"אנחנו לא יכולים לשים את הילדים שלנו שוב על מגש הכסף. מי ההורה שירצה להביא לפה את הילדים שלו במציאות כזאת? לא מספיק לתת ביטחון. גם אם מחר בבוקר תגיד שאין פה באזור מחבל אחד, לא בטוח שכולם יחזרו, כי צריכים לבנות את תחושת הביטחון"
ילין הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם בארי. הוא אומנם לא יליד המקום ולא בן לדור המייסדים, אבל הוא כאן משנת 1976, אז עלה לארץ לבדו מארגנטינה כנער בן 18. מגיל צעיר מילא תפקידי ניהול שונים בקיבוץ ומחוצה לו, ובהמשך כיהן למעלה משבע שנים כראש המועצה האזורית אשכול, שבארי נמצא בתחומה. היו אלה שנות "סבבי הלחימה" הבולטים – עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. לאחר מכן ייצג ילין את יישובי העוטף במשך ארבע שנים בכנסת, כחבר ברשימת יש עתיד. אחרי קדנציה אחת ילין לא שובץ במקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת ה־21. הוא קיבל פנייה מיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, חבר אליו ושוריין במקום העשירי. המפלגה קיבלה רק שישה מנדטים, וילין פרש מהחיים הפוליטיים.
אנחנו מסיירים בין הבתים השרופים בשכונת הכרם ובשכונת הזיתים, רואים את הסימנים שהותיר הטנק שתמרן בתוך היישוב ביממה הראשונה למלחמה, והרבה דגלים שמציינים את מקום נפילתם של תושבים וחיילים. שאלת ההנצחה כבר מעסיקה את חברי הקיבוץ. הם מבינים היטב את חשיבותה, אבל לא רוצים לגור בתוך מוזיאון, ובצדק. ילין סבור שהפתרון הוא לנסר את הבתים שנחרבו ולהעביר אותם לאתר הנצחה במיקום "ניטרלי" בין בארי, נחל־עוז ועלומים, שלושה קיבוצים שמשתייכים לשלוש מועצות אזוריות שונות.
הבית שלו נמצא בשכונת האורנים. המחבלים פלשו גם לאזור הזה בקיבוץ, אבל מסיבות שונות נרצחו כאן פחות תושבים, ופחות בתים נהרסו. ועדיין, ילין מדווח שאין כמעט בית שנשאר שלם לגמרי. גם הבית שלו נפגע, ומאז כבר עבר שיפוץ, והריהוט הוחלף "כדי לא להשאיר שום דבר שיזכיר לי את היום ההוא".
ב"יום ההוא" חיים היה כאן עם אשתו זיוה, והם אירחו את אחד מילדיהם ובת זוגו. במשך 12 שעות הם שהו בממ"ד הנעול, ארבעה מבוגרים ושני כלבים, עד שחולצו. הבת הקטנה, שהייתה באמצע טיול באוסטרליה, חזרה לארץ כעבור ימים ספורים, וכעת היא מגויסת למערך החינוך של מפוני בארי בים המלח. ילין עצמו חזר לגור בבארי במשך רוב ימות השבוע, אבל הוא מזדהה לגמרי עם דרישת התושבים לשינוי רדיקלי במציאות הביטחונית לפני שישובו לבתיהם.
"צריכים לזכור שיש פערים גדולים בין האנשים. הבית שלי שלם, אבל לשכן ממול אין בית, כי הבית שלו נשרף. וכמו שיש פער בינינו, יש גם פער בין השכן שיצא בחיים מהבית השרוף שלו, לבין מי שבני משפחתו נרצחו. ויש גם פער בין בארי לבין קיבוצים אחרים שלא עברו את אותו דבר. אני לא מדבר על פער במספרי ההרוגים או הפצועים, אלא על פער ברגש, כי זה אירוע רגשי.
"לצד אלו שאומרים לא לחזור עכשיו, יש שטוענים שחייבים לחזור, כי אנחנו היאחזות נח"ל ומשלט קדמי. לרוב אלו צעירים אחרי צבא. בכל מקרה, הדיבורים האלה הם דיבורים של העבר, כי מה שקרה בשבעה באוקטובר זה אירוע בקנה מידה תנ"כי שמעולם לא היה לנו".
ונניח שאתה עכשיו ראש המועצה, מתי היית קורא לתושבים לחזור?
"אני לא הייתי חוזר עד שהיו לוקחים אותי לתוך רצועת עזה ומראים לי שאני יכול להסתובב שם חופשי בלי שמירה. זה מבחינה ביטחונית, אבל יש גם צד נוסף. מפעילים צבא כדי להשיג יעד אסטרטגי־מדיני, ואני לא יודע מה הוא, כי אין שקיפות. אני גם לא יודע אם הממשלה יודעת מה הוא. מלבד הביטחון ישנה גם סוגיית תחושת הביטחון, שלא נותנת לאנשים לחזור וגם לא מאפשרת את האחריות לומר להם לחזור. בצוק איתן אמרתי לממשלה שאנחנו לא חוזרים כל עוד לא מטפלים במנהרות. טיפלו, וחזרנו. עכשיו אנחנו מבינים שאי אפשר לחיות עם השכנים האלה. אין בלתי מעורבים, כולם מעורבים. הנתונים שקיבלתי בעבר אמרו שחמאס זוכה לתמיכה של חצי מיליון איש בעזה, ויש עוד 1.5 מיליון אזרחים שרוצים עתיד טוב יותר. עכשיו נראה שהמספרים הם הפוכים, ורק מיעוט שם לא רוצה טרור. אם בסופו של דבר מוציאים פצמ"ר מתחת למיטה של תינוק ויורים אותו על הילדים שלי, לא מעניין אותי אם זה מתוך פחד או בגלל דיקטטורה פנימית. האירוע שקרה נותן להם רוח גבית והבנה שהם יכולים לעשות את זה שוב. שבעה באוקטובר הוא מבחינתם ניצחון, זה תאריך שייחרת בתודעה כאחד הימים המפוארים ביותר של הטרור וכאחד הימים הכושלים ביותר של מדינת ישראל".
מצד שני, יגיד לך תושב יהודה ושומרון שגם אצלו אין מאה אחוזי ביטחון. אולי המציאות כאן צריכה להיות כמו ביו"ש – הצבא פועל במוקדי האויב ואתם חיים פה כחלוצים שגרים ליד גבול.
"אני מזכיר לך שכבר חטפנו כאן והמשכנו לצמוח, בידיעה שיש לנו מדינה וצבא ואמצעים שאמרו שהם הכי הכי. פעם הפרימטר שאסור לפלסטינים להיכנס לתוכו היה קילומטר. בהמשך זה ירד ל־500 מטרים ואחר כך למאה, ואז הם היו על הגדרות. ב־1 באפריל 2018 אמרתי שהם על הגדרות ושורפים את שדותינו, ומי ששורפים את שדותיו, בסוף ימצא את עצמו מול משהו הרבה יותר גרוע. עכשיו כל זה קרס, תחושת הביטחון קרסה. אנחנו לא יכולים לשים את הילדים שלנו שוב על מגש הכסף. מי ההורה שירצה להביא לפה את הילדים שלו במציאות כזאת?
"זה הפער בין ביטחון לתחושת ביטחון שדיברתי עליו. גם אם מחר בבוקר תגיד שאין פה באזור מחבל אחד, לא בטוח שכולם יחזרו, כי צריכים לבנות את תחושת הביטחון. זה עניין רגשי, ולכן אני אומר שצריכים לאפשר למשפחות לחזור בקצב שלהן, בלי להציב להן תאריך.
"אחת הבעיות שלנו היא שהמנהיגות במדינה לא מדברת במושגים של חזון, וגם כשמדברים, הם לא מחוברים למציאות. הם לא מבינים מה זה עשרים שנות קסאמים. מהפצמ"ר הראשון שנורה לכאן החל חוסר אמון מזדחל, והם הרוויחו אותו ביושר. כשאתה מנהל את האירוע במנהיגות רגשית, ולא במושגים ביטחוניים וכלכליים, אתה מתחבר לאנשים ואז הם יחזרו, גם אם זה ייקח עוד חצי שנה".
אבל גם כאן הכדור חוזר לידיו של ראש מועצה: הוא צריך להחליט מתי הוא פותח למשל גני ילדים עבור אלו שחזרו לקיבוץ, וזה צעד שיעודד אחרים לחזור.
"ליישובים בקו האחורי של העוטף, מרחק של יותר מארבעה קילומטרים מהרצועה, הייתי קובע כיעד את 1 בספטמבר 2024. לכל יתר היישובים היעד צריך להיות 1 בספטמבר 2025. כרגע עדיין מתנהלים קרבות בחאן־יונס, באזור שנמצא מול מרכז המועצה האזורית אשכול, והלחימה זולגת לרפיח שמול כרם־שלום, אז אני אומר – עזבו אותי בשקט. התאריכים המוקדמים שלכם לא מתאימים לי".
הגנה מטלטלות
באשר לרצועת עזה, לילין יש הצעה מדינית־ביטחונית יצירתית ליום שאחרי: "לפצל את הרצועה לשניים. צריכים להקים חיץ בחאן־יונס ובציר פילדלפי, ולקבוע שהשטח שבין שניהם זו עזה עוינת. שם תימשך מלחמה בסגנון חומת מגן, גם אם זה ייקח עשר שנים. בחלק הצפוני של הרצועה צריכים ליצור אירופה. לפנות למדינות האירופיות יפות הנפש, ולבקש מהן שיבנו את מה שיהיה שם. תוכנית הלימודים באזור הזה צריכה להיות אירופית, וכל מי שייכנס לשם יהיה חתום על התחייבות לא לעסוק בטרור. יבנו להם תעשייה, ועזה הצפונית תהיה דמוקרטית וליברלית.
"עברתי פעם תאונת אופניים והייתי בסוג של מוות קליני. ריחפתי באוויר, ראיתי אור. כשיצאתי מהממ"ד בשבעה באוקטובר, שוב ראיתי אור, אף שזה היה כבר בשעות הערב. הרגשתי שטון הדיבור שלי משתנה ומגיע ממקום אחר. מאז התחלתי להגיד לכל מי שמגיע לכאן, שאם לא נהיה מאוחדים – לא נהיה ראויים לכל אלה שחירפו את נפשם למעננו"
"אני מעריך שחלק גדול מתושבי עזה יחליטו ללכת למקום כזה. אומרים לי שהם לא ירצו, אבל לא ניסינו. לצערי כרגע אנחנו לא מובילים לפתרון, בגלל בעיות פוליטיות פנימיות של מדינת ישראל. אנחנו תמיד בתפיסה של הגנה, וזה מוביל להפסד. חייבים ליזום כי ההזדמנות עוד מעט תברח לנו. אם זה יעבוד, מועצות שער הנגב ושדות נגב שמול צפון הרצועה יהיו נקיות מאיום טרור, ובכל מה שמדרום לצומת מגן, מול חאן־יונס, השקט יגיע בהמשך. זה תהליך שייקח שנים והוא דורש אורך רוח. הבעיה היא שפוליטיקאים חושבים לטווח קצר, כי הם רוצים להיבחר מחר".
בדרום כבר התרגלנו למציאות של פינוי תושבים בכל מבצע צבאי. אתה חושב שמדינת ישראל נהגה נכון כשפינתה גם ערים שלמות בצפון? לא מיהרנו מדי?
"זו דילמה לא פשוטה. בימי צוק איתן, כשהתחלתי לפנות את היישובים במועצת אשכול, ממשלת ישראל ובפרט שר הביטחון בוגי יעלון אמרו לי שזו תמונת ניצחון לחמאס. אמרתי להם שלמשפחות עם ילדים אין מה לעשות פה באמצע מלחמה. פיניתי, ורק אחר כך דאגתי למימון הפינוי. בהיסטוריה של ההתיישבות פינו לא מעט מקומות, כולל יד־מרדכי במלחמת העצמאות. בשנת 1946, כשהיישובים הוקמו, לא היה אפשר בכלל לגדל פה ילדים. אחרי העלייה של 11 הנקודות לנגב, המשפחות עם הילדים היו בבנימינה.
"הבעיה בשנים האחרונות היא לא פינוי משפחות, אלא שבמקום ניצחון הסתפקנו בקניית שקט. בצוק איתן היינו יכולים לסיים הכול, אבל לא עשינו את זה. נושא הפינוי בצפון דומה למה שקרה פה. אתה נותן למפלצת של טרור לגדול לממדים כאלו שבסופו של דבר אתה נאלץ לקנות ממנה שקט, וזו התוצאה. אתה גם אף פעם לא יודע מה היה קורה אלמלא הפינוי. אם היינו משאירים כאן את התושבים בצוק איתן, אין לדעת כמה הרוגים אזרחים היו לנו".
הוא מבקש שנפסיק לדבר על צוק איתן. החזרה לעבר לא עושה לו טוב, "ואני כבר לא נמצא במקום הזה". הוא גם לא אוהב לדבר על הפרק הפוליטי בחייו, שנראה עכשיו רחוק כל כך ממנו. בתוכנית ההתנתקות הוא תמך בעת ביצועה, אך מאז כבר הודה שבדיעבד הייתה זו טעות. "אסור לתת להם גרגיר חול באופן חד־צדדי", כך אמר לפני חמש שנים לשירית אביטן־כהן בריאיון לעיתון זה.
לדבריו, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר הוא עבר תהליך פנימי רוחני. "אני אדם מאוד מאמין, כבר מגיל צעיר. אני מאמין שמתוך 270 קיבוצים, לא במקרה הגעתי דווקא לבארי. לאורך כל התפקידים שמילאתי, הרגשתי תמיד שיש לי דרך סלולה, ואני יכול לצלוח טלטלות שלאחרים קשה לעבור. כשהייתי גזבר בבארי הייתה מצוקה בקיבוץ נחל־עוז, וידעתי שאגיע לשם לתפקיד היו"ר. אחר כך עברתי תאונת אופניים והייתי בסוג של מוות קליני. ריחפתי באוויר, ראיתי אור. כעבור זמן ישבתי עם הרבנים של היישובים בני־נצרים ונווה, שנמצאים במועצה שלנו. אמרתי להם שא־לוהים רוצה שאהיה ראש מועצה, וגם הסברתי להם למה. אני יודע שהרבנים האלו הצביעו לי בבחירות לראשות המועצה.
"כשיצאתי מהממ"ד בשבעה באוקטובר, שוב ראיתי אור, אף שזה היה כבר בשעות הערב. הרגשתי שנימת הדיבור שלי משתנה ומגיעה ממקום אחר. התחיל אצלי תהליך שאני לא יודע להסביר. מאז התחלתי להגיד לכל מי שמגיע לכאן, שאם לא נהיה מאוחדים – לא נהיה ראויים לכל החיילים והאזרחים שחירפו את נפשם למעננו, ולא תהיה תקומה למדינת ישראל. אנשים מפחדים לומר את זה, אבל הדבר צריך להיאמר: שנאת חינם כבר הביאה לנו חורבן, והיא עלולה להחריב אותנו שוב".
ללכת לירושלים עם פרח
כדי למנוע את החורבן הזה חבר ילין למיזם "אמנת בראשית", שמבקשת מהחברה הישראלית וממנהיגיה לצאת למסע תיקון. את האמנה יזם הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול, ששכל את בנו אמיתי במלחמה. טקס החתימה התקיים לפני כשבועיים בבארי, ובין החותמים היו אנשי רוח ומעשה המייצגים מגוון קבוצות בחברה הישראלית.
"אני כל הזמן חושב על יציאת מצרים, על משה שגיבש את העם במשך ארבעים שנה במדבר. אנחנו חייבים לעשות עכשיו לעם מסע גיבוש דומה. אין לנו ארבעים שנה, אבל נעלה לכותל המערבי, שהוא השורשים, נעבור דרך 'יד ושם' שמסמל את התקומה, ונסיים בהר הרצל, שם נכתוב את החזון של מדינת ישראל"
הקשר של ילין לאמנה נוצר בכיכר החטופים בתל־אביב, שהוא מקפיד לבקר בה מדי שבוע. "ראיתי שם את הרב תמיר ואת אשתו; לא הכרתי אותם ולא ידעתי מי הם, אבל הרגשתי מיד חיבור פנימי אליהם. הרב סיפר לי שהם משפחה שכולה שסיימה לשבת שבעה לא מזמן. אמרתי לו: אם אחדות זו הדרך שלך, אני הולך אחריך. הזמינו אותי לישיבה שהשתתפו בה שלושים איש מכל הגוונים – רבנים ו'אחים לנשק' ו'כוח קפלן' ומשפחות שכולות ועוד אנשים מימין ומשמאל".
אמנת בראשית קוראת לאמץ ארבעה עקרונות: שיח מחבר בין חלקי העם המבוסס על הקשבה וכבוד; מתן אמון מחודש של העם בהנהגה; שמירה על עקרון הממלכתיות והשארת צה"ל מחוץ למחלוקת; וביסוס של יסודות החברה רק בשותפות ובהסכמה. "הניסוחים עצמם לא מעניינים אותי", מודה ילין. "תבוא עם פרח ותגיד לי שהדבר הזה הוא מה שיחבר את כל עם ישראל, אני לוקח את הפרח מפה לירושלים ברגל. הקשבתי שם לכולם וסיפרתי להם שאני תקופה ארוכה לא ישן – זה היה לפני שהתחלתי לקחת כדור שינה, לפני כחודש. אמרתי שאני כל הזמן חושב על יציאת מצרים, על משה שגיבש את העם במשך ארבעים שנה במדבר. אנחנו חייבים לעשות עכשיו לעם מסע גיבוש דומה. אין לנו ארבעים שנה, אבל נעלה לכותל המערבי, שהוא השורשים, נעבור דרך 'יד ושם' שמסמל את התקומה, ונסיים בהר הרצל, שם נכתוב את החזון של מדינת ישראל. חייבים לבנות את המדינה מחדש, לא מבחינה טריטוריאלית אלא מבחינה ערכית. לחשוב מה החזון שלנו ואיך הופכים להיות אור לגויים.
"קבענו שלא יהיו פוליטיקאים באמנה, לא מהשלטון הארצי ולא מהשלטון המקומי, כי זה צריך להיות משהו נקי וטהור, ללא אינטרסים. אין כאן יעד להפוך למפלגה ולחלק ג'ובים. זה מהלך שצריך לבוא מלמטה, מהעם, ולא שהפוליטיקאים ינחיתו אותו מלמעלה".
מכיוון שהיית חבר כנסת וראש מועצה, אתה בוודאי יודע שצריך גם לרדת לפרטים. באמנה אתם קוראים ל"קביעת מועד מוסכם לבחירות במהלך השנה, בהתאם למציאות הביטחונית". בימין יש שחושדים שזו יוזמה משמאל לצורך חילופי שלטון.
"אתה שואל אותי שאלות של אתמול, על מפלגות ועל בחירות, ואני חולם על בנייה של משהו אחר. בניגוד לאירועים קודמים, האירוע שחווינו הפעם פגע וטלטל את כולם, ולא רק את תושבי העוטף. ברור לי שצריכים להחזיר את אמון העם הזה בנבחריו, ועדיף שזה יהיה בתהליך דמוקרטי של בחירות כלליות, ולא על ידי חברי הכנסת. ועדות חקירה לא מעניינות אותי, כי הן לא יחזירו לי 1,500 נרצחים, ואני גם לא מחפש להאשים אף אחד כי אני משוכנע שאף אחד לא רצה שזה יקרה. באופן כללי התשובות שלי עכשיו הרבה יותר רגשיות".
אז איש המעשה חיים ילין עבר לאגף של אנשי הרוח?
"במשך ארבעים שנה ניהלתי. חצי שנה אחרי הצבא כבר ניהלתי את הרפת של בארי. אני יודע לקבוע יעדים אסטרטגיים ולהגיע אליהם, אין לי בעיה לעשות את זה, אבל היום לא מעניינות אותי המטרות אלא יותר הדרך של עם ישראל, מה הוא צריך לעבור כדי להיות מאוחד וכדי שנהיה ראויים לקורבנות שלנו. מבחינתי כל דרך לגיטימית, בתנאי שבסופה יש אחדות. לא הלכתי אפילו פעם אחת להפגנות נגד ביבי בירושלים, כי אני לא מאמין בדרך של אנטי, אלא חושב שצריך להגיד בעד מה אתה. אנשים חושבים שאם הם יעיפו את נתניהו המדינה תשתנה, אבל השיטה דפוקה ולכן לא משנה מי ינהל אותה. יש הרבה דעות איך צריך לשנות אותה, יש כל מיני גופים שעוסקים בזה, אבל מבחינתי העיקר שתהיה אחדות. יכול להיות שאנחנו צריכים 180 חברי כנסת, או בחירות אזוריות, או שני בתי נבחרים כמו בארה"ב, או ועדת חכמים מייצגת.
"הבן שלי, אור, לחם במבצע צוק איתן יחד עם יואב, הבן של אל"מ דרור וינברג (מפקד חטיבת יהודה שנהרג ב־2002 בפיגוע ב"ציר המתפללים" בחברון – א"ר). קיבוצניק ומתנחל שהיו צמד. הם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה, כי הם נלחמו. גם אנחנו נלחמים עכשיו על האחדות, ואני לא מתעסק בפרוצדורות".
"בפוליטיקה אתה לא יכול להיות אמיתי במאה אחוז, ואתה הולך לאיבוד. אנחנו כן צריכים שיטה דמוקרטית, אבל אני רוצה שתהיה כאן מועצת חכמים, מעין מקבילה לסנהדרין, שתהיה אחראית על החזון, והממשלה תהיה גוף מבצע. באופן כללי, צריכים לתת יותר כוח לעם ופחות לכנסת"
לא נראה אותך שוב בעולם הפוליטי?
"לא. כי שם אתה שייך למפלגה, שהיא מלשון פילוג, וזה נוגד את העקרונות שקבעתי לעצמי. בפוליטיקה אתה לא יכול להתנגד למשל לראש המפלגה שלך. אתה לא יכול להיות אמיתי במאה אחוז, ואתה הולך לאיבוד. אנחנו כן צריכים שיטה דמוקרטית, אבל אני רוצה שתהיה כאן מועצת חכמים, מעין מקבילה לסנהדרין, שתהיה אחראית על החזון, והממשלה תהיה גוף מבצע. באופן כללי, צריכים לתת יותר כוח לעם ופחות לכנסת".
ופתאום הם אינם
חיים ילין (65) נשוי לזיוה – אמנית, אוצרת ומנהלת "גלריה בארי", ראש מסלול התמחות באמנות במכללת קיי בבאר־שבע ומרצה לאמנות במכללת ספיר. יש להם ארבעה ילדים, שניים מהם מתגוררים באוסטרליה. אחרי פרישתו מהפוליטיקה יצא ילין לביקור של שלושה חודשים אצלם באוסטרליה, וכשחזר לארץ החל לעבוד כיועץ כלכלי בתחום הנדל"ן והאנרגיה הסולרית. מאז שפרצה המלחמה הוא לא שב לעבודתו.
"ביום השני למלחמה קיבלתי טלפון מישראל זיו, שאמר שצריכים אותי בפיקוד דרום", מספר ילין. "הקימו שם מטה של אלופים במילואים שעוזרים ליישובים, ואני הצטרפתי לצוות של רוני נומה ובהמשך למנהלת תקומה. עכשיו אני פעמיים בשבוע במנהלת, מביא להם מהניסיון שלי".
אירועי שבעה באוקטובר מפעמים בו מבפנים ומבחוץ. כשבועיים אחרי המתקפה הוא קעקע על ידו את התאריך שבו התרחשה. במהלך השיחה שלנו הוא רוצה לומר משהו על אירוע שמתקיים בשישה בפברואר, אבל אומר "שישה באוקטובר" ואז משתתק. כשאני שואל אותו מי מעשרות חברי הקיבוץ שנרצחו חסר לו במיוחד, הוא אומר שיש הרבה, ומציין שרבים מהנרצחים היו כאלה שהוא קלט במסגרת תפקידו בבארי. אחרי מחשבה הוא מזכיר את שכניו, יובל ומעיין בר. "הם בני המחזור שלי, משנת 1976 אנחנו ביחד. יובל היה אחראי על הפרדת הפסולת בקיבוץ. הפרידו פה את הפסולת לשישה סוגים, וצחקתי שצריכים אצלנו תואר ראשון כדי לזרוק אשפה. והיה גם אוהד כהן, שגר מאה מטרים ממני. הוא נרצח עם התינוקת שלו מילה, בת עשרה חודשים. קהילה זה אנשים שאתה יוצא ופוגש אותם במקומות כמו חדר אוכל, או בית כנסת אצל דתיים, והם לא חסרים לך עד שהם אינם, כשאתה כבר לא רואה אותם".
את הכוחות בימים אלו הוא שואב מתגובות נרגשות של אנשים שלא הכיר. "הלכתי לבקר בן של חבר מכרמיה, בחור שנפצע בעזה ואיבד רגל. פגשתי שם בבית החולים נערה יפה, חולת סרטן. היא ישבה בכיסא גלגלים, עם כובע על הראש, ואמרה לי: 'תסתכל עליי. האמירות שלך על תקווה ואחדות עושות לי משהו בפנים, ואני מחכה לשמוע אותך'. אחרי דבר כזה אתה מבין שאתה לא לבד, ושהאחריות שיש לך גדולה פי כמה משל כל שר או חבר כנסת. דיבורי האחדות נוגעים באנשים ויכולים להביא את התיקון. זו לא בושה לומר שצעדנו בדרך לא נכונה, ושאנחנו צריכים לתקן. אני לא יודע מתי אני אלך מן העולם, אבל כבר אמרתי לילדים שלי שכשזה יקרה, אני רוצה שעל המצבה שלי ייכתב שנלחמתי לאחדות עם ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
