"אין 'השבעה באוקטובר שלי'", אומר פרופ' יונתן דקל־חן. "יש שבעה באוקטובר של כל בית אב בישראל, ובתוכו של משפחות החטופים וההרוגים; יש שבעה באוקטובר של קיבוץ ניר־עוז, ויש של כל האזור; יש שבעה באוקטובר הלאומי, ויש גם של עם ישראל בכל העולם כולו". ונראה ששם, באמירה האגבית הזו במהלך שיחתנו, באה לידי ביטוי נקודת המבט של משפחת דקל־חן, המחברת בין הסיפור הפרטי לכאב הלאומי; החרדה לשלומו של הבן שגיא, שנחטף לעזה, וגם לעתידה של מדינת ישראל.
"כבר שלושה חודשים אני פועל למען שחרור החטופים, עובד בארץ ובחו"ל. אני מנסה בכל כוחי וכוחם של אחרים להביא להסכמה רחבה בין נציגי ציבור ומקבלי החלטות על החשיבות של שחרור כל החטופים, כמה שיותר מהר. המשימה הזו נעשית דחופה ככל שהזמן עובר. שמענו מהמשוחררים על התנאים האיומים של השבי. קשה לדמיין מה קורה שם עכשיו".
פרופ' דקל־חן, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, הגיע לקיבוץ ניר־עוז בראשית שנות השמונים. מאז ועד שבעה באוקטובר 2023 הוא גר שם עם משפחתו, למעט כמה שנים שבהן עלו צפונה, לחזק את קיבוץ גשור. "יש ליישובי קו הגבול חוזה בלתי כתוב עם המדינה", הוא ממשיך. "שמרנו על הגבול במשך עשורים, טיפחנו את האזור, הזנקנו את החקלאות לשיאים בינלאומיים. החזקנו מעמד בניר־עוז בכל שנות הטרור מאז שחמאס התחיל לתקוף, ב־2007. ואני אומר לעם ישראל: אין תקומה למדינת ישראל הריבונית אם לא מחזירים את החטופים בחיים, נקודה. לא טיפין־טיפין, כולם. לא יכול להיות שמאות אנשים נחטפו מבתיהם או מאיזו מסיבה, ומדינת ישראל תיתן להם למות בשבי".
אופיר, האחות: "שמעתי את ירדן ביבס, האבא, צורח: 'לא, לא את הילדים'. ואנחנו פשוט חיכינו לתורנו. יוסי ואני תקשרנו בעיקר במבטים ובהודעות כתובות, כדי לא להפחיד את הילדים וכדי שהמחבלים לא ישמעו אותנו. ואז התחיל המאבק על ידית הממ"ד"
ההתנגדות לעסקה לא נובעת מרצון להפקיר את החטופים, אלא מהצורך להכריע את חמאס כדי שלא יהיו עוד חטיפות ומעשי רצח.
"אין אדם במדינת ישראל שמבין טוב ממני את הנחיצות של השמדת חמאס. אני חי קילומטר וחצי מהגדר, קילומטר וחצי מחמאס. גידלתי פה ילדים ונכדים. אנחנו בעד חיסול חמאס, והיינו בעד זה גם לפני חמש שנים. ככלות הכול, אנחנו אלה שנאלצנו להתפנות מבתינו אינספור פעמים. עברנו עוד ועוד סבבים כאלה, אז שאף אחד לא יטיף לנו על החשיבות של חיסול חמאס. אבל אין כפרה על ההפקרה שהייתה כאן בשבעה באוקטובר, מצד הצבא והמדינה כאחד, והפקרה נוספת תהיה לדיראון עולם למדינת ישראל.
"אבי היה ניצול שואה, עבר שש שנים בגטאות ובמחנות, איבד שם הכול. אמא שלי הייתה פליטה מגרמניה הנאצית. הם חיו בארה"ב אבל האמינו מעומק הלב בחשיבות של מדינת ישראל כמגן על חיי יהודים. תמיד אמרו שמה שהם חוו, לא יקרה שוב לעולם. הם היו גאים כל כך במדינת ישראל, ובאיזשהו מקום שמחתי שהם לא בחיים ולא רואים את מה שקרה. זה לא שואה, זה לא פוגרום, זה משהו אחר. ההיסטוריונים בעתיד יצטרכו לתת לזה הגדרה מדויקת".
בשמיני עצרת תשפ"ד הוא שהה בארה"ב, לקראת כנס אקדמי. "אם הייתי בקיבוץ באותה שבת, לא היינו מדברים היום. אני חבר בכיתת הכוננות – ותיק אומנם, אבל עדיין יודע מה עושים באירוע כזה. יש להניח שברגע שהייתי מבין מה קורה, הייתי מצטרף לכוחות. ואנחנו יודעים מה קרה למי שיצא בשעה הזו: הוא נהרג או נחטף".
על מתקפת הטרור שמע מידידה שהרימה אליו טלפון מוקדם בבוקר, לפי שעון ארה"ב, וסיפרה ששמעה בסי־אן־אן על האירועים בעוטף. "לא היה לי מושג על מה היא מדברת. ניסיתי להתקשר לילדים שלי שגרים בקיבוץ – שגיא, אופיר ומשפחותיהם – אבל הם לא ענו. בישראל הייתה שעת צהריים, והמתקפה בשיאה. נכנסתי לקבוצות של הקיבוץ ונחשפתי לקריאות נואשות של החברים. אנשים כותבים שיורים עליהם, ששורפים להם את הבית. כותבים על הרוגים. שוב ושוב שואלים איפה הצבא ולמה הוא לא מגיע. הצבא הגיע בסביבות שלוש בצהריים, חמאס וכל הבוזזים יצאו מהקיבוץ שעתיים קודם. היו שם עזתים מכל הגילים, גם נשים וילדים, חלקם עם נשק".
היום הוא יודע לומר ששגיא היה בין הראשונים שזיהו את חדירת המחבלים לניר־עוז. הבן הוציא קריאה לחברים להכניס משפחות לממ"דים ולהגן על הקיבוץ, "אף שלא היה חבר בכיתת הכוננות", מדגיש דקל־חן. "הוא רק לא ידע שבקיבוץ יש מאתיים מחבלים, ולא עשרה. כיתת כוננות וחברי קיבוץ ערוכים להחזיק יישוב מול חדירת מחבלים לרבע שעה עד שהצבא יבוא, לא לשעות על גבי שעות. הם החזיקו מעמד שעתיים לפחות".
שגיא יצא להיאבק במחבלים, מדי פעם רץ הביתה לראות מה שלום אשתו והבנות, וידא שהן בממ"ד ושהדלת נעולה היטב, ויצא שוב. "במשך שעה הוא הסיח את דעתם של מחבלים שהתקרבו לבית שלו. קצת אחרי תשע וחצי ניתק הקשר איתו. כשכוחות צה"ל הגיעו לקיבוץ, הם פתחו בסריקות כדי לבדוק מי חי ומי איננו. מיד שמו לב למסות של אנשים שאמורים להיות ואינם – שמונים חטופים מניר־עוז. היום אנחנו יודעים שעשרה מהם נרצחו וגופותיהם נחטפו".
שמונה כדורים אחרונים
ממרחק של שעות טיסה רבות, האב אכול הדאגה ניסה שוב ושוב ליצור קשר עם בני משפחתו, עד שלבסוף הצליח לשוחח עם חתנו יוסי יחייס, בעלה של אופיר. "אני שומע ממנו שנעָמית גרושתי פצועה ומדממת, והוא מטפל בה כמיטב יכולתו. לפני כן הוא יצא מהבית כמה פעמים, תוך היתקלויות עם מחבלים. בשעת צהריים הם עוד היו בממ"ד עם ילדיהם ועם אורחים שבאו אליהם לחג".
האורחים שהגיעו לחג היו יואב ורחלי, אחיו וגיסתו של יוסי. איתם היה גם אחיין של רחלי. הם באו בין השאר כדי לחגוג יחד את יום הולדתו ה־31 של יוסי, שחל בשמונה באוקטובר. והייתה עוד סיבה לבקר בניר־עוז – "העפיפוניאדה" המסורתית של שמחת תורה, שכוללת הפנינג בשדות הקיבוץ. "הם הגיעו אלינו ביום שישי", מספר יוסי. "הקמנו אוהל בחצר, והבכור שלי ישן שם עם אחי והאחיין שלו. בשש וחצי התעוררנו מהאזעקות. אופיר רצה החוצה ונשכבה על הילדים. הערתי את רחלי ואמרתי לה ולאחרים להיכנס לממ"ד. מדי פעם יצאתי להביא מים או משהו, וחזרתי לממ"ד".
האינטנסיביות של האזעקות גרמה ליוסי להבין שמדובר באירוע חריג, "ואז גם התחילו היריות והבנו שיש חדירת מחבלים. חשבנו שזו חוליה קטנה. שגיא כתב לי להתחמש, אז יצאתי מהממ"ד לחדר השינה, לקחתי את הנשק שלי, ומאותו רגע נלחמנו על חיינו".
יוסי, הגיס: "הציתו את הבית של נעמית, וכשניסתה לצאת, מחבל שהיה מעבר לחלון תפס אותה בשיער. העמיסו אותה על איזה רכב, וממש לפני שנכנסו איתה לרצועה, ירו עליהם. היא ועוד כמה חבר'ה ניסו להתחבא, אבל קבוצת מחבלים אחרת ראתה אותם. נעמית העמידה פני מתה. ברגע שהתרחקו, היא קמה ורצה אלינו"
המלחמה על חייהם החלה עשרה מטרים מביתם: בסביבות שבע בבוקר עבר בכביש הראשי אופנוע שעליו שני מחבלים. "הם נסעו לאט, כאילו מחפשים מישהו. בדיעבד אנחנו יודעים שהיו להם רשימות מדויקות של בעלי התפקידים ושל בתי המגורים פה", מסביר יוסי. "חיכיתי להם ליד דלת הבית, וכשהתקרבו יריתי עליהם". השניים נפלו מהאופנוע, ויוסי רץ אליהם וחיסל אותם. הוא היה משוכנע שבכך תם האירוע – שלמעשה רק התחיל. "פתאום יורים עליי מטנדר לבן עם מאג. חשבתי להתרחק משם בריצה כדי להרחיק אותם מהבית שלי, אבל אז עוד קבוצה של שלושה מחבלים התחילה לירות עליי מכיוון נוסף, אז רצתי לצד השני".
תוך כדי לחימה הוא צעק "צה"ל! צה"ל! צה"ל!", כדי למנוע ירי דו־צדדי. "בכל זאת, גבר שחור רץ בקיבוץ עם נשק – זה מזמין ירי", מחייך יוסי, בן העדה האתיופית. "היה לי עוד קרב קטן בדרך חזרה הביתה: נתקלתי בשני מחבלים ופגעתי באחד מהם, לא יודע אם נהרג או לא. נשארתי עם שמונה כדורים אחרונים, אז בזמן שהמחבל השני משך את הפצוע אחורה, רצתי הביתה". הוא חבר למשפחתו בממ"ד, ועדכן את אופיר שיש המון מחבלים בקיבוץ. אני מאמין שיהיה בסדר, אמר. היום הוא מודה לאופיר על שלא נתנה לו לצאת פעם נוספת לשבילי ניר־עוז הבוערים. הוא כבר היה עם היד על הדלת לאחר שראה בקשות עזרה שנשלחו בוואטסאפ, אבל היא הבהירה שכעת המשפחה זקוקה לו, ושאין טעם לחתור לצד השני של הקיבוץ אם ברור שלא יגיע לשם בחיים. "עכשיו נלחמים על הבית שלנו", אמרה אופיר.
המלחמה אכן הגיעה לפתחם בתוך זמן קצר. לקראת השעה עשר בבוקר נשמעו זעקות מהרחוב, כשבני משפחת ביבס הוצאו מביתם ונחטפו לעזה. "שמעתי את ירדן, האבא, צורח: 'לא, לא את הילדים'. ואנחנו פשוט חיכינו לתורנו", מספרת אופיר. "יוסי ואני תקשרנו בעיקר במבטים ובהודעות כתובות, כדי לא להפחיד את הילדים וכדי שהמחבלים לא ישמעו אותנו. ואז התחיל המאבק על ידית הממ"ד".
"הם שברו את הבית, צעקו 'איפתח אל־באב' ולחצו על הידית", מספר יוסי. "זה נמשך בערך חצי שעה עד שהרפו. ואז באה קבוצת מחבלים אחרת, וככה עוד פעמיים. באיזשהו שלב הם משתתקים ומרפים, ואז מנסים לפתוח שוב בהפתעה, מתוך מחשבה שאנחנו מרפים מהאחיזה. שמנו ארון שיחסום את הדלת, ואני הייתי על הידית. מאבק ארוך. מה שהציל אותנו זה שבניגוד לשכנים שלנו, אצלנו לא ירו בדלת". הם לא יודעים לומר מה הביא חוליה אחת לירות על דלתות וחוליה אחרת לא; מדוע חלק מהבתים בקיבוץ מפויחים לגמרי, ואחרים נראים כאילו אירועי שבעה באוקטובר דילגו עליהם לחלוטין. רולטה רוסית שקשה להסביר.
פחד היה, בהחלט. השלמה עם הסוף? לא במקרה שלהם. "זה קצת מוזר, אבל בשום שלב לא שלחתי הודעות פרדה למשפחה או לאף אחד אחר", אומר יוסי. "גם לא כשראיתי בסרטונים איך הם עומדים מחוץ לבית שלנו, לוקחים את ביבס וחותכים את האוהל ששעה קודם היינו בתוכו. אנחנו לא בדיוק אנשים מאמינים, אבל ידעתי שאנחנו יוצאים מזה. לא יודע להסביר".
לשיר ולרצוח
בניגוד לתושבים רבים באזור, שהיו משוכנעים שהיישוב שלהם מותקף לבדו, יוסי ידע היטב מה מתחולל בעוטף כולו. "הייתי עמוק בטלגרם, ראיתי את הסרטונים של חמאס משדרות, ראיתי חדירות מחבלים בכל מיני מקומות. הבנו שזה לא רק אנחנו. שמענו את הצרורות גם מהקיבוצים נירים ומגן".
חצי שעה אחרי המאבק האחרון על ידית הממ"ד, אמה של אופיר הגיעה לביתם וביקשה שיפתחו לה. "השעה הייתה אחת ורבע בערך. באותו שלב אנחנו כבר יודעים שלחמאס יש כל מיני תחבולות, ושהם משתמשים בתושבים כדי להוציא תושבים אחרים מהבתים", מתאר יוסי. "שאלתי מי זה, ונעמית חמותי אומרת לנו שחטפו אותה. לא ידענו אם המחבלים עדיין איתה. החלפנו מבטים בינינו והחלטנו שאפתח את הדלת כשאני עם הנשק".
ביתם של יוסי ואופיר הוא קטן ממדים, מה שהפיח ביוסי תקווה שגם אם נעמית מלווה בתוקפים, לא ייתכן שרבים מהם עומדים בסלון הצר מלהכיל. שמונת הכדורים הממתינים בנשק שלו, כך קיווה, יספיקו לחיסולם. "שכנעתי את עצמי: יאללה, עוד קרב קטן ויהיה בסדר". אלא שלא היה בכך צורך: נעמית הגיעה לבדה, פצועה ומותשת. "שמעתי צעדים מתרחקים מהדלת, ואז פתחתי וראיתי אותה עם הגב אליי, לבד. קראתי לה 'אמא, אמא, בואי!', והכנסתי אותה לממ"ד".
נעמית בת ה־63 נחטפה מביתה, שנשרף כליל. יותר משלושה חודשים אחר כך, ריח השרפה עודנו באוויר. רק שני עציצי חרס, אחד מכל צד של שביל הבית, מורדים במחזה השחור ומוריקים עלים. את העץ הפורח שעמד לצד השביל קשה לזהות – ספק־שלכת ספק־דלקה אחזה בעליו וכיבתה את חיותו. "הציתו את הבית שלה, וכשהממ"ד התחיל להישרף היא הייתה חייבת לצאת. מחבל חיכה לה מעבר לחלון הממ"ד, תפס אותה בשיער ומשך אותה החוצה. העמיסו אותה על איזה רכב, וממש לפני שנכנסו איתה לרצועה, ירו עליהם". נעמית נפצעה בגפיים, בגב ובראש. "היא ועוד כמה חבר'ה ניסו להתחבא בשדרות העצים שם, אבל קבוצת מחבלים אחרת שעברה עם חטופים ראתה אותם. חמותי העמידה פני מתה, והמחבלים ויתרו עליה ולקחו את האחרים לעזה. ברגע שהתרחקו, היא קמה ורצה אלינו".
יוסי, חובש קרבי בהכשרתו, ניסה לעצור את הדימום של נעמית. "שמתי לה תחבושות על הרגליים, לקחתי חולצה ועשיתי ממנה תחבושת לחץ לגב, הבאתי מהמקפיא קרח לפציעת הראש, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני חייב עזרה. אמא כמעט התעלפה, ובממ"ד אין אוויר, כך שלא הייתה ברירה. הבנתי שכבר אין הרבה מחבלים בקיבוץ. אופיר הוציאה את אמא שלה לסלון, ויואב אחי לקח סכינים ושמר על כולם עד שאחזור". יוסי יצא פעם נוספת מהבית ורץ במדשאות הקיבוץ. "בשלב הזה כבר היו פחות נוח'בות ויותר בוזזים. הם יורים עליי, אני יורה עליהם, ואני מנצח. היו שם ילדים בני שמונה, היו נשים עזתיות ששרו בזמן הרציחות. הנשים לקחו הכי הרבה ביזה – תכשיטים והמון בגדים".
לבסוף שב לממ"ד בלי שהצליח לגייס סיוע לחמותו. "לא היה אף אחד, כל הקיבוץ בוער. נכנסתי הביתה ופשוט חיכינו. למי? לצבא, למישהו". אופיר ניסתה ליצור קשר עם חברה ישראלית בפולין, כדי שתכוון פרמדיקים לביתם. קווי החירום המקומיים הרי קרסו מזמן. "היא הצליחה לחבר בינינו לפרמדיק בשיחת וידאו, והוא אמר לנו מה לעשות. זה לקח שעות", מספרת אופיר. "הפרמדיק דאג שצוות של השייטת יגיע לקיבוץ".
יוסי ולוחמי השייטת העלו את נעמית על אלונקה ופינו אותה לחמ"ל – מקלט שגודלו כחדר אחד. שם רוכזו חברי הקיבוץ, "כל מי שיש לו דופק, לא משנה מה חומרת הפציעה". יואב והפרמדיק נשארו עם נעמית, ויוסי שב לחלץ את שאר בני המשפחה. "בשמונה בערב הבינו שאי אפשר לרכז כל כך הרבה אנשים במקום קטן כל כך, ופיצלו אותם לשני בתי ילדים". פינוי מסודר מניר־עוז לא היה אפשרי בשלב הזה, משום שמפעל נירלט שעומד בכניסה לקיבוץ עלה באש.
"אנחנו עברנו בינתיים עם הלוחמים בית אחר בית וחיפשנו ניצולים", מתאר יוסי. "התחלנו מהבתים שנשרפו ומאלה שהדיירים שלהם כתבו קודם לכן שהם פצועים. סימנו בסטיקלייטים צבעוניים את הבתים – אדום להרוגים, ירוק לבית 'נקי', כחול כשהבנו שהדיירים נחטפו. פצועים פונו לחמ"ל. ככה עד לפנות בוקר. בבוקר פרצנו למקררים בחדר האוכל כדי להכין אוכל לילדים, ואז עברנו לטהר ממחבלים גם את משרדי הקיבוץ ואת אזורי הגד"ש. ככה עד יום ראשון בשלוש אחר הצהריים. בסביבות ארבע פינו אותנו לאילת".
אחד הבתים שבהם עברו יוסי והחיילים במהלך השבת היה ביתו של שגיא. "הדרך לשם הייתה מהקשות ביותר שהיו לי בחיים", מספר יוסי. "לא שמענו משגיא כבר כמה שעות. היינו בקשר רק עם אשתו אביטל, שהייתה בהיריון מתקדם. ראיתי שדלת הבית שלהם נפרצה, ומצאתי רימונים, סימני ירי וכתמי דם. הלב דפק, חששתי שפרצו לממ"ד כמו שכבר הספקנו לראות בבתים אחרים. חיפשתי מסביב לבית את שגיא, ולא מצאתי. נכנסתי לבית בחרדת קודש, ואז אני רואה את דלת הממ"ד סגורה, ואבן ירדה לי מהלב".
לפני שיצא בפעם האחרונה מהממ"ד דרך החלון, הספיק שגיא לחסום את הכניסה בעזרת שידת החתלה. יוסי דפק בדלת וקרא לאביטל. "היא פתחה מיד, מרוב ייאוש אפילו לא ביקשה זיהוי נוסף. עד היום היא לא מבינה איך פתחה לי ככה". איתה היו בממ"ד שתי בנותיה, גלי (6) ובר (שנתיים). יוסי אמר לאביטל שיש הרבה דם, ושתניח ידיים על העיניים של בר, אבל הילדה לא הסכימה. "וככה יצאנו מהבית, עם גלי על הידיים שלי ובר על הידיים של אביטל".
חלונות הבית של שגיא ואביטל סגורים כעת בלוחות עץ, שמעלימים את הזירה הקשה מעיני סיירים סקרנים. סימני הדם על הקיר החיצוני כוסו בצבע. אולם בשבת ההיא, הכול דימם וזעק. "רק בארבע וחצי אחר הצהריים הוצאתי את אביטל ואת הבנות מהבית. אני מקווה ששגיא, כשיחזור, לא יכעס שלא הגעתי אליהן מוקדם יותר. כל הקיבוץ זה חמש דקות ריצה, אבל אי אפשר היה לגשת לאזור הזה, כי ידענו שירו באנשים בדרך לשם. מה גם שהבנתי שיש משפחות שמצבן קשה והן צריכות אותי".
"אמא שלי צעקה כל הזמן 'איפה הם? איפה הם?'", מספרת אופיר. "לקח זמן עד שיוסי הגיע עם אביטל והילדות. אביטל עוד קיוותה ששגיא מסתתר בגג או במקום אחר. שלחנו את יוסי לפחות שלוש־ארבע פעמים לחפש אותו, אבל בתוך־תוכו הוא ידע מה באמת קרה".
גרוטאות שקמו לתחייה
שגיא (35) הוא הבן השלישי במשפחת דקל־חן. ב־11 בדצמבר, בעודו בשבי, ילדה אביטל את שחר מזל, "ואנחנו לא יודעים אם הוא יודע שנולדה לו בת שלישית". ההורים הגרושים, יונתן ונעמית, מתגוררים כאמור שניהם בקיבוץ, כל אחד במקומו. הבן הבכור איתי הקים את ביתו במושב זמרת־שובה שבנגב הצפוני־מערבי, ועם פרוץ המלחמה פונה משם עם משפחתו לקיבוץ אלמוג. הבת דותן ובעלה כפיר דמרי גרים בירחיב שבשרון. אופיר היא בת הזקונים, והיחידה שנולדה בניר־עוז – כל אחיה הגדולים נולדו בתקופת המגורים בגשור.
את אביטל הכיר שגיא בחטיבת הביניים ("אהבת נעורים שהצליחה", אומרת אופיר), וכבר אז הדביק לה את הכינוי מילי, על שם השחקנית מילי אביטל. מגיל צעיר הוא פיתח חיבה גדולה לאוטובוסים, וידע למחזר ולשפץ אותם לטובת תפקודים שונים. "בן־אדם עם הרבה דמיון, יצירתיות וידיים מאוד־מאוד טובות", אומרים עליו האחים. בעבודה של שנתיים הצליח כבר בגיל 18 להמיר גרוטאת אוטובוס לצימר ראוי למגורים ולאירוח. בהמשך הפך אוטובוס אחר למכולת, וכשזה נשרף, שגיא לקח אוטובוס נוסף ויצר ממנו מכולת ניידת, "קולומבוס" שמה, שמשרתת את היישוב גבעות־בר. כמו כן שיפץ אוטובוסים לטובת ארגונים שונים, למשל עמותת אופנים, שקיבלה ממנו שלושה "אוטובוסים חינוכיים" ללימוד מקצועות הטכנולוגיה ביישובי הפריפריה. "שגיא הוא איש של מעשים, יש לו כל מיני עסקים ופרויקטים שהוא מנהל, חלקם בשיתוף ארגון JNF-UK (קק"ל אנגליה)". יחד עם אביו הוא גם חתום על הקמת כפר הנוער ביכורים, שמטפח מצוינות בתחומי אמנות שונים.
חטופים ששבו מעזה סיפרו למשפחת דקל־חן כי ראו את שגיא "חי ופצוע" זמן קצר קודם לכן. בני המשפחה הרימו כוסית לכבוד הגילוי, "אבל מאז עברו חודשיים, ואתה יודע שבכל רגע הכול יכול להתהפך שם, מה גם שגברים צעירים יהיו האחרונים להשתחרר", אומרים יוסי ואופיר. "אנחנו כואבים את הכאב שלנו, אבל שמחים עם כל מי שחוזר, בטח כשהוא מהקיבוץ. שליש מכלל החטופים היו מניר־עוז, וכך זה גם עכשיו, אחרי שחלקם חזרו".
דלתות חדר האוכל המנופצות חורקות מעל שברי הזכוכית שהתפזרו לפני קרוב לשלושה חודשים על המרצפות הכהות, ולא פונו משם. בפנים ערוכים שולחנות חג עם נרות זיכרון, חלק ממיצג קורע לב שהכינה נטלי רויטמן, בת הקיבוץ, לזכר הנופלים ולמען החטופים. "1 מתוך 4 לא איתנו", קוראות הכרזות מעל כל סט צלחות אישי, משקפות את הנרצחים והנחטפים מניר־עוז, עם פנים ושמות. גם תיבות הדואר של הקיבוץ מסומנות בסטיקרים, בחלוקה דומה ומצמררת. על קיר המוסך מופיעה מפת בתי האב היישובית, ומדבקות בצבעים מסמנות בה מי נהרג, מי נחטף ומי שב.
בבית משפחת יחייס בכרמי־גת מקופלים העפיפונים שלא זכו לרגע של חסד בעפיפוניאדה המתוכננת. יחד עם שאר מפוני ניר־עוז, המשפחה עברה מהמלון באילת לשכונה הזו בקריית־גת, שם הוקצו גם משרדים לצורך הנהלת הקהילה והפעלת מועדון ותיקים. הילדים שובצו במערכת החינוך הקיבוצית בכפר־מנחם, והמבוגרים מתמרנים בין הבית למטלות הקהילתיות, בתוכן המאבק לשחרור החטופים. "אני מעריצה את מילי על היכולות שלה לשמור ככה על הילדות", אומרת אופיר על גיסתה אביטל. "אני כרגע מתמקדת בהישרדות שלנו. שאר המשפחה עסוקה בכל מיני מיזמים".
יונתן, האב: "אני חושש שהפוליטיזציה של סוגיית החטופים תהיה המכה הסופית של השסע בעם. כהיסטוריון אני רוצה להאמין שההיסטוריונים שיסתכלו בעתיד על הזמן הזה יראו שעם ישראל ידע לאחות את הקרעים לטובת האנושיות הבסיסית והסולידריות שיש לכולנו כישראלים וכיהודים"
יונתן נוסע לעשות נפשות בכל העולם. איתי, שחזר בתשובה לפני שנים רבות, חתום על מיזם התפילה שהתקיימה בכיכר החטופים בערב ראש חודש שבט. את האירוע כיבדו בנוכחותם הרבנים שמואל אליהו, תמיר גרנות ואיתמר אלדר, ועל הבמה הופיע הזמר אהרן רזאל. "הרעיון היה ליצור אירוע א־פוליטי שכולם ירגישו בו נוח, גם דתיים וימנים שנרתעים מחלק מהפעילויות למען החטופים", אומרים האחים. "היו שם 4,000 איש, שהגיעו מהרבה מאוד יישובים, אולפנות וישיבות. הם פגשו את המשפחות, ויחד התפללנו לשלום החטופים ולשובם המהיר. זו הייתה תפילה עוצמתית מאוד". אירוע דומה עתיד להתקיים בעוד ימים אחדים, בערב ראש חודש אדר א'.
"תפקידנו כחברי קיבוץ היה גם לשמש מגן אנושי וגם להיות ציבור יצרני במדינת ישראל", אומר האב יונתן. "כרגע אין לנו בית, אין יותר קיבוץ ניר־עוז. מפעל חיים איננו. רבע מהקיבוץ איננו. בני הקיבוץ הם המשפחה המורחבת שלי. קחי לדוגמה את משפחת קדם־סימן־טוב – הסבתא חברה שלי שישים שנה, את הריצה של בתה תמר לראשות המועצה האזורית אשכול תכננו אצלי בסלון, הילדים של תמר חברים קרובים של הנכדים שלי. ואני מצאתי את עצמי מספיד אותם (תמר קדם־סימן־טוב נרצחה עם שלושת ילדיה, בעלה וחמותה – א"ג). האסון נפל עלינו ללא הכנה. סירסו לנו באופן עקבי את כיתות הכוננות, צמצמו תקנים, לקחו כלי נשק. לא שזה היה משנה במקרה הזה, ובכל זאת.
"אני מודאג ממה שקורה לעם שלנו. גם בנושא החטופים, אני לא נכנס למחלוקות. עברנו שנה של פילוג נוראי, שאין לדעת לאן הוא עוד היה מגיע. אני חושש שהפוליטיזציה של סוגיית החטופים תהיה המכה הסופית של השסע בעם. כולנו – שמאל, ימין, צפון, דרום – חייבים למצוא את הדרך לקדש קודם כול את חיי החטופים. עם ישראל רוצה אותם בבית, לא משנה למי הם מצביעים ואם יש או אין להם כיפה. כהיסטוריון אני רוצה להאמין שההיסטוריונים שיסתכלו בעתיד על הזמן הזה, יראו שעם ישראל ידע לאחות את הקרעים לטובת האנושיות הבסיסית והסולידריות שיש לכולנו כישראלים וכיהודים. הייתי רוצה מאוד שזו תהיה התוצאה מהמצב העגום שאנחנו נמצאים בו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
