ לו? איך להגדיל את שיעור החרדים שמתגייסים לצה"ל?
"יש לי חזון שדורש לצאת מהמשבצת. אני לא גנרל גדול, אבל די ברור שתחום התצפיתניות למשל יעובה מאוד, ויידרשו הרבה יותר זוגות עיניים כדי להסתכל על הגבולות לכל אורכם. ברור גם שיצטרכו יותר זוגות אוזניים להאזנה, ועוד אנשים לסייבר. אני יכול לראות בעיני רוחי מהלך של הקמת מנהלת שירות ביטחוני, גוף סמי־צבאי שיותאם לציבור החרדי. אני מקווה שכשאחזור בשלום מהמלחמה, אוכל להתניע מהלך כזה. אני לא מדבר על עילויים שמקדישים את כל זמנם לתורה והם חלק ממערכת ההגנה שלנו, אבל אם אברך או תלמיד ישיבה יחליטו שהם לא ממשיכים ללמוד, אני בהחלט רואה אותם משרתים תחת מנהלת מהסוג הזה. לטווח הרחוק זה יעזור לכלכלה, לשותפות ולחוזה הרב־מגזרי במדינת ישראל".
השאלה היא אם כל יוזמה כזאת לא תיפול בגלל חוסר אומץ של מנהיגי הציבור החרדי.
"אם נותנים לי לצאת לדרך עם תוכניות כאלו, ורק מבטיחים לי שלא יתקפו אותי, אני לוקח את זה עכשיו. שום מהפכה במגזר החרדי לא התרחשה מלמעלה. אני הייתי לבד כשלמדתי רפואה, והיום יש עשרות חרדים במסלול הזה. זה לא הגיע מהמנהיגים, לא מקודקוד הפירמידה אלא מהבסיס. אותו דבר מתרחש גם בתחום התעסוקה ובאקדמיה בכלל. יש מהפכות מטורפות, ויש משבר הנהגה גדול. הציבור הישראלי לא רואה את זה, ולפעמים לא רוצה לראות את זה".
הצבא מצידו ערוך לקלוט את הציבור החרדי?
"לא מספיק. כשהייתי בן 16 נסעתי באוטובוס בירושלים ושמעתי קללה קשה, ואני זוכר את הצמרמורת שהייתה לי בגוף. צריכים לזכור שאלו אנשים שנמצאים בחממה מסוימת מאוד. מצד אחד אנחנו לא רוצים לשנות את הצבא, ומצד שני לא רוצים לשנות את החברה החרדית, ולכן אני אומר שצריך לייצר מסגרת סמי־צבאית.
"אני כבר בגיל 14 או 16 התחלתי תהליך של היפתחות כששמעתי הרצאות של דוקטורים, וזה הכין אותי להמשך. לקחת מישהו שלא הגיע מהיסודות האלה ולשים אותו עם ציבור חילוני, זה לא פשוט. אין לי עניין לפתוח את זה בשעת מלחמה, אבל אם תושיב עכשיו בצוות לא דתי מישהו שלא עשה הכנה לכך, הוא יצא מזה חילוני".
זו לא טיסה לחלל
ד"ר יהודה סבינר (33) גדל בשכונת הר־נוף בירושלים. הוריו הם חסידי גור, והוא התחנך במוסדות החסידות. החלום שלו להיות רופא התעורר כבר בגיל צעיר, בעקבות ההערצה שרחש לרופא ילדים מהמרפאה בשכונה. כששיתף את הוריו בשאיפותיו המקצועיות, הם חשבו שמדובר במשובת נעורים; הם מצידם ייעדו אותו להיות גדול בתורה. רב מהישיבה ששמע ממנו על תוכניתו, אחז את ראשו בין שתי ידיו ואמר לו: "אתה צריך פסיכיאטר. זה לא מעשי. אתה לא תתקבל, אתה לא יכול. אתה גם לא תצא נגד כל הקהילה שלך".
כשהשתדך עם רחלי, גם היא מחסידות גור, היה חשוב לסבינר שאשתו לעתיד תדע שייתכן שהוא לא יישאר בישיבה כל חייו, אבל המסר הלך לאיבוד בדרך. שמונה חודשים אחרי החתונה הוא סיפר לה על חלומותיו, והיא הייתה המומה. אחרי לילה של בכי אמרה לו: אני לא אהיה זו שאהרוס לך את החלום. היא רק ביקשה ממנו שלפני שיעזוב את הכולל, יקבל אישור מדמות חינוכית מסוימת ששניהם סמכו עליה.
בגיל 20 למד סבינר לראשונה את לוח הכפל ואת ה־ABC. הוא השלים לימודי ליבה במכינה לחרדים, השיג ציונים גבוהים בבחינות השונות והצליח להתקבל ללימודי רפואה בטכניון. "ביום הראשון ללימודים שם, השומר בכניסה שאל אותי אם אני משגיח הכשרות החדש", הוא נזכר. בשנתו השנייה כסטודנט הוא הקים את עמותת "חרדים לרפואה", שמסייעת לחרדים להשתלב בלימודים בתחום, ושואפת להגדיל את מספר הרופאים והרופאות החרדים. "היום נער או נערה חרדים שרוצים להיות רופאים, כבר יודעים שזו לא טיסה לחלל ושזה אפשרי. כ־70 חרדים התקבלו בשנים האחרונות ללימודי רפואה, וחלקם כבר סיימו. הדרך עדיין ארוכה, כי החרדים הם 13 אחוז מהאוכלוסייה בישראל, ואנחנו רחוקים מאוד מייצוג כזה בתחום הרפואה.
"בהתחלה העברתי הרצאות למתעניינים, היום אני פחות פעיל בעמותה, ובעיקר עונה לאנשים שפונים אליי כדי להתייעץ. המודעות עזרה לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל עדיין צריך שיהיו אנשים מספיק מוכשרים שיוכלו לעשות את זה, כי יש תנאי קבלה. תחשוב גם על אדם חרדי בן 23 שרוצה להיות רופא – יש לו כבר שני ילדים, והוא יודע שיידרשו לו עשר שנים לסיים את ההכשרה, ושבשנים הללו הוא רק יוציא כסף ולא יכניס. כשיגיע לשלב ההתמחות, הוא יצטרך לעבוד ארבע עד שש שנים בבית חולים, וחמישים אחוז מהשבתות והחגים שלו יהיו שם. במצב כזה, ההחלטה להיות רופא הופכת לא כדאית – גם בתחום של הזוגיות והמשפחה, וגם מבחינה כלכלית".
הוא עצמו סיים את הלימודים בטכניון לפני שלוש שנים וחצי, ואז עשה שנת סטאז' בבית החולים שיבא בתל־השומר. לאחר מכן החל התמחות ברפואת ילדים בבית החולים שניידר, ובין לבין התגייס לצה"ל, לשירות מקוצר. "כבר כילד התחפשתי הרבה פעמים לחייל, וגדלתי עם המון הערכה לצבא והכרה תודעתית בחשיבותו. הרצון שלי להתגייס התחזק בעקבות הלימודים עם אנשים ששירתו בצה"ל, אבל לא מצאתי את הדרך להשתלבות מאוחרת. אחרי הקורונה המדינה קיבלה החלטה לבנות כוח חירום לאומי שמורכב מבני המגזר החרדי, כדי שבמצב של אירוע חירום המוני תהיה מערכת שמסונכרנת על התדר הנכון עם החברה הזאת. כך נולד מסלול הגיוס שהייתי במחזור השני שלו".
כשאתה משווה את ההחלטה שלך ללמוד רפואה להחלטה להתגייס, מה גרם ליותר גבות להתרומם?
"זה שונה לחלוטין. ללכת לרפואה נתפס כמשהו לא רציונלי, התאבדות על חלום שאין לו שום סיכוי. בנוסף, כשאתה צעיר ואתה ראשון בתחום, הפוליטיקה החרדית מזהה אותך כגורם שצריך להילחם בו כדי שלא תהיה מודל לחיקוי. היום אני בוגר יותר, חובת ההוכחה שהייתה עליי מולאה בשלמות. הוכחתי להם שאפשר לעשות את זה ולהישאר חרדי דבק במצות וירא שמיים. יש לי משפחה ויש לי גב, וזה יותר פשוט".
משחק החיווטים
הבת דיתי נולדה זמן לא רב לאחר שאביה החל את ההתמחות ברפואת ילדים. "לא ידענו כלום לפני הלידה, אבל אמרתי לאשתי שיש לי תחושה שהילדה הזאת תשנה לי את הקריירה. היו לי תוכניות שנים קדימה להתמחות ותת־התמחות בטיפול נמרץ, שחשבתי לעשות אולי בקנדה.
"דיתי נולדה כמעט בלי מאפיינים אובייקטיביים של תסמונת דאון. כשהרופאה קראה לי ואמרה שיש חשד קטן לדאון, הרגשתי כמו רכב שטס באוטוסטרדה על 250 קמ"ש והרימו לו את בלם היד. זו הייתה טלטלה חזקה, תחושה ראשונית שנעצרו החיים. ידענו שנתמודד עם זה כמו שצריך, והיה גם ברור לי שזה לא עונש. חשתי רגשות עזים של אהבה ושל לוחמה – אני פה בשבילך. עם הזמן דיתי אספה כמעט כל בעיה רפואית שיש בספר, ולא משנה אם היא נדירה או לא. היא דאגה ללמד אותי את הספרים דרך הפרקטיקה".
כשהייתה בת שלושה חודשים עברה דיתי ניתוח לב. לאחר שלושה חודשים נוספים התגלתה אצלה "תסמונת וסט", תסמונת נוירולוגית נדירה שגורמת בין השאר לפרכוסים חריפים אבל שקטים. "אם לא מאתרים את התסמונת תוך שלושה שבועות, הילד עלול להפוך לצמח. למזלי תפסנו את זה מהר. אצלנו בשניידר יש שישה מקרים כאלה בשנה, ומשום מה חלק גדול מהם הגיעו בדיוק בתורנויות שלי".
"ללכת לרפואה נתפס כמשהו לא רציונלי, התאבדות על חלום שאין לו שום סיכוי. בנוסף, כשאתה ראשון בתחום, הפוליטיקה החרדית מזהה אותך כגורם שצריך להילחם בו כדי שלא תהיה מודל לחיקוי. היום אני בוגר יותר, הוכחתי שאפשר לעשות את זה ולהישאר חרדי דבק במצות וירא שמיים. יש לי משפחה ויש לי גב, וזה יותר פשוט"
סבינר הבין מהר מאוד את המשמעות הייחודית של רופא ילדים שיש לו בבית ילדה עם צרכים מיוחדים. "להיות רופא זה לא רק לרפא, אלא גם להביא את המשפחה ואת הסיטואציה לפתרון המיטבי. כשאתה נדרש לבשר להורים בשורות קשות בנוגע למחלה של ילדם, אתה מפיל עליהם פטיש של חמישה קילו; כשהם יודעים שגם אתה מתמודד עם דבר כזה, הערוץ ביניכם נקי יותר".
האתגרים הרפואיים הרבים של דיתי דרשו גם היערכות משפחתית חדשה. "כשהתחלנו לראות את הבעיות המצטברות, רחלי אמרה לי: 'אני עוזבת את העבודה שלי באדריכלות. ברור שמבין שנינו, אתה זה שצריך להמשיך במסלול'. עם הזמן למדנו שהורה לילד עם תסמונת דאון עובד אצל הילד. ביום ראשון אתה נפגש עם מומחה כזה וביום שני עם מומחה אחר. לילדים האלה יש בעיות ייחודיות. רופא עיניים רגיל, למשל, לא מבין בבעיות עיניים של תסמונת דאון. לא הכול מסונכרן במקום אחד. יש מרפאה קטנה לתסמונת דאון בבית החולים הדסה, אבל היא לא מספקת את מה שצריך".
כך סימן לעצמו סבינר עוד יעד: להקים מרכז רפואי לטיפול בילדים עם תסמונת דאון. "כשאובחנה אצל דיתי תסמונת וסט, עשיתי סקירת ספרות ומצאתי מאמר מחקרי של מרכז לתסמונת דאון בארה"ב, שבדק ארבעים ילדים שיש להם את השילוב של דאון ושל וסט. זה הרשים אותי, ואז גיליתי שיש בארה"ב כמה מוסדות מצוינים בתחום. החלטתי לנסוע למרכז כזה בדנוור. חבר חב"דניק שעשה איתי טירונות קישר אותי עם שליח חב"ד בקולורדו, והשליח חיבר אותי לרופא מהקהילה שלו שמנהל מחלקה באותו בית חולים, וגם אירח אותי אצלו ונתן לי את הרכב שלו.
"הגעתי לבית החולים לפני כארבעה חודשים. הפרופסור בא לשם ביום שאמור להיות יום חופש, וישב איתי בארבע עיניים מהבוקר עד הערב. בהמשך הוא דאג שאיחשף לכל המרפאות שיש שם לתסמונת דאון, ושכל אחד מאנשי הצוות יפנה לי בין חצי שעה לשעה. ביום האחרון שלי שם הוא לקח אותי למסעדה כשרה, וישבנו ארבע שעות נוספות. הוא אמר לי: 'אם אתה הולך להקים מרכז כזה בישראל, אני אהיה המנטור שלך, אהיה שם בשבילך'. הרגשתי שכל דבר בנסיעה הזאת היה על־טבעי. כאילו רוח דחפה אותי".
אחרי שיסיים את שירות המילואים שלו, מתכנן סבינר לנסוע שוב לארה"ב כדי ללמוד מה עוד נדרש כדי להקים מרכז רפואי לילדי תסמונת דאון. "כשאלוקים רוצה לעשות משהו טוב, הוא לוקח אדם עם השפעה ומשחק לו בחיווטים האישיים כדי שיחולל דברים גדולים. אם לדורון אלמוג למשל לא היה בן עם צרכים מיוחדים, הוא היה אולי רמטכ"ל או שר ביטחון – אבל כנראה לא היה מקים את הכפר השיקומי 'נחלת ערן', שהוא פרויקט בסדר גודל בינלאומי. יש עוד אנשים שקיבלו מתנה יקרה של ילדים עם צרכים מיוחדים, כדי לעשות טוב לאחרים. אני בהחלט מאמין שקיבלתי את דיתי כדי לקחת את כל התחום של טיפול בילדים הללו לשלב הבא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
