יוזם המופע היה המפיק החרדי שייע מנדלוביץ', שנפטר לאחרונה. כשביקר במחנה הקיץ של הארגון בהרי ניו־יורק בשנות השמונים, ושמע מהמנהל שבעיות תקציב גרמו לכך שזאת תהיה שנתו האחרונה של המחנה, מנדלוביץ' החליט לסייע באמצעות מופע התרמה שכל הכנסותיו ילכו לארגון. כרטיס טיפוסי למופעי המוזיקה החסידית של אז נמכר בכ־25 דולרים, אולם לשייע היה ברור שהוא חייב לגייס סכומים אחרים לחלוטין. לצורך כך הוא שכר את אחד האולמות היוקרתיים ביותר בניו־יורק, לינקולן סנטר, ומכר כרטיסים במחירים שנעו בין 180 ל־5,000 דולרים ויותר. כל מי ששילם יותר מ־500 דולר הוזמן גם לארוחת ערב חגיגית ומפוארת, ומי שרכש כרטיס ב־3,000 דולר הובא למופע בלימוזינה, וגם חזר בה הביתה בתום הערב.
החגיגה האמריקנית באופייה לא התעלמה מקיומה של מלחמה קשה בישראל: דקת דומייה לזכר הנופלים, פרק תהילים, תפילת מי שבירך לחיילי צה"ל מפי החזן שוּלם לֶמֶר (למעלה). במהלך הערב הוצג מחזמר מושקע משירי היוצר החרדי־קנדי אייבי רוטנברג, שעסק גם במלחמה, כולל תפאורת טנק בגודל טבעי
לקראת המופע הציף מנדלוביץ' את השכונות היהודיות בניו־יורק בשלטי ענק, ופרסם גם בתחנת רדיו יהודית מקומית. וזה עבד. מופע האסק הראשון הצליח, ועם השנים הפך האירוע השנתי לחוויה מוזיקלית רבת עוצמה. בעשרים השנים האחרונות הוא מושך את הקהל בין השאר בכך שהוא שומר בסוד את שמות המופיעים בו. הקהל אינו יודע מי האמנים שיופיעו, אולם סומך את ידו על הרקורד העשיר והיוקרתי של האסק, ומקבל את התמורה לכספו. הפעם, במופע שנערך לפני כחודש, ההפתעה הגדולה מכול הייתה דואט משותף בין הזמר החסידי שלום ברנהולץ, שהיה בגופו על הבמה, ובין ר' שלמה קרליבך. זאת הייתה הולוגרמה ותו לא: דמותו של קרליבך שרה ביחד עם הזמר מישראל, והקהל התענג. אבל היו גם מי שתהו מה אנחנו בעצם רואים כאן. האם זה בסדר בכלל?
גם פופ ודי־ג'יי
בראשית ינואר הגעתי לניו־ג'רזי שעות ספורות לפני המופע השנתי ה־37 של האסק, שנערך הפעם באולם NJPAC במרכז לאמנויות הבמה בניוארק. בחמש בערב החלה ארוחת הערב החגיגית במלון רוברט טריט ממול להיכל. מאות אורחים ששילמו במיטב כספם על הכרטיס סעדו במאות עמדות שהגישו סטייקים, סושי, אוכל סיני ותאילנדי, שניצלים ממולאים בפירה תפוחי אדמה (ד"ש לאייל שני), צ'יפס חם ועוד עשרות מאכלים, תוספות ומה לא. כל מה שבשרי וכשר היה שם, וגם מה שפרווה: בקצה האולם היו עשרות עמדות קינוחים – עוגות, פופקורן מתוק בשלל צבעים, גלידות, שייקים ועוד, וליד היציאה פיצוחים מכל המינים, כולל קופסאות קטנות כדי לארוז בהן מההיצע הגדול לנשנוש במהלך המופע. מן המלון ועד אולם המופע, במרחק כ־200 מטרים משם, נפרס שטיח אדום, ולרגע הרגשתי במסיבת השקה של סרט הוליוודי.
הקהל שמגיע למופע נחשב לאמיד מאוד. העשירים באמת קנו לעצמם מקום בתאי הצפייה הפרטיים – היו כמה עשרות כאלה באולם, ובכל אחד מהם מקום לעד 15 צופים – וקיבלו מלצר פרטי ששירת אותם במהלך כל הערב. ובכל זאת, הקהל גם מגוון מאוד: חסידים אמידים הגיעו משכונות ויליאמסבורג או בורו־פארק, מודרן־אורתודוקסים אמידים – מעיירות כמו טינק ואנגלווד.
החגיגה האמריקנית באופיה המוגזם לא התעלמה מקיומה של מלחמה קשה בישראל. דקת דומייה לזכר הנופלים, פרק תהילים, תפילת מי שבירך לחיילי צה"ל מפי החזן שוּלם לֶמֶר. במהלך הערב גם הוצג מחזמר מושקע משירי היוצר החרדי־קנדי אייבי רוטנברג, והשחקנים המחיזו רגעים קשים בתולדות העם היהודי במאה השנים האחרונות, מאימת השואה ועד מלחמת חרבות ברזל, כולל תפאורת טנק בגודל טבעי כמעט שעלתה על הבמה.
הזמר שלום ברנהולץ: "מה שהנחה אותנו כל הזמן הזה מבחינה אמנותית היה הרצון לשמר את כבודו, לבחור שיר שתואם אותו ומאפיין אותו, וכמובן, שהדמות בהולוגרמה תכבד אותו. בכך, לפי דעתי, הנצחנו את זכרו, וגרמנו לקהל הצעיר, שחלקו לא הכיר את קרליבך, לרצות לשמוע ממנו עוד"
אבל המוזיקה הייתה העיקר. עוד במופע הראשון, לפני 37 שנים, הגה מנדלוביץ' פתיח מוזיקלי מרשים וקבוע שיפתח את האירוע, ובכל שנה מוביל את הקטע מנצח אחר בפרשנות חדשה. השנה הגימיק היה שעשרות הנגנים החלו בנגינה מתוך הקהל באולם, הסתובבו בין שורות הצופים, ורק אז עלו על הבמה. בהמשך, האמנים פנו לכל גיל ולכל סגנון. שרו שם כוכבי הזמר החסידי הקלאסי אברהם פריד ואחיינו בני פרידמן, ברוך לוין וארי היל, אבל גם די־ג'יי מאט דאב, תקליטן בן שלושים שיוצר מוזיקה אלקטרונית מעודכנת, והקפיץ את האולם ובמיוחד את הקהל הצעיר יותר. אלכס קלייר, זמר־יוצר יהודי־בריטי שחזר בתשובה לפני כעשור ועלה לישראל, הגיח לכמה שירים, ושר בין השאר את להיטו הגדול Too Close (89 מיליון צפיות ביוטיוב).
הכוכב הגדול ביותר של הערב, לפחות בין הזמרים החיים עמנו היום, היה מרדכי שפירא, זמר פופ חרדי מניו־יורק: הוא רקד והתנועע על הבמה משל היה אחד מרקדני הרקע של אריאנה גרנדה, והקהל – בעיקר הצעיר – צרח בקול את שיריו. הוא לא ויתר על קלישאת כוכב הפופ הקופץ אל הקהל, רוקד באולם, מרעיף נשיקות למעריצים ומצטלם איתם בצילומי סלפי.
כשהגיע הרגע של הפתעת ההולוגרמה, המנחה הוותיק של המופע, נחום סג"ל, הכין את הקהל: "המופע הבא מתחייב להיות ייחודי לחלוטין, עם טכנולוגיה חדשנית שטרם הייתה בשימוש. שלום ברנהולץ יחלוק את הבמה עם אגדה מוזיקלית, קול איקוני שקם לתחייה מחדש בשביל הרגע המדהים הזה". ואז, כמו מן האוב, הופיע ר' שלמה קרליבך, שוב, על בימת האסק.
הגימיק בהתגלמותו
ההולוגרמה של ר' שלמה קרליבך ז"ל הלהיבה את הקהל באירוע עצמו, אבל מחוץ לאולם התקבל הביצוע ברגשות מעורבים. באתר החרדי "כיכר השבת" פורסם טור דעה נגד הגימיק – לאו דווקא בגלל ההולוגרמה, אלא כי השיר ששרה היה שירו של שלום ברנהולץ. "השימוש בדמותו של קרליבך היה ציני", כתב מבקר המוזיקה של האתר, נתנאל לייפר. "מדובר במלחין הכי גדול של המוזיקה החסידית, איש שעומד מאחורי אינספור להיטי ענק, שרבים מהם יכלו להתאים באופן מושלם לערב כזה. אבל הפעם נבחר באופן מוזר שירו של שלום ברנהולץ 'שִׁמעה תפילתי', שעליו הודבק קולו של קרליבך בטכנולוגיית בינה מלאכותית. זהו שיר אהוב על רבים, אך איך קרליבך קשור אליו? הטכנולוגיות החדשות יהפכו בקרוב לזמינות לכל אחד, נוכל לייצר עוד הרבה גימיקים מהסוג הזה, וכאן האמנים צריכים לחשוב בצורה מעמיקה יותר, מה מכובד ומכבד ומה מביך ומיותר".
ברנהולץ לא כועס על הביקורת. "שום דבר מהתגובות שקיבלתי לא הפתיע אותי", הוא אומר. "אני לא מזלזל חלילה בביקורת כלפי המיצג, היא חשובה. כך לומדים לשפר את עצמנו". הוא מספר שגם היו מי שתהו אם נכון בכלל להעלות הולוגרמה של אנשים שהלכו לעולמם: "מבחינת כבוד המת, האם קרליבך היה חפץ בכך?". הוא מסביר מה השיקולים ששקלו לפני שהחליטו להעלות את דמותו של ר' קרליבך באוב ההולוגרמה: "אני הייתי רק הפרזנטור של מופע שאנשים רבים עבדו עליו במשך חודשים. מה שהנחה אותם כל הזמן הזה מבחינה אמנותית היה הרצון לשמר את כבודו, לבחור שיר שתואם אותו ומאפיין אותו, וכמובן, שהדמות בהולוגרמה תכבד אותו. בכך, לפי דעתי, רק הנצחנו את זכרו, וגרמנו לקהל הצעיר, שחלקו לא הכיר את קרליבך, לרצות לשמוע ממנו עוד.
"ברור שהיינו גם בדיונים עם עצמנו לפני הקטע במופע, ולקחנו בחשבון שלאנשים קשה לעכל דברים חדשים – אם זה הולוגרמה או משהו אחר. לפעמים, דווקא אחרי שעושים דבר מעין זה שוב ושוב, בעוד ועוד מופעים, זה הופך למשהו טבעי. לדעתי בעוד כמה שנים, שילוב של הולוגרמה במופע יהיה סטנדרטי. בכל מקרה, הרוב המכריע של הקהל, בוודאי בארה"ב אבל גם פה בישראל, ראה את האלמנט הזה באור חיובי".
ברנהולץ מספר שרעיון ההולגרמה עלה מצד חברת ההפקות די־די דיאמונד, בבעלות גיסו. "ההולוגרמות החלו לפרוח לאחרונה בשוק הבינלאומי, למשל בלונדון, בקטאר וביפן. להקת 'אבבא' חזרה להופיע אחרי עשרות שנים בלונדון, במופע שהורכב כולו מהולוגרמות של חברי הלהקה. בישראל הייתה לכך דוגמית קטנה, עם הולוגרמה שעשו לזוהר ארגוב, שהוקרנה לא באירוע ציבורי אלא בחתונה פרטית. זה עדיין לא הגיע לבמות הגדולות בארץ, בטח לא של המוזיקה היהודית. גיסי שאל אותי אם דבר כזה יכול להצליח לדעתי במוזיקה שלנו. חקרתי קצת, ואמרתי לו שכן".
השניים חשבו מי יוכל להתאים עבור ההולוגרמה, ושמו של קרליבך היה הראשון שעלה בדעתם. "אם ניקח אדם חי ונעשה עליו הולוגרמה, אין בזה הפתעה", ברנהולץ מסביר. "אבל כשאתה לוקח אדם שכבר לא איתנו ועושה לו הולוגרמה, יש לזה אפקט אדיר על הקהל. במיוחד כשמדובר בקרליבך, שאהוד על כל הקהלים, מהדתיים־לייט ועד הכי חרדים שיש".
יואלי דיקמן: "בכל שנה יוצרים בהאסק קטעים לא שגרתיים. למשל, דואטים בין מרדכי בן־דוד לאברהם פריד, שנדירות הפעמים שהם מופיעים ביחד. קח כל זמר מהכוכבים שמופיעים, שים אותו באולם פשוט בברוקלין, וחצי מההנאה יורדת. אבל כשאתה מגיע להאסק, חלק מזה הוא מה קורה במבואה ובאולם, במסדרונות. לוקיישן לוקיישן לוקיישן"
מלאכת ההכנה כללה איתור חקייני גוף וקול שיסייעו למודל הבינה המלאכותית שיצר את ההולוגרמה, לעבוד היטב. תוכנות בינה מלאכותית יכולות לשחזר לבדן את המראה והקול של קרליבך, אבל לדברי ברנהולץ, הוא למד כי התוכנה מגיעה לתוצאה כמעט מושלמת כאשר מזינים אותה בדוגמית קול שדומה מאוד לזה של קרליבך, וכן בצילומי דמות שדומה לו במבנה הגוף. "חברת ההפקה פנתה לסוכנויות שחקנים, לחפש שחקן שיגלם את קרליבך בהולוגרמה, אך אף אחד מהמועמדים לא היה טוב מספיק. לבסוף, אחד מאנשי ההפקה זרק את שמו של הבמאי החרדי יהודה גרובייס, שדומה לקרליבך במבנה הגוף, בזקן ועוד. לשמחת כולנו הוא הצטרף, ואיתו נבנה הצד הוויזואלי. בשביל הקול נעזרנו באלי פרידמן, זמר חסידי ידוע, שיודע לחקות את קרליבך אחד לאחד. כך, הבינה המלאכותית הגיעה לתוצאה מושלמת ומדויקת. יש הרבה אנשים שטעו וחשבו שזה שיר של קרליבך עצמו, וצילום שלו מימי חייו. אנשים שאלו אותי איפה קרליבך שר את השיר הזה במקור. הם טעו – השיר שנבחר היה שיר שלי, אבל שיר בסגנון 'קומזיץ', שאפיין אותו מאוד".
על רקע המלחמה, אומר ברנהולץ, המחשבה הראשונית שלו ושל גיסו הייתה שההולוגרמה בדמותו של קרליבך תבצע על במת "האסק" את השיר "עם ישראל חי". "כשאנשי 'האסק' הגיעו לארץ לבחון את ההולוגרמה, לראות כיצד היא עובדת, הכנו לצורך ה'טסט' דואט של קרליבך ושלי עם השיר 'שמעה תפילתי' מתוך האלבום שלי, שיר שקט שמתאים למצב העכשווי. חברת ההפקה רצתה להעצים את החוויה באמצעות הדואט, והזמינה אותי לשיר רק בשביל הטסט. כשאנשי 'האסק' ראו את הביצוע הם אמרו, 'אנחנו רוצים את הקטע הזה כמו שהוא, הוא מושלם'. ניסיתי להגיד להם שההולוגרמה יכולה לשיר דואט עם כל זמר, לאו דווקא איתי, אבל הם רצו את הקטע שראו בטסט, כפי שהוא. וכך, ממש מן ההפקר, זכיתי להופיע לצד קרליבך בבמה הכי גדולה של המוזיקה היהודית. האסק מזמנים לעצמם כוכבי־על, ואני זמר שמתעסק בעיקר בחתונות ואירועים פה בארץ, ופחות מחפש את הבמות הנוצצות האלה. אבל כשיש לך כזאת הזדמנות אתה לוקח אותה בשתי ידיים, לא מחמיץ אותה".
ערב חד־פעמי
יואלי דיקמן, מעבד ומוזיקאי חרדי צעיר, ניצח כמה פעמים על התזמורת הגדולה במופעי האסק, ויצר עיבודים מוזיקליים עשירים ומושקעים למופע. "האסק הוא המופע הכי נוצץ ונחשב במגזר שלנו", אומר דיקמן. "כל אדם שחובב מופעי מוזיקה יהודית, שאיפת חייו היא לראות פעם אחת את המופע הזה. היו שנים עם יותר נגנים ופחות נגנים, ועדיין, למופע הזה תמיד יש הילה".
הזמר שלום ברנהולץ: "אחד מאנשי ההפקה זרק את שמו של הבמאי החרדי יהודה גרובייס, שדומה לקרליבך במבנה הגוף, בזקן ועוד. איתו בנינו את הצד הוויזואלי. בשביל הקול נעזרנו באלי פרידמן, זמר חסידי שיודע לחקות את קרליבך. כך הבינה המלאכותית הגיעה לתוצאה מושלמת ומדויקת"
בזכות מה?
"בכל שנה מופיעה בהאסק כל גלריית האמנים העכשוויים הנחשבים במוזיקה היהודית – שבעה־שמונה זמרים מהכוכבים הגדולים ביותר של המוזיקה היהודית בערב אחד. וזה היה בהאסק מהיום הראשון, לפני 37 שנים. תמיד הופיעו שם הכוכבים הכי גדולים. בנוסף, בכל שנה יוצרים בהאסק קטעים לא שגרתיים, שמעוררים בקהל ציפייה למופע הבא, לשנה הבאה. למשל, דואטים יוצאי דופן בין מרדכי בן־דוד לאברהם פריד, שני זמרים גדולים שנדירות הפעמים שהם מופיעים ביחד, או קרליבך עם תזמורת סימפונית מאחוריו, בשנה השנייה של האסק. היו שם הצגות והופעות מחזמר, ומה לא. זאת הופעה גדולה מהחיים. וכל ביצוע של זמר, בכל שיר, יקבל פרשנות שונה עם עיבוד מרהיב. בכל שנה זה מושך את הקהל מחדש".
חלק מההילה של המופע הוא אולמות היוקרה שהוא נערך בהם – כאלה שלא מארחים בדרך כלל מופעי מוזיקה יהודית. "קח כל זמר מהכוכבים שמופיעים שם, שים אותו באולם פשוט בברוקלין, והנה, חצי מההנאה יורדת. אבל כשאתה מגיע למופע של האסק, חלק מזה הוא האווירה, מה קורה במבואה ובאולם, במסדרונות. לוקיישן לוקיישן לוקיישן".
ומה אתה יכול לספר על ההפקה, כמי שניצח על האסק כמה פעמים?
"ההפקה מתוקתקת, לא רק עם המנצחים והזמרים אלא עד רמת אנשי הקול והתאורה. באחת השנים הגעתי לחזרות, והייתה בקשה של ההפקה שאכין תפקידי תאורה לתאורן, לפי התווים. תן לי עוד מופע אחד במוזיקה היהודית שבו התאורן עושה אפקטים לפי התווים. איפה יש דבר כזה? אותו הדבר עם הסאונדמן. הוא יושב עם פרטיטורה של מנצח, כדי לראות איפה נכנס כל דבר. ברגע שמתחיל המופע, כאילו לוחצים על כפתור והמופע נוסע ומתקתק עם אפס תקלות וסימני שאלה. כבר בתהליך החזרות עוברים על הכול, כל דקה במופע מדודה לפי זמנים, כולם מסונכרנים עם כולם. זה דבר שלא קיים במוזיקה היהודית, וזה רף שהאסק הציבו.
"ככל שהשנים עוברות אפשר למצוא יותר ויותר הופעות מושקעות ומופקות היטב גם אצלנו במגזר, אך להאסק יש זכות ראשונים, ובכל שנה הם דואגים לעלות ברמה. התאורה שם היא משהו שלא תראה בשום מופע אחר. וגם מבחינה מוזיקלית, להאסק יש צבע מוזיקלי משלו, והם דואגים לשמר אותו. הוא נותן למופע יוקרה".
גם ברנהולץ, שמעיד שבילדותו חיכה בכל שנה לקלטות הווידאו של הקלטת המופע, מציין בהתפעלות את רמת ההפקה. "החזרות היו שונות מכל מה שאני רגיל לו בארץ, כי כל דפוס ההתנהגות שלהם שונה", הוא אומר. "שעה זו שעה, ואם תאחר לחזרה פשוט לא תשתתף בה. המופע עצמו היה חוויה מטורפת, הכי גדולה שהייתה לי עד היום, לאו דווקא מבחינת גודל הקהל, אלא מבחינת היוקרה".
ותופיע בעוד מקומות עם ההולוגרמה של קרליבך?
"לא. זאת הייתה הופעה חד־פעמית בשביל האסק. אני יודע שבעקבות הרעש שנוצר מהמופע יש כבר הזמנות להולוגרמות נוספות, של דמויות נוספות שהן לא רק קרליבך, אבל הביצוע הזה שלי עם קרליבך היה חד־פעמי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
