ארבע שנים ארוכות הספיקו לגילת דוליון־אלירז כדי להבין שההוסטל הירושלמי לא רק שאינו מועיל לבתה, הוא אף מזיק לה. הבת, ברכה־רחל נר־אור־קומיי, סובלת מסינדרום ויליאמס, תסמונת גנטית שגורמת לקות שכלית בדרגות שונות – מה שלא מנע ממנה לעבוד כדוברת או להתחתן. היא ובעלה אביחי, הלוקה בתסמונת אספרגר, התגוררו תקופה בהוסטל, אך סבלו שם מטיפול נוקשה. הניסיון שלהם להשתלב עצמאית בעיר הגדולה שמחוץ למוסד, נתקל גם הוא בבעיות. כשמשכירים פוטנציאליים הבינו שמדובר בבעלי לקויות, הם סירבו להשכיר את דירותיהם לזוג הצעיר. "אני בעלת צרכים מיוחדים, אני שונה", אומרת ברכה־רחל בכנות מרגשת ומרשימה, "אבל לכל אחד יש סרט משלו בחיים. אני ובעלי רוצים לחיות בקהילה רגילה. כשאנחנו נמצאים בהוסטל או בסביבה שיש בה רק בעלי מוגבלויות כמונו, אנחנו מרגישים תקועים מכל מיני בחינות. קהילה משלבת יכולה להיות בשבילנו הזדמנות גדולה".
את בשורת ההזדמנות הזו מבקשת "אגודת מתיישבי שיבולת" להביא לבעלי הלקויות, לבני משפחותיהם ולמעשה לחברה כולה. הקבוצה התגבשה לראשונה לפני עשור, מתוך מטרה להקים יישוב בגליל – מטלה לאומית חשובה בפני עצמה. בתוך זמן קצר הגיעו החברים למסקנה שמשימה אחת בלבד לא מספקת אותם. "היינו חמש משפחות שרוצות להקים יישוב, כמו הרבה גרעינים של צעירים בשנות העשרים לחייהם, אבל לנו היה ברור שאנחנו רוצים לתת ערך מוסף", מספר אופיר שיק (37), ממייסדי האגודה. "לכולנו היה בעבר מגע כזה או אחר עם בעלי צרכים מיוחדים – אם בהתנדבויות בתיכון, אם בצבא ואם כחונכים. חשבנו שנצא מהיישוב להתנדבות בכל מיני מקומות באזור, אבל לאט־לאט הגענו לרעיון של יישוב שבתוכו שזורה מערכת שילוב קהילתית לבעלי מוגבלויות".
כך יצאה לדרך המשימה הסבוכה של חברי שיבולת – ייהוד הגליל והקמת התיישבות חברתית בכרטיס אחד. עשר שנים מפותלות לאחר מכן, שעה שמשפחת שיק הייתה עסוקה בהעברת ארגזים מביתה הצפוף והזמני בבית־רימון לבית קבוע יותר, התקבלה החלטה בקבינט הדיור על הקמת היישוב שיבולת בגליל התחתון. בשבוע שעבר, כשרוב השלבים הביצועיים עדיין לא החלו, התקיים בשטח טקס הרמת כוסית לכבוד החלטת הממשלה. שר החקלאות אורי אריאל, הממונה על החטיבה להתיישבות, חגג עם חברי האגודה במצפור לאודרמילק, נוכח הנוף המרהיב של רכס הרי תורען, בצומת המחבר בין בית־רימון ליישוב העתידי. ביתה החדש של משפחת שיק עוד מתגלגל בין ארגזים, עובדי חשמל ואינסטלציה נכנסים ויוצאים, ובכל זאת בעלי הבית מצפים ליום שבו יארזו מחדש את חפציהם ויעברו ליישוב שעליו הם עמלים זמן כה רב.
"כשתכננו את אופי החיים בשיבולת, סדנת השילוב של ראש־צורים הייתה בשבילנו השראה", אומר שיק על הקיבוץ שבו גר עם אשתו רינת, בטרם עלו לגליל. "יחד עם זאת, יש הבדל. ההחלטה להביא לשם את סדנת השילוב התקבלה ברוב קולות, אבל לא בכל הקולות. אנחנו רצינו להקים יישוב שכל מי שמגיע לגור בו יודע לכתחילה שהוא בא לחיים של שילוב, והוא גם מעוניין בחיים כאלה. שאף אחד לא ירגיש שנכפה עליו איזה אורח חיים; אנחנו רוצים אנשים שממש מגויסים לזה, גם אם אין פירושו של דבר שהם צריכים לעבוד בזה.
"הסתובבנו בכל הארץ במקומות המיועדים לבעלי מוגבלויות – מכפר רפאל שבבאר־שבע, דרך 'עלה נגב' של אלוף במיל' דורון אלמוג, ועד לכישורית שבגליל העליון. ניסינו ללמוד מהניסיון של כל כך הרבה אנשים טובים שעוסקים בזה, ולראות אילו מודלים של שילוב עובדים. 'עלה נגב' מקבל אליו דיירים בעלי פיגור עמוק ומוגבלויות קשות, שלא יכולים להשתלב בחברה נורמטיבית. בכישורית בונים עכשיו שכונה של חוסים. לקחנו הרבה עקרונות מכולם, אבל אנחנו רוצים ליצור מקום שהוא לא קהילה מטפלת. זו תהיה קהילה רגילה ככל הניתן, רק שחבריה יודעים שמעבר למיסי יישוב יש עוד כמה השלכות למגורים במקום".
מה לדוגמה?
"תושבי שיבולת חייבים לדעת שהקצב של היישוב יהיה הרבה יותר נינוח. אין 'הם' ו'אנחנו', יש קהילה אחת. וזה אומר שבעלי המוגבלויות ישולבו בוועדות של היישוב, בקבלת ההחלטות. ברור שנצטרך לעשות הרבה תיווך, לכן הקצב יהיה איטי יותר – ובינינו, זה בריא ושפוי יותר.
"יש גם משימות שונות שהן חלק מהחברות בקהילה משלבת. לדוגמה, כל שלוש־ארבע משפחות יידרשו לתת תשומת לב ממוקדת יותר לאחד הדיירים בעלי המוגבלויות, כמעין משפחות מאמצות. זה אומר לקחת לטיפולים הדרושים, להיות בקשר עם המשפחה הביולוגית, לדאוג לארוחת ערב וכדומה. שלוש־ארבע משפחות יכולות לשאת את זה יחד בתורנויות, מה שמשחרר אותן ממחויבות קבועה".
תוכניות הבנייה מדברות על היקף של 320 משפחות ללא מוגבלות, כשאת מערך הדיור יאכלסו כ־120 בעלי מוגבלויות, במתכונת של ארבעה עד שישה בדירה. "הנראוּת של הכפר תכלול כמה שיותר אחידות בין המבנים. אחרי שלושה מגרשים של משפחות, במגרש הרביעי תהיה דירה לבעלי מוגבלויות, ולא יהיה ניתן להבחין בין הבתים. בדירות האלה יהיו עד שישה חדרים – לכל דייר חדר משלו – ומרחב ציבורי גדול ומשותף של סלון ומטבח. רביעיית המגרשים הבאה תסודר באופן הפוך, וכך כל שתי דירות של בעלי לקויות יהיו סמוכות זו לזו. הדבר יקל על הלוגיסטיקה ועל המדריכים המלווים את מי שזקוק לליווי.
"מבני הציבור בשיבולת יעמדו לטובת טיפולים שהכפר צריך, אבל הרבה משעות הפעילות שלהם יהיו קהילתיות. הבריכה הטיפולית, חוות הסוסים וכל השטח המשקי ישמשו את בעלי הלקויות, אבל גם את הקהילה כולה. בלי בריכה נפרדת ובלי חווה נפרדת, כי אנחנו רוצים להיות קהילה אחת שלמה".
ובכל זאת, שוויון מוחלט לא יכול להתקיים כשהתושבים הם בגדר "המבוגר האחראי". איך מצליחים לסמן את הגבול הדק, שמצידו האחד מקפידים על כבוד לדיירים בעלי הלקויות, ומצידו האחר מקבלים החלטות שלא תמיד כולם מעורבים בהן?
"זה לא גבול ישר אלא אלסטי וגמיש, שמשתנה עם הנסיבות. צריך להסתכל על השאלה גם מהזווית של המשפחות 'הרגילות', ומתוך הבנה שהצלחה של יישוב כזה תלויה ביכולת לייצר להן מרחב פרטי ולשמור על איכות החיים שלהן, כדי שיישארו בו לאורך זמן".
נקודת הפחד
במסגרת האגודה שחתרה להגשמת הרעיון של יישוב משלב, הוקמו כמה צוותים שתפקידם היה לטפל במה, באיך ובאיפה. צוות התוכן נדרש להגדיר את הבשורה שביישוב החדש וללמוד את נושא השילוב באופן מקצועי; צוות שני עמל על גיבוש הקהילה תוך דאגה לסוגיית הקליטה; וצוות התכנון היה צריך לאתר את המיקום הגיאוגרפי המתאים. שיק היה בצוות האחרון, זה שבחר את הנקודה הקסומה על רכס הרי נצרת, נוכח הר תבור. "היה ניסיון לבנות יישוב במיקום הזה כבר ב־1999, והנושא נתקע", הוא מסביר. "ראינו שפעם אחר פעם ניסו ליישב כאן, אבל כולם הרימו ידיים, בגלל שטות בדמות 'הערת אזהרה' שהוציא הנציב הבריטי ערב סיום המנדט".
הנקודה הזו הוזכרה כבר בתוכנית המצפים של אריאל שרון מלפני ארבעים שנה. אז דובר על הקמת שלושה יישובים ברכס תורען, שכונו בית־רימון א', ב' ו־ג'. בית־רימון א' הוא היישוב בית־רימון של היום, ובית־רימון ג' הוא מצפה־נטופה – שניהם עלו לקרקע כבר בימים ההם, יחד עם היישוב מצפה־הושעיה. בית־רימון ב', לעומת זאת, מעולם לא הוקם. ב"הערת האזהרה" המדוברת, שמופיעה באחד המסמכים בכתב יד באנגלית, נאמר כי הנציב שוקל להעביר חלק מהקרקעות ברכס לטובת הכפר טורעאן. מאז המנדט נגמר, ההעברה לא מומשה, והסדרת הקרקעות על ידי הממשלה הישראלית נעשתה אפילו על דעת ראשי הכפר טורעאן. ובכל זאת, החשש המשפטי עיכב את ההתיישבות.
את פרטי התסבוכת הזו שמעו שיק וחבריו מאנשי המועצה האזורית הגליל התחתון. הם החליטו להשתמש בתותחים הכבדים ביותר במאבק למען הקמת היישוב, ופנו לעו"ד דוד שמרון, עוד לפני ששמו הפך למוכר בהקשרים אחרים. שמרון סייע להם וכתב חוות דעת משפטית בת שמונה עמודים. "העברנו את המסמך ליועץ המשפטי של המנהל, וכולם שם היו המומים. הצלחנו לשחרר פלונטר רציני ויצאנו לדרך. אבל התהליך הזה לבדו לקח שנתיים של עבודה והסתיים ב־2009".
"יש משימות שהן חלק מהחברות בקהילה משלבת. לדוגמה, כל שלוש־ארבע משפחות יידרשו לתת תשומת לב ממוקדת יותר לאחד הדיירים בעלי המוגבלויות, כמעין משפחות מאמצות. זה אומר לקחת לטיפולים הדרושים, להיות בקשר עם המשפחה הביולוגית, לדאוג לארוחת ערב וכדומה. שלוש־ארבע משפחות יכולות לשאת את זה יחד בתורנויות, מה שמשחרר אותן ממחויבות קבועה"
תשע שנים נוספות נדרשו כדי להגיע לרגע שבו ועדת השרים לענייני התיישבות תאשר סופית את ההחלטה. שיק, שבמהלך התקופה הזו הפך מאיש חינוך למנכ"ל עמותת "לב בגליל" הפועלת לפיתוח הצפון, מסביר עד כמה ההצלחה שנרשמה היא יוצאת דופן: "אם להחריג את היישובים שנוצרו עבור מגורשי גוש קטיף, היישוב היחיד שקם בשנים האחרונות הוא מצפה־אילן – וגם הוא לא היה התיישבות חדשה, אלא אִזרוח של היאחזות נח"ל קיימת. יישובים חדשים אמיתיים לא צמחו בגליל מאז שנות השמונים. המדיניות הדי־מוצהרת כאן היא לא להקים יישובים, כך שמסלול ההכשרה הוא ויה דולורוזה של ממש. אנחנו משתדלים לצעוד בו בשמחה, אבל הוא לא פשוט".
בינתיים כמה מחברי הגרעין עלו לגור בקיבוץ בית־רימון ובסביבתו, כשבמקביל הקונספט השילובי הלך וקיבל אריזה ברורה יותר. בשיבולת מתעתדים לשלב בעלי מוגבלויות משלושה סוגים. ראשית, בעלי פיגור ברמה בינונית ומטה. שנית, מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ברמה תפקודית גבוהה יחסית. "בעלי מקצוע הבהירו לנו שעבור החבר'ה האלה, השילוב הוא האפקטיבי ביותר", מסביר שיק. "לבעלי אוטיזם קשה, השילוב מלחיץ מדי ולא מתאים". אוכלוסייה שלישית שתתקבל ליישוב היא של הסובלים מדיסאוטונומיה משפחתית, תסמונת נדירה הקיימת בעיקר בקרב יהודים אשכנזים. התופעות שלה דומות לאלה של ניוון שרירים, אך ההידרדרות ממושכת ואיטית יותר. "יש בארץ רק כמה מאות בני אדם שחולים בתסמונת הזו, ודווקא משום כך הם נופלים בין הכיסאות מבחינה תקציבית. החלטנו לנסות ולראות איך אנחנו משלבים גם אותם בקהילה. הרמה התפקודית שלהם גבוהה מאוד, בוודאי מבחינה קוגניטיבית. התסמונת מובילה אותם בסוף ללקות פיזית קשה, כששכלית הם בסך הכול נורמטיבים.
"בדיונים על נושא השילוב, יש שאלות שמתעוררות מתוך רצון להניח הכול על השולחן. למשל, נושא המוגנות של הילדים שלנו. לא תמיד ההתנהגויות של בעלי המוגבלויות הן רצוניות, וצריך להחליט מה יהיו הכללים הקהילתיים של הדיירים. אנחנו דנים בשאלות האלה ומנסים לעשות הכול בצורה המקצועית ביותר. הרבה פעמים הולכים מהר מדי לשאלת הפגיעות המינית, כי זה לוחץ על נקודת פחד ראשונית מאוד אצלנו. הסטטיסטיקה דווקא מלמדת שבמקרים של הלקויות שאנחנו מדברים עליהם כאן, הפגיעות הן נדירות מאוד. זה לא נאמר רק כדי לפטור את הנושא, אלה עובדות בדוקות. יחד עם זאת, יהיו המלצות איך לחיות ביישוב כזה. למשל, שבנות שחוזרות מפעילות בעמותת 'כנפיים של קרמבו' או בשבט יובל של בני עקיבא המיועד לבעלי צרכים מיוחדים, הולכות שתיים־שלוש יחד. צריך לזכור שהפגיעות יכולות להגיע גם מהכיוון ההפוך – הרי שמענו על מקרים של ניצול בעלי מוגבלויות. גם פה אנחנו נשמור על עצמנו כקהילה. כמובן, כשהיישוב יקום נידרש שוב להכול, נצטרך לדייק את הדברים כל הזמן".
לחברי האגודה ברור שאם המשפחות ייכנסו לקלחת התנדבות של 24/7, המקום יקרוס. "לא לשם אנחנו מכוונים", מבהיר שיק. "הגבול יעבור בשערי החצרות. תהיה חלוקה ברורה מתי אנחנו מרוכזים בתא המשפחתי, ומתי אנחנו יוצאים לקהילה על כל מרכיביה. אף אחד לא יסתובב למשפחות בבית ללא רצונן. השוטטות של אנשים שצריכים ליווי תיקבע לפי ועדה מקצועית, וזה גבול שנקפיד עליו. יהיו גם 'מדריכי לילה', שיחליפו את הצוותים המקצועיים שעובדים עם בעלי המוגבלויות במהלך היום. הכול תלוי בצרכים המיוחדים של כל אחד. הרי כל אדם הוא חוויית חיים משלו. יהיה הרבה מאוד שיח כדי ללמוד את החיים הללו יחד".
שווה ומיוחדת
הקושי העיקרי בתהליך תכנון היישוב, אומר שיק, הוא שבשלב זה אין לדעת מי יהיו הדיירים בעלי הלקויות. הללו לא יעברו ועדת קבלה רגילה: ועדת השמה מקצועית היא שתאשר לאדם הסובל ממוגבלות מסוימת את ההשתלבות בקהילה החדשה. "כל זה לא יקרה לפני שיהיו דחפורים", אומר שיק. "משרד הרווחה מכניס את היישוב תחת ההגדרה 'רב־נכותי', והוא רוצה שנבחן לקויות נוספות, כך שייתכן שהמנעד יהיה רחב יותר ממה שתיארתי. הכול לפי החלטות הוועדה המקצועית, שתבחן כל מקרה לגופו".
בוועדה המדוברת יהיו נציגים של אגודת המתיישבים, של משרד הרווחה ושל העמותה שתפעיל את מערך הדיור. זו האחרונה תהיה גוף מקצועי שיוקם על ידי האגודה. "אנחנו לא רוצים להכניס גורם חיצוני, מקצועי ככל שיהיה, כי זה יפגע במהות של היישוב – השילוב הקהילתי", מסביר שיק. "אנחנו רוצים למצוא אנשי מקצוע שיהיו חברי אגודה, גם אם חלקם לא יגור בשיבולת".
סדר הדברים הצפוי כעת – ובכלל זה השלמת התב"ע, הנחת תשתיות ובניית הבתים עצמם – מכוון לתחילת אכלוס בשנת 2021. צפי ריאלי על גבול האופטימי, לדברי שיק. "היישוב לא יהיה על הרגליים אפילו יום אחד בלי בעלי מוגבלויות", הוא מבהיר. "לא שאין הצדקה ליישוב גם בלי זה, אבל אם הוא יקום כשתחילה נכנסות המשפחות ה'רגילות', הוא יחטא למהות שלו. אני מניח שבשלב ראשון ישווקו 60־50 מגרשים ואיתם שתיים־שלוש דירות של בעלי לקויות. בכל מקרה נשמור על האיזון של שלוש משפחות מול דייר".
למרות תאריך היעד המרוחק, שיבולת כבר זוכה לתשומת לב רבה, ולביקוש שמצליח להפתיע את חברי האגודה. גם הם נחשפו לסקרים האחרונים של החברה למתנ"סים, שלימדו כי תשעים אחוז מההורים לא רוצים שהילד שלהם יהיה בקייטנה יחד עם ילד בעל מוגבלות (מה שלא מפריע לאותם הורים להצהיר שאילו בנם היה סובל מלקות כלשהי, הם היו מעדיפים שישתתף בקייטנה רגילה). "אני כמעט בוכה כשאני שומע דבר כזה", אומר שיק. "למעשה, אני לא מאמין לסקרים האלה. עם ישראל לא שם. ואם נשאלים ענו ככה, זה פשוט מחוסר היכרות.
"כשיצאנו לדרך והיינו צריכים לשכנע את מקבלי ההחלטות שהיישוב הזה נחוץ, מצאנו סקרים של משרד הרווחה שהראו נתונים דומים ומדכאים. 52 אחוז מהנשאלים אמרו שאינם רוצים שכן שסובל מפיגור, וכ־70 אחוז סברו שיש לאסור על בעלי לקויות להתחתן ולגדל ילדים. אמרו את זה אפילו על נכות פיזית. כשרצו להקים בהרצליה 'בית גלגלים' – מעין מתנ"ס לאנשים עם נכויות פיזיות, שכולו מונגש ומותאם – הייתה התנגדות מכוערת. הגענו לפרוטוקולים, והיה קשה להאמין למה שאמרו שם. תושבים טענו שזה מוריד את ערך הדירות, השמיעו איומים כמו 'נחסום את הכניסה בשקיות זבל'. לבכות ממש. שכחו שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בסתם תאונה. באנו ואמרנו – אנחנו רוצים לתת סטירת לחי לתפיסה הזו. השילוב הוא היהדות, הוא הישראליות, וכך צריך להיות. הסקרים לא שוברים אותנו, אלא ממלאים אותנו ביתר־מוטיבציה להביא לבשורה אמיתית. אני מאמין שהחברה הישראלית באמת רוצה להיות במקום אחר, היא פשוט לא יודעת לעשות את זה. אין מודל מוחשי שמתאר לה את האפשרות הזו. אם יהיה מודל כזה, יהיה טבעי יותר לחיות כך".
שיבולת עתיד להיות יישוב דתי־לאומי, כמו החברים באגודה. "בהתחלה רצינו מנעד רחב, שגם חילונים יהיו בקהילה, אבל הבנו שמדובר בהנפת יותר מדי דגלים ביישוב אחד – גם ליישב את הגליל, גם לשלב אוכלוסייה מיוחדת וגם חיבור חילוני־דתי. משרד הרווחה הוא הגורם המרכזי שמכוון אותנו להיצמד לצביון של הציונות הדתית, בנימוק שאין פתרונות לבעלי המוגבלויות במגזר הזה. רוב הפתרונות הקיימים מתאימים למגזר הכללי, וגם בציבור החרדי יש אפשרויות רבות. לעומת זאת, אם משפחה מחפשת לילד או לילדה שלה יישוב מיוחד עם מטען דתי ושיח תורני, שמכיר את סדר היום של התפילות והברכות, ויודע מה זה פורים ומה זה יום העצמאות מעבר למנגל ולמסיבה – זה לא קיים כרגע".
נושא התעסוקה נלמד גם הוא לקראת העלייה לקרקע. ביישוב צפויות להיפתח משרות שירותיות של עבודות בתוך הקהילה, כמו תפעול הדואר והמכולת, שתינתן בהן עדיפות להעסקת בעלי מוגבלויות. כמו כן מתכוונים להקים משק סמי־חקלאי, שבעלי לקויות ישולבו בו בעבודות לפי בחירתם. תפקידים של ייצור ופיתוח, מסביר שיק, מתאימים במיוחד לבעלי מוגבלות שכלית, ותורמים להם בהבנת תהליכים. תחת קטגוריה זו נמצאות גם עבודות חקלאיות של הצמחה וגיזום. "זה מעמיק להם את ההבנה איך אני משפיע על המציאות, ומגביר אצלם את הביטחון העצמי. בשנים האחרונות יש גם יותר ויותר שילוב בעבודות משרדיות בשוק החופשי ובמשרדים ממשלתיים, והחבר'ה שלנו יוכלו להיכנס לשם. בנינו מאגר של כמה עשרות חברות, משרדים ועסקים, שמתעתדים להעסיק בעלי לקויות. בכל מפגש אקראי עם האנשים האלה אני מגלה שהם מצפים לחבר'ה שלנו, ושואלים מתי הם כבר מגיעים".
העולם מתחיל להתעורר
גילת דוליון־אלירז היא בעצמה חברה באגודת שיבולת. "חלק ניכר מאנשי האגודה באו עם רעיון, אבל בלי להכיר לעומק את החיים של בעלי המוגבלויות", היא אומרת. "אני, דרך הבת שלי ובעלה, מכירה היטב את הצרכים השונים, וכך יכולה להועיל בצד של הפיתוח הרעיוני".
גם ברכה־רחל ואביחי, הנחשבים לבעלי לקות קלה, הצטרפו לאגודה. "אני מרגישה שיש לי בירושלים בית ומשפחה טובה, אבל אני חושבת שיהיה לי טוב לגור בשיבולת", אומרת ברכה־רחל. "אלה אנשים טובים שעושים מעשים טובים. אני ובעלי רוצים לחיות בקהילה רגילה, לא כמו בהוסטל. כל עוד אנחנו לא חיים בקהילה רגילה, אנחנו מרגישים מוגבלים. שיבולת יכולה לקדם אותנו מבחינת העצמאות שלנו ובכל מיני דברים אחרים, ולתת לנו למשל חברה טובה".
חברי האגודה לא מחכים שהיישוב יעלה על הקרקע כדי לקיים פעילות גיבוש ענפה. בשמונה השנים האחרונות הם נפגשו לא רק לצורך אישורי תקציב ושאר עניינים מנהליים, אלא גם לשורה של אירועים חברתיים בשבתות ובימי חול. במפגשים הללו הם שילבו תוכן מקצועי מתאים, ליבנו סוגיות רלוונטיות, ואירחו הצגה שעוסקת בילדים מיוחדים או סרט שמעלה שאלות נלוות, כמו ההתמודדות של אחים לבעלי לקויות.
"היינו בטיול עם חברי האגודה וגם בשבת באכזיב והיה מדהים", מספרת ברכה־רחל. "כשבעלי ואני היינו בהוסטל, הצוות שפגשנו שם היה אלים. הייתה התעללות בחניכים, דחפו תרופות בכוח, הכו אותנו ומה שאת לא רוצה. סבלנו מאוד. גם חווינו בעצמנו התעללות וגם ראינו מולנו התעללות בחניכים אחרים. עם אנשי שיבולת הרגשנו ממש כמו בבית. המשפחות מאוד מרשימות לטובה, אני ממש מרגישה שזו זכות להיות שם".
באגודה את מרגישה שווה בין שווים?
"בטח. אני לא מרגישה שונה מכולם, אלא שווה ומיוחדת מאוד. כל הזמן פונים ושואלים לשלומי ומה אני עושה בחיים. מקום כזה יכול לעזור לעוד אנשים, שיבינו שאפשר לחיות עם אנשים מיוחדים. שיבולת יכולה לשנות את העולם, לשנות את החברה".
היום ברכה־רחל עובדת בגן ילדים בירושלים, ומרוצה מאוד מהיחס של הצוות שם כלפיה. "גם הילדים מקבלים אותי באהבה, בחיבוקים, עוזרים לי לנקות, משתדלים לשמוע בקולי. החיים שלי זה רק ילדים. אני מקווה שגם בשיבולת אעבוד עם ילדים, ושגם יהיו לי עד אז ילדים משלי. אני מתפללת לזה".
"גידלתי את ברכה־רחל בגישה שאומרת שלכל אחד יש מוגבלות", מספרת אמה. "לה יש מגבלה מסוימת, ולכן היא תקבל את העזרה שהיא צריכה, ומעבר לזה היא ככל האדם – בבחירות שלה, בחיים שלה ובמטרות שאליהן היא רוצה להגיע".
תסמיני הלקות של ברכה־רחל באים לידי ביטוי בין השאר בהתנהגות חברותית מאוד. כשמגבילים אותה, מסבירה גילת, פוגעים בה. "זה כמו בית סוהר בשבילה, אין חופש. כשאתה בקהילה רגילה, גם אם אתה לא חבר של כולם, יש לך אופציה להיות חבר. בעין־כרם למשל הייתה קהילה מקומית מחבקת. אביחי וברכה־רחל היו הולכים לבית הכנסת ומוזמנים לסעודות שבת. התפתחו שם חברויות שנשמרות עד עכשיו. גם היום הם מנהלים חיים חברתיים, משתתפים בחוגים של אנשים רגילים. כך צריך להיות, וזה נותן תקווה למה שיהיה בשיבולת. מאז שהתנתקנו מההוסטל, העולם נפתח להם".
לטענתה, הגישה שמאחורי ההוסטלים לא נכונה וגם לא חסכונית. "אם היו נותנים ישירות לבעלי הלקויות את התקציב שהולך להוסטל, הם היו חיים כמו מלכים. 20 אלף שקל לחודש עולה להם זוג אחד שהלקות שלו קלה, אחרים עולים יותר. ועל מה? רוב הכסף נשפך בדרך, בכיסים של אחרים, ולא מגיע לטיפול בילדים. משיבולת, כקבוצה שתומכת בתהליך שילוב ועצמאות, יכולה לצאת בשורה לעולם. יש פה מודל חיובי ששולח את משרד הרווחה לרעיונות יותר אנושיים לגבי טיפול באנשים. הוא ייגרר אחרי זה, כי לא תהיה לו ברירה. מישהו שם צריך להתעורר. עם המסר הזה אני חיה מיום שברכה־רחל נולדה, אבל כאדם בודד זה כמעט בלתי אפשרי ללכת נגד המערכת".
לשיטתך, כשמחברים את בעלי הלקויות רק עם אנשים הדומים להם, למעשה מדרדרים את מצבם?
"בהחלט. כך מושכים את כולם לעבר המכנה המשותף הנמוך. החיים העצמאיים נותנים אפשרות להתפתחות של כל בעל מוגבלות לפי יכולתו. זה מביא לשיתוף פעולה מצידם, ונותן פוש גדול, המון מוטיבציה להתקדם, להצליח, להיות יותר עצמאיים. בהוסטל הכול נעשה בשבילם והכול ניתן להם – האוכל, הביגוד – וכך אין סיבה להתאמץ יותר. בצד זה יש שימוש בתרופות ברמות היסטריות. במקום לדאוג להם, דואגים שלצוות יהיה קל לטפל בהם. כל החיים הבת שלי לא קיבלה בכלל תרופות, אבל שבועיים אחרי שהיא ובעלה נכנסו להוסטל, כבר קראו להם לפסיכיאטר ונתנו להם תרופות. הם היו שם ארבע שנים מיותרות לגמרי".
לשחרר את המשפחות
חלק מהפניות המגיעות לאגודה להתיישבות בשיבולת הן של הורים שיש להם ילד מיוחד. הם יכולים להתקבל ליישוב, אומר שיק, אבל אין להם יתרון על פני פונים אחרים. לצד זה, משפחות רבות רואות בשיבולת פתרון לילדים שלהן, אבל לא מעוניינות לגור ביישוב עצמו. "יש כאלה שטוב להם לגור קרוב אבל רחוק. הם אולי יעברו לטבריה, וגם זה מצוין. יש בזה בריאות נפשית לכל הצדדים ואפילו לאגודה. כך נוכל להיות עצמאיים באמת, לדאוג לדיירים בלי אינטרסים ואמוציות של מי שנמצא כאן בתפקיד כפול. למשפחות של בעלי הלקויות זה נותן חיים, משחרר אותן. וזה גם מפתח את העצמאות של הילדים".
גילת, לך יש מחשבה לעבור לשיבולת?
"אנחנו שוקלים צעד כזה, אבל יש לנו עוד איזה שלוש־ארבע שנים עד שהנושא יהיה רלוונטי. זה יתרון גדול, כי אני יכולה להישאר בקרבתם של ברכה־רחל ואביחי. במערכת של הרווחה ההורה נשאר בחוץ, וזה לא מהלך טבעי. הרי כל אדם שמתחתן או מתבגר, יש לו אפשרות לגור בסביבת ההורים. קורע את הלב כשנפרדים שלא מתוך בחירה. בכל מקרה, יישוב משלב הוא גורם מרגיע למשפחה, שיודעת שהילדים מוגנים גם אחרי 120 של הוריהם".
"כשאתה בקהילה רגילה, גם אם אתה לא חבר של כולם, יש לך אופציה להיות חבר. בעין־כרם למשל הייתה קהילה מקומית מחבקת. אביחי וברכה־רחל היו הולכים לבית הכנסת ומוזמנים לסעודות שבת. התפתחו שם חברויות שנשמרות עד עכשיו. גם היום הם מנהלים חיים חברתיים, משתתפים בחוגים של אנשים רגילים. כך צריך להיות"
"אני רוצה שכל מי שהמיזם הזה מעניין אותו – שייצור איתנו קשר כדי לתרום וללוות אותנו, גם אם הוא לא בטוח שילך על זה. שיבולת היא ראש חץ, שיכול לקדם את כל האוכלוסייה. אם זה יצליח, זה יהפוך להיות מודל. ואין לי ספק שנצליח. מובילים את הפרויקט הזה אנשים טובים עם ערכים. הם הרי היו יכולים להקים סתם יישוב, למה היו צריכים את הסיפור הזה? כי הם מבינים את התרומה שהם עצמם יקבלו. התפעלתי לגלות שיש היום צעירים עם ערכים כאלה".
כבר היום רבים בארץ ובחו"ל עוקבים אחר ההתקדמות של אגודת שיבולת, ומבקשים לראות בה מודל למבנים חברתיים דומים. "זה משמח מאוד, אבל אני לא כל כך מרגיש בנוח עם זה כי עוד לא קמנו", אומר שיק בחיוך. "אנחנו בהחלט רוצים לייצר מודל בעל גישה חדשנית, שמהיום הראשון שלו משדר את המהות של יישוב משלב, ולא נבנה טלאי על טלאי. אנחנו לא מדברים בשפה של 'פרויקט חסד', אלא על תרומה הדדית לכל הצדדים. האם נהיה מודל מצליח? זו שאלה שיכולה להיות רלוונטית מאוד בעוד עשור".
עד שניפגש שוב, בעוד עשור או הרבה קודם, מתכוון שיק להפנות את משאביו גם לפרויקטים נוספים. אחד מהם הוא הקמת היישוב רמת־ארבל, שגם הוא מופיע ב"תוכנית המצפים" של שרון – סמוך ליישוב מסד, צופה מכיוון צומת גולני אל הר ארבל. לדברי שיק, זהו אחרון המוהיקנים באפשרויות להוספת נקודות התיישבות חדשות בגליל. "יש היגיון במדיניות שמתנגדת להקמת יישובים חדשים ומעודדת את פיתוח אלה הקיימים. הרבה יותר חשוב וחכם תקציבית להשקיע בנצרת־עילית, בכרמיאל או בעכו, להביא לשם מקומות תעסוקה ולפתח את שירותי הבריאות. זה יותר אפקטיבי מלהקים עוד יישוב של 300 משפחות, שהוא כמו רחוב אחד בעיר.
"יחד עם זאת, יש נקודות שהן חשובות אסטרטגית לייהוד הגליל, והן כבר מופיעות בתוכנית המצפים. יש עוד שתיים־שלוש כאלה, אבל עם היתכנות נמוכה עד לא קיימת. רמת־ארבל כבר עברה החלטת ממשלה בשנות התשעים, ויש לה תכנון די מפורט. היא נתקעה במוסדות התכנון בעיקר על הערות של גופים ירוקים. אנחנו ב'לב בגליל' הורדנו אבק מניירת שנכתבה לפני 15 שנה, ונראה שהדברים פתירים. אני מקווה שנצליח לפצח את הנושא, זה יהיה דבר גדול ומשמעותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
