"במשך הרבה מאוד זמן ניסיתי להתחמק מנישואין דרך שידוך, אך בשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר להגיד 'לא'. הוריי מצאו לי שידוך – בחור שלא יכולתי לדמיין את עצמי חולקת עמו פרק זמן קצר, ובטח לא את שארית חיי. הפכתי להיות נואשת, עד כדי החלטה להתאבד. כבר קניתי רעל עכברים, והחבאתי אותו בחדר השינה שלי.
"באותה תקופה נתקלתי בכתבה על ארגון Footsteps (צעדים). לא הייתי בטוחה אם להאמין למה שקראתי שם, אבל התקשרתי לעובדת הסוציאלית של הארגון וסיפרתי לה את הסיפור שלי. זו הייתה הקלה גדולה, למצוא אנשים שמבינים בצורה מלאה את המצב שאני נמצאת בו, ורוצים שאעשה את מה שטוב בשבילי.
"הכנתי תוכנית פעולה: כדי לא לבייש את משפחתי, החלטתי בשלב ראשון להתחתן עם הבחור. כמה שבועות לאחר מכן נפגשתי עם הרב שלנו. אמרתי לו שבעלי ואני לא נוכל להגשים את הנישואין, והם הופקעו. אחרי שעזבתי, פוטסטפס גם עזרו לי להירשם ללימודים. התחלתי להציג יצירות אמנות שיצרתי, ולראשונה בחיי הרגשתי שמעריכים אותי".
את הדברים האלה כתבה נחמה (שם בדוי), בחורה חרדית אמריקנית ש"יצאה בשאלה" לפני כמה שנים. היה לה חשוב לשתף את סיפורה עם קהל רחב ככל האפשר, בתקווה שנשים או גברים חרדים שנמצאים במצב דומה, ואולי אף שוקלים לשים קץ לחייהם, יבינו שיש פתרונות אחרים.
כמו בישראל, גם בארה"ב לא קל להיות "יוצא בשאלה", במיוחד למי שחי באחת הקהילות החסידיות המתנהלות כבועה יהודית סגורה. חברי הקהילה נחשפים רק לכלי התקשורת השייכים לחסידות שלהם, אין להם גישה לאינטרנט וחלקם אינם מדברים אנגלית ברמה שתאפשר לקיים חיי שגרה בעולם שבחוץ. מי שמחליט לנטוש יצטרך להסתדר פתאום ללא תמיכה קהילתית, ולהתחיל את חייו מאפס. ככל שהיוצאים צעירים יותר, כך גדל הסיכוי שיידרדרו לסמים, לאלכוהול ולניסיונות התאבדות.
וכמו בישראל, גם בארה"ב קיימים ארגונים הפועלים בקרב חרדים שמבקשים לשנות את אורח חייהם – בין אם הם בוחרים בחילוניות גמורה, ובין אם הם מבקשים להישאר דתיים אך לא במסגרת הלוחצת והמסתגרת. עמותות מסייעות לצעירים וצעירות מבחינה כספית, מעניקות להם ייעוץ בבחירת מסלול אקדמי, ומלוות אותם בראשית דרכם החדשה. "פוטסטפס", ששוכן בניו־יורק, הוא אחד השמות הבולטים בתחום. את הארגון הקימה בשנת 2003 מלכי שוורץ, צעירה שעזבה את קהילת חב"ד בקראון־הייטס כדי להגשים את חלומה ללמוד באוניברסיטה.
בראשית דרכו היה פוטסטפס מעין קבוצת תמיכה של גברים ונשים חרדים־לשעבר, שנפגשים אחת לחודש כדי לחלוק את מה שעובר עליהם בעת השתלבותם באוכלוסייה הכללית. מהר מאוד הבינה שוורץ שהבידוד החברתי הוא רק אחת המהמורות בדרך: רבים מבאי המפגשים סיפרו שאינם מצליחים למצוא עבודה יציבה, ושאין ביכולתם לשלם שכר דירה או לקנות מזון. רמת הכתיבה באנגלית של כמה מהם הייתה כשל ילד בכיתה ג', ואחרים סבלו מבעיות נפשיות של ממש.
בהדרגה הפך פוטסטפס למעין גוף סעד ליוצאים בשאלה, וכיום הוא מציע להם שירות במגוון תחומים – החל באירועים חברתיים, עבור בייעוץ פסיכולוגי, אקדמי או מקצועי, וכלה במלגות לימודים. הארגון מפעיל גם עובדים סוציאלים, שמלווים את היוצאים בשאלה בשלבים הקשים בחייהם. בשנה האחרונה זכתה פעילותו להתעניינות עולמית בעקבות הסרט הדוקומנטרי עטור השבחים “One of Us” ("אחד מאיתנו"), שהציג את עולמם של יוצאים בשאלה חרדים־אמריקנים ואת הקשיים שהם חווים.
"חשוב להבין את המצב המורכב של האנשים האלה, שמתקדמים הלאה ומתחילים את חייהם מחדש", אומרת לני סנטו, מנכ"לית פוטסטפס כיום. "הם נחושים להצליח בעולם, אבל צריכים להתמודד עם הרבה דברים במקביל – למצוא עורך דין שיסייע להם במאבקים משפטיים מול קרובי משפחה, להתמודד עם פיטורין מהעבודה בגלל היציאה בשאלה, ולהשלים פערי לימוד גדולים כדי שיוכלו להירשם לאוניברסיטאות. המסר שלנו אליהם הוא: יש לכם כל כך הרבה אתגרים, אנחנו לוקחים על עצמנו לעזור לכם בכמה מתוכם. יש לנו גם צוות קליני, שמלווה מדי שבוע בין עשרה לעשרים מקרים רגישים במיוחד של בעיות נפשיות או מצוקה נפשית. במהלך השנה שעברה, קרוב ל־700 בני אדם קיבלו ליווי מקצועי אישי כלשהו מהמומחים שלנו".
ממד נוסף בפעילות הארגון הוא בניית קהילה ליוצאים שאין להם נפש קרובה שתבין את הרקע המורכב שלהם. "אנחנו פונים לאנשים שיצאו לפני עשור או יותר, כאלה שכבר צברו מספיק ניסיון חיים, ומבקשים מהם להיות מעין מנטורים בשביל מי שרק לאחרונה עזבו את הקהילה החרדית המוכרת והחמימה. מדי שנה אנחנו גם מארגנים כשישה אירועים גדולים, חלקם סביב החגים היהודיים. אנחנו מחברים אנשים שמעוניינים לארח או להתארח לסעודה, ומוכנים לתת מימון לארוחות. חשוב לנו לסייע ל'יוצאים חדשים' לא להרגיש בודדים בתקופת החגים, שבשביל רבים מהם היא הקשה ביותר".
"חשוב להבין את המצב המורכב של האנשים האלה, שמתקדמים הלאה ומתחילים את חייהם מחדש. הם נחושים להצליח בעולם, אבל צריכים להתמודד עם הרבה דברים במקביל – למצוא עורך דין שיסייע להם במאבקים מול קרובי משפחה, להתמודד עם פיטורין מהעבודה, ולהשלים פערי לימוד גדולים"
לעזיבה חייב להיות מחיר
את סנטו (38) אני פוגש כשהיא מגיעה לישראל לביקור בן כמה ימים, לרגל כנס של קהילת ROI מקרן שוסטרמן, המאגדת יזמים יהודים צעירים מכל העולם. לסנטו עצמה, אולי מפתיע לגלות, אין רקע חרדי, והיא גם אינה נושאת מאחוריה סיפור אישי כאוב. "גדלתי בקהילה שהיא מודרן־אורתודוקס. היינו משפחה מודרנית יחסית, באזור חרדי בקווינס שבניו־יורק. בכלל, רק כמחצית מחברי הצוות בארגון שלנו מגיעים מהספקטרום של הקהילות האורתודוקסיות, ורק כשליש גדלו בבתים חרדיים. בעיניי זה טוב שיש 'אינסיידר' ו'אאוטסיידר'; מצד אחד יש לנו הבנה של כל קהילה וקהילה, היכרות עם הניואנסים ועם הפרטים הקטנים שרק מי שמגיע משם ידע; מצד שני חשוב שלחלק מהעובדים, בעיקר אנשי מקצוע בכמה תחומים, יהיה ריחוק מסוים מהעולם הזה. אגב, בתחילת הדרך היו לנו פחות חרדים־לשעבר, והיום יש הרבה יותר. אנחנו מנסים לתת להם עדיפות באיוש משרות מסוימות".
בתפקידה הקודם עבדה סנטו ב־American Jewish World Service, מעין כוח משימה יהודי־אמריקני הפועל במדינות מתפתחות ברחבי העולם. "עסקתי שם
בנושאים של שוויון וצדק חברתי. גם בעבודה שלי וגם בחיי הפרטיים, עניין אותי מאוד הנושא של בניית קהילות שמאפשרות לכל אחד להיות מה שהוא רוצה, ולא מה שיכתיבו לו. לפני שמונה שנים, כשהגיעה ההזדמנות לנהל את פוטסטפס, הרגשתי שיש כאן חיבור של כל הדברים שאני מאמינה בהם".
תחת שרביטה צמח פוטסטפס מארגון קטן ושולי לכוח המעסיק עשרות עובדים. גם יחסי הציבור שלו השתדרגו מאוד, ובניו־יורק טיימס פורסמו כתבות על פעילותו. "כיום כולם יודעים שאם הם מגיעים אלינו, נוכל לסייע להם במגוון דרכים. בקיץ הנוכחי יש לנו למשל תוכנית חדשה שמאפשרת ל־12 צעירים וצעירות לעבוד כמתמחים בחברוֹת מהתחום המקצועי שהם שואפים להשתלב בו בעתיד. גייסנו כסף כדי להעניק להם דמי מחיה, וכך הם יכולים להתנסות בעבודה בלי לפחד שלא יצליחו לסיים את החודש".
אחת הסוגיות הכאובות ביותר שעולה סביב חוזרים בשאלה נוגעת לגידול ילדיהם. במקרים רבים הקהילות או החסידויות מנהלות מאבק משפטי נגד האב או האם ש"סטו מהדרך", ומצליחות להביא לביטול חזקתם על הילדים. כך למשל היה במקרה של אתי אאוש (34), מגיבורות הסרט "אחד מאיתנו". לאחר שעזבה את החסידות שלה, נלקחו מאאוש שבעת ילדיה והועברו למשמורת בצו שופט. "לפני כארבע שנים החלו אצלי מחשבות אובדניות", סיפרה לאחרונה בריאיון ל"טודיי שואו", תוכנית הבוקר הפופולרית של NBC. "התאשפזתי, ובשהותי בבית החולים הגעתי למסקנה שאני רוצה להתגרש. מה שחוויתי בבית לא היה נורמלי. לא יכולתי לעשות דבר בלי לקבל הוראה מפורשת, ועברתי התעללות פיזית. כשאמרתי לבעלי שאני חושבת שעלינו להיפרד, הוא השתגע. הוא אמר לי: 'אני הולך להרוג אותך'".
אאוש מספרת שהשיגה צו הרחקה נגד בעלה, והוא נדרש לעזוב את הבית. עד מהרה התברר לה שמסכת ייסוריה רק התחילה. "עד אז לא הבנתי את הכוח שיש לקהילה היהודית הסגורה. הייתי נאיבית. בתוך שעה, כעשרים חסידים הקיפו את הבית שלנו. הם דפקו על החלונות והדלתות ואיימו לשבור אותם ולקחת את הילדים". את הרגע הזה הצליחו מפיקי סרט הדוקו לתעד. בעוד הבית חשוך והילדים מתחבאים, אאוש מתקשרת למשטרה ומדווחת: "עשרות גברים דופקים על הדלת שלי ומאיימים עליי, ואני לבד בבית עם הילדים". "האם את מכירה את האנשים האלה?", שואלת המוקדנית, ואאוש משיבה: "הם בני משפחתו של בעלי".
לבסוף הגיעה המשטרה למקום ופיזרה את ההתקהלות, אך לאאוש התברר בהמשך שאפשר למרר את חייה בקלות גם בלי התנכלות פיזית. "כשהלכתי למכולת המקומית, אמרו לי 'את לא יכולה לקנות כאן'. נאלצתי גם לעזוב את העבודה שלי. ממש פחדתי, חששתי לחיי ולחייהם של ילדיי. לקחתי אותם ועזבנו את הקהילה. עברתי לדירה אחרת, ופתאום הבנתי שאין לי כסף לשלם שכר דירה. הבנתי גם שאני משנה לילדים שלי את הסטטוס־קוו, כי הוצאתי אותם מהבית שלהם".
בעלה ומשפחתו פתחו בהליך משפטי, שבמסגרתו טענו כי יש להוציא מידי אאוש את החזקה על ילדיה – הן משום שעזבה את אורח החיים הדתי שהתרגלו אליו, והן בגלל תקופת האשפוז במוסד פסיכיאטרי. הדיון בנושא המשמורת עדיין לא הסתיים, אך האם עצמה ביקשה לדחות את המשך ההליך. "הגעתי לנקודת שבירה, ולא היה לי עוד כוח למאבק המשפטי", הסבירה בריאיון. "המחיר הרגשי גבוה מדי. לא ציפיתי שבני המשפחה שלי יפנו אליי את גבם. לא ציפיתי שהם וחבריי יגיע לבית המשפט ויעידו נגדי".
"אנחנו מסייעים לאתי ולהורים אחרים שמנהלים מאבקים מהסוג הזה", אומרת סנטו. "הארגון שלנו מספק להם ליווי משפטי, ואם יש כאלה שאיבדו את המשמורת, אנחנו מנסים לעזור להם לבנות מחדש את מערכת היחסים עם הילדים. באחת הסצנות בסרט אתי אמרה ש'אף אחד לא עוזב את הקהילה החסידית, אלא אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך'. רבים מקרב אלפי היוצאים בשאלה בשנים האחרונות נותקו ממשפחותיהם ומחבריהם לנצח".
גיבור נוסף בסרט הוא ארי הרשקוביץ. בסצנה הראשונה שהוא מופיע בה יושב הרשקוביץ על כיסא הספר, ומבקש לקצוץ את פאותיו המסולסלות. "נמאס לי לחיות חיי שקר", הוא מספר אחר כך לחבר שפגש בשמחת בית השואבה בבורו־פארק. הכיפה עדיין לראשו, אך הוא בלבוש אמריקני מודרני, כולל האוזניות. "חברים שלי, שגדלו איתי, לא יגידו לי בוקר טוב. הם לא רוצים שום 'שייכוס' אליי", הוא אומר.
מאחורי היציאה שלו בשאלה יש סיפור אישי כאוב. בגיל 12 הוא הותקף בידי אדם בוגר בבית כנסת בשכונת מגוריו, ובעקבות הטראומה טופל בכדורים פסיכיאטריים. "מגיל 14 עד 20 הייתי על כדורים שככל הנראה לא עשו לי טוב. אני לא זוכר כמעט כלום מהתקופה ההיא. אני לא יודע אם הכדורים השכיחו לי את הזיכרונות, או שאני רציתי לשכוח אותם. לעיתים הייתי ישן רוב היום ללא סיבה. זה שיבש לי את הראש. הייתי בטוח שלא אחיה עד גיל 25", אמר בריאיון לאתר "טיימס אוף ישראל". בראיונות אחרים חשף שהוא מתמודד עם התמכרות לסמים. כיום הוא כבר נקי מהסמים, ומנסה לחיות חיים נורמליים בניו־יורק כיהודי חילוני.
כמו אאוש, גם הרשקוביץ הוא חבר פוטסטפס. "כבר שנים מגיעות אלינו בקשות לצלם סרטי דוקו על עולמם של היוצאים בשאלה", מספרת סנטו. "את כולן דחינו על הסף. לא רצינו לנצל את חיי החברים שלנו, ולא רצינו ליצור אצלם הרגשה שבמקום לדאוג להם, אנחנו הולכים ומספרים עליהם פרטים אינטימיים שלא אמורים לעניין אף אחד. חשוב לנו שהם יסמכו עלינו. בנוסף, הרבה יוצרים תיעודיים מתחילים בעבודה ואז נגמר להם הכסף, ולא רצינו להכניס אף אחד להרפתקה לא בטוחה".
ובכל זאת, כשהיוצרות היידי יואנג ורייצ'ל גריידי פנו אליהם לפני ארבע שנים, החליטו סנטו וצוותה לקבוע איתן פגישת היכרות. השתיים כבר עסקו בעבר בקבוצות דתיות סגורות: בדוקו Jesus Camp הן התחקו אחר הנעשה במחנה קיץ של קבוצה אוונגליסטית קיצונית. הסרט זכה לשבחים רבים, והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.
"אחרי התלבטות ממושכת הגענו למסקנה שאנחנו בוטחים בהן", מספרת סנטו. "עברנו על היצירות האחרות שלהן, והבנו שהן יכולות לעשות את העבודה בצורה נכונה, ולהוציא את הסיפור כפי שצריך לספר אותו. נתנו להן גישה לתוכניות שלנו כמו שלא עשינו מעולם. עירבנו גם את חברי הקהילה בהחלטה. מרגע שהתחילה העבודה על הסרט – לא היינו מעורבים. יואנג וגריידי מצאו את הכוכבים של הסרט, וליוו אותם לאורך תקופה".
איך הסרט השפיע על הארגון שלכם, שפתאום נמצא באור הזרקורים?
"זה אימפקט שאנחנו עדיין חווים. האמת היא שכשחתמנו על חוזה עם המפיקות, לא ידענו בכלל שהסרט יגיע לנטפליקס, כי זה הוחלט רק בהמשך. לא יכולנו לחזות את ההשפעה של שידור בפלטפורמה שיש לה עשרות מיליוני צפיות ביום. השיח על היוצאים בשאלה הפך לבינלאומי, ורמת המודעות לנושא עלתה פלאים. רבים מהחברים שלנו הרגישו לראשונה שמכירים בהם ובחוויה הלא פשוטה שלהם. עכשיו הם אומרים לעמיתים לעבודה או ללימודים: 'אם אתה רוצה להבין את מה שעברתי – צפה ב'אחד מאיתנו' ותבין הכול'".
לדברי סנטו, בזכות הסרט גם נוצר קשר בינם ובין יוצאים בשאלה שעד אז לא ידעו על קיומו של הארגון. "פתאום הגיעו אלינו עוד ועוד אנשים שביקשו סיוע במצבים לא פשוטים. אפילו נוצרים אוונגליסטים כותבים לנו 'עברתי משהו מאוד דומה לזה'. לפני שהסרט יצא, לא הבנו עד כמה הסיפור הזה הוא כלל־אנושי".
לא מאמינים, כן מדליקים נרות
מהו הפרופיל של חרדים או אורתודוקסים־מודרנים בארה"ב שמחליטים לשנות את אורח חייהם? מה מניע אותם לכך, והאם הם מוצאים נחמה בדרכם החדשה? סקר ראשון מסוגו, שערך לפני שנתיים מכון המחקר היהודי־אמריקני "נשמע", מצא כי רוב היוצאים בשאלה עשו זאת משום ש"דחפו אותם החוצה" – כלומר, מסיבה פנים־קהילתית. זאת בניגוד למחשבה הרווחת בקרב רבנים ואנשי חינוך, כאילו אם מישהו נטש את המסגרת, הרי זה משום ש"משכו אותו מבחוץ". עוד עלה כי רק שני אחוזים מהיוצאים מייחסים לאינטרנט השפעה על הצעד הדרמטי שעשו, מה שמראה אולי כי החשש בקהילה החרדית מפני חשיפה לרשת הוא מעט מופרז.
הסקר בחן גם כיצד היוצאים בשאלה מגדירים את עצמם מבחינה דתית. מתברר כי 95 אחוז מהיוצאים רואים בעצמם יהודים, אך מעטים מאוד משייכים עצמם לזרם מסוים ביהדות. הרוב מגדירים את עצמם כיהודים מבחינה תרבותית, חילונים, שומרי מסורת או "רק יהודי". באשר להשקפתם הדתית – רק 21 אחוז מאמינים באלוהים, ויחד עם זאת 31 אחוז ממשיכים לשמור כשרות, ו־53 אחוז מהנשים מדליקות נרות שבת. 66 אחוזים אמרו לסוקרים שהם מרגישים חיבור לישראל.
חוויית היציאה בשאלה בקרב הנשים קשה יותר, לפי המחקר: שיעור הנשים שהצליחו להישאר בקשר חיובי עם משפחות המוצא שלהן נמוך בהרבה לעומת הנתון המקביל אצל הגברים. עוד נמצא כי 54 אחוז מהיוצאים חשים בחסרונם של הקשרים הקהילתיים שהיו להם בפרק הקודם של חייהם. באשר למשוכות העומדות בפניהם כיום, 43 אחוז אמרו שהקושי העיקרי הוא ביצירת קשרים חברתיים, 24 אחוז מתקשים למצוא בני זוג ולפתח מערכות יחסים, ובשביל 21 אחוז המשימה המאתגרת ביותר היא מציאת עבודה קבועה. ממצא מעניין אחר הוא שכשליש מהמשיבים "יצאו בשאלה פנימית" עוד לפני שעזבו פיזית את הקהילה או שינו את המראה החיצוני. לדבריהם, במשך תקופה כזו או אחרת הם ניהלו "חיים כפולים" – חרדי כלפי חוץ, חילוני בלב.
כשאני שואל את סנטו מהו תמהיל החברים בקהילה של פוטסטפס – האם כולם חילונים, או שיש כאלה שהופכים מחרדים לאורתודוקסים־מודרנים – היא משיבה שהמגוון רחב. "כשאדם יוצא בשאלה מקהילה חסידית סגורה, למשל, הוא לא יודע שיש עוד דרכים להיות יהודי מלבד איך שהוא עצמו גדל. חלק מהעבודה שלנו הוא להסביר שהעולם אינו שחור ולבן, אלא יש בו הרבה מאוד גוונים של אפור. אם מישהו רוצה להתנסות בדרכים נוספות להיות יהודי, נעזור לו בכך. רוב היוצאים מהקהילה החרדית ימשיכו להזדהות כיהודים מבחינה תרבותית".
סנטו מספרת שהיא עומדת בקשר עם ארגונים ישראליים מקבילים – "למשל הל"ל (האגודה ליוצאים לשאלה), שהייתה קיימת עוד לפנינו. היא הוקמה ב־1991 כארגון של מתנדבים. לדעתי אנחנו היום גדולים יותר בהיבט של מספר האנשים שעובדים בארגון, אך הל"ל ללא ספק התוו את הדרך.
"אחד הדברים הנפלאים שקרו לי בוועידה של ROI הוא שנפגשתי עם יוסי קלאר מהעמותה הישראלית 'יוצאים לשינוי', והתחלנו לדבר על שיתוף פעולה אפשרי בינינו וגם עם שאר הארגונים הפועלים בספירה הזאת. המחשבה הראשונית שלנו היא על בניית קהילה בינלאומית של יוצאים בשאלה. כבר הרבה זמן ראשי הארגונים רוצים להקים ארגון־גג כלשהו או לשתף פעולה ברמה הפרקטית, אך זה טרם קרה. כנראה היינו צריכים להימצא פיזית באותו חדר כדי שהדברים יתחילו להתגלגל. כעת הקמנו קבוצת וואטסאפ עם שאר הארגונים שפועלים עם חרדים לשעבר, ואנחנו כבר בשלב האחרון של יצירת הקשר בין כל הגופים והפעילים הרלוונטיים. לאחר מכן נתחיל בדיונים מעשיים".
ארגונים מסוגו של פוטסטפס, מציינת סנטו, קיימים לא רק בניו־יורק ובישראל: "יש לנו חיבורים מתמשכים עם שתי קבוצות כאלה באנגליה, ויש קבוצות גם במונטריאול שבקנדה, בלוס־אנג'לס, במלבורן שבאוסטרליה ובמדינות נוספות. בניו־יורק עצמה פועל ארגון OTD Meetup (מפגשים לאלו ש'יצאו מהדרך'), יש עמותה שנאבקת למען הכנסת לימודי חול למוסדות חינוך חסידיים, ועוד".
בלי לדחוף עלונים לפרצוף
קלאר, לשעבר חסיד סלונים ירושלמי, בן 26, הוא כיום מנהל משותף בארגון "יוצאים לשינוי", שפועל לשינוי מדיניות ולקידום מחקר בנושא היוצאים בשאלה מהמגזר החרדי. בשנתיים האחרונות הקים הארגון שני מרכזים קהילתיים המיועדים לאוכלוסייה הזו, בירושלים ובתל־אביב. "כשיצרו איתי קשר מ־ROI וסיפרו שלני סנטו תגיע לכנס, התרגשתי מאוד", הוא אומר. "מגניב להיפגש עם המקבילה שלך מארה"ב. אנחנו בארגון כבר התכתבנו כמה פעמים בעבר עם פוטסטפס ועזרנו זה לזה נקודתית, אבל לא באמת היה בינינו קשר ממוסד. כשנפגשנו אמרתי ללני שחייבים להקים ארגון־גג ליוצאים בשאלה מכל העולם. הרי כולנו מתמודדים עם אותן סוגיות, וחבל שלא יהיה שיתוף של ידע. זה אירוע גלובלי שמתרחש בהרבה מאוד מדינות. ברגע שלוועידה הגיע גם יאיר הס מארגון הל"ל, סגרנו את העניין והכרזנו לעולם שזה קורה.
"לקבוצת הוואסטאפ שלנו קראנו 'יוצאים ללא גבולות'. כעת יש בה מעט יותר מעשרים חברים, שמייצגים קבוצות שונות. הפנטזיה שלנו היא לקיים פגישת פסגה של כל הארגונים. עדיין לא החלטנו בדיוק מה יעשה הארגון המשותף שאנחנו רוצים להקים, אך ככל הנראה הוא יעסוק בהעברת ידע, לובינג וחיבור לתורמים, וישמש מעין מטרייה שמחברת בין כולם. אם בכל העולם מתרחשים אותם תהליכים, כדאי שנדבר ונחלוק מידע זה עם זה".
לא ברור מה גודלה של קהילת היוצאים בשאלה העולמית, אם אכן תקום. לדברי סנטו, קיימות הערכות שונות באשר להיקף האוכלוסייה הזו. "מחקר שעסק ביוצאים בשאלה בארה"ב העלה שיש כעשרת אלפים כאלה, רובם חיים באזור ניו־יורק. סייענו באופן ישיר לכ־1,500 יוצאים, ויש קבוצת פייסבוק פעילה מאוד שחברים בה כ־5,000 חרדים לשעבר. בישראל המספרים גדולים בהרבה: לפי נתוני הלמ"ס, בכל שנתון יש כ־1,000 עד 1,300 בני אדם שעזבו את המגזר החרדי. בסך הכול מדובר כנראה ברבבות – לא כולם בהכרח חילונים היום, אך כבר אינם רואים עצמם כחרדים.
"אנחנו מנסים לחשוב איך כל ארגון שעובד עם היוצאים בשאלה יוכל לסייע לאחרים. מארגון הל"ל אפשר ללמוד למשל על המדיניות שלהם בקבלת חברים, וגוף אחר יכול ללמד איך שומרים על חשאיות במקביל לבניית קהילה. אנחנו בפוטסטפס, אגב, מקיימים שקיפות רבה בנוגע לשיטות העבודה שלנו. לאחרונה הגיעו אלינו מארגון קטן שעוסק ביציאה בשאלה, ואמרו שהם חושבים ללכת לקהילה חרדית ולחלק פלאיירים. הם שאלו איך אנחנו מגיעים לאנשים שצריכים את הסיוע, והסברנו שזו לא הדרך. פוטסטפס מבוסס על בחירה חופשית של החברים. אנחנו לא דוחפים לאנשים עלונים לפרצוף, ולא גורמים לאנטי".
"נעשו כבר כמה חיבורים דרך הקבוצה, עוד לפני שהתחלנו לעבוד רשמית", מוסיף קלאר. "מישהי מהחברות סיפרה שהיא מעוניינת לבנות תוכנית של מנטורים שילוו את היוצאים בהתמודדויות. היא שאלה אם למישהו יש ניסיון בזה, ושני ארגונים השיבו שהם מפעילים פרויקטים כאלה, ושישמחו לשתף במידע. אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל, אך ללא ספק מדובר במהפכה של ממש שעומדת להתרחש, ואנחנו משתוקקים לראות כיצד היא תתפתח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
