מתרבים הדיווחים על עסקה כזו או אחרת להפסקת הלחימה בעזה וחידוש המשא ומתן להסכם שלום בין ישראל והפלסטינים. נראה שמזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן ביקר לאחרונה באזור כדי להדק את החבילה שתוצע לירושלים ורמאללה: הפסקת הלחימה בעזה, שחרור החטופים, כינון יחסים בין ישראל לסעודיה, שיקום עזה ומסלול למדינה פלסטינית.
בישראל כבר החלו בדיונים אם העסקה טובה או רעה לנו: האם אנו מוכנים – בתמורה לכינון יחסים מדיניים עם סעודיה – להתחייב למדינה פלסטינית, ומה בדיוק יקרה לחמאס כשהלחימה תסתיים ברצועה?
אני רוצה להצביע על נקודה אחרת, קשורה אך לא מדוברת: מה דוחף את ממשל ביידן להציע את החבילה הזו דווקא? מהיום הראשון של המלחמה הממשל הבהיר שאינו מעוניין בהסלמה ושהוא נאבק נגד מלחמה אזורית. הוא שיגר אזהרות לחיזבאללה ואיראן, ולפי דיווחים ריסן את ישראל כדי שלא תקדים ותתקוף בלבנון. התגובה האיטית נגד האיום החות׳י ונגד המליציות השיעיות בעיראק היא גם כן חלק מהמאמץ הזה.
אבל יש כאן יותר מרצון להימנע מהסלמה. בכל הנוגע למזרח התיכון, שני עקרונות מדריכים את ממשל ביידן: סין היא האיום הגדול על ארה"ב, ואין לאמריקה עניין במלחמה נוספת במזרח התיכון. המשמעות היא שארה״ב תנסה להפחית את המתיחות באזור באמצעות דיפלומטיה והרתעה, ותשתדל עד כמה שאפשר להימנע מהסלמה נגד איומים שעלולים לגרור אותה למלחמה. לכן הם יפעלו נגד החות׳ים בעיקר באמצעות יירוט הטילים שלהם, יאיימו על חזבאללה בשליחת נושאת מטוסים אך לא בהפעלתן, ויפנו לכלים דיפלומטיים כדי להפחית את המתיחות עם איראן.
זו לא פרקטיקה חדשה. באמצע 2023, בעקבות כישלון השיחות לחידוש עסקת הגרעין, ארה״ב החלה במגעים חשאיים עם טהרן כדי להגיע להבנות לגבי תוכנית הגרעין שלה ופעילותה באזור. האמריקנים הסכימו להקל את העיצומים המוטלים אל איראן, ובתמורה האיראנים יאטו או יקפיאו את העשרת האורניום וירסנו את כוחותיהם השליחים בעיראק, בסוריה, בלבנון, בישראל ובתימן. כך המתיחות באזור תרד, וממשל ביידן יוכל להתמקד בסין ובשנת הבחירות שבפתח.
זאת הייתה התוכנית. הפלישה של חמאס בשמחת תורה טרפה את הקלפים, והכניסה את וושינגטון וטהרן למסלול התנגשות. הקצב איטי. המליציות השיעיות בעיראק תוקפות בסיס אמריקני – האמריקנים תוקפים מחסן תחמושת. החות'ים יורים טיל – האמריקנים מחסלים פעיל. כטב״ם פוצע שני חיילים – האמריקנים מחסלים בכיר. גם ישראל מגיבה להסלמה בגבול הצפון בתקיפת מטרות איראניות בסוריה, מה שדוחף את האיראנים להסלמה בתגובה.
מתקפות החות׳ים בים האדום פוגעות בחופש השיט, שהוא אינטרס לאומי אמריקני, ושוחקות את ההרתעה של וושינגטון. איומי האמריקנים לא הספיקו, וגם לא ההכרזה על שיגור כוחות הגנה לים סוף, וגם לא פעילות ממשית של כוחות ההגנה בים; החות'ים לא הפסיקו את המתקפות, ולכן האמריקנים נגררו להרחיב את התגובה הצבאית. החות׳ים מצידם מסלימים גם כן, ואנחנו מתקרבים לנקודה שבה מתקפה על בסיס אמריקני תביא חלילה להרג חיילים, מה שיגדיל את הלחץ על ביידן להגיב בעוצמה לא רק נגד כוחות הפרוקסי של איראן – אלא גם נגד איראן עצמה.
תיאוריית ההרתעה מבוססת על איום אמין בכוח שיכה ביריב או ימנע ממנו להשיג את מטרתו. יירוט הטילים של החות׳ים היה אמור להרתיע אותם באמצעות מניעה, אך המהלך נכשל. ההרתעה הבאה היא הרתעה באמצעות איום אמין. ארה״ב חייבת להוכיח שהיא מוכנה להפעיל את מלוא הכוח הצבאי שלה אם הצד השני לא יפסיק את מתקפותיו.
מה עשויה לכלול הפעלה כזאת של כוחה הצבאי של ארה"ב? מערכה אווירית נגד מטרות צבאיות ומטרות שלטון של החות׳ים בתימן; השמדת בסיסים של המיליציות השיעיות בסוריה; תקיפת פעילים ומתקנים של משמרות המהפכה מחוץ לאיראן ובאיראן עצמה; וגם תקיפת ספינות אספקה איראניות הנושאות נשק וציוד לחות׳ים. כל אחת מהפעולות האלו וכולן גם יחד יפגעו ביכולות הצבאיות של האויב וגם יראו שארה״ב מוכנה להסלים למלחמה אזורית אם זה מה שדרוש כדי להגן על האינטרסים שלה. בטהרן יודעים שבמקרה כזה הם אולי יסבו נזק לאמריקנים, אך לא ישרדו את המלחמה.
אבל פעולה אגרסיבית כל כך תפר את הקווים המנחים של ממשל ביידן. היא תסכן את הממשל במלחמה אזורית חדשה ותמשוך קשב ומשאבים ממזרח אסיה למזרח התיכון. הממשל לא רוצה לשקול את האופציה הצבאית, משום שהיא תשבש את האסטרטגיה הכוללת שלו לאזור: הורדת המתיחות, הקפאת האיום מאיראן, התמקדות בסין.
אז במקום להיגרר למלחמה, הדגש האמריקני עובר לדיפלומטיה, ל״עסקת המאה 2״: ישראל תסיים את המלחמה בעזה, הפלסטינים והישראלים ייכנסו ל"מסלול" שסופו מדינה פלסטינית, וערב הסעודית תכונן יחסים עם ישראל. החלק האחרון הוא לא רק תמריץ כדי שישראל תסכים, אלא גם אינטרס של ממשל ביידן. הממשל מאמין שאינטגרציה של האזור יכולה לעזור לייצב אותו, דרך עידוד קשרי מסחר, תרבות וביטחון בין בעלות הברית של וושינגטון.
עוד לפני המלחמה ניסה ממשל ביידן ליצור קשר בין ערב הסעודית וישראל. עכשיו יש לממשל הזדמנות, בעיניו, לבנות את הציר הישראלי־סעודי ולחדש את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים – ואולי לפתור סוף־סוף את הסכסוך – וכמובן להפסיק את המלחמה בעזה. הוסיפו לזה את האפשרות להסכם בין ישראל ללבנון על נסיגה ישראלית מנקודות "מחלוקת" בגבול, וביידן ישיג סדרת הסכמים שיורידו את המתיחות, יקדמו את האינטגרציה ויצילו את ארה״ב ממלחמה נוספת.
האם ישראל צריכה להסכים לעסקה? כל עוד לא ידועים פרטיה, אי אפשר לענות עדיין. אבל יהיו הפרטים אשר יהיו, הדרישה מישראל לסיים את המלחמה בעזה ולקבל את העסקה שמוצעת לה רק תלך ותתגבר. מכבש הלחץ הבינלאומי כנראה עוד לפנינו.
