המקום הטבעי לריאיון עם נריה בן־פזי הוא לכאורה חוות נחל מַכּוּךְ בחבל בנימין. הכבשים בשטחי המרעה סביב החווה שבנה בן־פזי היו ודאי מצטלמות מצוין, וגם תיאור החיים במקום היה חד יותר לו היה מבוסס על מראה עיניים. אבל בחודשיים האחרונים בן־פזי לא דרך שם: מערכת הביטחון הוציאה לו צו הרחקה מיהודה ושומרון בהליך מנהלי, בנימוק שהאיש הוא "גורם מתסיס". וזו תפנית מפתיעה למדי בסיפורו של מי שנחשב לאבי החוות בבנימין, כי עד לא מכבר, כך אומרים בסביבתו, קצינים במרחב ניהלו איתו שיח פורה ואף נעזרו בו לא פעם.
אנחנו פוגשים לפיכך את נריה ורחל בן־פזי בקיבוץ שדה־אליהו בעמק בית־שאן, כשעה וחצי נסיעה מביתם. כאן נריה עובד בחקלאות בתקופת ההרחקה, ומוצא פתרונות לינה זמניים בסביבה. בין לבין הוא מנהל מרחוק את החווה שלו בעזרתה של רחל, שנמצאת שם רוב הזמן, ואין לו כוונה להרפות לרגע ממפעל ההתיישבות שהצמיח. "כיום יש שמונה חוות בבנימין, מכוכב־השחר ועד אזור מכמש וקצת צפונה משם", מספר נריה. "מדובר ב־120 אלף דונם שיש בהם שליטה יהודית ונוכחות קבועה בזכות המרעה והחוות. אם אנחנו לא נהיה שם – הערבים ישתלטו על כל השטחים הללו".
גורמים במועצה האזורית בנימין, הוא מספר, מברכים על פעילותו. "החווה שאנחנו נמצאים בה היום שוכנת קרוב ליישוב רימונים. כשהקמנו אותה, כל הזמן היו פריצות ליישוב, גנבות. שנה־שנתיים אחרי שהגענו אנשים אמרו לי שהכול הפסיק, אין כלום. בסוף מי ששולט בשטח הפתוח, גם בנגב ובגליל ובייחוד ביהודה ושומרון, הוא זה שמשליט את האווירה.
"החווה שוכנת קרוב ליישוב רימונים. כשהקמנו אותה, כל הזמן היו פריצות ליישוב, גנבות. שנה־שנתיים אחרי שהגענו אנשים אמרו לי שהכול הפסיק, אין כלום. בסוף מי ששולט בשטח הפתוח, גם בנגב ובגליל ובייחוד ביהודה ושומרון, הוא זה שמשליט את האווירה"
"הנה עוד דוגמה. לפני עשור לא היו חוות באזור כביש אלון, וכל השטח סביב היישובים שם היה רווי בנייה לא חוקית, מאהלים שיכולים להפוך לכפרים. היום יש הרבה פחות מאהלים כאלה, כי יש שמירה על השטח. וכך, במקום רצף טריטוריאלי פלסטיני שיהפוך לתשתית למדינה פלסטינית, יש רצף של נוכחות יהודית".
ההר שלי, ההר שלך
נריה בן־פזי, 30, גדל בילדותו בכפר־דרום. עם עקירת גוש קטיף פונתה משפחתו למגורים זמניים במלון באשקלון, ולאחר מכן עברה לכוכב־השחר. שם הכיר לימים את רחל פרידמן, שהוריה היו ממייסדי היישוב. כשהוא היה בן 21 והיא בת 23 הם נישאו, ומאז ועד היום, במשך כמעט עשור, לא גרו בבית או בדירה של ממש.
"בגיל 16 עזבתי את הישיבה התיכונית", מספר בן־פזי. "עברתי בין כמה ישיבות ולבסוף החלטתי שצו השעה הוא יישוב הארץ. יחד עם עוד כמה חברים חיפשתי איך ליישם זאת, ולקח לנו זמן למצוא מה אנחנו בדיוק רוצים לעשות. כשהסתובבנו בשטח ועלינו על הגבעות, הבנו שמה שמחזיק את השליטה בקרקע זה הצאן: מי שיש לו עדר יוצא למרעה, ומקבל רשות לרעות בעוד ועוד שטחים. אתה צריך להאכיל את העדר, ועשב זה המשאב היחיד שפרוס על כל השטח. ראינו שכך הרועים הערבים שולטים בכל מטר. כשהתחלנו לגדל צאן, גם התחברנו נפשית לעבודה הזאת. אין מה שמשמח רועה יותר מלראות את הכבשים אוכלות ומשמינות".
בגיל 19, כשמאחוריו כבר כמה ניסיונות היאחזות בגבעות, הוא הקים את העדר הראשון שלו כדי להפגין נוכחות בגבעות בנימין. "למדנו תוך כדי תנועה איך לטפל בכבשים, מה נכון ומה לא. העדר שלי הוא זן ארצישראלי, כבשים שיכולות להסתמך על המרעה ואין צורך בתוספות. זה גם זן חזק. לאט־לאט בנינו את העדר מאפס, עוד כבשה ועוד כבשה".
שנתיים אחר כך התחתן עם רחל. "תמיד הייתי מחוברת לרעיון של יישוב הארץ, והיה לי חשוב שהחיים שלי יהיו כרוכים בבניין הארץ, אבל לא תכננתי את העניין הזה של בעלי חיים", היא מספרת בחיוך. "אני מודה, חשבתי שזה יהיה עם יותר ניקיון וסדר".
גם את מודל המגורים שלו קיבל נריה, איך לא, מהשכנים. "בתור ילד ראיתי את הערבים עובדים בצורה מסודרת. בהתחלה הם בנו אוהלים עונתיים למראה, שמיועדים לפרק זמן קצר. האוהלים האלה הפכו לבתי קבע, אחרי שהרשות הפלסטינית מימנה לדיירים לבנים וחומרי בנייה. מסביב לאוהל צמחו עוד כמה אוהלים שעברו תהליך דומה, ועם השנים נוצר כפר בנוי. כל הבנייה שלהם בלתי חוקית. את הבלוקים הם מביאים באישון לילה ומקימים מבנה בתוך יום אחד. עובר זמן עד שמישהו במערכת הביטחון מתעורר ופונה לבית משפט כדי להוציא צו הריסה, ואז הדיונים נגררים, יש סחבת משפטית – ובינתיים המאהל הופך לכפר. המטרה שלהם היא יצירת רצף טריטוריאלי מרמאללה עד הירדן באמצעות בתים, מבנים של בתי ספר ומרכזים מסחריים.
"בפעם הראשונה שיצאתי למרעה ראיתי כמה זה חשוב. הייתי עם הכבשים על הר, בהר מולי עמד ערבי עם הכבשים שלו וצעק לי: 'אתה צריך מרעה, אני צריך מרעה. זה ההר שלי, זה ההר שלך'. עד אז הוא חשב שהכול שלו, ועכשיו הוא ראה שלא רק הוא נמצא בשטח הזה, ולא רק בעיניו הארץ יקרה. זה היה לפני יותר מעשור, היום הערבים באזור פחות מעוניינים במרעה. הרשות הפלסטינית דוחפת אותם לשם מתוך האינטרסים שלה".
ואת השיטה שלהם אתה רוצה להעתיק? זאת המטרה מבחינתך?
"פשוט לא יכולתי לשבת מול זה בשקט. כשאתה רואה אותם מגיעים וזורעים באדמה את הגידולים שלהם, ההרגשה היא כאילו לוקחים לך משהו מהגוף. אז התחלנו עם מה שיכולנו.
"גרנו באוהל, בכל פעם בנקודה אחרת בגבעות. לא רציתי להגיע למצב של פינוי או עימותים עם מערכת הביטחון, אז המגורים היו זמניים, וכשהתעוררה בעיה בשטח – קיפלנו את האוהל ועברנו למקום אחר. עוד חברים הצטרפו אליי, גרו לידנו ועזרו ביציאה למרעה ובמשימות אחרות. עם הזמן גם בצה"ל ובמשטרה התחילו להבין, באופן לא רשמי, את חשיבות הפעילות שלנו. הרבה אנשים במערכת ראו שהמרעה הוא הפתרון להשתלטות הפלסטינית, והבינו את הערך המיוחד של חווה לעומת כמה עשרות משפחות שיושבות על גבעה אחת. משפחה שיש לה כבשים ויוצאת למרעה יכולה לקחת אחריות על שטח הרבה יותר גדול".
"גרנו באוהל, בכל פעם בנקודה אחרת בגבעות. לא רציתי להגיע למצב של פינוי או עימותים עם מערכת הביטחון, אז המגורים היו זמניים, וכשהתעוררה בעיה – קיפלנו את האוהל ועברנו למקום אחר. עם הזמן גם בצה"ל ובמשטרה התחילו להבין את חשיבות הפעילות שלנו"
מה לגבי שירות צבאי?
"לא עשיתי, לצערי. קיבלתי צו ראשון, הגעתי בגיל 18 ללשכת הגיוס, עשיתי את כל התהליך. לפני שסיימתי נפגש איתי מישהו ממערכת הביטחון ואמר שבגלל הרקע שלי, אי אפשר לגייס אותי. עד היום אני מנסה".
למה הכוונה ב"הרקע שלי"?
"היו כמה מעצרים בגלל הפגנות והתנגדות לפינוי עמונה. לא הרבה ולא משהו שאפשר להגדיר כחריג. היה גם כתב אישום אחד על הפעילות, אבל הוא הסתיים בזיכוי בבית המשפט".
בפעם הראשונה מאז התנ"ך
חמישה ילדים נולדו לבני הזוג. בזמן השיחה רחל מחזיקה בידיה את הקטן שבהם, בן שבועות ספורים. "היו לנו מגוון פתרונות דיור", היא מספרת. "ישנו באוהל סיירים, על מחצלות, במשך חודש גרנו בעגלה של טרקטור. רצינו להתמקד במטרה, שהיא חיבור לשטח".
"בכל פעם הייתי מקבל שטחי מרעה שרשומים עליי", אומר נריה, "ואז זז לשם עם הפתרון שיש לי באותו הזמן. לפני ארבע שנים הקמנו את החווה שלנו. הבאנו פרות ופיתחנו עדר בקר. אף אחד לא גידל בקר באזור הזה מאז התנ"ך, זה דבר מסובך מאוד. פרה אוכלת פי 12 יותר מכבשה, ואם הגידולים בשטח המרעה לא מספיקים לה, צריך לדאוג לתוספי תזונה. התחלנו את זה עם הרבה חשש, אבל היום אנחנו מבינים שהשטח יכול להחזיק פרות. המרעה מספיק להן, הן ממש שמנות".
החברים שהגיעו להתנדב עם משפחת בן־פזי ולסייע בטיפול בעדרים הקימו בהמשך חוות משלהם. גם נריה עצמו שואף להמשיך להתרחב. "כל השטח שאנחנו יושבים בו היום היה בעבר תחת השתלטות פלסטינית. היו הרבה מאהלים של בדואים, מרעה, ניסיונות שלהם לגדל בשטח".
הפלסטינים כמובן לא עמדו מנגד והביטו במתיישבים היהודים הנאחזים בקרקע. לא אחת נפלו הרועים היהודים קורבן לתוקפנות מצד תושבי הכפרים בסביבה, שהתנגדו לכל נוכחות ישראלית באזור. הצתה של ציוד, השתלטות על שטחים ואפילו פציעות חמורות – עם כל אלה נאלצים אנשי החוות להתמודד על בסיס יומיומי.
מאחורי הקלעים, מספר נריה, גם בכירי צה"ל וקצינים בגזרת איו"ש הביעו תמיכה במפעל החוות. "נפגשנו עם קצינים בכירים, למשל עם מח"ט בנימין דאז יהונתן שטיינברג ז"ל (בהמשך פיקד שטיינברג על חטיבת הנח"ל, וב־7 באוקטובר נפל בקרב בצומת מגן – ש"פ). הוא הביא אותנו להכרת הצבא, עודד אותנו. יש גורמים צבאיים שבכל פעם שמתחילות הפרות סדר מצד פלסטינים, הם מיד רוצים לפנות את היהודים מהמקום כדי להרגיע. שטיינברג אמר לנו: הפרות סדר יהיו בכל מקרה, בלי קשר להתיישבות. אלה שני דברים נפרדים שלא תלויים זה בזה, ולכן לא צריך לשקול פינוי בעקבות התפרעויות של פלסטינים".
"הוא ראה בנו ממש חלק מההגנה המרחבית", אומרת רחל. "כמה פעמים הוא שאל בהתפעלות איך אנחנו עומדים בזה".
"המחבלים הגיעו בשעת ערב, יומיים אחרי שמחת תורה, בטנדר בלי לוחיות רישוי. חיילים מנעו את החדירה לחווה ומצאו אצלם סכינים וכלי תקיפה, אבל אנרכיסטים הביאו כתבים זרים וסיפרו להם על פלסטינים תמימים שנעצרו בלי סיבה. המקרה הזה ואירועים אחרים, שסוקרו באופן מגמתי, יצרו אווירה כאילו יש עוד ועוד מתקפות אלימות נגד פלסטינים"
ובאמת לא קל לעמוד בזה. "אנחנו קמים ביומיום בחמש בבוקר", מספר נריה. "צריך להוציא את העדר למרעה בשעה מוקדמת, לדאוג לגידור של החווה, להכין חבילות חציר ולזרוע קטניות או דגן עבור הכבשים. יש אצלנו ארבעה מתנדבים שעוזרים בכל המשימות. אנחנו מסיימים את העבודה בשעות החושך, ובלילות יש שמירות. הפלסטינים מבינים טוב מאוד את המשמעות של העדרים, והם משקיעים הרבה מאמצים בניסיונות לגנוב – לא בגלל השווי הכספי, אלא בגלל השטח. לא משנה כמה אנחנו שומרים, הם ממשיכים לבוא, גם בלילות גשומים. למדנו להחזיר אלינו גנבות".
רחל היא גננת במשרה חלקית, ובשאר הזמן מתמסרת גם היא לעבודת החווה. "קודם כול אני אחראית על משק הבית, גם בשביל הילדים שלנו וגם למתנדבים. זה אומר כביסה, בישולים, כל מה שצריך. תפקיד נוסף שלי ושל הילדים הוא הטיפול בטלאים הקטנים. יש כאלה שהאימהות שלהם לא מיניקות, וצריך להאכיל אותם ביד או מבקבוק".
הבית שלהם הוא אוהל קשתות – מבנה קשיח מעט יותר מאוהל הסיירים שבו דרו לפני הקמת החווה. ועדיין, מדובר באתגר עבור משפחה. "למדתי להפוך כל דבר לבית", מספרת רחל. "אני חושבת מה כדאי לשים במקום מסוים כדי שייתן תחושה ביתית, איזו תמונה לתלות, איזה פריט להכניס ואיך להעמיד אותו".
יש חשמל באוהל?
"יש לנו מערכת סולרית, החשמל תלוי במספר שעות השמש באותו יום. אנחנו שמחים במה שאנחנו עושים, אבל זה מאתגר. בחורף הבית קר, בקיץ הוא חם. כששאלו את הבת שלי בת התשע אם קשה לה, היא אמרה 'לא קשה לי כי אני רגילה'". במקלחת באוהל יש מים חמים, היא מספרת, בזכות מערכת חימום בגז שנריה הרכיב.
הילדים לומדים במוסדות החינוך בבנימין. "זאת המשרה השנייה שלי: אני נהגת ההסעות שלהם. צריך לקחת אותם לגנים ולבית הספר, כחצי שעה נסיעה לכל כיוון. עכשיו, כשנריה לא נמצא, אני נעזרת לפעמים במתנדבים בחווה או בהורים אחרים כדי להסיע את הילדים, אבל זה מורכב. אין לי שכנה שאני יכולה לבקש ממנה או לחלוק איתה את משימת ההסעות".
ניסיתם להביא עוד משפחה או שתיים לחווה שלכם?
נריה: "לא. זה אתגר, ומי שיכולים לעמוד בתנאים האלה – עדיף שיקימו חווה ויתפסו עוד שטח, ולא שיתקבצו איתנו באזור שכבר השגנו את השליטה בו".
לא מרשים לבדואים לעזוב
באשר לאירועים שהובילו להרחקתו של בן־פזי מהחווה, הגרסאות כמובן חלוקות. גורמי ביטחון שפנינו אליהם הציגו זאת כך: "בשטחי יהודה ושומרון יש כמה גורמים קיצוניים ואלימים, ובהם בעלי חוות בודדים ששולחים צעירים ליזום עימותים אלימים עם פלסטינים תוך סיכון חיי אדם. נריה בן־פזי, בעל חווה בגזרת בנימין, היה מעורב בחודשים האחרונים בסדרת אירועים אלימים, שבמסגרתם שלח צעירים להתעמת עם פלסטינים תוך סיכון חייהם של המעורבים. לנוכח פעילותו האלימה הוחלט על הרחקתו המנהלית מהשטח, דבר שצמצם את היקף פעילות הצעירים ומעורבותם באירועי חיכוך, והפחית את רף האירועים האלימים בגזרה. הצו המנהלי אף אושר בביקורת שיפוטית. בצל המלחמה יש תחושה בקרב גורמים קיצוניים כי מדובר ב'שעת כושר' לפגיעה בערבים, מה שגורר איום לפתיחת זירות נוספות ופוגע בביטחון המדינה".
בן־פזי מצידו מתאר את ההרחקה כתוצר של קמפיין בהובלת תנועות שמאל, שתורגם ללחץ אמריקני על ישראל לפעול נגד "אלימות המתנחלים". מישהו היה צריך לשלם מחיר, והוא זה שקיבל צו. "לפני ארבע שנים ארגוני שמאל התחילו לעשות פרובוקציות. הם באים לחבר'ה שלנו במרעה, צועקים עליהם, מציקים, מביאים פלסטינים שיעשו הפגנות. אנחנו רואים בשטח איך אנרכיסטים מזיזים לנו את הכבשים, ומחכים שמישהו יעשה טעות ויגיב באופן מוגזם. הם עומדים מראש ומצלמים, ואז מפיצים את התיעוד ומגישים תלונה. במשטרה לקחו אותם ברצינות בהתחלה – חקרו, פתחו תיקים. עם הזמן הבינו שמדובר בתלונות שווא, אבל הם ממשיכים.
"כשהתחילה המלחמה, שבטים בדואיים שיושבים באזור שלנו רצו לעזוב את השטח ולחזור לכפרים. כנראה חששו שהפעילות הביטחונית של צה"ל ברצועה תגרום להתחממות גם אצלנו. כדי לוודא שהם לא ילכו משם, הגיעו אליהם גורמים מהרשות – מחבלים משוחררים, אנשים מהוועד הפלסטיני למאבק בהתנחלויות ועוד. הם עובדים בשיתוף פעולה מלא עם האנרכיסטים הישראלים, שמגיעים למקום וישנים איתם באותו חדר. כל אלה שבאים לסייע לבדואים להכות שורשים בשטח, המטרה שלהם היא להבטיח את המשך התוכנית הפלסטינית ליצירת רצף טריטוריאלי. ומבחינתם אני עצם בגרון. הם רוצים שטח וחיבור בין הערים הפלסטיניות, שיחנוק את ההתיישבות היהודית. מדינת ישראל מצידה החליטה לא להחליט. נותנים למי שחזק יותר בשטח להכריע את המצב".
יומיים אחרי שמחת תורה, הוא מספר, ניסו שלושה מחבלים להיכנס לחווה. "הם הגיעו בשעת ערב, בטנדר בלי לוחיות רישוי. חיילים מנעו את החדירה לחווה, ומצאו אצלם סכינים וכלי תקיפה. הגיע קצין ממנהלת התיאום והקישור, ראה את אחד המחבלים ואמר לחיילים שהיו שם: 'תשמרו עליו, הוא מבוקש'. המבוקש הזה, מתברר, הוא דמות מוכרת ברשות הפלסטינית. הצבא לקח אותם למעצר, אבל אנרכיסטים הביאו כתבים זרים לסקר את האירוע, וסיפרו להם על פלסטינים תמימים שנעצרו בלי סיבה. המקרה הזה ואירועים אחרים, שסוקרו באופן מגמתי, יצרו אווירה כאילו יש עוד ועוד מתקפות אלימות שנפגעים בהן פלסטינים תמימים. אם תשים לב", הוא מעיר, "כשמזכיר המדינה אנתוני בלינקן טען שיש אלימות מצד מתיישבים, הוא אמר שהם פוגעים ב'קהילות רועים'. זה ביטוי שפעילי שמאל שמסתובבים אצלנו באזור עושים בו שימוש, ומתאמצים להשריש אותו בשיח התקשורתי בעולם".
הוא מספר על אירוע נוסף שכמעט הסתיים באסון: "חבר שגדל אצלי הקים עדר משלו, וכשיצא פעם למרעה, פלסטינים תקפו אותו בגרזן. הגעתי לשם ומצאתי אותו חסר הכרה, מפרכס. הוא פונה במצב קשה מאוד לבית החולים, והיום הוא משתקם לאט־לאט. באירוע הזה המשטרה פעלה כמצופה ואפילו הוגשה הצהרת תובע נגד הפלסטינים, אלא שהפרקליטות הצבאית החליטה ברגע האחרון לא להגיש כתב אישום".
אחרי כמה תקריות כאלה זומן בן־פזי למשטרת מחוז ש"י. "התקשרו וביקשו שאגיע לתחנה. באתי מיד. הייתה חקירה של חמש עד עשר דקות על האירועים, ומיד אחר כך שוחררתי אבל נתנו לי צו הרחקה. נכנסתי להלם. אני לא פועל נגד אף אחד. אנחנו חלוצים, הנוכחות שלנו משבשת את התוכניות של הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו לא עושים שום פרובוקציה".
מאז לא ראה את החווה שלו, וגם לא את שאר החוות שהוא עומד איתן בקשר רציף. בעוד חודש יפוג תוקף הצו, אך אין לדעת אם לא יוארך. "נריה גם לא יכול להגיע לבית של ההורים שלו או אל ההורים שלי", מציינת רחל. "אנחנו תמיד דאגנו לא להיכנס לאירועים אלימים, לא להיקלע לעימותים ולא לייצר אווירה לעומתית למערכת הביטחון".
גורמי ביטחון מספרים לנו על מעורבות ישירה או עקיפה בעימותים, גם מחוץ לשטח החווה.
"אני לא בא לריב ולהתווכח עם אף אחד, לכן גם לא אענה לכל טענה שמעלים מולי", אומר נריה. "לא רוצה להיכנס למריבות, בטח לא בשעת מלחמה. אבל מה שהכי פגע בי היה שמגדירים אותי כמסוכן למדינה. זאת המשמעות של צו מנהלי. בערעור בבית המשפט הצבאי אמרו שצריך לאיין את הסיכון שעולה למדינה ממני. זה פגע בי מאוד. אף פעם לא הייתי נגדם. אני בעד כמה שיותר שיתוף של המערכת, של העם, של החוק, גם במחירים קשים. כבר 11 שנה לא עזבתי את העדר, וזה מאוד קשה, אבל אני מקווה שזה יסתיים ולא חושש שימשיכו את המהלך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
