יאיר אנסבכר דווקא ניסה להזהיר את מקבלי ההחלטות ואת צה"ל מפני מלחמה העומדת בפתח. הוא ידע לתאר להם בדקדקנות את העומד להתרחש, אלא שהוא איחר את המועד. בספר שכתב בשנים האחרונות אך הוציא לאור אחרי אוקטובר 23', שרטט אנסבכר את ההתנוונות של מערכת הביטחון הישראלית, כך לשיטתו, את ההימנעות מהתקפיות, ואת התוצאה של כל אלה – צמיחה מואצת של ארגוני הטרור, עד כדי יצירת איום שלא הכרנו כמותו. "ישראל נרדמה בשמירה, וכעת עליה לארגן מחדש את עצמה בדחיפוּת לקראת אתגרי ההווה והעתיד", כך התריע. "…על ישראל לבחור כעת בין התכוננות מלאה ומקיפה של המדינה מבחינה צבאית ואזרחית – התכוננות יזומה, סדורה ורחבת היקף, מאמץ לאומי אדיר שישראל לא עשתה מאז מלחמותיה הגדולות במאה הקודמת – לבין המשך ההתעלמות מהבעיה: מלחמה בעיתוי כפוי מצד אויביה, שעלולה להיות אכזרית וקטלנית מכל קודמותיה, ושיהיו לה השלכות הרות גורל על עתידו של המפעל הציוני כולו".
כשפרצה מתקפת הפתע של חמאס בשמחת תורה, כל שנותר לאנסבכר היה לעלות על מדים, לנסוע לדרום, ולהצטרף לחבריו בלוט"ר (יחידת הלוחמה בטרור). "מצאתי את עצמי נוסע בתוך עבודת המחקר שלי", הוא מספר. "נוסע, ויודע הכול. רואה בצמתים אופנועים ואומר – אה, כן, אני יודע מה קורה. כבר כשראיתי באינטרנט את הטנדרים של המחבלים הבנתי שמדובר במלחמה רחבת היקף, עם פוטנציאל להפוך למלחמה אזורית".
"צה"ל במידה רבה מחסל יצירתיות, הוא לא מסוגל להכיל אנשים שחושבים אחרת. הוא כן אוהב להקשיב לדעות מגוונות. מזמינים אותי לימי עיון, כי יש משהו אקזוטי בלשמוע את המזוקן. לפני שנה עמדתי ביום עיון למטכ"ל ואמרתי: 'יש לנו בעיה רצינית של תחמושת'. אמרו לי 'בהחלט, בהחלט', ולא עשו כלום. אני רוצה שתקנה תחמושת, תשתגע, תתאבד על המדינה שלך"
בספרו "וכארי יתנשא – על תיקון דרך המלחמה החדשה של ישראל" (דני ספרים), אנסבכר עוסק לא רק בסכנות אלא גם בפתרונות. הוא מחדד את החשיבות של התמרון הקרקעי, מתאר כיצד הכלי החשוב הזה נזנח בהדרגה, ומפרט איך אפשר לדאוג לו לקאמבק. עוד הוא מתאר כיצד הפחד המשתק מפני אבדות בנפש מכתיב את פעולותיה של ישראל, וכיצד ארגוני הטרור מנצלים זאת בכל פעם מחדש.
נושא נוסף שנידון בספר הוא הלחץ האמריקני שמופעל על ישראל, ומצליח שוב ושוב לבלום אותה ולגבור על האינטרסים שלה. בסוגיה הזו הרגיש המחבר שאינו יכול להסתפק בהעלאת הדברים על הכתב, בפרט אחרי ששר ההגנה האמריקני לויד אוסטין ביקר בארץ ונפגש עם הצמרת המדינית. מדברים שאמרו ראש הממשלה ושר הביטחון בעקבות הביקור השתמע כי ישראל תעניק לפלסטינים את השליטה בעזה ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל. וכך, בערב קריר אחד של אמצע דצמבר, התייצב אנסבכר בפתח מעונו הרשמי והריק של ראש הממשלה וצרח את נשמתו. לא הייתה זו מחאה רגילה, אלא שילוב של התפרקות ויגון, מפגן יחיד בגרון חנוק, שעורר תמיהה ואפילו דאגה מצד עוקביו ברשתות החברתיות. "אני פה ליד בלפור, מעון ראש הממשלה החוצפן, שמסכן את חיי חיילינו, מסכן את הבנים שלנו בשביל אמריקה", זעק אנסבכר בסרטון שהעלה. "הוא הודיע ברוב חוצפתו, הוא וגלנט הבובות של אמריקה, שהם יחזירו את עזה. עזה שלהם!", צרח אנסבכר בקול ניחר. "הם נלחמו שם! הם כבשו אותה בית־בית! עזה שלך? ביבי, אתה לא מתבייש?"
חודש ויותר לאחר מכן, אנסבכר שלם עם המילים ועם הטון יוצא הדופן. "כל אזרח ישראלי יכול לראות בעיניים את מה שאני צעקתי עליו בלילה ההוא. כוחות צה"ל נסוגים משטח בצפון הרצועה, ומיד חמאס משגר משם מטחים. במקביל לשחרור של אוגדה 36, שפעלה בצפון הרצועה, הרמטכ"ל מביע חשש שחמאס שב ומתבסס באזור ההוא, ואומר כי ייתכן שנצטרך שוב לשלוח לשם כוחות. במילים אחרות, זלזול בדם הלוחמים שלנו, זלזול פושע בעם ובהקרבה שלו אל מול מחדלי שבעה באוקטובר, שהם תוצאה של הזנחה שנמשכה עשרות שנים.
"את כל זה ראיתי באותו לילה. שר ההגנה האמריקני ממריא מכאן, וחצי שעה אחר כך – לא השאירו לנו אפילו זמן לטשטוש – שר הביטחון שלנו מצהיר שישראל תיתן לעזתים לחזור לצפון הרצועה. הוא אפילו אומר שבמקביל ללחימה של צה"ל בשכונות מסוימות, העזתים יקבלו אוטונומיה לניהול חייהם בשכונות אחרות. מחרה־מחזיק אחריו ראש הממשלה, שמצהיר: ניתן לטכנוקרטים פלסטינים לשלוט בעזה ביום שאחרי. ואז אני צורח".
שקלת תגובה אחרת, שקטה יותר?
"לצערי, לא צרחתי מספיק חזק. הלוואי שהיה אפשר להעצים את הצרחה הזאת. לפעמים חייבים להשתגע קצת כדי לתת לאנשים השראה. אני משתדל לא לזקוף לעצמי קרדיט שלא מגיע לי, אבל הפעם משהו זז במידה מסוימת. אנחנו אומנם עדיין במאבק, אבל הייתה תנועה, במיוחד סביב הכיסא של ראש הממשלה".
למה כוונתך?
"אנשים שהם כביכול בבייס הימני של נתניהו התחילו לשאול שאלות ולתהות לאן המלחמה הולכת. אני חושב שהיתרון שלנו על פני הציבור שחי פה ב־1973 הוא שיש לנו מודעות. אנחנו לא נגיד לעצמנו דברים בסגנון שהם אמרו אז, 'קיסינג'ר וגולדה סוגרים עניינים מאחורי הפרגוד'. כיום הציבור הישראלי מודע לחלוטין למה שקורה, עד כדי כך שהצבא נתפס במערומיו.
"אחרי הצעקה הזאת מול בית ראש הממשלה, מישהו חכם אמר לי: אתה קסנדרה. קסנדרה קיבלה מאפולו מתת־אל אמיתית – היכולת להתנבא ולדעת לפני כולם מה עומד לקרות. אבל היא בגדה באמון של אפולו, ולכן הוא קילל אותה שאף אחד לא יאמין לה ואף אחד לא יקשיב לה. זו קללה נוראית וזו תחושה איומה. אני עצוב וכועס, אבל אני לא ממורמר ולא מיואש. כי אני אוהב את המדינה הזאת".
אתה לא חושש שההתפרצות האמוציונלית שלך תגרום לאחרים לא להקשיב לך?
"יש פסוק במגילת אסתר: 'איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי'. מזה אני חושש. לצרוח בראש חוצות, זה הדבר הקטן ביותר שאדם יכול לעשות כדי למחות ולהילחם על המדינה ועל העם שהוא אוהב. ומי שזה לא טוב לו, שיקפוץ לי".
מאג לכל קיבוץ
כשהוא לא על מדים, אנסבכר חובש כמה כובעים אזרחיים – חוקר, איש חינוך ויועץ ביטחוני. הוא בן 41, נשוי ואב לחמישה, תושב מעלה־אדומים. בתיכון למד בישיבת נתיב מאיר בירושלים, ומשם המשיך למכינה הקדם־צבאית בעלי. אחר כך שירת ביחידת מגלן ולחם במלחמת לבנון השנייה. ב־2010 הקים את המכינה הקדם־צבאית "איתן" במישור־אדומים, והוא מלמד בה מאז ועד היום. בשנים האחרונות הוא מייעץ לדבריו לכמה גופי ביטחון ומדיניות, ובהם פיקוד צפון, מפקדת העומק, משטרת ישראל ומטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. כמו כן הוא משמש פרויקטור ביחידה מטכ"לית בצה"ל. לאחרונה הגיש את הדוקטורט שלו, שעוסק בכוחות המבצעים המיוחדים ותרומתם למלחמות בנות זמננו.
הצרחה מול בית ראש הממשלה לא הייתה הפעם הראשונה שאנסבכר הרשה לרגשות להשתלט עליו קבל עם. בתשעה באב תשפ"ג הוא התארח באולפן יחד עם אחיו, כמייצגים של שני צידי המתרס בסוגיית הרפורמה המשפטית – ומירר בבכי בשידור. כי בכל פעם שמישהו מפקפק בכך שכולנו אחים, בוכות הדמעות שלו מעצמן. כך גם כשהוא נזכר איך חברי קיבוץ ניר־יצחק, שהיו מסוגרים בממ"ד, השתכנעו לבסוף שאנסבכר וחבריו אינם מחבלים אלא כוחות חילוץ, ופתחו בפניהם את הדלתות. הוא מספר כיצד התושבים הודו לו על שהגיע לחלץ אותם – ומתחיל לבכות, באמצע בית הקפה ההומה בירושלים. כי ברור שיבוא לחלץ את אחיו הקיבוצניקים, על מה התודה? ושנייה אחר כך הוא יקלל את האויב ויסביר במילים חריפות ובטון בלתי מתנצל את השגיאות החמורות של ההנהגה הצבאית והפוליטית.
"רגש זה דבר חשוב בעיניי, ואני שמח שאני לא איש צבא קלאסי. זה מאפשר לייצר דברים אחרים, חשיבה אחרת. צה"ל עובד בשטנץ, ולא רוצה אנשים שלא מסתדרים בדיוק לפי המסגרת. עופר וינטר, למשל, זו דוגמה טובה לקצין יצירתי שחושב אחרת, ובמידה רבה הראו לו את הדרך החוצה. אחד מיסודות הכוח וסודות הכוח של ישראל זו היצירתיות והחשיבה החתרנית, אבל צה"ל במידה רבה מחסל ומדכא את זה. לא בכוונה, הוא פשוט לא מסוגל להכיל אנשים כאלה".
אז אנסבכר מנסה בכל כוחו להפגיש את המערכת עם האלטרנטיבות. "לאורך השנים אני כותב, צועק, בוכה, מקליט פודקאסטים, עובד במערכת הביטחון. אני מזהיר ב־2014, 2015, 2016, 2017".
ומה אומרים לך? שאתה מגזים?
"לא אומרים לי. הם אוהבים להקשיב לדעות מגוונות, מזמינים אותי לימי עיון. יש משהו אקזוטי בלשמוע את המזוקן. לפני שנה למשל עמדתי ביום עיון למטכ"ל בנושא לקחי מלחמת רוסיה־אוקראינה, ואמרתי: 'יש לנו בעיה רצינית של תחמושת, רבותיי'. אמרו לי 'בהחלט, בהחלט', ולא עשו כלום.
"אני רוצה שתקנה תחמושת, תשתגע, תתאבד על המדינה שלך. צעקתי בכל מקום לא לקצץ טנקים. זה דבר שאין לו תחליף, וקיים מחסור עולמי בטנקים בגלל המלחמה באוקראינה. אנחנו היחידים שעוד היה לנו משהו, ואז התחלנו למכור ולגרוט את מה שיש לנו. אני אמרתי – לא. אתה חושב שנגמרו המלחמות הגדולות? בסדר, זו הקונספציה שלך. אבל מה תעשה ברגע שמלחמה גדולה תופיע?"
בארבע השנים האחרונות אנסבכר היה גם עמית מחקר בכיר בפורום קהלת. "מאיר רובין, מנכ"ל הפורום, הציע לי להקים מחלקה קטנה ודיסקרטית שתיקרא 'פורום קהלת לביטחון לאומי'. הוא אמר: 'הישראלים יהירים, הם חושבים שהם יודעים הכול ושידם תמיד תהיה על העליונה, וזה מדאיג. ההיסטוריה מלמדת שהעולם הוא גלגל. אני חושש ממציאות שבה ידנו תהיה על התחתונה'. הוא ביקש שאחקור ואגבש המלצות לגבי שלושה תרחישים: מגפה עולמית, מלחמה ורעידת אדמה". המגפה התרגשה על העולם חצי שנה אחר כך. עכשיו הגיעה גם המלחמה, ונותרה לכאורה רק רעידת האדמה.
בספטמבר 2021 הכינו אנשי קהלת חוברת המיועדת לממשלה, ובה המלצות להיערכות למלחמה גדולה ורב־זירתית. "בהקשר הצבאי לאומי, נוצרו בחזיתות השונות תקדימים מסוכנים. בדרום – ישראל משלמת סכומי כסף קבועים לארגון חמאס על מנת להמשיך לשמור על השקט", הם כתבו. עוד הודגש באשר לחיזבאללה וחמאס כי "בשני המקרים צמחו ארגוני הטרור המדינתיים לממדים מפלצתיים, והם מחזיקים כיום ארסנל עצום של רק"ק וטק"ק (רקטות קרקע־קרקע וטילי קרקע־קרקע – מ"פ), שחלקו מדויק והוא מאיים על כל נקודה בשטח ישראל, וכן אלפי לוחמים חמושים ומאומנים המיועדים לנסות ולכבוש חלקים משטח ישראל במלחמה עתידית".
"כשנושאת המטוסים האמריקנית (למטה) הגיעה לאזורנו כולם שמחו, ואני אמרתי: אתם מטומטמים. אמרו 'היא תתקוף את חיזבאללה', ואני אמרתי: היא נועדה לכך שאנחנו לא נתקוף את איראן. המסר של ארה"ב היה 'יש פה מטוסים של אמריקה, אז דיר באלק ישראל, אל תגדילו את הבלגן'"
שנה לאחר מכן נערך בפורום "משחק מלחמה", ומסמך מסכם הועבר לגורמי ביטחון. "לצה"ל אין פתרונות מספקים להתמודד עם קרבות הגנה והשתלטות אויב על יישובים ישראליים בהיקף רחב תוך לקיחת בני ערובה", כתבו חוקרי קהלת. "דרוש חיזוק יכולות צה"ל בתחום, או לחילופין הגמ"ר (הגנה מרחבית) על בסיס תושבי המקום. צה"ל מתקשה לנהל קרב הגנה והשהיה בשטח רווי אזרחים, והדבר עלול לגרום לשחיקה גבוהה של יכולותיו. על ישראל לשאוף למצב שבו כוחות ההגנה האזרחית הם אלו שעוסקים במגננה, לאחר שעברו התאמה בציוד ובהכשרות לצורך בלימת כוחות בסגנון גדודי רדואן, בעוד הסדירים והמילואים תוקפים בשטח האויב".
פורום קהלת נודע כבעל השפעה על מדיניות הממשלה הנוכחית. לא מצאתם אוזן קשבת להתרעות ולהמלצות שלכם?
"בביטחון אף אחד לא ספר אותנו. תקשיבי למשל להמלצה הבאה", אומר אנסבכר ומקריא: "'על כיתות כוננות באזורי הספר להתחמש ולהתארגן לקראת פלישה של כוחות עילית של האויב מסגנון נוח'בה ורדואן'. אמרנו שבכל כיתת כוננות צריך להיות מקלע קל, וכדאי שיהיו גם רימונים. ענו לנו: 'אתם מטורפים, אנחנו אוספים מהם נשק'. בשבעה באוקטובר ראיתי את אנשי כיתות הכוננות שוכבים מתים על הדשא, כשבידיים שלהם יש אקדחים במקום רובים. אם היה מקלע בכל מקום כזה, יכולנו להציל המון חיים".
להקיף את הדרום בסס"ל
אנסבכר תיאר בספרו בצורה מדויקת את דרך הפעולה של האויב – אך כמו רבים אחרים, גם הוא היה משוכנע שמצפון תיפתח המלחמה. כוח רדואן, כך צפה, ישאף "להשתלט על יישובי גבול הצפון כבר עם פתיחתה של המלחמה בחסות מסך כבד מאוד של אש רקטות ומרגמות. במקביל לכך צפויה פעולה דומה על ידי גדודי חמאס והג'יהאד האסלאמי בגבול הדרומי – גדודים שלפחות חלק מהם (למשל, נוח'בה) אומנו במתכונת דומה".
"חזרתי ואמרתי לכל מיני קודקודים, 'אני לא ישן בשקט, אני מפחד. צריך לשים כוחות בצפון'", הוא מספר. "אמרו לי שתהיה התרעה. אמרתי שזה לא יספיק, כי בינתיים הם יעברו את הגדר וכבר יהיו ביישובים.
"בשבעה באוקטובר, בסביבות תשע וחצי בבוקר, שלחתי הודעה למאיר בן־שבת (ראש המל"ל לשעבר – מ"פ): 'חייבים לשלוח כוחות צפונה. תתעלמו מהדרום, אנחנו נטפל בדרום, אבל ברגעים אלו ממש צריכים לבלום חזית נוספת בצפון'. כל הזמן חששתי שהם יתקפו אותנו משני כיוונים. כשראיתי שהשעות נוקפות והם לא באים מהצפון, ובינתיים עוד ועוד כוחות שלנו עולים לשם, נרגעתי".
בסרטון שיצא עם פרוץ המלחמה, וזכה ליותר מ־200 אלף צפיות, הציג אנסבכר על מפה מאולתרת את מהלכי חמאס ואת הסכנה מצפון. מתקפת הפתע הייתה לדבריו חלק מתוכנית איראנית גדולה יותר, שמטרתה הייתה "להשמיד את ישראל ביום אחד", אך זו לא יצאה לפועל כי חיזבאללה הופתע אף הוא, ובחלוף השעות העדיף להישאר על הגדר. גם חמאס לא השיג את מטרות־העל שלו. "הם פגעו בנו בצורה כואבת ביותר, אבל פספסו לגמרי. לפי התוכנית האיראנית הם היו צריכים להגיע לבסיסי חיל האוויר בדרום, ולדפוק את כל המטוסים על הקרקע. שום דבר לא מנע מהם לעשות זאת, אבל הם נתקעו במסיבה ברעים. התפרצה מהם שם אקסטזה של רצח והוללות רשע, וזה עיכב אותם מלמלא משימות צבאיות".
גם את תוצאות הרצחנות הבלתי נשלטת הזאת ראה אנסבכר במו עיניו. המשימה הראשונית שניתנה לו באותו בוקר הייתה להגיע לשדרות, לאחר שצוות של הלוט"ר נתקל שם במחבלים. "תוך כדי תנועה אמרו לנו 'סעו ליישובים'. התחלנו לנסוע על כביש 232, בדרך לניר־יצחק, ופתאום ראינו מאות מכוניות מושלכות בצידי הדרך. על הכביש עצמו לא הייתה מכונית אחת, אבל היו דברים אחרים. אתה מרגיש כמו בלש בזירת פשע ענקית, מפרש במהירות את הדברים. אתה רואה גופת שוטר, ובמרחק של 20־25 מטרים מוטלים שני מחבלים. יש תרמילים מסוגים שונים, רכב משפחתי מחורר ככברה – עבדו עליו כנראה ב־PKM, המקלע שהיה על הטנדרים. אתה מציץ פנימה, רואה מה שאתה רואה, ואז אתה מרים את הראש ומסתכל אל המשך הציר, וכולו מלא כלי רכב כאלה.
אחת ההצעות של אנסבכר היא להקים "צבא אנטי־חיזבאללה", שם קוד לכוחות קטנים שיעסקו בלחימת קומנדו. "צריך לשאוף שיהיו לנו מאות רבות של חוליות מיומנות. גם חטיבת הצנחנים יכולה לעבוד באמצעות הרבה כוחות קטנים מבוזרים. הלוחמים יהיו מאושרים, כי זה יהפוך אותם לציידים במקום לניצודים"
"באחת ההיתקלויות הראשונות עמדנו מאחורי בטונאדה וניהלנו ירי. פתאום ראיתי ליד הרגל שלי ארבעה רימונים תוצרת עזה שלא התפוצצו. מאחוריי עמד רכב של יחידת סילוק פצצות, אז אמרתי למי שהיה שם – 'יש פה רימונים, שים סס"ל (סרט סימון לבן – מ"פ) שלא ידרכו על זה'. הוא מסתכל ואומר לי, 'תקשיב, על כל הדרום אני צריך לשים סס"ל'".
בספרו מבקש אנסבכר לכפור בשש קונספציות שרווחות במערכת הביטחון בעשורים האחרונים. הראשונה היא "עליונות ישראלית בכל מצב" – הסברה הנזכרת לעיל, שלפיה ידנו תמיד תהיה על העליונה. קונספציה שנייה היא "הטכנולוגיה תילחם לכם ואתם תחרישון"; "לא רק הסתמכו יותר מדי על טכנולוגיה, אפילו חשבו שזה פטנט חסר תקדים בתולדות האנושות – מלחמה שלא זקוקה להקרבה", מסביר לנו אנסבכר. "ישראל אינה מוכנה לסכן אף אחד בשביל שום דבר. ראיתי את זה גם במחקר שלי על הכוחות המיוחדים: לא פעם יש המלצה להוציא מבצע, אבל לא עושים אותו, כי יש סיכון".
הקונספציה השלישית אומרת ש"אזרחי ישראל חלשים, פגיעים ופאסיביים, ואסור לשתף אותם במלחמה". אנסבכר מנגד מציג את התרומה הסגולית שיכולה להיות לכיתות הכוננות. "על פי ידיעות שונות, בהכנות לכל עימות בעתיד, בצפון או בדרום, יבקש צה"ל לפנות יישובים ישראליים הסמוכים לגבולות", כך כתב עוד לפני שבעה באוקטובר. "מעֵבר למורכבות הטכנית העצומה של מהלך כזה תחת אש, המעמידה בספק את עצם היתכנותו, עלולה להיות לו משמעות מורלית הרת אסון".
הבאה בשורת הקונספציות היא "העולם לא יעמוד מנגד", לאמור – תמיד יהיו לנו חברים לעת צרה. "המלחמה באוקראינה מלמדת שברגע האמת אין לך חברים", אומר אנסבכר. "אתה מוצא את עצמך לבד. מה שיש לך בתרמיל, עם זה אתה תתמודד". אותה קונספציה, הוא סבור, מובילה גם להתעסקות אובססיבית בסוגיות של דין בינלאומי, באופן שפוגע בלחימה.
הקונספציה החמישית נקראת In America We Trust: דינמיקה קבועה שבמסגרתה ישראל מוותרת על חופש הפעולה שלה ועל אינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים רק כדי לרצות את וושינגטון. המסמך של קהלת שסיכם את משחק המלחמה דיבר גם הוא על תלות מסוכנת של ישראל בארה"ב: "אין להסתמך על סיוע אמריקני כלל בשעת מלחמה", נכתב שם. "התמיכה הפופולרית בישראל בארה"ב, על אף שעודנה רחבה, הולכת ונשחקת, וכבר לא ניתן להגדירה כדו־מפלגתית. (…) ככל שישראל תיישם מדיניות עצמאית ותראה שאינה תלויה בארה"ב, כך האהדה כלפיה תגבר בציבור האמריקני, שמעריך עצמאות, חוזק וחוסר תלות, ותאלץ את הממשל לסייע לישראל".
על רקע כל זאת, ניתן להבין מדוע זעק אנסבכר כפי שזעק אחרי ביקורו של שר ההגנה האמריקני. "הרעיון המטורף שאומר שחייבים להיצמד לכללים של אמריקה, כי רק היא תדע להשיט את נושאת המטוסים הזאת שנקראת ישראל אל מחוץ לאזור הסכנה – זה שקר מתועב שמסכן כיום את קיומנו. האינטרס האמריקני הוא זר ומוזר, הוא לא האינטרס שלנו. יכולנו לקחת את צפון רצועת עזה ברגע זה ולהגיד: 'אקס־טריטוריה לפלסטינים'. זה ניצחון יפה, קלאסי, שהערבים מבינים ומרגישים. אצלם יש 'צוּמוּד' (היצמדות לאדמה – מ"פ), וכשהערבי מאבד אדמה הוא צריך לחשוב מחדש, ולא יכול להלל ולשבח את עצמו ולירות מטחי ניצחון. בפועל לא עשינו דבר כזה, כי 'אמריקה לא מרשה'.
"כשנושאת המטוסים האמריקנית הגיעה לאזורנו כולם שמחו, ואני אמרתי: אתם מטומטמים. אמרו 'היא תתקוף את חיזבאללה', ואני אמרתי: היא לא תתקוף אף אחד. היא נועדה לכך שאנחנו לא נתקוף את איראן. המסר של ארה"ב היה 'יש פה מטוסים של אמריקה, אז דיר באלק ישראל, אל תגדילו את הבלגן'".
לא רציונלי ולא במקרה
הקונספציה האחרונה היא זו שאומרת "את הטרור אי אפשר להכריע בכוח". אנסבכר סבור שאפשר גם אפשר: "חמאס הוא רעיון, אבל ישנם רעיונות שהוכרעו במהלך ההיסטוריה. מדינה נחושה יכולה להשמיד רעיונות. אני נלחם גם ברעיון הפלסטיני. אני חושב שאנחנו מוכרחים למגר אותו, ואני שמח מאוד שזה רעיון, כי הערבים שיוותרו עליו יוכלו לחיות איתי בשותפות מלאה".
הכיצד?
"אני חושב שהפלסטיניות היא לא חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם, כפי שטוענים, אלא זהות מושאלת שמייצגת רעיון אחר – את החלום להשמיד אותנו. אם ניקח מאדם את החלום הזה ונגיד 'לא, אנחנו מציעים לך לחיות לידנו', אולי זה יכול לקרות".
שמעון פרס לא ניסה לעשות זאת עם חזון המזרח התיכון החדש?
"מעולם לא ניסו. מזרח תיכון חדש זו הזמנה לפלסטיניות, פרס עודד זהות פלסטינית. אני אומר: חייה כערבי מכובד לידי. תגיד את המילה פלסטין, ואתה בחוץ".
בספרו הוא מציע דרך פעולה שתשמר את הכלים ההתקפיים של צה"ל, וגם תילחם ברעיונות שעומדים מאחורי הטרור. "פשיטה אסטרטגית" הוא מכנה זאת. "פשיטה אסטרטגית היא לא מלחמה ולא כיבוש, זו אחת הצורות של תמרון, שיטה של להיכנס־לצאת. הצעתי שנעשה את זה גם בצפון וגם בדרום. תארי לך מה היה קורה אם לילה אחד, לפני שנה, היינו פושטים על חאן־יונס עם צק"ח (צוות קרב חטיבתי – מ"פ), שוהים שם יממה, מרסקים וחוזרים".
אפשר לרסק ביממה?
"לא את הכול, אבל כך אתה מכניס לקן הנמלים הזה מוט ומנער. זה היה פוגע בשקט שהם זקוקים לו כדי לייצר את המתקפה שלהם. והכי חשוב, זה אומר שאתה בלתי צפוי. נוצר קיבעון, אצלנו ואצלם, שצה"ל לא מתמרן. בתוך סל הכלים של מדינת ישראל, האם יש דבר שנקרא תמרון? בוודאי שיש. אז מדי פעם תשתמש בו. חאן־יונס נמצאת במרחק של רבע שעה נסיעה, מה מנע ממדינת ישראל להחליט בוקר אחד על מבצע שם? מה זה הסירוס התודעתי הזה?"
הצעה נוספת של אנסבכר היא להקים "צבא אנטי־חיזבאללה", שם קוד לכוחות קטנים בחתימה נמוכה שיעסקו בלחימת קומנדו. זו לדבריו הדרך הנכונה לטפל ב"שדה הקרב הריק", שם המחבלים מסתתרים תחת הקרקע, מגיחים לשבריר שנייה, יורים ולא נחשפים, בעוד כוחות צה"ל הגדולים נמצאים על פני הקרקע וחשופים לסכנה כל העת. "המטרה היא להילחם באויב בשיטות שלו. צריך לשאוף שיהיו לנו מאות רבות של חוליות קטנות ומיומנות. גם חטיבת הצנחנים יכולה לעבוד בלחימת קומנדו, כלומר באמצעות הרבה כוחות קטנים מבוזרים. הלוחמים בשטח יהיו מאושרים, כי זה יהפוך אותם לציידים במקום לניצודים. הבעיה היא הפיקוד והשליטה – אם מרווים שטח בחוליות, צריך לוודא שאתה לא יורה בטעות באנשים שלך".
לצד הספר כתב אנסבכר מסמך של "הצעה לבחינה מחדש ולעדכון של תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל". הוא מבקש לאתגר את תפיסת הביטחון של דוד בן־גוריון, שנשענה על שלוש רגליים עיקריות: התרעה, הרתעה והכרעה. המושג התרעה, מסביר אנסבכר, מתבסס הן על עליונות מודיעינית והן על שטח חיץ גיאוגרפי, שאמור להעניק לצה"ל מרחב תמרון וזמן מספיק לגיוס עתודות המילואים אם מתעורר צורך במאמץ בלימה נרחב. אלא שהיום שני אלה לא מתקיימים כבעבר, ותחושת הביטחון שאכן תהיה לנו התרעה, אם וכאשר, הופכת לשאננות מסוכנת.
"ישראל ויתרה לאורך השנים על עתודות קרקע אסטרטגיות, ואויביה בצפון ובדרום מצויים ממש על גבולותיה. מצב זה אינו מאפשר לישראל זמן התרעה של ממש. כמו כן, מכיוון שמדובר בארגונים היברידיים ומתוחכמים השומרים על מידור גבוה, קשה להבטיח חדירה מודיעינית אשר תעניק התרעה, כפי שראינו לצערנו בשבעה באוקטובר. גם אם תינתן התרעה כזו, סביר להניח שכוחות אויב בקנה מידה בינוני ואף גדול יוכלו להספיק להגיע ליישובים ישראליים לפני שצה"ל יצליח לתגבר את הגזרה הרלוונטית".
ההרתעה הישראלית נשחקה גם היא, אומר אנסבכר. "הרעיון של 'אנחנו חזקים ולכן הם לא יבואו', התפוצץ לרסיסים. עובדה, לא רק שהם באים, הם אפילו מוכנים לפשיטה בקנה מידה אסטרטגי, שבכוחה להצית מלחמה אזורית. ההרתעה נעלמת בין השאר משום שהם לא יריב רציונלי, מהסוג שאפשר להפעיל עליו את תורת המשחקים. טעו באמ"ן כשסברו שסנוואר לא יסכן את חמאס ואת עזה במתקפת פתע. ייחסו לו רציונליות שהוכחה כלא קיימת".
פיצוץ במערכת אל־ג'זירה
ההכרעה היא המושג הקשה ביותר לטיפול, שכן מולנו ניצבים ארגוני טרור שמנהלים מלחמה חסרת פשרות ולא מהססים להקריב קורבנות אדם, גם שלהם. "נגד רצון עממי כזה נדרשת ישראל להעמיד רצון עממי לאומי משלה. רצון אשר יוכל להשיב מכה ניצחת לאויב ולהוכיח לארגוני הטרור שכל מאמציהם רק גורמים להם לסגת לאחור ולהיחלש. זהו למעשה רענון רעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי. ההכרעה לא תושג בתום מאבק אדירים אחד, אלא באופן הדרגתי תוך שלילה מתמשכת של נכסים יקרים לאויב".
רעיון "ההכרעה המצטברת" או "הכרעה הדרגתית", בגרסה שאנסבכר מציע, מושתת על ארבעה רכיבים. הראשון, שכבר הוזכר לעיל, הוא אובדן שטח וריבונות. "כשהערבים פותחים היום מפה ומסתכלים על ישראל של 2024, הם אומרים לעצמם: 'אנחנו מנצחים'. כי לא חשוב מה ישראל מסבירה לעצמה ולעולם, אפשר לראות שהשטח הריבוני שלה מצטמצם והולך, ושטחים נוספים שלה מאותגרים מבחינת ריבונות. לכן התנועה צריכה להיות הפוכה: כל מהלך שעוין את ישראל, חלק מהתשובה לו היא תפיסת שטח. מישהו עשה פיגוע? אנחנו ניקח את ביתו ונחלתו. עזה הוציאה נגדנו מתקפה? חצי משטח הרצועה עובר לידי ישראל. מדינת ישראל הבינה זאת היטב בעבר. היה חיבור בין המתיישב החקלאי לבין המגן, מתוך תפיסה שלפיה למתיישב הישראלי יש חלק אינטגרלי בהגנת הגבולות".
"חמאס פגעו בנו בצורה כואבת ביותר, אבל פספסו לגמרי. לפי התוכנית האיראנית הם היו צריכים להגיע לבסיסי חיל האוויר בדרום ולדפוק את כל המטוסים על הקרקע. שום דבר לא מנע מהם לעשות זאת, אבל הם נתקעו במסיבה ברעים. התפרצה מהם שם אקסטזה של רצח והוללות רשע, וזה עיכב אותם מלמלא משימות צבאיות"
הקהילייה הבינלאומית תאפשר לנו לגבות מחיר בדמות שטח, ולו קטן?
"יש מלחמה גלובלית כרגע. סין, איראן, צפון־קוריאה, רוסיה ואולי גם טורקיה קוראות תיגר על הסדר העולמי הקיים, והמערב זקוק לכל קלוריה כדי להתמודד איתן. הוא לא פנוי עכשיו להתמודדויות אחרות. ואנחנו צריכים להיות מוכנים ללחץ עלינו. כשמדינות מגיעות לקו אדום שהציבו, הן עושות גם דברים שמנוגדים לדעת הקהל העולמית, וכאן מדובר באינטרס שהוא קו אדום מבחינת ישראל.
"בהקשר הזה אני חושב שישראל מוכרחה גם לייצר רף חדש בכל הנוגע ללוחמה משפטית בטרור. היום היא מייצרת מין עולם מעוות של מוסר שמעורבב בחקיקה בינלאומית, במקום להיות סממן ריאליסטי ולקבוע אמות מידה חדשות. אני יודע שזה יישמע מוזר, אבל בסופו של דבר המערב מחקה את ישראל בנושאים האלה".
הרכיב השני ברעיון ההכרעה ההדרגתית הוא לעודד הגירה מרצון של פלסטינים מעזה, ולגרש "יחידים, משפחות וחמולות שפעלו נגד ישראל. זה ייצור הרתעה מיידית בקרב כל מי ששוקל לפעול נגדנו". המרכיב השלישי הוא "לחימה גלובלית נגד בכירי הטרור ומוביליו", דהיינו חיסול שיטתי של בעלי תפקידים בכל קבוצה ששואפת להשמדת ישראל. אנסבכר מתייחס בנושא הזה לא רק לארגוני הטרור, אלא גם למדינות שעוינות את ישראל במידה זו או אחרת. את חיצי הביקורת העיקריים הוא מפנה אל קטר. "להתייחס אליה כמתווכת בין ישראל לחמאס, זה כמו לתת לאייכמן לתווך בין העם היהודי להיטלר", הוא אומר. "קטר זו אידיאולוגיה חמאסית. זה ערוץ אל־ג'זירה, שהוא המקבילה של חמאס לדובר צה"ל. קטר זה הטרור הגלובלי העולמי בצורה המחרידה ביותר. אנשים בקטר שדורשים את רעתה של ישראל, צריכים לדעת שלא בטוח שהם יקומו בבוקר".
יש לנו יכולת לנהל כל כך הרבה חזיתות במקביל?
"בפועל נראה שקטר מחוסנת. יש לה חסינות דיפלומטית בחסות ארה"ב ובחסות הכסף האינסופי שהיא מזרימה למערב ומשמנת בו את כולם".
המרכיב הרביעי בהכרעה ההדרגתית מדבר על הצורך "להבחין משפטית בין סוגיות של זכויות אדם לסוגיות של לוחמה בטרור הקשורות במדיניות ובביטחון לאומי. לאחרונות צריך להתייחס באופן נפרד, על פי מדיניות שאנחנו קובעים, ולא על פי בית הדין הגבוה לצדק, אשר אין לו המומחיות או הסמכות לעסוק בסוגיות של ביטחון לאומי.
"טרור אינו יכול לשבת תחת אותה קטגוריה של פשע רגיל", מסביר אנסבכר. "מערכת החוק והמשפט בישראל מתייחסת אל שניהם כשווים, וזה מכניס אותנו למצב בלתי נתפס. טרוריסט הוא לא בר שיקום, כי יש לו אידיאולוגיה. המחשבה המערבית של 'אנחנו נשנה אותם' היא יהירה, מטופשת או מרושעת. הם צריכים למות כולם, הם וסייעניהם. עונש מוות למחבלים ייצר הרתעה ויעזור לרבים אחרים לא לבחור בדרך הזאת.
"שמעת פעם רופא אומר שהוא מרחם על הבקטריה ושיש לה זכויות? טרוריסט הוא בקטריה, זה לא בן־אדם מבחינתי. ערבי שרוצה לחיות בכבוד? זה בן־אדם. פושע פלילי שמעד – נשקם אותו, ודאי. מי שרוצה לרצוח אותך, אותי ואת הסבתא שלנו – הוא הבקטריה, ואותו צריך להשמיד, להרוג, לשרוף. צדק תנ"כי, זה מושג שאמריקה מבינה".
לו השבת השחורה לא הייתה מתרחשת, איך היו מתייחסים להצעות שלך? זה הרי ספר שמגיע מבית מדרשו של פורום קהלת, והדרישה מצה"ל להיות התקפי יותר, ודאי הייתה נתפסת על ידי ציבורים מסוימים כצעקות "זאב זאב".
"מה רע בלהיות התקפי? התקפיות זה מה שהעניק לישראל את העוצמה שלה עד היום. אני מדבר על זה כל השנים: לתקוף בעזה, לתקוף בלבנון. ראיתי את החבר'ה הצעירים נוסעים איתי ללחימה ובכל רגע מקבלים הודעה על עוד חבר שנהרג. מישהו בוכה על הכתף שלי, ואז מגיעים ליעד, פורקים ונלחמים כמו אריות. זה נס של גבורה אנושית.
"עם ישראל נמצא במיטבו, אבל יש לו מנהיגות שצריכה לקבל בעיטה. צריך להקים את ממשלת עם ישראל האמיתי, ממשלה שתהיה מורכבת מאנשים טובים שאכפת להם מהאינטרס הישראלי ומוכנים לעשות מה שצריך ולעמוד בלחצים. לא אנשים מהמערכת הביטחונית שצמחו בשנים האחרונות בצמרת, כי שם הכול נקבע לפי אמריקה. הלוואי, הלוואי שלא היה שבעה באוקטובר ולא היו לוקחים אותי ואת הספר שלי ברצינות והייתי סתם הזוי. אני לא רוצה להיות צודק, אני רק רוצה לנצח וללכת לישון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
