בכביש המוביל מקריית שמונה למטולה אני מגלה שהמכונית היחידה היא שלי. דקות ארוכות נסעתי במה שנדמה כמו דרך רפאים. אפילו החיילת במחסום הייתה מופתעת והתקשתה להבין מדוע אני רוצה לעבור שם, בין הבטונדות, אל תוך המושבה הריקה מאדם. גם שני גברים חביבים למראה קידמו את פניי בש“ג, ולא הסתירו אף הם את הפתעתם. ניכר שהם לא מורגלים באורחים נטולי מדים. האחד, אמיר שושני, בן 61, הוא חבר כיתת הכוננות. הוא מתגורר פה מ־1979. האחר, דן גפן, בן 59, מתגורר כבר 17 שנה במושבה.
עצוב לראות כך את מטולה – נטושה, נעדרת תנועה. הכיכרות ריקות. רק הג‘יפ הפתוח של ראש המועצה דוד אזולאי מפר את השקט המעציב כשהוא מופיע בחולצת טריקו דהויה ומוביל אותנו בכבישים. אחת לכמה בתים אפשר לראות את ההרס. פה גג רעפים שניזוק, שם חור בכביש, ומעבר לכביש עוד צינור מים שהתפוצץ. “זה קורה כי אין פה אנשים“, הוא מסביר. “לחץ המים גדול יותר ויש כל הזמן פיצוצים. אז אני נכנס ומדווח ומנסה לעשות משהו זמני כדי למנוע את ההרס. אני מטפל לאנשים בחיות המחמד, מאכיל חתולים, אפילו דגים. אין בית פה שאני לא מכיר“.
למה אנחנו כל כך ממהרים, אני שואלת אותו אחרי עוד פנייה חדה. “כי אנחנו חשופים“, הוא עונה, “אם לא נהיה בתנועה נסכן את עצמנו“. וכך מתנהלת הנסיעה – בערך כל שתי דקות אזולאי מאותת שאנחנו בטווח ירי מהכפרים השכנים, מגביר מהירות וחוסה בין הבתים. “אם את רואה אותם, גם הם רואים אותך. היו פה כמה ימים טובים של גשם והראות טובה, זה חושף אותנו עוד יותר. בכל פעם שקצת נפתח פה הערפל הם יורים“.
בהמשך הוא מצביע לעבר שכונת הר צפייה הגבוהה, הממוקמת בצד המערבי של המושבה. “אי אפשר לטפס אליה“, אומר אזולאי. “יש לי חלום, לישון יום אחד על הכר שלי במיטה. לילה אחד. אני לא מצליח לעשות את זה כבר ארבעה חודשים. הבית שלי נמצא ממש על הגדר, ואם אני מצליח להגיע לשם זה בגיחה רגלית, מדי פעם בלילה, כמו איזה גנב. וזאת מדינת ישראל – מדינה בת 76 שנים, הכי חזקה במזרח התיכון. פשוט לא להאמין“.
ימי טרומפלדור
לפני שאזולאי אסף אותנו מהש“ג הספקנו לתפוס שיחה קצרה עם שושני וגפן, חברי כיתת הכוננות. “התחושה היא שהופקרנו לגורלנו“, אומר שושני, “אנחנו לא יודעים מה יהיה. אנחנו גם מספיק בקיאים במצב כדי להבין שלא יהיה לנו פתרון, כי הפתרון התיאורטי הוא שלבנון תימחק. אבל לבנון לא תימחק. הכפרים פה לא יימחקו. חיזבאללה נטמע בכפרים האלה ובעצם אנחנו תלויים באיזשהו פתרון מדיני שאנחנו יודעים שהוא הרע במיעוטו“.
ראש המועצה דוד אזולאי: “יש לי חלום, לישון יום אחד על הכר שלי במיטה. אני לא מצליח לעשות את זה כבר ארבעה חודשים. הבית שלי נמצא ממש על הגדר, ואם אני מצליח להגיע לשם זה בגיחה רגלית, מדי פעם בלילה, כמו איזה גנב. וזאת מדינת ישראל – מדינה בת 76 שנים, הכי חזקה במזרח התיכון. פשוט לא להאמין“
יש לו עסק צימרים שהושבת מתחילת המלחמה. “מדינת ישראל לא מכירה בי כזכאי לפיצוי, משום שיש לי עסק אחר, מחוץ למטולה, שכן ממשיך לעבוד. הצימרים שלי ניזוקו ואני אפילו לא יכול לטפל בהם, כי הבתים שלנו פונים לצד הלבנוני. לקראת סוף הקיץ אנחנו תמיד נוהגים לנקות את הגגות והמרזבים, אבל עכשיו אסור לעלות לגגות. לא יכולנו להכין את הצימרים לחורף, ואנחנו סופגים נזקים. יש פה הרבה בתים שמוצפים במים. חלקם כבר עם עובש על הקירות. במשרד התיירות לא התעניינו אפילו בשלומנו. כלום, שום דבר. לא הציעו משהו. גם רשויות המס לא תמכו ולא כלום. אני לא אומר את זה בקיטוּר, יש לי עסק אחר שכרגע עובד, אבל אני לא מדבר רק בשבילי אלא גם בשם עסקים אחרים. יש תחושת נטישה מצד הגורמים שכל השנה רודפים אחרינו שנשלם מיסים ואגרות, וביום שאנחנו צריכים אותם הם פשוט נעלמו“.
יש לכם פחד שיקרה גם פה השבעה באוקטובר? שהם בונים מנהרות אליכם?
“השבעה באוקטובר היה אמור להיות אצלנו. אשתי תמיד צחקה כשהייתה רואה אותי נוסע עם כל הציוד הצבאי באוטו. עשיתי את זה בדיוק מהסיבה הזאת, כי לא נתנו אמון במערכת הזאת של החומה שכביכול אמורה לחצוץ בינינו לבינם, ושבגללה הפחיתו את מספר החיילים. כרגע אולי לא תהיה כאן פלישה רגלית כי יש כאן הרבה מאוד כוחות צבא, אבל הם לא צריכים לפלוש רגלית. מטולה יושבת בתחתית של קערה שעל דפנותיה פזורים כפרים ערביים עוינים. הם אפילו לא צריכים טכנולוגיות גדולות. אנחנו בידיים שלהם“.
“מטולה היא בדרך כלל מקום שמח מאוד“, מצטרף גפן לשיחה. “יש פה סצנת סטודנטים בגלל מכללת תל־חי, ויש פה מסורת רבת שנים של חקלאות צמודת גדר, מתוך תפיסה שהיכן שעובר התלם האחרון שם עובר הגבול. עד היום, גם בימי המתיחות הגדולים ביותר, המקום הזה לא פונה. הפעם אחרונה שמטולה פונתה הייתה ב־1920, בימי טרומפלדור. את מבינה מה זה אומר?“
אזולאי מרחיב על ההיסטוריה: “הבדואים מעמק החולה באו אז לתקוף את הצרפתים שהיו במטולה, ותושבי מטולה התפנו לצידון. משם הם עלו לאוניות לחיפה, ודרכה חזרו מאחור למטולה, דרך ראש פינה. אבל מאז הקמת המדינה המושבה הזאת לא פונתה מעולם“.
“יש פה משבר אמון לגבי היכולת של מדינת ישראל לתת לנו ביטחון“, מוסיף גפן. “אם חושבים שהמצב הביטחוני הזה יימשך ואנשים יחזרו לפה, זה לא יקרה. אנשים כבר התחילו לשכור דירות, הילדים כבר הולכים למוסדות חינוך היכן שהם גרים, והם לא יחזרו לפה בלי ביטחון. האמא שלוקחת את הילד שלה לגן והולכת לעבודה לשמונה שעות מחוץ ליישוב צריכה לדעת שהילד נמצא בידיים בטוחות. כשאני רוצה לצאת להליכה מסביב ליישוב אני צריך להרגיש ביטחון, ולא שמסתכלים עליי דרך כוונות.
אמיר שושני, חבר כיתת הכוננות: “השבעה באוקטובר היה אמור להיות אצלנו. כרגע אולי לא תהיה כאן פלישה רגלית כי יש כאן הרבה מאוד כוחות צבא, אבל מטולה יושבת בתחתית של קערה שעל דפנותיה פזורים כפרים ערביים עוינים. הם אפילו לא צריכים טכנולוגיות גדולות. אנחנו בידיים שלהם“
“אני לא צריך לחשוש להדליק את האור בבית שלי. זה לא הגיוני. את צריכה לראות את המקום הזה בחושך. אין בו בכלל תאורה. צלמוות. אין תנועה לא מבוקרת. יש מקומות שאסור לך להסתובב בהם, זה לא מצב נורמלי. זה נזק מצטבר, זו רגרסיה לינארית. ככל שהזמן עובר, הנזק הולך ומחמיר“.
שיאי הבופור
ברחוב הראשונים, הרחוב הראשי של מטולה, אזולאי מוביל אותנו לבית מלון שחטף טיל קורנט. “כל המלונות נמצאים בתפוסה מלאה בתקופה הזאת“, הוא מספר. “מגיעה לכאן הרבה תיירות חורף. יש פה בית קפה, עכשיו היה צריך להיות מלא פה. הכול נטוש. כאן הייתה המבורגרייה שחטפה. הוא פתח עכשיו סניף בתל־אביב“.
בבית הכנסת, מבנה בן 127 שנה, מישהו מקפיד לעדכן בלוח את פרשת השבוע וזמני התפילות. פרוכת צבאית מכסה את ארון הקודש, מבדילה בין הקודש שבתוכו לחול שסביבו. חלק מהחיילים נכנסים ויוצאים משם, משאירים ציוד. בדרכנו החוצה עובר הכלב של יו“ר האופוזיציה של אזולאי: הוא מחייך ומתקשר אליו להגיד לו בצחוק שהוא שוב משוטט, ושתכף יביא לו פקח.
מטולה גובלת ב־270 מעלות של שטח לבנוני. זאת מושבה בת 2,300 תושבים, היחידה שגדלה בחודשי המלחמה: “אנחנו היישוב היחיד שהתפנה וגדל מאז ב־30 אחוז“, מתבדח אזולאי. “אנשים, בעיקר סטודנטים ששכרו פה ולא העבירו לכאן את הכתובת שלהם, עברו דירה באופן רשמי כדי לקבל את המענקים. זה דרך אגב סטארטאפ מדהים“.
מעבר לגגות האדומים של המושבה ניבטים הכפרים העוינים המקיפים אותה. הכפר שובעא ורכס חמאמיס, והעיירות אלחיאם, קליעה ומרג‘־עיון. ביום טוב, ואנחנו ביום כזה, גם רואים את פסגות החרמון. הקרבה בלתי נתפסת, מזכירה מאוד את זאת שרואים בעוטף עזה. מה מונע פלישה רגלית שלהם לפה? אני שואלת, ואזולאי משיב: “רק הקו של החיילים. ברגע שהם עוזבים יכול להיות פה השבעה באוקטובר 2. אם זה היה קורה פה לא היינו מדברים על 1,400 הרוגים, היינו מדברים על הרבה יותר“.
אזולאי יכול לישון במלונות יחד עם תושביו, אבל במקום זה הוא מעביר כאן את ימיו בגופייה צבאית, ישן במיטת שדה בחדר הישיבות שבחמ“ל הממוגן. “למה אני נוסע בג‘יפ הזה?“, הוא שואל ועונה לעצמו בזמן שאנחנו מבחינים בעוד בית שספג טיל קורנט. “כי הוא כמו טרקטור חקלאי. אני יכול לעבור איתו גם בדרכים לא מוסדרות, וקל לפרוק ממנו אם צריך. אני בכוונה לא מסתובב עם שכפ“ץ, אלא על אזרחי. רוצים להרוג אזרח, שיהרגו אזרח. אבל אני נשאר פה, כי זה חלק מהאני מאמין שלי. לא עוזבים עיר. אלו הנורמות שגדלתי עליהן. אני מרגיש שזו הדוגמה האישית שצריך לתת, וככה גם למדתי בשירות הצבאי שלי. בתחילת המלחמה אמרתי שאני רוצה לשבור את השיא שלי כשהייתי בלבנון בבופור, 49 ימים ברצף. אני פה יותר מארבעה חודשים, איזה שיא עוד נשאר?“
איך זה להיות ראש מועצה בלי תושבים?
“לא קל. אבל אני לא חושב על עצמי באופן אישי. האישי שלי הוא בלילה במיטה, איפשהו בין שתיים לשלוש לפנות בוקר, אז אני קצת חושב. כואב לי על התושבים שהם לא פה. כואב לי על תושבים שרוצים להיכנס ואנחנו לא יכולים לאפשר להם את זה. אצלנו במושבה נהוג שכל מי שהולך לבית עולמו, ראש המועצה מספיד אותו. כבר היו שני תושבים שנפטרו במהלך הלחימה, בדרך הטבע. קברנו אחד מהם בלילה, עם עשרה אנשים, עשר דקות הלוויה. את השנייה הצלחנו לקבור ביום עם מעטפת של צה“ל שיורה מסביב, כי בית העלמין שלנו חשוף מאוד. אמרתי לאנשים שאני לא רוצה להספיד אף אחד, שאני מקווה שלא אצטרך“.
דן גפן, חבר כיתת הכוננות: “אני לא צריך לחשוש להדליק את האור בבית שלי. זה לא הגיוני. את צריכה לראות את המקום הזה בחושך. אין בו בכלל תאורה. צלמוות. אין תנועה לא מבוקרת. יש מקומות שאסור לך להסתובב בהם, זה לא מצב נורמלי. זה נזק מצטבר, זו רגרסיה לינארית. ככל שהזמן עובר, הנזק הולך ומחמיר“
מטולה נותרה עם גברים בלבד. כוחות הצבא וכיתת הכוננות פזורים ברחבי המושבה בכמה מוקדים. “תוך כדי אנחנו גם נותנים כאן שירות לצה“ל – פינוי אשפה, תיקון סתימות בשירותים של המקלטים, אוכל, מגורים. את כל מבני הציבור נתנו להם, כולל בניין המועצה המקומית. גם בתים פרטיים אנחנו נותנים. ארוחות שישי־שבת הן עליי. אני מבשל לכיתת הכוננות. מכין שניצלים מטוגנים, חמין, לחמניות טובות ומטבוחה וחצילים. ובערב שבת אני עושה להם דגים. אנחנו מנסים לשמור עד כמה שניתן. כל בית שנפגע פה הוא כאילו לא הצלחתי במשימתי לשמור על הבתים“.
במאי שלא נולד
אזולאי נולד בקריית־שמונה, בן למשפחה שורשית ומוכרת, ולפני 25 שנה היגר למטולה שחוגגת כבר 128 שנים להיווסדה. “הוותיקים אומרים שמי שלא שתה מים מהמעיין כאן הוא לא מטולאי מקורי“, הוא מציין בחיוך, “אז אפשר לומר שאני נוכרי, גר, תבחרי את המינוח, אבל ייאמר לזכות התושבים שהם ידעו לבחור במישהו לא משלהם“. הוא כבר תשע שנים ראש המועצה: בן 57, גרוש, אב לארבעה, שניים מהם לוחמים. בנו אופק, מ“פ בסיירת גולני בעברו, משרת כיום ביחידת האלפיניסטים ומסייע לשמור על הבית. גם ניתאי, שמשרת בגדוד 51 בגולני, יגיע בקרוב לקו באזור מטולה.
הבחירות לרשויות המקומיות ידלגו עליו. “היו צריכים להגיש את הרשימות עד 20 בספטמבר, אף אחד לא ניגש. למעשה עוד לפני המלחמה נבחרתי לכהונה נוספת. ב־30 באוקטובר הייתי אמור להיות מוכרז כראש המועצה עם הרשימה שלי, ואז הגיעה המלחמה וזה נדחה. אז מחכים שיגיע לפה מנהל הבחירות מטעם משרד הפנים, ויחתום על המשך כהונתי“.
מרבית תושביו פונו למלונות בטבריה. “אני מנהל שני חמ“לים. אחד פה בחזית, ששומר על המקום, שמטפל באנשים שצריכים להיכנס לקחת דברים מהבית שלהם או לפנות אותו, וחמ“ל נוסף בטבריה. בגלל הזמן שהולך ומתארך והמענקים שהמדינה מחלקת, רק 20 אחוז מהתושבים נשארו במלונות. כל השאר כבר מצאו פתרונות בשכירות. אני חושש שזה יפרק אותנו. אני דואג מזה. עשר משפחות כבר באו לקחת את הציוד שלהן ועזבו. בעיקר משפחות צעירות, שאין להן פה שורשים ולא קנו כאן בית. יש פה עשרה אנשים שנשארו ומתעקשים לא לעזוב, ואנחנו משוחחים איתם המון“.
במלונות הוא דאג שתהיה מערכת חינוך של אנשי מטולה. “בנינו לבד, משלנו. היום רוב הילדים שלומדים שם כבר לא ממטולה. חלק מהתושבים שעברו לשכירות עדיין שולחים את הילדים למוסדות, אבל לאחרים זה רחוק מדי. בדיוק עמדנו למסור עכשיו 76 מגרשים לשכונה חדשה, ושלוש או ארבע משפחות כבר ויתרו על השטח“.
איך האווירה כרגע במלונות?
“המצב לא פשוט. יש לנו המון בעיות נפשיות. יש פה בתים שהתפרקו, אני מכיר כבר כמה. יש זוגות שהתגרשו. לחיות בחדר של 16־18 מ“ר במשך חודשים זה מטורף. המשימה העיקרית שלי ביום שאחרי תהיה להקים מערך לטיפול נפשי בתושבים. לפני חודש וחצי יצרתי קשר עם פסיכולוג, ואני בונה איתו תוכנית לשנתיים קדימה, לטיפול בכל שכבות האוכלוסייה. כבר עכשיו אנחנו מתחילים לתת טיפולים פרטניים. יש המון מקרי חרדה, וצריך לזכור שהילדים מגיעים להתחנך לא בסביבה הטבעית שלהם. הם לומדים עם ילדים ממקומות אחרים, ואלו לא באמת לימודים. מתחילים ללמוד רק אחרי ארוחת הבוקר במלון ומסיימים לפני ארוחת הצהריים. יש לימודים אולי ארבע שעות ביום“.
בממשלה מתחילים לדבר על חזרה ליישובים. זה נשמע לך תרחיש ריאלי?
“מי שמתכנן את זה, מי שאומר את זה, פשוט חי בסרט. והבמאי של הסרט הזה עוד לא נולד. בסדר? הוא פשוט מנותק מהמציאות. שמעתי את דובר צה“ל מדבר, ואת מה שגלנט אמר, ואני שומע הרבה אמירות. אני לא חי מהאמירות. אני חי מהשטח, מהמציאות. כל מי שאומרים, שיבואו לראות את השטח לפני שהם מדברים. לאן יחזרו? ל־120־130 בתים? לאיזה כבישים הם יחזרו? לאיזה ביטחון? שבעה באוקטובר צרוב בתודעה של כולנו. אם כוח רדואן היה פותח פה במלחמה בשבעה באוקטובר, אני מעריך שעד היום צה“ל היה בלחימה באזורים מסוימים בתוך ישראל. לא היינו מצליחים אפילו להוציא אותם“.
ביטחון ותחושת ביטחון
אזולאי מעולם לא הסתמך רק על הצבא. יש לו כיתת כוננות עם תושבים מסורים, והוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לפקוח עיניים על מה שמתרחש בגבול. “כשאנחנו רואים שבמטולה נופל בית, בצד השני אנחנו לא רואים עשרה בתים שצריכים ליפול בעקבות הבית הזה. בכל פעם מספרים לנו סיפורים – אלו מטרות אזרחיות, אנחנו לא פוגעים באזרחים. זה מאוד הומני, בסדר. אבל מצד שני חיזבאללה לא פוגע במטרות צבאיות, הוא פוגע בבתים של אזרחים, של תושבי מטולה. ואם אחרי שבעה באוקטובר לא הבנו את זה, מתי נבין?
“אני לא רוצה מלחמה, אני רוצה שלום. מה את חושבת, שאני רוצה להסתובב בכל בוקר שעה ולבכות כשאני לא רואה פה כלום ורואה רק הרס? אני לא רוצה את זה. אני רוצה להמשיך לשגשג, לפרוח, לנשום, לישון מחוץ למטולה. נפתלי הרץ אימבר כתב ‘להיות עם חופשי בארצנו‘. אנחנו ממש לא עם חופשי בארצנו. יש אזורים שלמים בישראל שהם למעשה רצועת ביטחון, כמו שטח צבאי“.
מה צריך לקרות מבחינתך?
“צריך להרחיק אותם. אם הייתי עומד בראש המערכת, מזמן היינו פותרים את כל הבעיה. כי בסוף אנחנו זוכרים את 2006. מלחמה שהייתה עליה המון ביקורת, אבל המלחמה הזו עשתה טוב למדינת ישראל. נסראללה בעצמו אמר שאם היה יודע שזו תהיה תגובת ישראל הוא לא היה חוטף את אהוד גולדווסר ואלדד רגב. איפה ממשלת לבנון? יש פה גם מדינה. מדינה שאמורה להיות דמוקרטית, ויורים ממנה. למה לא עושים כלום? זאת מדינה ריבונית. מדינת ישראל מתנהגת כאילו מדינת לבנון לא קיימת, ממשלת לבנון לא קיימת, אזרחי לבנון לא קיימים.
“לדעתי גם יש אינטרס למישהו פה למרוח את המלחמה הזאת כמה שיותר. זה אינטרס של מישהו שרוצה אולי לשכוח את שבעה באוקטובר. אולי הוא מצפה שאזרחי מדינת ישראל לא יזכרו את מה שהיה אז, או שהוא מצפה שכמה אנשים בצבא או בשב“כ יתפטרו. את יודעת למה אני מתכוון, אני לא מסתיר את זה. לדעתי בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלנו, נראה לי שזה נוח לו. אני לא יודע, אני לא רואה פה שום דבר שקורה. שיבוא פעם אחת“.
הוא היה פה בכלל?
“לא, מה פתאום. הם יודעים לדבר יפה מתל־אביב, ירושלים. למה לפה הוא לא מגיע? לפני שלושה שבועות הוא הגיע לקריית־שמונה ולא נפגש עם ראש העיר, אלא נפגש עם יחידה צבאית. ראש ממשלת ישראל, בסדר? הוא הולך למקום שנוח לו, למקום שלא שואלים אותו שאלות קשות, למקום שאין מרמור“.
מי כן הגיע?
“היה פה גלנט בסיור צבאי־ביטחוני שהוא עשה, בני גנץ וגדעון סער היו פה, וגם משה ארבל מש“ס“.
מה אתה חושב שהיה צריך לעשות?
“לנו מגיע לחיות בביטחון ובשלום בעצמנו. אם מישהו צריך להתמגן ולבנות גדרות וחומות זה הצד השני. ואם הם יבינו שבעל הבית השתגע, ועל כל פרובוקציה הכי קטנה שהם עושים יש תגובה, זה ייראה אחרת. עוד לפני שבעה באוקטובר הם עשו המון פרובוקציות וצה“ל הכיל. קחי את האוהל שחיזבאללה הקים בהר דב. לאן הגענו איתו? לאמריקנים, לצרפתים, לאו“ם. על אוהל שקצין זוטר עם שלושה חיילים יכול ללכת ולהוציא משם.
ראש המועצה דוד אזולאי: “לנו מגיע לחיות בביטחון ובשלום. אם מישהו צריך להתמגן ולבנות גדרות וחומות זה הצד השני. ואם הם יבינו שבעל הבית השתגע, ועל כל פרובוקציה הכי קטנה שהם עושים יש תגובה, זה ייראה אחרת. קחי את האוהל שחיזבאללה הקים בהר דב. למה אנחנו מכילים ככה? הם צריכים לפחד מאיתנו“
“למה אנחנו מכילים ככה? הם צריכים לפחד מאיתנו. המדינאים שלנו, כולם צריכים ללכת, בסדר? מהראש ועד האחרון, גם מקבלי ההחלטות, ובטח ובטח בצה“ל על כל המחדלים שהיו. לא כי אני מבקש לערוף ראשים אלא כי אלו הערכים והנורמות. עשית משהו, כשלת בו, תפנה לבד. לא צריך ועדות חקירה ממלכתיות, אנשים צריכים לבד לשים את המפתחות“.
אתה מודאג שעוד מעט לא יהיה מי שיחזור לפה?
“אני כבר היום מעריך שבין 20 ל־30 אחוז לא יחזרו. וככל שהלחימה תימשך ככה יהיו פחות ופחות“.
ידוע לכם על מנהרות?
“במבצע מגן צפוני ב־2018, היו. שש מנהרות לאורך הגבול, שלוש מהן במטולה. מתוך שש לאורך כל הגבול – 130 קילומטר בערך, מהים עד הר דוב – ושלוש מתוכן במטולה. אז אני מעריך שכן, יש לי ניתוחים שאני עושה ממקומות מסוימים, וגם העברתי את זה עד רמת אלוף הפיקוד, לכל הדרגים, והובטח לי שבודקים ובוחנים ואם כן יטפלו בזה. אבל זה לא החשש שלי כרגע. הדאגה שלי כרגע היא להחזיר את הביטחון, המנהרה היא התסמין. הצד השני חייב להבין שיש פה מדינה חזקה שדואגת לאזרחיה. אני מתחיל לעשות מהלכים כדי להודיע לצה“ל שבעוד איקס ימים אני קורא לתושבים שלי לחזור לפה, ואז זה ייאלץ את צה“ל להגן, לא מהגדר אלא להיכנס פנימה. אנחנו מוכנים להישאר גם עוד שנה, אבל תפעלו“.
נחזור לטעימות
השדות והמטעים של מטולה משתרעים לא הרחק מאיתנו, אך אין מי שיקצור או יגזום. כמויות של פירות ירדו לטמיון, וקשה לאמוד את הנזק הכלכלי. בין השבילים נוסע אזולאי ולא מאבד את התקווה. “מה שאני עובר פה גורם לי להדחיק את מה שחוויתי בעבר, את כל הטראומות“, הוא נזכר. “ב־1999 הייתי מאלו שחילצו את ארז גרשטיין (תת־אלוף, מפקד יחידת הקישור ללבנון, שנהרג ממטען צד ברצועת הביטחון, רמ“ב). זה היה ביום ראשון בבוקר. היינו בשיירה בדרך, ושמעתי שבגזרה השכנה היה אירוע מטענים. הייתי סגן מפקד השיירה, והסמח“ט רצה שניסע. היינו שבע דקות משם. עמדנו בצומת ושמואל זכאי, מח“ט גולני, הגיע לשער ואמר לנו ‘אל תיסעו‘. הוא נכנס עם הרופאה של גדוד התותחנים וטסנו לשם בארבעה רכבים.
“הגענו, פרקנו, ובצד ימין, בתוך מטע הזיתים, ראינו רכב שרוף לחלוטין. התחלנו בפינוי. מה שהיה אפשר לפנות. וזה היה קשה. לפני שנסענו משם ראיתי את זכאי יושב שם על סלע עם דמעות בעיניים. לא ידעתי את מי אני מחלץ. אמרתי לו ‘זכאי, מה קרה? אנחנו רגילים לאירועים כאלה‘. והוא אמר לי, ואני לא אשכח את זה, ‘אלוהים לוקח רק את הטובים‘. מה שאני עובר עכשיו מכניס אותי למה שחוויתי בצבא. כשנמצאים בתוך ההתרחשות יש יותר פעולות ופחות מחשבות“.
אתה שואל את עצמך לפעמים איך המקום הזה הולך להשתקם כלכלית אחרי כל כך הרבה חודשים?
“דווקא פה אני סומך על עם ישראל. הוא מתגלה בשיא הדרו ברגעים כאלה. אני מאמין שזה יקרה, אני מאמין שהם יבואו לתמוך בתיירות. אנחנו רואים את ההתגייסות לתרומות ואני מאמין שביום שאחרי כולם ירצו להגיע לפה ולנפוש. דווקא בתחום הזה אני אופטימי. את רואה את התפוזים? את הקלמנטינות והלימונים?“, הוא מצביע לעבר העצים בחצרות הפרטית, “יש במטולה מסורת מקומית, שאנשים מגדלים אותם ואנחנו טועמים מהיבול ומדרגים. למי התפוזים הכי טובים, למי הקלמנטינות הכי יפות, למי הפומלות הכי טעימות. זאת מטולה שאני זוכר. יום אחד עוד נחזור לטעימות האלה“.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
