הרב דניאל קינד, רב חטיבת גבעתי, מספר גם הוא על סוגיה הלכתית רגישה ומורכבת, חסרת תקדים כמעט, שהובאה לפתחו במלחמה הנוכחית: חיילים נשואים שביקשו לפני צאתם לקרב להכין גט על תנאי. המשמעות היא שאם חלילה יוכרזו כנעדרים, נשותיהם יהפכו לגרושות ולא יישארו עגונות. "מילאנו את הבקשה שלהם, בסיוע הרבנות הצבאית", מספר הרב קינד. "יש פורמט מוגדר של התהליך הזה. הפסיקה אומרת שאם אדם נעדר במשך שנה, ידונו אם להגדיר אותו כמת אף שלא מצאו אותו. כמובן, זו לא תהיה פסיקה של רב חטיבה, אלא הרב הצבאי הראשי ידון בזה".
"שאלו אותי על גרפיטי. אמרתי: תראו, מה שנצרך עושים. למשל, מסמנים את ארבע רוחות השמיים כדי שלכוח תהיה שפה משותפת. אבל מה שנועד להנאה אישית, למה לעשות? איך גרפיטי מקדם אותנו למטרה של ניצחון במלחמה? בסוף אתה לא רוצה לענות תשובות, אתה רוצה לתת עקרונות"
תשכחו מכל מה שחשבתם על רבנים צבאיים, אם בכלל חשבתם. הרבצ"רים של היום חיים את השטח, מכירים את המציאות הצה"לית מבפנים, וחלקם בעלי רקע קרבי. רובם צעירים למדי, בשנות השלושים לחייהם, כך שלא הרבה השתנה מאז שהסתערו וזחלו וירו. לרבנות הצבאית של ימינו יש מוקד פניות פעיל של ענף ההלכה, יש לה גם יח"צ לא רע, ואפילו פרזנטור – הסאטיריקן והתסריטאי אמיר מויאל. אבל גם הניסיון האישי וגם המהפכה השיווקית לא יכלו להכין את הרבנים לתפקיד שהם ממלאים בחזית ההלכתית־ההיסטורית שמתהווה מאז שמחת תורה תשפ"ד. במקרים מסוימים הם הופכים כל אבן תורנית כדי לתת ללוחמים היתרים שנדמים כמרחיקי לכת, דוחקים את גבולות ההלכה עד לקצה. באירועים אחרים הם מסכנים את חייהם כדי להעניק לחללי צה"ל כבוד אחרון.
"כשחייל נתקל בשאלה הוא לא פונה לרב של הישיבה או לרב מהשכונה, הוא פונה אלינו", מבהיר סרן הרב נתנאל פרארי, רב חטיבה 460 (בית הספר לשריון). "הוא יודע שהרב הצבאי זו הסמכות ההלכתית. הצבא דואג שלרבנים שמגיעים לשטח יהיו כל הכלים לתת תשובות ברורות. הם מודעים למציאות הצבאית ומבינים את ההתמודדויות שם".
הנוכחות של הרב, שנתפס גם כמעין מפקח הלכתי, לא עלולה להפריע לשיקול הדעת של חיילים בזמן לחימה?
"הייתי אומר שלהפך – כל הרעיון הוא להעניק לחיילים ראש שקט, שהם ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות".
"הרבנות לא באה להפריע, היא באה לאפשר", אומר הרב משה מקמל, רב חטיבה 7 בחיל השריון. "גם אם אני אומר על משהו שהוא אסור, החיילים יודעים שהם קיבלו את המענה ההלכתי שלהם, וזה מאפשר להם להיות לוחמים יותר טובים".
"בעבר הרבנים הצבאיים נתפסו, בצדק או שלא בצדק, כקונילמלים שנשלחו מלמעלה כדי לעשות בעיות במטבח", אומר הרב חיים נבון – רב, פובליציסט וסופר, שמרבה לנתח בכתביו סוגיות ישראליות אקטואליות. "היום היחס אליהם שונה לגמרי. אפשר לראות את זה בסרטונים המדהימים שהתפרסמו עם תחילת התמרון הקרקעי: גדוד אחרי גדוד נכנסים לעזה בתקיעות שופר ובצעקות 'שמע ישראל'. לעיתים את הטקס הזה מובילים המג"ד והרב הצבאי זה לצד זה. לא ראינו ולא שמענו דברים כאלו מאז ימי בר כוכבא. כשעופר וינטר העז בעבר להזכיר רבע פסוק, שחטו אותו. היום האווירה בצבא היא אחרת".
כששבת הופכת ליום רביעי
שלוש סיבות הביאו לכך שתפקוד הרבנים הצבאיים במלחמה הזאת שונה מאוד מתפקודם בעבר, מנתח הרב חיים נבון. "קודם כול, החברה הישראלית הפכה למסורתית יותר; ראינו למשל שעשרות אלפי חיילים לא דתיים דרשו ציציות צבאיות לפני שנכנסו לעזה. היחס הזה לדת מקרין גם על היחס שלהם לרבנים. שנית, הציונות הדתית הפכה קרבית יותר, והנוכחות של חובשי הכיפות בין הלוחמים והמפקדים היא לא פרופורציונלית. לזה אפשר להוסיף את השינוי שחל ברבנים עצמם: גדל כאן דור של רבנים צבאיים שהיו בעבר לוחמים, ולפעמים אפילו נשארו בגדוד האורגני שלהם, רק הפעם בתפקיד רב".
גם המספרים הבלתי נתפסים של החללים הפכו את תפקיד הרב לחלק בלתי נפרד מחזית הלחימה. "בשבעה באוקטובר הייתי מהרבנים הראשונים שהגיעו לגזרת העוטף", מספר רס"ן הרב איתמר סיאני, הרב של חטיבת הצנחנים. "הייתי שם כבר ב־12:30 בצהריים. לפני הרבה שנים התנדבתי בזק"א, אבל המראות בשמחת תורה היו קשים במיוחד. יצא לי לטפל הפעם בחללים גם תחת אש ותחת מתקפת רקטות, ובמספרים שלא היינו רגילים אליהם. ואתה צריך לעטוף את הגופות, להכין, לנקות, לקחת טביעות אצבע. ועשינו את כל זה".
"אני יכול להגיד שעם תחילת התמרון בעזה, כל מג"ד אמר 'אני צריך איתי רב', בוודאי אחרי שהם ראו את העיסוק בחללים בשמחת תורה", מספר הרב פז. "ברגע שנכנסו לעזה, לא ידעו למה לצפות וכמה חללים יהיו, אבל ידעו שהתפקיד של הרב יהיה נצרך. אנחנו רואים עכשיו שחוליות של הרבנות הצבאית נכנסות פעמים רבות למקומות שונים ברצועה, מחפשות ומנסות לאתר. אסור לי להיכנס לפרטים, אבל אני יכול להגיד שהרבנות נמצאת בכל מקום".
התחום ההלכתי המרכזי שדרש פסיקות והכרעות בשלושת החודשים האחרונים, מספרים הרבנים הצבאיים, היה שמירת השבת. וכמו בתחומים אחרים, גם כאן מציאות המלחמה דרשה גמישות הלכתית. "העצימות של הפעילות היא משהו שישראל לא ראתה בחמישים השנים האחרונות", מאבחן רס"ן הרב יהושע גרשטיין, רב חטיבת האש 282 של התותחנים. "כבר בתחילת הלחימה עלו שאלות לגבי פעולות רבות שהן לא בהכרח מבצעיות, אבל ייתכן שהן תומכות במאמץ המלחמתי – האם הן מותרות בשבת? ואם לוחם סגר חודשיים בחזית, ועכשיו יש לו הזדמנות לצאת הביתה ולהתרענן, האם לאפשר לו לצאת או לחזור בשבת? אצלנו בחטיבה לוחמים יצאו ליום אחד, והייתה התלבטות אם להוציא אותם ביום חמישי מאוחר בלילה ושיחזרו בשישי לפני כניסת שבת, או להוציא אותם בשישי בבוקר ולהחזיר אותם סביב צאת שבת, בידיעה שהנסיעות וכל השינוע יתרחשו בשבת. אחרי שיח עם המפקדים הגענו למסקנה שמבחינה מורלית נכון יותר שיהיו בליל שבת בבית עם המשפחות, בגלל מה שזה נותן להם להמשך".
מנקודת מבט הלכתית, על מה מתבסס היתר כזה?
"הפסיקה הזאת מבוססת על מהלכים בשולחן ערוך, למשל סוגיות שעוסקות במי שהולך להציל חיים, האם הוא יכול לחזור הביתה בשבת. הדיון בתלמוד מתייחס לאדם שמפליג בספינה, והשאלה שעולה שם היא עד כמה אתה צריך להטריח את עצמך לצאת לפני שבת".
"הגישה של הרבנות הצבאית אומרת שכל עוד הדבר קשור לפעילות מבצעית, או תומך פעילות מבצעית, אנחנו נתיר נסיעה בשבת – אבל לא בכל מקרה", מבהיר הרב קינד. "הרבנות היא לא חותמת גומי, ובמצבים שבהם הבנו שזה לא קשור באמת לפעילות מבצעית, חזרנו לפקודה הרגילה שאומרת שאין נסיעות מנהלתיות בשבת.
"יחד עם זאת, אנחנו שמים דגש על כך שהגדר ההלכתי של המלחמה הוא 'עד רדתה', כפי שנאמר בדברים פרק כ'. ענף הלכה ברבנות הצבאית גם הוציא סרטון בנושא. אנחנו לא מתירים רק דברים שהם פיקוח נפש, אלא גם את מה שנמצא במעטפת. האם מותר לעשות בשבת דו"ח שמראה איפה כל חייל? לכאורה אין פה פיקוח נפש, זה לא מציל עכשיו אף אחד. אבל מכיוון שהשליטה בכוח אדם מסייעת בסופו של דבר לכך שחיילים לא יאבדו ולא יינזקו, התרנו גם דברים כאלה".
"זה התחיל כבר בשבעה באוקטובר: קיבלנו שאלות מאנשים שלא היו בטוחים אם מותר להם לנסוע רק ישירות לבסיס, או שהם יכולים לעשות משימות מנהלתיות בדרך", מספר הרב פז. "אמרתי להם חד־משמעית: אנחנו באירוע, תעשו כל מה שנדרש. גם אם היום שבת, תנהגו כמו ביום רביעי, זה אותו דבר. מובן שאסור לבשל או לעשות מלאכות אחרות שאינן קשורות לפעילות, אבל כל מה שנחוץ כדי להתקדם ולהגיע ללחימה, צריך לעשות במהירות המרבית".
רב צבאי, הוא אומר, חייב להכיר את המציאות המבצעית לפרטיה כדי לפסוק. "לפני התמרון הקרקעי פנו אליי חיילים שהיו צריכים לנסוע בשבת ממקום מסוים למקום אחר. באותו שלב לא סיפרו לחיילים מתי שעת השי"ן, כדי שהמידע הזה לא ידלוף, אבל אני נמצא עם האג"ם וחשוף למידע. כרב צבאי אני לא יכול לומר להם מתי שעת השי"ן, אבל כן יכול לומר 'בדקתי ומותר לכם לנסוע', בלי להסביר למה.
"לפני חודש כל החטיבה יצאה להתרעננות. החיילים חזרו לשטח כינוס בחמישי בערב, והכניסה חזרה לעזה נקבעה ליום ראשון. אבל בחטיבת שריון צריך לעבוד על הטנקים – לפתוח זחל, לתקן בוגי, יש הרבה דברים לעשות כדי שביום ראשון יוכלו לחזור ישר ללחימה. אתה לא יכול להיכנס עם תקלות בכלים, כי האויב יכה בך. אומר לי סגן מפקד החטיבה: 'הרב, שלא יהיו בעיות. שלא יהיה חייל שיגיד לי שהוא לא עובד על הטנקים בשבת'. אמרתי לו: 'אל תדאג, אני איתם'. היינו עם החיילים בשבת, כל רבני הגדודים, כדי לענות על השאלות".
הרב מקמל מספר על פנייה שקיבל מאחד ממפקדי הגדודים בחטיבה 7: "הוא אמר שהחבר'ה מעלים כשירות, ויסיימו עם כל האימונים והטיפול בכלים רק אחרי כניסת השבת. השאלה שלו הייתה אם הוא יכול לקחת אותם לאיזשהו מקום כדי שיתקלחו במים חמים ויאכלו ארוחה ביחד. אמרתי לו שמקלחת בוודאי מותר להם, כי הם כבר כמה ימים לא התקלחו, ושיש ערך מחבר גם לארוחה משותפת. זה דבר שיכול להוסיף רוח לחימה".
מה תגידו לחייל ששואל אם מותר לו לעשן בשבת כי זה מרגיע אותו?
הרב פז: "שמעתי על שאלות כאלה. לא הייתי מתיר את זה בשום פנים. חייל שנוהג לעשן, אבל כל שבת יודע להתאפק, יכול גם פה. צריך להבדיל בין התחושה האישית ובין מה שמסייע במשימה".
"אלו שאלות שאכן עלו מהשטח", מאשר גם הרב מקמל. "במצב כזה אני אתייעץ ואנסה להבין את המציאות של אותו חייל. יש הבדל בין לוחם שבעוד שנייה יצא לפעילות עם השלכות מסוכנות, ובין חייל אחר שעם כל הכבוד, כרגע הוא לא במצב הזה. או חייל שעושה סיור בבט"ש, ואומר שהוא רוצה לשמוע מוזיקה כי זה מעיר אותו. אני לא בטוח שאתיר לו את זה בשבת, אבל אדע לכוון את התשובה שלי. יכול להיות שבמקרה קיצון אגיד לו כן, אבל רק אחרי התייעצות וירידה לעומקם של דברים".
לחימה או חופה
לא רק שאלות הלכתיות־נטו מובאות להכרעתם של הרבנים; לעיתים הם מתבקשים לסייע בשאלות ערכיות. "אחד הלוחמים היה צריך להתחתן שבועיים אחרי שהתחיל התמרון", מספר הרב סיאני. "הוא התלבט מאוד אם לדחות את החתונה, לא ידע אם להיכנס לתמרון או לא. מצד אחד זו מלחמת מצווה, מצד שני יש לו ארוסה שמחכה. היה פה שיקול הלכתי, מוסרי וערכי. בסופו של דבר הוא נכנס לתמרון ולחם, מתוך ראייה שצורכי עמך ישראל באים לפני הצורך האישי שלו".
הגיוס הנרחב של חיילי מילואים, שרבים מהם נשואים, קיבל ביטוי בשאלות מהתחום הזוגי והאינטימי. "שאלו אותי אם אישה צריכה ללכת למקווה כשבעלה נמצא בכלל בתוך עזה", מגלה הרב מקמל. "אם מהחיבור שלי לחטיבה אני יודע שהוא לא הולך לצאת היום, יכול להיות שאתיר דחייה של הטבילה ביממה, אם זה יותר נוח לה והיא רוצה ללכת בצורה רגועה".
ההירתמות ההמונית של אזרחים למען כוחות הביטחון יצרה גם היא שאלות משלה. "עם ישראל המיוחד שולח לנו מנות בהמוניו", מספר הרב מקמל, אך טוב הלב הלאומי הזה הצריך התייחסות הלכתית: לא תמיד אפשר לדעת אם המנות – גם אלה שעל נייר הכסף המכסה אותן כתוב "כשר" – הוכנו על פי כל כללי הכשרות. "בסוף צריך את הרב בקצה – אם זה רב החטיבה, הרב הגדודי או אפילו נגד כשרות – שידע לתת תשובה בנושא. פנו אלינו השפים חיים כהן ומושיק רוט, הראו מה יש להם בתעודת הכשרות, ושאלו מה אפשר להביא. עם ישראל, ואני אומר מניסיון, רק רוצה שיגידו לו מה אפשר, ולפי זה הוא נותן".
"זה לא רק עניין של כשרות, אלא גם של בריאות הצבא", מבהיר הרב גרשטיין. "עם כל הרצון הטוב והאהבה, כשאזרח מביא אוכל ללוחמים בשטח אנחנו לא יודעים – אולי המזון לא נשמר בקירור כמו שצריך, ועכשיו כולם יקבלו קלקול קיבה. מבחינת הכשרות, ניסינו לאשר ולהכניס ככל שאפשר, גם דברים שבשגרה היינו מסתכלים עליהם קצת אחרת. ברור שזה מחמם את הלב של כולם. ראינו בעלי מסעדות שלא הייתה להם כשרות בשגרה, ובמלחמה הם הבינו שיש כאן אנשים שלוחמים כתף אל כתף, ואם שולחים אוכל, צריך שכולם יוכלו לאכול ממנו יחד".
"היו לנו הרבה שאלות על כשרות, ואיך אפשר לבשל בתוך חאן־יונס", מציין הרב קינד. "הגיעו גם שאלות על צום עשרה בטבת. פרסמנו הנחיה שאומרת לא לצום, כדי להיות בכוננות מבצעית".
הרב מקמל נזכר בשאלה אחרת שלא הייתה יכולה לעלות בימי שגרה: "התקשר אליי חייל ואמר שהוא הולך לשהות תקופה ארוכה בתוך הטנק. החיילים חיים שם, ובמחילה, גם עושים שם את הצרכים. הוא שאל אם הוא יכול להתפלל בטנק, אם הוא יכול להניח תפילין במקום כזה. היו חיילים ששאלו אותי איך להתפלל עמידה בתוך הנמ"ר, כשאין מקום לעמוד. מצאתי את עצמי מנסח מסמך ארוך של שאלות שהגיעו אליי, חלק מהן הפניתי הלאה, לראש ענף הלכה. הוא נתן תשובות – באומץ, צריך להגיד. מי שלא חי את המציאות הצבאית, הדברים יכולים להיראות לו מופרכים, אבל הרבנים היום מחוברים מאי פעם. הם נמצאים בתוך היחידות, מבינים את השלבים של הלחימה ואת מה שהחטיבה הולכת לעבור, ולפי זה מתאימים את התשובה בשטח".
חלק מהתמונות שהגיעו מעזה עוררו ביקורת על התנהגותם של החיילים, למשל בתוך מסגדים. גם אתם נשאלתם על היחס למקומות כאלה, ולבתים העזתיים בכלל?
"שאלו אותי על גרפיטי", מספר הרב פז. "אמרתי: תראו, מה שנצרך עושים. למשל, מסמנים את ארבע רוחות השמיים כדי שלכוח בתוך המבנה תהיה שפה משותפת. אבל מה שנועד להנאה אישית, למה לעשות? איך גרפיטי מקדם אותנו למטרה של ניצחון במלחמה? בסוף אתה לא רוצה לענות תשובות, אתה רוצה לתת עקרונות".
מה תאמר לחייל שרוצה להכריז "שמע ישראל" ברמקולים של מסגד?
"אני לא רוצה להיכנס לפינה הזאת. מפקד אחד יגדיר ככה ומפקד שני יגדיר אחרת, ואני נמנע מלהיכנס לדברים שהם שנויים במחלוקת. מה שהמפקד יגיד זה מה שיעשו, אבל אני לא מכיר הרבה מפקדים שיתירו את זה".
"כשמגיעה שאלה כזאת, אני אנסה לבדוק גם עם חמ"ל הרבנות וההלכה וגם עם המפקדים בשטח ולהבין כמה הדבר נפיץ", מבהיר הרב מקמל. "אבל אם אנחנו מדברים על הצד ההלכתי של אמירת קריאת שמע במסגד, כתוב 'השוכן איתם בתוך טומאתם' – בכל מקום שיהודי נמצא, הוא יכול להתפלל להשם ותפילתו נשמעת ומתקבלת".
במקרה הזה לא שואלים רק "האם מותר", אלא "האם ראוי".
"בדיוק. יש ציר מקצועי, ציר הלכתי וציר פיקודי, כי גם הרב הוא חלק מההיררכיה שבתוך החטיבה. שאלות כאלה מכונות 'החלק החמישי של שולחן ערוך'. לפעמים צריך לדעת לא רק לענות את ההלכה היבשה והפשוטה".
דם על הסרבל
בחמ"ל המיוחד שנפתח בבסיס שדה־תימן סמוך לבאר־שבע, מתבצעת גם אחת המשימות הרגישות והתובעניות ביותר של אנשי הרבנות הצבאית – הטיפול בחללים. וגם כאן, מציאות המלחמה מזמנת שאלות שגורמות למילים להיעתק. "יום אחד מגיע אליי טנקיסט שיצא הביתה להתרעננות", משתף פז. "הוא אומר לי: 'הרב, יש לי על הסרבל דם של חברים שלי שעזרתי לפנות אותם אחרי שנהרגו'. ואנחנו שולחים צוות, לוקחים את מה שצריך, מטפלים בזה בכל הכבוד הנדרש. אלו שאלות שמצריכות רגישות אבל גם מענה מהיר. אנחנו רוצים שהחיילים יהיו מוכנים להסתער קדימה, וכל סוגיה שהיא לא סגורה יכולה להפריע".
עלו גם שאלות לגבי פינוי תחת אש – האם מותר וצריך לסכן חיים בשביל להביא חללים לקבורה?
הרב פז: "בסיטואציות האלה לא אומרים 'סטופ, אני שואל את הרב'. אנשים צריכים להיות מוכנים עם התשובה בלב שלהם. הרבנות הצבאית מתייחסת לזה בספר 'תורת המחנה'. יש סוגיה בסנהדרין שעוסקת בשאלה אם לאדם מותר לסכן את עצמו כדי להציל אחרים, ויש מחלוקת אחרונים בנושא. אבל כל המחלוקת הזו היא בשגרה, במלחמה זה שונה. המלחמה היא של אומה, ולכן לא מסתכלים על הסיכון של האינדיבידואל, אלא על הצורך של האומה. החיילים עושים הכול כדי להשיב את שלוות הנפש של עם ישראל.
"בשבוע הראשון של התמרון החטיבה שלנו חטפה את אסון הנמ"ר", הוא נזכר באירוע הקשה שבו נהרגו 11 מלוחמי גבעתי. "נדרשנו לתת שם מענה מיוחד, עם תגבור של סגלי רבנות, כדי להביא את כולם לקבורה. 24 שעות מרגע הפגיעה, כל החללים היו מוכנים לקבורה. גם אני לא נשארתי בחמ"ל, ירדתי לשטח כדי לתת לרב הצבאי הראשי את כל המידע שהוא צריך".
"ניסינו לאשר ולהכניס ככל שאפשר את המנות שאזרחים שלחו, גם דברים שבשגרה היינו מסתכלים עליהם קצת אחרת. ברור שזה מחמם את הלב. ראינו בעלי מסעדות שלא הייתה להם כשרות, ובמלחמה הם הבינו שיש כאן אנשים שלוחמים כתף אל כתף, ואם שולחים אוכל, צריך שכולם יוכלו לאכול יחד"
איך התמודדת עם המראות הקשים האלה?
"זה היה לא פשוט, אבל אתה ממוקד משימה. אתה מבין שזה מה שצריך לעשות, ואתה מזכיר לעצמך כל הזמן שבקצה השני יש משפחה, יש אנשים חיים שצריכים את הפעולה שלך כדי לסגור את המעגל שלהם".
אתם מקבלים תמיכה פסיכולוגית?
"אחרי כל אירוע של טיפול בחללים אני יודע להרים טלפון לקב"ן של היחידה שלי. אנחנו מדברים, לפעמים גם נפגשים. עם הזמן אתה לומד שגם אתה צריך לטפל בעצמך".
מעבר להיותו אוטוריטה הלכתית, לנוכחות של רב בשדה הקרב יש משמעות ערכית ואפילו היסטורית. המערכה הנוכחית לא הולידה עדיין תמונה אייקונית מסדר גודל של הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל, אבל כבר נראו בה הרבה שופרות וסמלים דתיים שנכרכו בתוך התודעה המלחמתית. בסרטון שזכה לתפוצה עצומה ברשתות ובכלי התקשורת, נראים חיילי חטיבה 401 מציבים חנוכיית ענק בכיכר פלסטין בעזה, כשברקע המח"ט בני אהרון מציין שבדיוק במקום הזה חגגו העזתים את הטבח ביישובי העוטף.
"כמה ימים לפני חנוכה שלחתי הודעה לקצין שהיה ליד המח"ט, ואמרתי לו שאני רוצה להדליק נר ראשון בעזה", מספר הרב פז. "המח"ט התלהב מהרעיון ואמר לי – 'טוב, נראה איפה נהיה'. בנר ראשון של חנוכה הבאתי את החנוכייה הזאת. הכניסו אותנו לשם בנמ"רים, ממש מבצע צבאי. אמרתי למח"ט שאי אפשר לתאר כמה כוח זה ייתן לעורף, איזו רוח המעמד הזה יפיח. אבל גם כשאמרתי את זה, לא הבנתי כמה זה הולך להיות חזק".
מורשת פטון
"בשבוע השני למלחמה הכנסנו ספר תורה לרצועה", מספר הרב פרארי על מבצע צבאי־רוחני אחר. "הוא עבר בין 12 מוקדים של חיילים שקראו בו. שבועיים אחרי שהפסיקו לעם ישראל את שמחת תורה, החיילים זכו לשמוח איתה בתוך עזה. זה אחד הדברים שהכי ריגשו אותנו. אנחנו נותנים כוחות לחיילים גם דרך הדברים הקטנים. יש הרבה מחשבה על איך חייל יוכל להמשיך לקיים מצוות בלי לפגוע במקצועיות שלו. דאגנו לכמה פתרונות הלכתיים, למשל נטלה מתקפלת שאפשר לשאת בכיס, או ערכות שבת קומפקטיות שחילקנו לכוחות בשטח".
"אצלי במשרד מופיע ציטוט של הגנרל האמריקני ג'ורג' פטון ממלחמת העולם השנייה", מספר הרב גרשטיין. "כתוב שם שאומות מנצחות במלחמות באמצעות אנשים, לא באמצעות כלי נשק. המשימה שלנו כרבנים היא לשים לב לאנשים, ללוחמים בקצה. לתת להם את מה שהם צריכים כדי להיות לוחמים ולוחמות טובים יותר ולנצח במלחמה. חייל שקורא מה עשו המכבים לפני 2,000 שנה, מבין שגם עכשיו אנחנו נלחמים מול הרוע. זה לא בהכרח מגיע מהפן הדתי".
הרב קינד: "גם חיילים שלא חובשים כיפה רואים את הרב הצבאי כדמות ששייכת לכולם. הרבה פונים אלינו, בשטחי הכינוס או בתוך הרצועה, ומבקשים ברכה להצלחה. אנחנו מצידנו מנסים להגיע לכולם – בחלוקת ציציות, סידורים אישיים ואפילו דפים עם הנחיות הלכתיות או זמני היום. לפעמים זה יכול להיראות מובן מאליו, אבל כשאין לך טלפון ויש לך רק שעון, גם הפרטים האלה חשובים. הרבה פעמים חיילים עולים בקשר דרך המפקדים, נותנים לנו 'רשימת מכולת' של מה שהם צריכים, ואנחנו מכניסים דרך המבצעים הלוגיסטיים את הכול. אנחנו מנסים במידת האפשר לבקר את החיילים, כל עוד יש לכך אישור מבצעי. בשבוע שעבר נכנסתי לרצועה, וחיילים אמרו לי 'טוב שבאת, היינו צריכים את זה'. אני מרגיש שכאשר רב צבאי נכנס ופוגש את החיילים, זה נותן להם הרבה כוח".
"זה לא רק עניין של דתיים", מדגיש גם הרב פז. "בשבוע שעבר ערכנו כינוס לכל החטיבה ובירכנו הגומל, וכולם הרגישו שהם צריכים את זה. כולנו רוצים את הקשר ליהדות שלנו, כי היא מזכירה לנו למה אנחנו נלחמים".
ומצד שני נשמעת ביקורת על תהליכי הדתה בצבא.
"הרבנים הצבאיים הם אנשי מקצוע, הם מבינים מי רוצה לשמוע אותם ומי לא. כשאני ארצה לדבר מול חיילים, אני אגיד – מי שרוצה, שיבוא לכאן. אני לא נופל על קבוצה ומדבר אליה, לא נתקע אצל חיילים.
"לא מעט חיילים, גם לא דתיים, מדברים איתי על נושאים אישיים", מוסיף הרב פז. "הם מדברים על מה הם השאירו מאחור, על הקשיים שלהם. אני לא הקב"ן, אבל אני כן מקשיב ומעודד אותם כדי לתת לגיטימציה לרגשות שלהם. גם אם זה לא התפקיד שלי, מכיוון שהרבנים הם אנשים קצת יותר מבוגרים מרוב הלוחמים, זה משהו שאנחנו מביאים איתנו לתפקיד.
"להרבה רבנים צבאיים היום יש הסמכה לרבנות עיר", מוסיף הרב פז. "פעם מישהו אמר לי – אתה רב אמיתי, או שאתה רב שעשה קורס? יש גם אמירות כאלה, אבל כבר אין מציאות של חוסר הכרה בסמכות של רב צבאי. מישהו גם אמר לי 'הרב דוב ליאור אומר כך וכך'. אמרתי לו שלמדתי אצל הרב ליאור 11 שנים והוא חתום על ההמלצה שלי".
"הרב הוא של כולם", מבהיר הרב סיאני. "ברמה האישית יש לי חיבור עם לוחמים ומפקדים שאין להם שום קשר לנושאים הדתיים ולאמונה הדתית שלי. הם רואים ברב דמות מחברת ואבהית, שאפשר להתייעץ איתה ולשתף בדברים הכי אישיים. אני מלווה לוחמים ומפקדים בחטיבה כבר יותר משלוש שנים, ואני סוג של כותל עבורם.
"הרב הצבאי נמצא לא רק בדל"ת אמות של הצבא. לפעמים המשימה היא לשלוח הודעה לאשתו של מפקד ולספר לה איך בעלה פועל במסירות נפש למען עם ישראל. אחד המפקדים התקשר אליי וסיפר שהבית של חמותו, שגרה בגזרת הלחימה שלנו, נפגע מטיל. הבן שלו היה איתה בבית, וברגע האחרון הצליח להביא אותה לממ"ד. ברגע שהם סגרו את הממ"ד, הבית ספג פגיעה. והוא אמר לי: 'אני יודע שאתה עסוק, אבל אתה יכול לעבור בבית ששופץ, להגיד כמה דברים ולקבוע מזוזה?'. הגעתי לשם, קבענו מזוזה, אמרנו ברכת הגומל, והמעמד היה מרגש מאוד".
ההתרגשות הציפה אותו גם כשפגש את הצנחנים עם צאתם מהרצועה בפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה. "אתה מחבק אותם, רואה את העוצמות, ושומע מהם שהם מחכים להיכנס חזרה, לא מבינים למה הוציאו אותם. אנחנו אומרים לעצמנו, אשרינו שזכינו להיות רבנים בצבא כזה. היינו במעמדים של תפילות לפני יציאה לקרב, אמרנו את התפילה המיתולוגית של הרבנות עם תקיעה בשופר, ויכולנו לראות את העוצמות של כל כוח שנכנס לעזה. זה ממש כוהן משוח מלחמה, אחד לאחד".0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
