גָזָלָה חלבי מרגישה היטב את המציאות הזאת. חלבי, דרוזית מדליית אל־כרמל, חיה בעיר כבר יותר מעשרים שנה, ומנהלת מסעדה דרוזית איכותית שנקראת על שמה בשכונת האפר וסט סייד, השכונה הכי יהודית־ישראלית במנהטן. "זמן קצר לפני שבעה באוקטובר אמא שלי עברה התקף לב. מיד טסתי להיות איתה, וכשהאסון הזה קרה כבר היינו יחד אצלה בבית", נזכרת חלבי. "אנשים אצלנו בכפר היו פשוט בהלם. כשמשהו רע קורה בבית שלך, במקום שאתה אמור להרגיש בו הכי מוגן, זו התחושה הכי קשה ומפחידה שיש. מהר מאוד חיילי המילואים אצלנו נקראו להתגייס, והיום אני חושבת שמכל בית יש חייל מילואים, שנמצא בצפון או בדרום, ולצערי גם יש לנו כבר כמה חללים".
זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה התבשרה חלבי, כמו רבים אחרים, שהטיסה שהזמינה לניו־יורק בחברת דלתא בוטלה, והיא נאלצה להישאר בארץ לזמן ארוך מהצפוי. "הילדים שלי בניו־יורק היו בלחץ נוראי והם הלחיצו אותי. עברתי כמה מלחמות בארץ ואני מכירה את המציאות הזאת, אבל הם נולדו וגדלו באמריקה, באווירה אחרת לגמרי. הבת שלי לא הצליחה לישון כמה ימים, והם ביקשו שאשוב הביתה כמה שיותר מהר", היא מספרת. "מצאתי טיסת אל־על לטורקיה, ושם חיכיתי 15 שעות עד שעליתי לטיסה לניו־יורק. כך הסתיים הביקור הכי עצוב שהיה לי אי פעם בישראל".
"פנאטים יותר מהיהודים"
המסעדה של חלבי ממוקמת בשדרת אמסטרדם ורחוב 81, והיא מעוצבת באופן צנוע וצבעוני, מקושטת באמנות דרוזית אותנטית. האווירה בה חמה ומשפחתית. כשחלבי חזרה אליה מביקור המולדת, היא גילתה מציאות שונה לחלוטין. "כשהגעתי לכאן לא הבנתי איפה המלחמה מתקיימת, כאן בניו־יורק או בארץ. כשראיתי את המכירות הייתי בהלם. העבודה שלנו צנחה דרמטית, ופשוט לא הבנתי מה קורה".
היום היא מבינה, היא מסבירה, שאחת הסיבות לירידה בעסקים הייתה שסמוך לאחר פריצת המלחמה הלקוחות היהודים והישראלים פחדו לצאת מהבית, או שפשוט לא היה להם מצב רוח. "זה היה משבר מאוד לא צפוי, ובמקביל הראש שלי עוד היה לגמרי בישראל, עד כדי כך שיום אחד שכחתי לשלוח משלוח קייטרינג שהזמינו מאיתנו, משהו שאף פעם לא קרה לי קודם. תודה לאל שזה לא היה רחוק ובתוך פחות משעה הגענו אליהם עם האוכל.
"באחד הימים הייתה הפגנה פרו־פלסטינית לא רחוק מהמסעדה, ואז נכנסו לפה כמה קבוצות של צעירים וצעירות, שקיבלו את התפריט שלנו, שמופיעה עליו גם מפה של המזרח התיכון, עם פירוט היכן נמצאות הקהילות הדרוזיות. כשהם ראו את השם 'ישראל' הם החלו להתפרע"
"אני חושבת שקשה עכשיו להיות רחוקה מישראל, כי שם לא משנה מה קורה, כולם באותו הראש ומדברים על אותם הנושאים. ישראל חשובה לי מאוד, כואב לי הלב על כל חייל שנופל, ומאז שחזרתי אני כל הזמן שומעת חדשות. לקח לי המון זמן עד שהתחלתי להתאפס, בשעה שהמצב בעסק רק הלך והחמיר והיקף העבודה המשיך לצנוח".
מהר מאוד הבינה חלבי שהסיבות להאטת העסקים קשורות גם לכך שהיא ישראלית. "באחד הימים הייתה הפגנה פרו־פלסטינית ליד מוזיאון ההיסטוריה, לא רחוק מהמסעדה, ואני מניחה שבסיומה חלק מהמשתתפים חיפשו מקום לאכול ומצאו אותנו, כי זה האוכל שהם רגילים אליו ואוהבים. ואז נכנסו לפה כמה קבוצות של צעירים וצעירות, שקיבלו את התפריט שלנו, שמופיעה עליו גם מפה של המזרח התיכון, עם פירוט היכן נמצאות האוכלוסיות הדרוזיות במדינות השונות. כשהם ראו את השם 'ישראל' הם החלו להתפרע – קיללו, כעסו, העיפו, שברו כמה צלחות ויצאו החוצה.
"קבוצה אחרת אמרה למלצר שאני חייבת למחוק את ישראל ממפת התפריט, כי המדינה הזו לא קיימת, ולאחר מכן כל חבריה קמו והלכו. היו כאלה שנכנסו, ראו את התפריט ומיד יצאו החוצה, עמדו מהצד השני של הזכוכית, צילמו, כתבו וכנראה העלו לרשת משהו מהטלפונים שלהם".
ההתנהלות הזאת לא הרתיעה את חלבי, אם יחידנית שמנהלת את המסעדה שלה באופן עצמאי. יום אחרי התקרית הראשונה היא הגיעה לעבודה עם דגל ישראל, וזה מונף היום בגאון בכניסה לצד הדגל הדרוזי. "אחרי ההפגנה הראשונה קראתי באינטרנט שצפויה להתקיים עוד אחת למחרת, אז הגעתי למסעדה עם הדגל וביום הראשון הסתובבתי כשהוא עליי. רציתי שמי שייכנס אלינו יבין מיד באיזו מסעדה מדובר. אני ישראלית פגועה, זה זמן מלחמה וחשוב שהדגל יהיה כאן. אומנם ביום האסון שום דרוזי לא נפגע, אבל כשיש מלחמה וצרות בארץ, כולנו עם אחד, ואני לא פחות ישראלית מכל ישראלי אחר.
"לצערי ההפגנות בניו יורק לא הפתיעו אותי. אני עוקבת גם אחרי התקשורת הערבית, ואתה לא מבין איזו עבודה הם עושים. זו המלחמה הראשונה שמשדרים בשידור חי. בהתחלה פשוט ראיתי בחי את כל מה שצה"ל עשה. הרי מה שקורה עכשיו בעזה זה כלום לעומת מה שאסד עשה בסוריה, אבל שם הכול היה בשקט, במחשכים, שמעת רק מספרים, לא ראית בפועל מה קרה. אז אני לא מתפלאת על מה שקורה פה עכשיו. העולם הרי לא מבין שהחיילים שאנחנו מאבדים, זה רק בגלל הניסיון לפגוע כמה שפחות באוכלוסייה אזרחית".
בשלב מסוים נרשמה עליית מדרגה בהתנכלות האנטי־ישראלית למסעדה של חלבי. "בוקר אחד, אחד העובדים הגיע לפתוח את המקום וגילה שדלת הכניסה שבורה – ולא בצורה כזו שמישהו ניסה לפרוץ פנימה ולגנוב משהו, אלא רק כדי לגרום נזק", היא מספרת. "בשירותים מצאנו כתובות בעד שחרור פלסטין. הגיעו לכאן גם אנשים שעמדו בחוץ ופשוט קראו קריאות גנאי נגדנו ונגד המדינה".
נדמה שכל זה לא גורם לחלבי לחשוש לביטחונה האישי. "לא התרגשתי מזה, אני לא מפחדת, ולרגע לא חשבתי להציב כאן מאבטח", היא קובעת. "החשש היחיד שלי הוא שזה ילחיץ את העובדים שלי, שלא ירצו לבוא יותר. אבל אני עובדת כבר שנים עם אנשים נאמנים, הם היו בסדר ועכשיו הם כבר רגילים למצב. אין בי חשש, כי מה הם יכולים לעשות, לשבור לי שוב את הדלת? שישברו. הפעולות האלה בסופו של דבר רק גרמו למסעדה להתמלא מחדש, ומי שחושב שהוא מזיק לעסקים במעשים האלה לא מבין שבסופו של דבר הוא משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה".
"אחרי ההפגנה הראשונה קראתי באינטרנט שצפויה להתקיים עוד אחת למחרת, אז הגעתי למסעדה עם הדגל וביום הראשון הסתובבתי כשהוא עליי. רציתי שמי שייכנס אלינו יבין מיד באיזו מסעדה מדובר. אני ישראלית, זה זמן מלחמה וחשוב שהדגל יהיה כאן"
"התוצאה ההפוכה" הזאת הופיעה לאחר שסיפור ההתנכלות למסעדה של חלבי נפוץ בקרב תושבי השכונה היהודים והישראלים. "ביקרה אצלי עיתונאית שאמרה שהיא נוסעת לארץ בגלל המלחמה, והיא כותבת על מצב הדרוזים בארצות הברית. חברה שליוותה אותה שמעה את הסיפור שלי, ובלי שאדע על זה פרסמה אותו ברשתות החברתיות. בארוחת ערב שבת אצל חברה בעיר, הבן שלה הראה לי אותו בקבוצת פייסבוק של השכונה", היא משחזרת. "קשה לי להסביר עד כמה התרגשתי כשגיליתי את הפרסום, וכשאנשים החלו להגיע למסעדה ולהגיד לי 'באנו לתמוך בך'. זה מיוחד מאוד בשבילי ולא ציפיתי לדבר כזה בשום צורה. מחמם את הלב להבין שאתה לא צריך לגור בארץ כדי להיות ולהרגיש חלק מהקהילה הישראלית. זה כמו משפחה".
וכך, בשבועות האחרונים, בעקבות פרסומים שהחלו לעבור בקבוצות באינסטגרם ובפייסבוק, החלה המסעדה לחזור אט־אט לחיים. "התמיכה מאוד עזרה ומאוד עוזרת לנו, והעבודה שוב עלתה תודה לאל, בזכות ישראלים ויהודים אמריקנים, שמגיעים למסעדה או מזמינים מאיתנו ברשת".
את בעצם קורבן להתנכלות אנטישמית. איך את מרגישה כלפי זה?
"לדעתי זה שילוב של אנטי־ישראליות ואנטישמיות, מלבד העובדה שיש שנאה כלפי הדרוזים בלי קשר. לכן הקהילות שלנו תמיד חיות במקום הררי, כדי שנוכל להגן על עצמנו. לפני כמה שנים עבד אצלי מלצר, בחור ישראלי מקסים שהיום הוא רופא. באחד הימים שלחתי אותו למקום של תימנים שמוכרים קפה. שאלו אותו שם מאיפה הוא, אמר שהוא מישראל, והם דיברו אליו בצורה מעליבה. הוא חזר לפה כועס, וסיפר לי מה קרה. הלכתי למוכר שם ושאלתי אותו בערבית איך הוא מעז לדבר בצורה כזו, כשהוא יודע שכולם באזור יהודים והם אלה שמביאים לו את הפרנסה. אז הוא אמר לי שאנחנו הדרוזים פנאטים יותר מהיהודים, שהחיילים שלנו יותר אכזריים מכולם, וזה הפך לוויכוח ארוך".
דרוזי וציוני – שני הדברים האלה יכולים ללכת יחד?
"אני לא יהודייה אבל אני ישראלית בכל מובן שהוא, רוב החברות שלי ישראליות, ואני רוצה שישראל תשרוד לנצח. אם קוראים לזה ציונות, אז כן, אני מאוד ציונית. במציאות עכשיו בארץ אין הבדל בין יהודים לדרוזים, כולנו בזה ביחד".
מהכפר אל העיר הגדולה
חלבי, בת 45, נולדה וגדלה בדליית אל־כרמל לאב נהג אגד, שנפטר בימי הקורונה, ולאם עקרת בית, בת 74, שתיבדל לחיים ארוכים. יש לה אח בכור ועוד ארבע אחיות גדולות, והיא אמם של קמיל בת ה־20 ויעקב בן ה־19. "לפני שנולדתי היה לנו עוד אח, שסבל מבעיה בלב ונפטר בגיל צעיר. שלוש שנים לאחר מכן אמא שלי נכנסה שוב להיריון, שהיה ברור שיהיה האחרון, ואבא שלי החליט שאלוהים עומד לשלוח לו עוד בן. אחרי שנולדתי הוא לקח את זה קשה, לא קיבל את זה ועזב בכעס את בית החולים. הוא חזר כשהיה צריך לקחת אותי הביתה. האחות אמרה לו שצריך לבחור לי שם, אז הוא הגיב בביטול. היא אמרה לו: תראה איזו תינוקת יפה, כמו גזלה – אילה, בערבית – אז הוא אמר, יאללה, השם שלה יהיה גזלה'. וככה קיבלתי את השם שלי. הייתי הילדה הכי קטנה בבית, ואבא שלי פינק אותי יותר מכולם. כשסבתא שלי סיפרה לי את הסיפור הזה כשהייתי בת 14, שאלתי אותו והוא הכחיש בתוקף וטען שהיא משקרת".
הקהילה הדרוזית הישראלית היא השלישית בגודלה בעולם אחרי הקהילות הדרוזיות בסוריה ובלבנון. חבריה חיים בכפרים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. הדרוזים הם קבוצה אתנו־דתית דוברת ערבית במזרח התיכון, שחבריה הם רק מי שנולדו בה – דת סודית שהתפצלה מהאסלאם במאה ה־11, וחבריה ידועים כנאמנים למדינת מגוריהם. "הייתה לי ילדות נפלאה ומעולם לא הרגשתי שאני חלק מקבוצת מיעוט, לא נתקלתי בגזענות ואיש לא העליב אותי. פשוט חייתי בקהילה שלי, ובמקביל תמיד היו לי חברות יהודיות ונוצריות", אומרת חלבי. "ישראל היא המקום הכי יפה בעולם, וחוץ משלום לא חסר לנו כלום".
גם בניו־יורק היא מגדלת את הילדים שלה כדרוזים – וכדרוזים ישראלים בפרט. "בחברה הדרוזית אתה מקבל בגיל צעיר ערכים שהולכים איתך לנצח. האהבה שלנו לארץ לא נובעת מאינטרס, זאת המדינה שלנו, אתם האחים שלנו, ומבחינתנו זה מובן מאליו".
אחרי לימודי התיכון בכפר שלה, ברשת אורט, היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובגיל 22 הכירה את בעלה לשעבר, שגדל בעוספיה וחילק את זמנו בין ישראל לניו־יורק. וכך, בתחילת שנות האלפיים עברה לתפוח הגדול. "המשפחה שלי לקחה מאוד קשה את המעבר, שלווה בהרבה מריבות, כעסים וויכוחים. הם נבעו מהקושי של העובדה שאני רחוקה כל כך. עם הזמן הדברים נרגעו, אבל רק כשהגיעו לכאן ב־2012 וראו את ההצלחה שלי, הם התגאו בי מאוד והרגישו שעשיתי נכון כשעברתי.
"אין מקום בעולם כמו ניו־יורק. אני גרה באפר וסט סייד מהרגע הראשון, ומאוד אוהבת את השכונה שלי. האנשים כאן ישרים ותומכים, ואני מרגישה חלק בלתי נפרד מהמקום. התחושה היחידה שלי כמהגרת היא החיבור שלי לארץ, אז במובן הזה אני חצי פה וחצי שם, אבל אני לא מרגישה פה זרה".
"קשה לי להסביר כמה התרגשתי כשאנשים החלו להגיע למסעדה ולהגיד לי 'באנו לתמוך בך'. זה מיוחד מאוד בשבילי ולא ציפיתי לדבר כזה בשום צורה. מחמם את הלב להבין שאתה לא צריך לגור בארץ כדי להיות ולהרגיש חלק מהקהילה הישראלית. זה כמו משפחה"
בניו־יורק עצמה אין קהילה דרוזית, ולכן חלבי חוששת לעתיד ילדיה, המחויבים להתחתן רק בתוך הקהילה. "הבת שלי ניסתה לגור בישראל, אבל לא פשוט לעבור מניו־יורק לכפר. היא לא הסתדרה, חזרה הביתה, ובקרוב תלך לקולג'", היא מספרת. "פעמיים בשנה אנחנו מקיימים מפגש בן כמה ימים של חברי הקהילה הדרוזית בארצות הברית וגם חברים ממדינות כמו ונצואלה. אנחנו מביאים אנשי דת שמרצים לילדים, מקיימים סמינרים, עושים מסיבות קטנות. האמת שזה נחמד מאוד".
האוכל הדרוזי המשובח מוכר לכל אחד בישראל, אבל דווקא במקרה של חלבי לא היה שום דבר מובן מאליו בקשר בינה ובין המטבח. "הייתי ילדה מפונקת", היא נזכרת. "עזרתי לאמא במטבח הרבה פחות מהאחיות שלי, ורק כשהגעתי לאמריקה התחלתי לבשל, בעיקר כי פשוט שעמם לי. בהתחלה פחדתי לצאת החוצה לבד ולא היה לי מה לעשות. אז בכל יום הייתי מתקשרת לאמא או לדודה, לקבל עצות לדברים שניסיתי להכין, ומהר מאוד גיליתי שיש לי כישרון לעניין.
"בקהילה הדרוזית האוכל הוא נדבך חשוב, ואפילו היום, כשיש הרבה נשים מודרניות שיוצאות לעבודה ויש להן קריירה, הן עדיין מבשלות לפני העבודה או אחריה. אצלנו זה חלק מהתרבות. אין כזה דבר ארוחה של חומוס ופיתה, אצלנו תמיד פותחים שולחן מלא כל טוב כיד המלך".
לאחר לידתו של יעקב בנה, החליטה חלבי לקחת צעד קדימה את תחביב הבישול החדש שלה. "הבנתי שלא הגעתי לאמריקה כדי לשבת בבית, ובשלב הראשון התחלתי לאפות ולמכור עוגיות מעמול דרוזיות, שמיוחדות לכפר שלי, יחד עם עוד כל מיני מתוקים. הלך לי ממש טוב. שנתיים לאחר מכן פתחתי בשדרה התשיעית פינת רחוב 48 מסעדה קטנה לאוכל דרוזי, וקיבלתי הרבה חשיפה בטלוויזיה ובעיתונות המקומית. בשלב הבא פתחתי מסעדה נוספת ברחוב 78. היא נסגרה ב־2015, ואת המסעדה הנוכחית פתחתי ב־2018".
זה יוצא דופן שאישה דרוזית פותחת לבד עסק עצמאי?
"אני לא יודעת אם יש עוד מקרים כאלה בארץ, אבל אני חושבת שאני סוג של דוגמה בקהילה שלנו, שמוכיחה שאפשר גם להיות אמא וגם להיות אשת עסקים. שלא תחשוב שזה היה פשוט. להפך, זה היה סיוט. מסעדנות היא עסק בלי לוח זמנים, והיה לי קשה גם פיזית וגם נפשית. בן הזוג שלי באותו הזמן לא פרגן לעשייה שלי, וכאב לי שאני לא מספיק עם הילדים. עד היום אני מתמודדת עם לא מעט דברים, אבל אני מרגישה שכל מה שעברתי היה שווה את זה".
מה מאפיין את המטבח הדרוזי?
"הוא דומה למטבח הערבי, אבל עדיין יש לנו דרך מיוחדת משלנו לעשות את הדברים – החומוס, הלַבַּנֶה, הפיתות, המתוקים. המטבח הדרוזי הוא מסורתי, אין חידושים או פיתוחים חדשים, ואני מכינה רק דברים שאני אוהבת לאכול. היום יש לי כבר עזרה, אבל אני עדיין המבשלת העיקרית ונמצאת במטבח כמה שעות ביום".
בסיום השיחה מבקשת חלבי להביע את הדאגה שלה מהנעשה בתוך ישראל. "מבחינתי מה שקורה עכשיו בארץ זה בושה וחרפה", היא אומרת לי. "חייבים לעצור עכשיו את המלחמות האלה בין ימין לשמאל ולהיות יחד, לפחות עד שהמלחמה נגמרת, כי אם לא נהיה יחד יפרקו אותנו בקלי קלות. אני מתחננת שיפסיקו עם ההפגנות בארץ, זה לא הזמן. התקשורת העולמית מסתכלת מבחוץ ועושה מזה חגיגה. אנשים צריכים להבין שאנחנו צריכים להיות מאוחדים ולא לתת לאויבים שלנו לנצל את העובדה שאנחנו מפוצלים מבפנים.
"אני גם חושבת שהערבים בארץ נהגו בחוכמה שלא עשו שטויות מאז שהמלחמה החלה, כי אני מאמינה שדברים טובים שאתה עושה חוזרים אליך, והאיחוד בארץ צריך להתבטא גם בין יהודים לערבים. מעולם לא התמודדנו מול מלחמה כזו, ואסור להפסיק עד שנשיג את הניצחון ואת המטרות שלנו. כשהכול יסתיים יהיה מספיק זמן להסקת מסקנות ולחשבון נפש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
