הפסיכולוג שהחליט להתגייס כדי לתמוך בלוחמים מקרוב, מפיקת האירועים התל־אביבית שמקימה אנטנות קשר, והתלמיד לשעבר מגוש קטיף שמשרטט מפת דרכים ליישובים החרבים: הודיה כריש־חזוני בילתה יום עם החיילים שמשנים את המציאות ברצועת עזה, ושמעה מהם על העולם המקביל שמתקיים שם מעבר לגדר
1.את הרעות מרגישים הרבה לפני הפחד. מיד אחרי שחוצים את הגדר השסועה, עוד לפני שעולים לטרמפ בנגמ"ש "אכזרית" אל לב עיר הטרור, כבר ברור שנמצאים בעולם אחר. אחר אחר. לא פשוט יהיה לחמוק מקלישאות, כי זו אכן מציאות נפרדת לחלוטין מהשגרה שהולכת וחוזרת לעצמה בעורף. ואחד הסממנים הבולטים והמיידיים של השונות הזו הוא עד כמה כולם כאן נעימים זה לזה.
צילום: דו"צהם מתוקים מדבש, כוחותינו, זה ברור. ויש להם הומור חמוד, כמו לכתוב "UBER" באותיות ירוקות זוהרות על צידה של האכזרית המסיעה פנימה. אבל זה יותר מזה. העיניים שלהם מחייכות. של רובם לפחות. מותשות, אדומות מגרגירי חול ומכובד אחריות ומחוסר שינה, אבל יש בהן אור של מי שיודע כמה העשייה שלו חשובה. וכל טור חיילים שעובר כאן ליד עם חגור על השכם, וכל יושבי טנק שחוצה בחריצת תלמים, וכל מחלקה שמתיישבת לכמה דקות הפוגה וקבנוס – כולם מנופפים לשלום בשמחה. אולי כי ברור להם שאנחנו אורחים לרגע. אולי כי הנוכחות האזרחית בתוך המרחב הצבאי מזכירה את הבית. אולי. אבל איכשהו בתוך המאפליה הזו יש חביבות אנושית ברמה אחרת.ברגעים של המתנה הם שרים יחד שירים ומנגנים בגיטרה ומפזרים הומור נטול עוקצנות, וגם מקליטים הודעה מלאת רגש לאלמנה של חבר שנפל. "בסך הכול סביר פה" – מסכם קצין שהיה בארה"ב, עזב הכול וטס ארצה כדי להצטרף ללחימה – "עד שמישהו מת".2.הם רוצים לנצח. והם יודעים שאפשר.אלוף־משנה מיקי, מפקד חטיבת קרייתי, מתגורר כרגע במה שמכונה "בית המח"ט", במגנן בלב חאן־יונס. זהו בית מידות מפואר. רחוק מהדימוי של עזה האומללה. אל הדלתות מוצמדים סטיקלייטים, שיפיצו קצת אור כשהשמש תשקע ועלטה תשתרר. בעליו של הבית, יודעים כאן מעדויות ממוסמכות שנמצאו, היה שותף במעשי הטבח של שבעה באוקטובר.בבית האמיתי שלו, שם מחכים לו אשתו וילדיו, ביקר מיקי לאחרונה לפני כשישים יום. כשאני שואלת אותו על דיבורי "הדשדוש" שהפכו נפוצים בישראל שמצפון וממזרח לנו, על הטענות שאין התקדמות ושהלחימה לוקחת הרבה זמן, הוא משיב: "בכנות – אין פה קליטה, אז אני פחות מחובר. יש בזה הרבה טוב, ביכולת להיות נקי למשימה הצבאית. אין לי תחושת דשדוש במשימה שלי ושל צק"ח (צוות קרב חטיבתי) 4. אנחנו פועלים. כל יום משמידים אויב, פוגעים בו בצורה רציפה", הוא אומר על רקע ירי מקלעים שנשמע מבחוץ."אני מקווה שזה יעזור וישפר ויחזק את הרוח של העם", ממשיך המח"ט. "אנחנו אוֹל־אִין בדבר הזה. אני איש קבע, אבל החיילים שלי מילואימניקים, ומה שהם עושים זה לא ויתור, זו הקרבה. זה מהקרביים, זה קשוח. כשמישהו יוצא להתרענן, זה מעבר מנטלי מטורף. והם רואים שהחיים בארץ ממשיכים, יחסית. לפחות זה מה שהם מספרים. ואותי זה משמח, בעיניי זה מעיד על חוזק. חוזק של התמרון, של הצבא. בינתיים פה זו המשמרת שלנו, ואנחנו עושים את הכי טוב שאפשר. מכריעים, משמידים אויב. אני קם וישן עם זה, עם הזכות". גם את העלבון של יום הטבח לא שכחו כאן. מדברים על הצורך להחזיר את הכבוד. אבל לא פועלים מתוך זעם, הוא מדגיש, אלא מתוך השראה.אנחנו מטפסים אל גג הבניין הגבוה במגנן. מיקי מבקש ללכת שפוף, אני לא סגורה איך עושים את זה עם שכפ"ץ. קבוצה של חיילים יוצאת מבניין דירות ממול. בהמשך יתברר שמצאו שם קלאץ', רובה קלצ'ניקוב. "יש התקפות לכל הכיוונים, גם דרומה. כל פעם אנחנו מרחיבים את השטח. משמידים לא מעט תשתיות של האויב, מוצאים פירים. וככה פועלים יום ולילה, לילה ויום, במרחב של צק"ח 4".
העייפות והגיטרה. מוזיקה על טנק, עזה 2024. צילום: דו"צ
לנקות את חאן־יונס מטרור, זה יעד ריאלי?
"אני חושב שכן. להכריע את האויב שמולנו כמערכת? חד־משמעית. בשביל זה אנחנו פה. בוודאי, בלי להתבלבל. האם בסוף יישאר מישהו בקצה, בשירת ברבור? יכול להיות, אבל זה לא מעיד על חוסר הכרעה, בלי להיכנס לדיון הפילוסופי של מה היא הכרעה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, בכל המובנים. אני מאמין בזה. יותר לא נעמוד מנגד, לא יקרה".
בחוץ עומד טרקטור. ג'ון דיר שנגזל מניר־עוז, הקיבוץ שבתיו נראים באופק כשעומדים על הגג. הלוחמים הופתעו למצוא אותו כאן, בשכונה שבעומק השטח. הם גאלו אותו מחרפתו וגררו אל תוך המגנן. "זה היה מבצע של המושבניקים והקיבוצניקים אצלנו", אומר אל"מ מיקי. "אנחנו רוצים להביא את הנפש, את החטופים מניר־עוז. גם הכלים זה טוב, אבל האנשים זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו בודקים כל קצה חוט והופכים כל מה שאפשר כדי להתקרב אליהם. עושים כמיטב יכולתנו, וככל שהדבר תלוי בנו, לא נעצור עד שנביא אותם. הדבר הזה הוא מעל הכול. אנחנו לא רק חולמים, אלא גם פועלים כדי שזה יקרה".
איך משפיע עליך צמצום הכוחות ברצועה?
"עליי זה לא משפיע. אני פועל באופן רציף".
כמה זמן אתה עוד צריך?
"כמה שייתנו לנו. נשארה לא מעט עבודה. אנחנו עובדים נגד השעון, וצריכים להיות אפקטיביים ככל שניתן בפעולות שלנו. משתדלים להיות מדויקים כדי לפרק את המערכת שמולנו. אין פה יום שמתחיל ונגמר אותו דבר, גם בהתפתחות הקרב עצמו. עובדים בהיגיון אוגדתי, ברצף של התקפות חטיבתיות על מטרות אויב".
3.חאן־יונס הופתעה.האוגדה נכנסה אל העיר בלילה אחד. "הם הופתעו מהעוצמה ומהעומק", מספר איליה, סגן הקמ"ן. "חשבו שניכנס לאט־לאט. הם הלכו לישון בלילה בשכונה שצה"ל לא נמצא בה, וקמו בבוקר עם אוגדה בתוך חאן־יונס. עכשיו הם יושבים בתת־קרקע, קר להם ורטוב וקלאוסטרופובי. וצה"ל כאן, מעל הקרקע. אבל לטפל במה שמתחתיה לוקח זמן".4.גם חיילים מבינים שצריך לשמור על הנפש.שחר מקיבוץ בית־העמק הוא פסיכולוג קליני, מומחה לפוסט־טראומה. באזרחות יש לו קליניקה והוא עובד בה במשרה מלאה. כאן הוא רב־סרן שחר. לא על תקן קב"ן, "אבל אני הפסיכולוג של הגדוד", הוא אומר. "אנחנו עם יד על הדופק בכל רגע. עושים הרבה שיחות, נתתי להם גם הרצאה לפני הכניסה למלחמה. אני יכול לעשות את זה כי הייתי מפקד פלוגה בגדוד הזה. כשנוצרת לך פה שיחה עם חייל, אתה רואה אצלו איזשהו מבט מיוחד בעיניים כשהוא מבין שמולו יש פסיכולוג, מישהו שמקשיב לו בצורה קצת אחרת, ושהפסיכולוג הזה גם יודע מה המשמעות של להיות לוחם".הוא בן 52, שוחרר מזמן ממילואים, אבל החליט להתגייס – בגלל הניסיון, ובגלל הדוקטורט שעשה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, על פוסט־טראומה. "התקשרתי לסמג"ד, שהיה אצלי מפקד מחלקה כשאני הייתי מ"פ, ואמרתי לו: אני בא להיות פסיכולוג שמלווה אתכם. בשיחה הראשונה שלי עם המפקדים בגדוד הסברתי להם שהמשימה שלי היא לשמור על הנפש שלהם ושל החיילים לטווח הרחוק".מה הדבר שהכי עוזר לשמור?"בשיחות־מעבר שאנחנו עושים לחיילים לפני שהם יוצאים הביתה כדי להיות עם המשפחות שלהם ולהתרענן, עולות כמה נקודות. קודם כול החברים – וזה דבר שהם אומרים, אבל גם עניין שמגובה במחקרים ובידע. אנחנו יודעים שהחיבור החברתי הוא המגן מספר אחת על הנפש. אנחנו פוגשים את זה כאן ומקבלים לזה תוקף כשרואים שרבים מהחיילים שלא היו אורגניים לכוח, כבר נשרו. הם לא היו מוחזקים".והרי תת־סעיף, עוד משהו שהבנתי בחאן־יונס: אין כמו שיחות נפש, או שיחות על הנפש, שמתקיימות תחת אש. השיחה עם שחר מתרחשת כששנינו עומדים ליד בור רחב שבתחתיתו קצה של מנהרה מהודרת במיוחד. מושקעת, עם קשתות מבטון, כזו שאדם יכול להלך בה זקוף, ממש כמו בסרטונים שהפיץ דובר צה"ל. הכוח חשף אותה לפני כמה ימים. כשאנחנו עומדים שם ומדברים, מפרטים מה עוזר לשמור על האדם שבלוחם, פתאום נורות לעברנו יריות. נפתחת אש. החיילים מסביב מבקשים שניצמד לדופנות החול של הבור, ובינתיים הם מעלים רחפן שמופעל באמצעות משקפי VR, מבט עיניים, כדי לזהות את מקור הירי.מדברים בארץ על חרדת החזרה לשגרה. אולי זה דווקא פחד להתנתק מהדבקות בחברים שיש פה, מתחושת העשייה המשמעותית.
"זו סוגיה מוכרת אצל חיילים. מי שהיו בלחימה וחוו כל מיני פצעים נפשיים, יש להם תחושה של 'זר לא יבין זאת'. זה טבעי, וטוב שהם יכולים לדבר קודם כול עם החברים שלהם. מהסיבה הזאת אנחנו נעשה להם יומיים שלמים של עיבודים ועזרה לחזרה לשגרה לפני שמשתחררים. הנשים שלהם רוצות אותם בבית, אבל אני יודע שכל אישה, עמוק בתוכה, גם שואלת את עצמה: מי האדם הזה שיחזור אליי הביתה?"
"שחר, תחתוך, יורים עלינו", אומר מישהו מהצד. אנחנו זזים עוד לכיוון הדופן החולית. "ביומיים האלה, לפני שהחיילים ילכו הביתה, אנחנו נעזור להם להתחיל להוציא את הרעלים, את הקרינה הרדיואקטיבית הזאת שספגו כאן. אבל זה ייקח זמן.
"לפני שיוצאים מכאן מוציאים את הרימונים מהאפוד ומניחים אותם בארגז, כי אסור לצאת עם תחמושת נפיצה, וזה הפך למעין טקס. אמרתי להם שהטקס הזה הוא דבר משמעותי מאוד, כי אנחנו לא יכולים לעזור להם להוציא את התחמושת הנפיצה שנאגרה בתוכם, את החומרים הנפשיים שהצטברו במשך כל השבועות האלו, אבל באמצעות השיחה והעיבוד אנחנו מתחמים את החומרים האלה ושמים אותם במקום מסוים בנפש. כאשר הם יבואו לחבק את הילדה או את הילד שלהם, את בת הזוג או את ההורים, כל זה יהיה במקום מתוחם, והקרינה הרעילה לא תעבור מהם הלאה, לאהובים שלהם".
תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. שחר הפסיכולוג. צילום: הודיה כריש־חזוני
החברה הישראלית היום מודעת לפגיעות יותר מבעבר? מבינים את הצורך להתייחס לפן הנפשי של חייל שחוזר מהקרב?
"אני קודם כול רואה את זה בצבא. יש הרבה יותר מודעות, ויש קב"נים שעושים עבודה חשובה ועוזרים מאוד ללוחמים. אני רואה את זה גם דרך התוכניות הרציניות שיצרו בצבא בנושא העיבודים. בטווח של חמישים שנה, קרה שינוי".
באזרחות הוא עורך, בין השאר, מבדקים עבור משרד הביטחון כדי לקבוע אחוזי נכות נפשית. "חודש לפני המלחמה פגשתי אדם בן 71 שהוא פוסט־טראומטי ממלחמת יום כיפור, ועד היום הוא לא הוכר ככזה. הוא בכלל לא היה אז לוחם אלא חימושניק, אבל אמרו לו – 'אתה יודע לנהוג על טנק? תעלה על הכלי'. הבן־אדם אחרי שבועיים קרס גופנית, ועד היום הוא פוסט־טראומטי ולא קיבל הכרה. אבל מאז מלחמת יום כיפור למדנו הרבה מאוד. העולם למד. לא הייתה בכלל אבחנה כזו בשנות השבעים, זה נכנס רק בשנות השמונים. אין לי ספק שהחברה היום רגישה יותר לדברים האלה".
הארטילריה מהצד שלנו מפיקה עכשיו בומים שנשמעים מבהילים הרבה יותר מירי האויב. שחר ממשיך לעמוד רגוע לחלוטין.
הרעשים האלו לא מזיזים לך בכלל?
"נוצרת התרגלות. אני אומר לחיילים, וגם לעצמי, שיש מושג של 'החלמה ספונטנית'. 95 אחוז מאיתנו יחוו החלמה ספונטנית בטווח של כמה שבועות אחרי הלחימה. אני אומר להם: כשתצאו הביתה, ותשמעו דלת נטרקת – כולכם תקפצו. ואני מבקש מכם לא להיבהל מהבהלה הזו. כי זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, המצב שיש לנו כרגע".
5. הקרבה אל חורבות גוש קטיף הייתה, לדאבון הלב, מרגשת פחות משייחלתי.באמת חשבתי שזה יהיה חלק משמעותי מהיום הזה בחאן־יונס, עיר שסמוכה כל כך ליישובים החרבים. בנהיגה הארוכה אל מוצב כיסופים שחזרתי את מראות השבוע האחרון ההוא בקיץ תשס"ה. חשבתי על הסמליות: בפעם הראשונה מאז אותם ימים מיוזעים ודומעים, שוב אכנס מכיסופים אל גוש קטיף.ליד הפיר פגשתי לוחם תושב לכיש שלמד בגוש. הוא שרטט לעצמו מעין מפת עכביש מאולתרת שמראה את המרחקים מהנקודה שבה ניצבנו אל היישובים שהיו. הקרוב ביותר – נווה־דקלים, רק ארבעה קילומטרים דרומית־מערבית מכאן. נווה־דקלים. כמה זיכרונות מתוקים ועצובים חרותים משם.
כתובת על הריסות עזה. צילום: דוד עאייש
אבל ברגע האמת, התחושה הייתה קצת כמו לעלות לקבר של מישהו שאהבת, ולחוש מהלומה בקרביים עם ההבנה שיש כאן רק אבן הנושאת את השם שלו. שהוא עצמו לא באמת נמצא. זה לא אותו הנגב, לא אותו הבית.
הגוש איננו. וגם, מחניק להודות, זוועות חדשות מקהות את עוצמת האבל הוותיק. הגדר החתוכה שדרכה נכנסנו הפעם אל שטח הרצועה, קצת דרומה מהמקום שבו עמד אי אז מעבר כיסופים, היא זיכרון מוחשי, טרי, למכת ההרג והאובדן שהוטחה בנו מתוך עזה. לפצע שעדיין פתוח לגמרי.
6.
כן, לנצח תאכל חרב.
יהודה אונגר, סגן המפקד של גדוד 66, מראה שהפיר שנחשף ממוקם בדיוק בין מסגד ובין מגדל מים אזרחי. "האזור הזה הוא 'רגיש', ובאנו לפה בצורה 'רגישה', אבל למדנו בלחימה הזו שכל מה שהיה פעם רגיש הפך להיות מבחינתנו נגיש. אין פה שום מקום תמים ולגיטימי. אנחנו עדיין זהירים מאוד בכל הנוגע למקורות מים ותשתיות, אבל גם מבינים שלהצמיד ככה פיר רציני למגדל מים, זה חלק מהשיטה של האויב. ככל שניטיב להבין זאת, הפעילות המבצעית שלנו תהיה טובה יותר".באזרחות הוא אחראי על בתי הספר היסודיים בעיר מגוריו, ערד. השימוש בבתי ספר בחאן־יונס כמקומות מסתור לפעילות טרור, מחריד אותו. מציאת תחמושת בתוך ארגזי צעצועים כבר הפכה כאן לעניין שבשגרה, וזה מדיר את מנוחתו. "מבחינתם אנחנו אויב, אבל מבחינתנו הרצועה היא לא אויב. יש פה אזור שיכול היה להיות גן עדן, אם רק היו לוקחים את משאבי העתק, את המיליונים שהם שמו בקרקע כמו במקרה של הפיר שמולנו, ובוחרים ללכת בדרך אחרת. אחרי 75 שנה אנחנו מבינים שאין לנו אלטרנטיבה: מי שקם עלינו, לא יישאר".במה אתה שונה היום משהיית לפני שבעה באוקטובר?"כשקפצנו ביום הראשון לכפר־עזה שאלתי את איציק, מפקד החפ"ק שלי – 'איציק, הלנצח תאכל חרב?'. הוא אמר לי: 'כן'. עד אז הייתי באיזו תפיסה שאומרת – יאללה, הגענו לדור השלישי, אפשר קצת זרי דפנה. אני שונה היום בכך שאני מבין שאין שום ברירה."בברית המילה שלי אמרו לאמא שלי ש'הילד הזה כבר לא יעשה צבא'; אני אומר לבן שלי שהסיכוי שהבן שלו לא יעשה צבא, שואף לאפס. ככל שנקרין חוסן ולא נרפה, ככל שנבין שבשכונה הזאת כדאי להיות ג'ון־בריון ולא זה שמתרפס, ככל שנהיה יותר חזקים – ככה יהיה יותר טוב גם לנו וגם לשכנים שלנו".7.
יש פה מסירות נפש, כפשוטו. ואנחנו חייבים להם. המון.
העבודה סיזיפית, תנאי היומיום מאתגרים. השאלה הכי טריקית פה היא "איזה יום היום?". אין להם מושג, רק לפני שבת מישהו מכריז שהיא בפתח. "אנחנו פוליסת הביטוח של עם ישראל", אומר הסמג"ד אונגר. "פוליסה בלי תפוגה, וגם הפרמיה שלנו לא עולה. אבל אל הביטוח הזה צריך להתייחס בהתאם. אני חושב על הסטודנטים, שמבחינתם השעון כבר התחיל לדפוק. על בעלי המשפחות, על בעלי העסקים, ובתוך כך אני אומר – ככל שנידרש, אנחנו נעבוד. צריך זמן וצריך סבלנות. זו לא אפליקציה שלוחצים עליה, לא זבנג וגמרנו. זו גם לא מלחמת ששת הימים. אבל עם סבלנות ואחדות, נמשיך וננצח."לבן שלי יש בר מצווה בשבת. יונתן. הוא אמר לי בטלפון שאת הקריאה בתורה הוא למד בעצמו מיוטיוב, אבל אם אפשר, שאעזור לו קצת בדרשה. אז יצאתי לכמה שעות וישבנו לכתוב דרשה. מקווה מאוד שאגיע לשבת. יונתן יודע שגם אם לא אגיע, והוא יקרא בתורה בלעדיי, זה כי אני עושה דברים חשובים. וזה הזמן לומר תודה למשפחות על התמיכה. ותודה גם למי שמאייש את החפ"קים. ממוצע הגיל בחפ"ק שלי הוא באזור 50. אלה אנשים בכושר, אנשים שרצים מרתונים, ועכשיו במקום לטפל בעסקים ובמשפחות שלהם, הם פה רצים בג'בלאות".
ניחוח פתיתים וקבנוס. תשחצים בסלון "בית המח"ט". צילום: דו"צ
איליה, סגן הקמ"ן, אומר שאם פה בצק"ח יש אלפיים איש, "המשמעות היא עשרת אלפים 'מגויסים' בבתים שלנו. ולהם לא עושים על האש ולא נותנים מענקים. זה הגיוס האמיתי".
"וזו תקופה ארוכה", מוסיף מיקי המח"ט. "כשהקפיצו את החטיבה, אף אחד לא ידע שזה יהיה ארוך כל כך. ועם כל זה, אני בטוח שאחרי שיסירו את האבק ויעשו מקלחת טובה, אנשים פה יהיו גאים בעצמם". מנצור הנהג אומר כי הוא קצת הופתע לראות שבארץ כבר מתנהלים כרגיל. אפילו קצת התאכזב.
וישנה גם ספיר. באזרחות היא מפיקת אירועים בתל־אביב, כאן היא קצינת הקשר. אישה יחידה בבית המח"ט, שמאכלס עשרות לוחמים־גברים. כאן היא ישנה. בלי מים זורמים, עם מקלחות מגבונים. לגבי שירותים, נו, לומדים את השיטה. והיא מעמידה אנטנות על גגות, והיא ממלאה רכבים משוריינים במכשירי קשר ומסכים, והיא יוצרת יש מאין של שדרים ותמסורות. פשוט כי זה מה שצריך לעשות.
והם עובדים פה צמוד וקרוב, מקיבוץ מגן ומאלקנה, ובעליו של הבר בכיכר רבין שאשתו נותרה לתפעל את העסק לבד, והמנכ"ל של ישיבת מעלה אליהו בתל־אביב. "הכול יהיה בסדר", מסכם אחד, כשאחרים מביעים דאגות. "הרוב. הרוב יהיה בסדר", עונה לו אחר.
8. שפמים הם עדיין עניין.אבל הרבה פחות מאשר בשבועות הראשונים. למען האמת, נצפו פה רק שני משופמים. הם ישבו ופתרו תשחצים בסלון בית המח"ט, אפופים ניחוחות תבשיל הפתיתים והקבנוס המתבשל במטבח שדלתות ארונותיו אדומות. ציציות עדיין הולכות חזק. גם אצל מי שנדמה כי אינו מקפיד ביומיום, בלי לשפוט כמובן.והעוטף שם ממול ירוק ויפה כל כך. והכול קטן וקרוב כל כך. דקות ספורות אחרי שחוצים שוב את הגדר, וכבר אתה נוסע עמוק בתוך הארץ. איך בכלל קראנו לזה "העוטף" כל השנים, כשזה פה, מרחק יריקה מהמרכז. וגם עבור מי שמכור לשטף החדשות, מספיקות שעות ספורות עם המילואימניקים בתוככי עזה כדי שהמלל האינסופי העולה מהרדיו יהפוך לבלתי נסבל. אז העברתי לתחנה שמשדרת מוזיקה. ובדיוק הקדישו את "אבק דרכים בתלתליו" למישהו שנמצא בתוך חאן־יונס. אין מדויק מזה. אנא א־לי, שמור נא עליו.
