ארבעה אחים נסעו למסיבת הנובה: שניים חזרו, שניים לא

במשך עשרים שנה ירוחם ריבלין לא נגע בסיגריה. אבל קצת אחרי תקופת השבעה המתארכת על שני בניו, שאחד מהם הובא לקבורה באמצע ימי האבל על האחר, האב השכול קנה קופסה ונסע ליער רעים. לשבת לעשן יחד עם אביעד ועם גדעון הראל (שכולם קראו לו גיגי), זכרם לברכה. שוטרת מג"ב במחסום בדרך אמרה לו שאין מעבר. הוא אמר לה שאיבד שם שני ילדים. היא ניגבה דמעה, אמרה שאיבדה שם הרבה חברים, ונתנה לו לנסוע. במחסומים הבאים כבר לא שאלו שאלות.

כשהגיע אל היער עוד יצאו משם משאיות שפינו מכוניות שרופות וציוד שנותר מאחור. ירוחם נתן להן לעבור, ואז יצא והתיישב על סלע. הדליק סיגריה.

ארבעה חודשים אחר כך אנחנו יושבים במרפסת הבית שלו בעתניאל. לו הייתה זו שעת אור, היה נשקף מכאן נוף הרים מרחיב נפש. אבל החושך כבר ירד, והילדים והאב לבית ריבלין נאספים לפה בסופו של יום עבודה, יושבים עכשיו ביחד ומעשנים סיגריה אחר סיגריה. מספרים על מה שראו בעיניהם בשבת המרה ההיא, ועל האחים שלהם שאינם עוד. כשפרפר מנופף בכנפיו מול המנורה במרפסת, הם מחייכים שהנה, אח נוסף בא לבקר: "כשאביעד היה קטן, אבא תמיד אמר שהוא הולך כאילו הוא מרחף, כמו פרפר".

לעתניאל עברה המשפחה רק בקיץ, בט"ו באב. את רוב אנשי היישוב הכירו הריבלינים רק אחרי האסון, כשכולם פה עטפו אותם בחום. לפני כן התגוררו במושב תפרח. ירוחם (61) עוסק בתרפיה באמצעות בעלי חיים, ומאחורי הבית בתפרח הייתה לו חווה טיפולית גדולה. כעת יש רק כמה תוכיים שנמצאים פה, וכמה כלבים בחצר. 12 ילדיו, הוא אומר, גדלו כילדי חווה.

ינון: "ביני ובין השביל היה מחבל קצת טירון. החלטתי לשים לו כתף", הוא מדגים איך הדף את המחבל. "המחבלים רצו אחריי. חפרתי בור והתכסיתי בעלים וענפים, כמו שלימדו בצבא. מדי פעם הגיעו עוד מחבלים, עוברים לידי. אחד דרך לי על הרגליים, אבל הייתי מוסווה היטב"

ירוחם עצמו נולד בקיבוץ סעד וגדל בגבעת־שמואל. צמח במשפחה דתית, התרחק ואז התקרב שוב. "במשך השנים חזרנו בתשובה, התחזקנו וחיפשנו את הדרך. ניסינו גם את המגזר החרדי. אנחנו משולבים פה במשפחה, כל אחד והכיוון שלו", הוא מחייך, "אשתי ענת עדיין בכיוון החרדי יותר". ענת נמצאת בבית, אך מעדיפה לא להשתתף בריאיון.

ארבעה מהבנים עבדו בהפקת מסיבת הנובה ביער רעים בשבעה באוקטובר. הקימו בימות, הרכיבו תשתיות ונטעו שלטים. לפרק הם לא הספיקו. במקום זה חזרו מפורקים, בהרכב חסר. רק יוחאי וינון עשו את הדרך הביתה.

יוחאי, 25, הוא הבן השני במשפחה. עד גיל 15־16 למד בישיבה חרדית, ומאז הוא עובד בחברה של עבודות הצללה וגם בונה רהיטים מעץ וממתכת. היום הוא גר בבאר־שבע. כמוהו גם רוב האחים שלו למדו בישיבה תקופה מסוימת, ועכשיו הם אנשי עבודה. יש להם ידיים טובות. אחת מיצירותיו האחרונות של יוחאי נמצאת פה במרכז הבית: שולחן שבנה לאמא, ובו אותיות ברזל מצטטות את אהוד בנאי ומזכירות ש"מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך". כל תו מתכתי ברהיט הזה תוכנן בהשקעה מיוחדת, כזיכרון לאחים שלא שבו.

אביעד ז"ל היה השלישי בסדר הילדים. ינון, 20, הוא החמישי. הוא גר באשבול, ליד נתיבות, ומשרת בגולני. יש לו אח תאום, בנימין. גיגי ז"ל היה השביעי במשפחה.

ינון ואביעד החלו לעבוד ביער רעים כמה יממות לפני פסטיבל הנובה, במסיבת יוניטי שהתקיימה באותו מקום. "אביעד אמר לי שהם צריכים עזרה, ושאבוא לבנות איתם", מספר יוחאי. "לא ממש רציתי, אבל הוא אמר 'אתה בא'. אז גיגי ואני הגענו לשם ביום שישי בצהריים". הם הצטרפו לבניית מתקנים אחרונים ולהצבת שלטי מיקום. האווירה הייתה נחמדה. "זאת הפקה מושקעת מאוד. המסיבה הייתה אמורה להסתיים בשבת אחר הצהריים, ואז היינו אמורים לפרק הכול".

איפה היית כשהחלו האזעקות?

"סיימתי לעבוד כבר ב־12 בלילה ורציתי ללכת לישון. אביעד אמר לי – יש פה פסטיבל, בוא תישאר איתנו. אז היינו כל הלילה יחד, הסתובבנו. בערך בחמש בבוקר הלכנו לאזור הקרוואן, החפ"ק. ישבנו שם". הוא מראה בטלפון צילום של הקרוואן, לצידו מכולות אשפה צהובות, ולידן עומד הרכב שלו. "בשלב מסוים הייתי עייף והלכתי לנוח במכונית. ינון טוען שהעיר אותי כשהתחילו הפצמ"רים. אני לא זוכר".

ינון: "עשר פעמים הערתי אותך. גם גיגי ואביעד נמנמו. אביעד על כיסא ליד הקרוואן, גיגי על הרצפה. הם התעוררו כשהתחיל הבלגן. כל האנשים הגיעו אלינו, ברחו לכיוון הזה".

יוחאי: "היו מאות אנשים, וכולם בהיסטריה. אני זוכר את עצמי יושב באוטו, עדיין אפוף שינה, וסביבי צורחים ורצים ובלגן ופניקה".

"כולם בלחץ, ואביעד נרדם"

המטח היה כבד מאוד. במשך דקות ארוכות הסתכל יוחאי על ההמונים הרצים סביבו, ואז ראה את אחיו. "היה שם גם חבר שלנו, נועם", מספר ינון. "צילמתי אותו סתם כדי להראות לו איך הוא נראה כשהוא מפחד. בדיעבד זו הייתה התמונה האחרונה שלו. אני אף פעם לא מצלם, אבל בבוקר ההוא עשיתי סרטון. רואים בו את אביעד, את גיגי ואת נועם.

"כשהכול התחיל להשתולל, אביעד ואני ניסינו להרגיע אנשים. הלכתי עם אחד המאבטחים לבר, העמסנו שישיות מים וחילקנו".

יוחאי: "אביעד אמר לי שהגיעו פצועי ירי לחפ"ק. אני עדיין לא שמעתי ירי. ראיתי פצועים, אבל חשבתי שהם רצו ונפלו על חצץ. בינתיים התחיל להיווצר הפקק המטורף של המכוניות. אמרתי לאביעד: 'בוא נחכה איזה שעתיים שיירגע הפקק, אנשים יצאו, ואז ניסע'. גדלנו בדרום, ולכן לא נלחצנו מהמטחים. אבל אז התחלנו לשמוע ירי. והוא הלך והתקרב. זה הגיע לכביש, בערך מאה מטר מאיתנו, ונעצר שם. ירי חזק וממושך, בערך שעתיים".

ינון: "אביעד ואני הלכנו לכיוון הכניסה לראות מה קורה. עמדו שם כמה כלי רכב בשורה, ואנחנו התיישבנו מאחורי אחד מהם. ואז התחילו להגיע מכוניות שחזרו מהכביש, אמרו שאין לאן להתקדם. היה שם חייל משוחרר, צנחן. לפני כמה שבועות, כשחזרנו לשטח המסיבה, פגשנו במקרה את ההורים שלו. גם הוא נהרג. התברר שהסיגריה האחרונה שלו הייתה איתי".

יוחאי: "הצצתי, ראיתי חיילים, והייתי רגוע. כשהם התקרבו, גיגי אמר לי שאלה מחבלים. אמרתי לו: בוא נטוס לאוטו. נתתי ריצה, נכנסתי לאוטו ונשכבתי. אחרי שלוש דקות גיגי התקשר אליי ואמר שהוא נפגע. בגלל הירי הכבד לא יכולתי לצאת אליו. אמרתי לו 'עוד רגע יגיעו, תהיה חזק. הם בדרך אלינו. הם כבר באים"

אביעד החנה את הרכב של הצנחן ויצר מעין ח' ממכוניות שיגן עליהם מפני הירי. "היינו שם בערך עשרים חבר'ה בין המכוניות", ממשיך ינון. "כולם מתקשרים להורים בלחץ, ורק אביעד נרדם – הרי היינו ערים כבר הרבה שעות, עבדנו לילה, יום ולילה. שמענו יריות של קלצ'ניקוב, של אם־16 ושל מא"ג, וחשבתי שזה אומר שמתנהל קרב בין מחבלים לכוחות צה"ל. ואז ראיתי בשטח המסיבה אנשים בלבוש אזרחי מחזיקים נשק. זחלתי מתחת לרכב, ומשם זיהיתי שהם חמושים בקרלו ובקלאץ'. זחלתי חזרה, הערתי את אביעד ואמרתי לו ולשאר החבר'ה: 'האנשים האלה הם כולם מחבלים, לא חיילים. שכל אחד יחשוב לאן הוא בורח, עדיף בשקט'.

"אני החלטתי, או שהגוף שלי החליט בשבילי, לחכות עוד כמה דקות ואז לברוח. אמרתי לאביעד שאני קם לדפוק ספרינט, לא נשאר פה. והירי כבר ממש עלינו. כדור פגע ליד הראש שלי. היו הרבה צעקות, צרחות של אללהו אכבר, בנות בוכות. קמתי והתחלתי לברוח דווקא לכיוון שהמחבלים הגיעו ממנו. עמדתי ליד קבינה של רכב, ושלוש שניות אחר כך הרכב חטף כדורים. הם זיהו שאני מנסה לברוח. הסתכלתי רגע מתחת לכלי הרכב; שכבו שם אנשים, וראיתי שהרגליים שלהם כבר לא זזות. ביני ובין השביל היה עוד מחבל, קצת טירון. ראיתי שהוא לא כל כך יודע לתפעל את הנשק, מסתבך עם המחסנית, והחלטתי לשים לו כתף".

מה זאת אומרת, לשים כתף?

"ככה", ינון מדגים עכשיו על יוחאי איך השתופף והדף בגופו את המחבל. ואז, הוא מתאר, המשיך בריצה, הכדורים שורקים סביבו, אחד מהם מכה בברכו. "המחבלים רצו אחריי. היה שם מעין ערוץ בקרקע, ואני גלשתי בו והתחבאתי מאחורי שיח. הם באו ולא ראו אותי. ואז המשכתי, רצתי במורד צוק, ושם התחבאתי כמה שעות. בלי טלפון, הוא נשאר בטעינה בקרוואן. התקדמתי קצת על ארבע, זחלתי ואז חפרתי בור, התכסיתי בעלים וענפים – חלקם יבשים, כמו שלימדו בצבא. הברך כאבה לי.

 

"מדי פעם הגיעה עוד נגלה של מחבלים, עוברים ממש לידי. אחד דרך לי על הרגליים, אבל הייתי מוסווה היטב. פצמ"ר נפל כמה עשרות מטרים ממני. הגיעו גם נערים מעזה, בלי נשק. היה לי שם קור רוח שלא צפיתי. השתמשתי הרבה במה שלימדו אותי בהכשרה הצבאית".

אחרי המתנה ממושכת בבור המאולתר, הוא החליט לחזור לכיוון הכביש. "ושוב התחיל משחק: אני יוצא, הם יורים לכיווני, אני רץ ומתחבא שוב". בסופו של דבר הצליח להגיע לכביש, שם ראה שני ג'יפים של מחבלים. הוא התחבא מתחת לשיח, ונרדם. בשעת אחר צהריים, כ־11 שעות אחרי תחילת המתקפה, הגיעו למקום חיילי גבעתי. "שמעתי מישהי בוכה, ומישהו אומר לה בעברית: 'אל תדאגי, אנחנו פה. את יודעת אם יש פה עוד מישהו?'. שמחתי לרגע, ואז חששתי שאולי אלה מחבלים. היה עוד ירי, ושוב שאלו אם יש מישהו". כששמע דיבורים צה"ליים שבוקעים ממכשירי קשר, הבין שהפעם מדובר בכוחותינו. "קפצתי עם השיח החוצה, והם כמעט ירו בי. צעקתי עליהם שאני גולנצ'יק, הראיתי את הצמידים של עובד בנובה. לזו שבכתה היו פצעי ירי קשים ברגל. כשהם המשיכו לשאול אם יש עוד מישהו, יצאו פתאום כמה אנשים משיחים סמוכים".

החיילים לא האמינו

אחד החיילים הוביל אותם לעבר הכוח שיפנה אותם משם. ינון ראה חייל הרוג ורצה לקחת את נשקו כדי לעזור להגן על הקבוצה הצועדת. החייל שהוביל אותם היסס. ינון אמר לו שהוא כבר לא שואל אף אחד. הוא ערסל בידיו את הבחורה הפצועה, וכך, כשהוא מחזיק אותה ואת הנשק, הם המשיכו בצעידה. "זה היה אזור השמדה. דברים שקשה מאוד לראות", הוא מספר, ויוחאי מסמן לאב במנוד ראש להרחיק את האחים הקטנים, שהתקרבו אלינו לשמוע את השיחה.

"החייל ביקש מכולם לא להסתכל מסביב", ממשיך ינון. "הלכנו עם הראש ברצפה, עד שהגענו לכוח של יחידות מיוחדות. היה שם גם אבא אחד מראשון־לציון שבא להוציא את הילד שלו. הרכב שלו נתקע באדמה, ואני ניגשתי ועזרתי לו לחלץ. קצין בכיר ראה אותי ואמר לי שהוא לא יכול להשאיר אצלי את הנשק אם אין לי מסמך שמראה שאני חייל. אבל גם הארנק לא היה עליי. התווכחתי איתו קצת, רציתי להמשיך להילחם. החייל שמצא אותי אמר שהוא מבין אותי, אבל עברתי שעות קשות ועכשיו אני צריך להתפנות. רבתי איתו, אבל הייתי בגופייה, בלי קסדה, בלי כלום. בסוף הסכמתי. פינו אותי למושב פטיש. שאלו אותי אם אני רוצה להתקשר למישהו, להודיע שאני חי. לא זכרתי מספר של אף אחד".

למרבה המזל, מי שרשמה את שמות הנקבצים אל מקום המפלט הכירה אישה מהאזור ש"אימצה" את ינון בעת שירותו הצבאי. ינון התקשר אליה, ובעזרתה הצליח ליצור קשר גם עם אחיו התאום בנימין ועם יוחאי. "הייתי הפוך לגמרי, שאלתי את יוחאי מה עם האופנוע שהשארתי בלב הבלגן, בשטח המסיבה". מה באמת עם האופנוע, שואל עכשיו אריק הצלם. "חי ונוסע. לא ברור איך".

ליוחאי גנבו את כל הציוד ממכונית הברלינגו המסחרית שלו, אבל הרכב עצמו עדיין איתו. "כשהתחילו לעוף כדורים, עברתי יחד עם גיגי לשבת בין שתי מכולות", הוא משחזר. "חיכינו שם בערך שעתיים. היו כאלה שהתחילו להיכנס למכולות. אמרתי לגיגי שאם המחבלים יגיעו לפה, המכולות הן מלכודת מוות", מתאר יוחאי את מה שבסופו של דבר אכן קרה. "היה ירי חזק מאוד מכיוון הכביש, כדורים שרקו אבל לא הגיעו אלינו. המכולות ספגו אותם. כל הזמן הייתה תחושה שעוד רגע צה"ל מגיע. בסביבות תשע ועשרים מישהו אמר שהוא רואה חיילים, אבל הוא לא יודע אם הם שלנו. הצצתי והם נראו לי חיילים. הייתי רגוע.

ינון: "יש מחשבות שאמורות להגיע, ואני מונע מהן להגיע. בשבוע הראשון הייתי שומע בלילות צרחות אללהו אכבר, מדמיין שהחדר מלא גופות, משתעל מעשן של המכוניות השרופות. דמיינתי מחבלים במעלה המדרגות, מעבר לקיר. אני זוכר את כל הפרצופים של המחבלים שראיתי. אלו שרצו מעליי כשהתחבאתי"

"כשהם ממש התקרבו, גיגי אמר לי שאלה מחבלים. אמרתי לו: בוא נטוס לאוטו. נתתי ריצה, נכנסתי לאוטו ונשכבתי על הרצפה לפני הספסל של הנוסעים. יש לי שם שמיכה שאני פורש כדי שהכלב לא ילכלך לי את הכיסאות, ועכשיו שמתי אותה עליי ("איזה מזל שאתה לא חאפר", מעיר ינון). העברתי את הטלפון למצב שקט. אחרי שלוש דקות גיגי התקשר אליי ואמר שהוא נפגע משלושה כדורים. אמר שינון לא עונה. שאביעד לא עונה. התקשרתי לחבר וביקשתי שידבר עם מד"א. התקשרתי לעוד חבר וביקשתי שישלחו כוחות, ושיגיעו ממש מהר, כי לגיגי נשארו רק עוד כמה דקות. חזרתי לדבר עם גיגי. הוא היה במרחק של שלושה מטרים מהרכב, ממני, אבל בגלל הירי הכבד לא יכולתי לצאת אליו. אמרתי לעצמי שאספור עד שלושים, וברגע שהירי מפסיק, אני יוצא אליו. ספרתי וספרתי, והיריות לא נפסקו. אחד החברים שלי שלח לי הודעות כל הזמן – 'אל תצא'. דיברתי עם גיגי, אמרתי לו 'הם עוד רגע יגיעו, תהיה חזק. הם בדרך אלינו. הם כבר באים'".

איך הוא תיאר את המצב שלו?

"הוא אמר לי: 'יוחאי, אני לא מרגיש את הרגליים. תגיד להם שיבואו. תגיד שיבואו, שיבואו'. זה מה שהוא אמר כל הזמן. לא הייתה קליטה טובה, אז היו גם דברים שאמר ולא הבנתי. אחרי שבע דקות בערך, תוך כדי שאני מדבר איתו, הוא הפסיק לענות. הבנתי שהוא איבד הכרה.

"שכבתי ככה במכונית עד הצהריים. שמעתי צעקות ודיבורים בערבית, ובשלב מסוים המחבלים עלו למכולות וריססו. שמעתי אותם מוציאים אנשים מכלי הרכב והורגים אותם. שמעתי פיצוצים, ואחר כך ראיתי שהם שרפו מכוניות.

"בערך באחת בצהריים היה קרב גדול בין המחבלים לחיילי גבעתי. המחבלים השתמשו באוטו שלי כדי להסתתר מאחוריו ולירות. אחר כך גם החיילים עשו את זה. חיכיתי כמה דקות עד שהייתי בטוח שהדיבורים שאני שומע הם בעברית, ואז הורדתי את השמיכה ופשוט התיישבתי על הספסל האחורי. אחרי שתי דקות הם שמו לב אליי וממש נבהלו, חשבו שאני מחבל. הראיתי להם את הצמידים של הפקת הפסטיבל על היד שלי. צעקו עליי – צא מהר, הכול פה מחבלים. הם בדקו את האוטו, והרגשתי שלא ממש מאמינים שאני לא מחבל".

הגוף שלו היה כאוב ונוקשה לאחר שעות של הצטנפות בתוך הרכב. "התחילו להביא לאזור שלנו ניצולים ופצועים, חלקם סבלו מפציעות קשות מאוד. היה שם חובש, אדם זהב שהגיע משום מקום. הוא קלט עם מי אפשר לדבר, ואמר לנו מה לעשות ואיך לעזור לו לטפל. שברו חלונות של אמבולנס שעמד שם והביאו ציוד.

"עוד ועוד כוחות הגיעו. העברנו את הפצועים לחפ"ק, ואז אבא שלי התקשר. אמרתי לו שהיה פיגוע גדול מאוד ויש הרבה הרוגים. הוא שאל מה עם האחים. אמרתי לו שאני לא יודע, לא ראיתי".

על גיגי כבר ידעת.

"כן", הוא משיב בשקט. "בשלב מסוים אמרתי לחובש שאח שלי שם, וביקשתי שיבדוק אותו. הוא הלך אליו ואז חזר ואמר שהוא מצטער. לקחתי שמיכה שהייתה בקרוואן וכיסיתי את גיגי. הנחתי עליו את הידיים ואמרתי – אני מצטער שלא הצלחתי לשמור עליך. אבל כשדיברתי עם אבא, לא רציתי להגיד לו. רציתי שמישהו מקצועי יעשה את זה".

התמונה בטלגרם סיפרה הכול

יוחאי פונה עם ניצולים אחרים למושב מסלול, ואותה אם מאמצת של ינון יצרה איתו קשר. "היא אמרה שינון שרד, ונפגשנו". יוחאי סיפר לינון שגיגי מת. ינון אמר שהוא לא יודע מה עם אביעד. הם נסעו יחד לבית המשפחה המאמצת. "יוחאי הצליח להתקלח, אני לא יודע איך", מספר ינון. "אני לא התקלחתי שבוע, נשארתי עם אותם בגדים. היום אני יודע שזה קורה כשחווים טראומה".

ירוחם הגיע בצהרי החג לביתו מבית הכנסת, עמד לעשות קידוש, "ופתאום החתן שלי מקריית־ארבע הגיע וביקש שאצא", הוא משחזר. "ירדתי למטה וראיתי את הבת שלי בוכה. היא אמרה שהייתה מסיבה, ושארבעה מהאחים היו שם, ורק עם יוחאי נוצר קשר". עד אז הוא לא ידע שהבנים שלו יצאו ליער רעים. עם גיגי גם היה נתק ארוך יותר. "בשנה האחרונה הוא קצת כעס עליי. לפני כן היה בינינו קשר מטורף", ירוחם נאנח. "אני מקווה שכשניפגש שם למעלה, הוא יסביר את עצמו יותר.

"אחרי כמה שעות קיבלנו הודעה מבנימין. הוא אמר שינון חי, ושלח תמונה שלו. אמרו פה – בואו נתקשר לזה, ולהוא. ואני אמרתי: 'בואו קודם כול נעשה הבדלה'. אבל במקום הבדלה, יצא לי הלוויה. לא יודע למה. הבנות מיד קפצו עליי: אבא, למה אתה מדבר ככה? אמרתי להן – אני לא יודע אילו בשורות אנחנו עומדים לשמוע. כתוב 'ויידום אהרן', מה שאנחנו עומדים לקבל, נקבל בהבנה. נישאר חזקים. לא ידעתי שכמו אהרן, גם אנחנו איבדנו שני בנים".

אחר כך יוחאי התקשר שוב. החליט בכל זאת לספר בעצמו שגיגי איננו. למחרת בבוקר הבנים הגיעו הביתה. שמועות התרוצצו: היו שטענו שאביעד נחטף, מישהו אחר אמר שראה אותו באחד המושבים. ביום שלישי בת הזוג של יוחאי שלחה לו תמונה שראתה בטלגרם. הוא הראה אותה רק לינון, ושניהם הבינו ממנה בוודאות שאביעד איננו. "ישבנו פה במרפסת, מסתכלים אחד על השני ולא אומרים כלום", מספר יוחאי.

ביום רביעי בבוקר, בשש ועשר דקות, הגיעה הדפיקה הראשונה בדלת. הודעה רשמית על נפילתו של אביעד. ביום שישי נערכה לו הלוויה צבאית, כי הוא היה חייל. רק ביום ראשון בערב הודיעו על גיגי. הוא הובא לעתניאל, וביום שני התקיימה ההלוויה. שניהם נקברו בסוסיא. "הרב של היישוב שלנו, הרב רא"ם הכהן, אמר שעדיף שזה לא יהיה פה לידנו ביישוב, כי אז בית העלמין יהפוך להיות הבית הראשון של אשתי".

ומאז השבועות חולפים, ואביעד וגיגי אינם. מתי הכי מתגעגעים אליהם? "כל הזמן מתגעגעים", אומר יוחאי.

ינון: "היה לי מנהג, פעם ביומיים לדבר עם אביעד במשך שעות. בסופי שבוע תמיד היינו ביחד. הייתה לנו שפה משלנו".

יוחאי: "היינו קבוצה גדולה של חברים שרובם גדלו בתפרח. הכול עשינו יחד. גיגי עבד איתי, אביעד היה החבר הכי טוב שלי כל החיים. עברנו יחד הכול. באתי לנובה פשוט כי הוא רצה שאבוא".

ירוחם: "מאז שהיו קטנים, היה ביניהם קשר חזק מאוד. אביעד היה טיפוס כזה שכל אחד הרגיש שהוא רק שלו. הקטנים, האחיות, הבן הגדול".

ירוחם, האב: "אמרו פה – בואו נתקשר לזה, ולהוא. ואני אמרתי: 'בואו קודם כול נעשה הבדלה'. אבל במקום הבדלה, יצא לי הלוויה. לא יודע למה. הבנות מיד קפצו: אבא, למה אתה מדבר ככה? אמרתי להן – אני לא יודע אילו בשורות נשמע. כתוב 'ויידום אהרן', מה שנקבל, נקבל בהבנה. לא ידעתי שכמו אהרן, גם אנחנו איבדנו שני בנים"

עוד סיגריה. עוד רגע שקט, והסיפורים צפים ובאים. יוחאי: "פעם נשבר לינון הטלפון כשהוא היה בצבא. אביעד ואני נסענו אליו על האופנוע עד לבסיס בצפון, שעתיים נסיעה, כדי להביא לו טלפון חדש, שיוכל לתקשר".

ירוחם: "אביעד היה מצד אחד גאון, בחור חושב, עם עקרונות ששמר עליהם כמו ברזל. מצד שני, סטנדאפיסט. שטויות מפה ועד הודעה חדשה, וגורר את כל הסביבה שלו לעשות שטויות. וגיגי, הכול עבר לידו. שני האחים הקטנים היו קשורים אליו מאוד. גיגי היה דומה לדוד שלו, אחי הגדול שעל שמו הוא קרוי. גם אחי היה חובב טיולים, ויחפן. שניהם לא אהבו נעליים".

גדעון ריבלין הראשון היה תושב גני־טל בגוש קטיף. ב־12 בינואר 2005, כשהגיע לעבוד על גדר היישוב מורג, מחבלים הפעילו לעברו מטען. "גדעון הראל נולד 52 יום אחרי שאחי נרצח. כמניין 'בן'".

ינון: "ניסינו כולנו להיזכר אם גיגי כעס פעם. הוא לא היה כועס, לא שומר טינה".

יוחאי: "היה חולה מוזיקה".

מה הוא רצה לעשות כשיהיה גדול?

"נווד. כן, זה מה שהוא חלם להיות. כשבישראל קיץ, לנסוע למקומות שיש בהם חורף. לטייל".

אביעד רצה ללמוד מדעי המוח. "היה שומע תמיד פודקאסטים – יובל נח הררי, כל מיני דברים מדעיים", מספר ינון. "היה עובד בלוחות סולריים, ופחדנו שייפול מהגג עם כל המחשבות שלו.

"האמת היא שאת חצי השעה האחרונה איתו אני לא זוכר. הזיכרון הזה נדפק לי. הלכתי והתיישבתי באותו מקום שם ברעים, ניסיתי להבין, ולא חזר לי. הקטע שבו אני יוצא בזחילה מתחת לרכב ומתכונן לספרינט – רק זה נשאר. לא זוכר איך ראיתי את אביעד בפעם האחרונה, מה אמרתי לו. הכול נמחק".

"אני זוכר הכול", אומר יוחאי בשקט. "את כל הפצועים שהיו שם, כל ההרוגים. את גיגי. התמונה שלו כל הזמן בעיניים שלי. גניחות הכאב שלו, מאז שירו בו ועד שהוא הפסיק לדבר אליי".

במה אתה שונה היום?

"אני חושב שבהמון דברים. בהכול".

ינון: "הכול משתנה. הרצון, הרגש. כל מה שהיה ברור לחלוטין, מתחיל מחדש. אתה צריך לריב עם עצמך כדי לעשות כל דבר. לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתקלח. גם דברים שהיה לי בהם עניין, הוא אבד לגמרי".

יש מחשבות כמו "למה אנחנו כן והם לא"?

"לא. יש מחשבות שאמורות להגיע, ואני מונע מהן להגיע. בשבוע הראשון היו לי שיתוקי שינה מפחידים. גם כשישנתי, הייתי כאילו ער – שומע צרחות אללהו אכבר, מדמיין שהחדר מלא גופות, משתעל כאילו אני בתוך העשן של המכוניות השרופות. לפעמים לא הלכתי לישון, התעסקתי באופנוע כל הלילה, רק כדי לא להגיע למחשבות האלה. דמיינתי מחבלים במעלה המדרגות, מעבר לקיר. אני זוכר את כל הפרצופים של המחבלים שראיתי. אלו שרצו מעליי כשהתחבאתי".

פתאום נועלים דלתות

בצד אחד של השולחן שיוחאי בנה, יש אלמנטים רגועים – "שמש, דקלים, הרים. מצד שני יש גלים, עננים, כאילו סערה. שניהם קיימים בחיים שלנו עכשיו, וצריך לאזן. וכאן בצד עשיתי פטרייה. זה גיגי, הוא אהב ללקט פטריות. בצד השני עשיתי פרפר, כמו שאבא היה קורא לאביעד. יש בצדדים גם צורה של יהלום, אבל עוד לא מושלם. כי הם הלכו לנו לפני שהם הבשילו, לפני שהצלחנו לראות את כל הצדדים היפים שלהם. הם היו יהלומים לא מלוטשים. מגיגי התחילו לצאת בשנה הזו כל הדברים היפים שלו. הפך מנער לבוגר. ואנחנו פספסנו את זה, פספסנו אותו".

ירוחם: "כל המשפחה השתנתה. אני רואה אותם, ואלו לא אותם ילדים שהיו לפני המסיבה. הם משהו אחר לגמרי, התבגרו מאוד. הגעתי איתם לשטח וראיתי את המקומות שהיו בהם. כשינון סיפר לי את הסיפור חשבתי שזה קצת מטורף. אבל שם בשטח את רואה את השיח שהוא שכב מתחתיו, הענפים שהתכסה בהם. אנשים שם אמרו לנו שכל מי שהיה בין המכולות לא יצא בחיים, ויוחאי אומר להם – אני יצאתי. פתאום אתה מבין כמה זה בלתי נתפס שהוא בחיים. עשינו פה סעודת הודיה על כך ששניים חזרו. בצד האסון, הבנו שהיה לנו שם נס. לא הבנתי עד כמה, עד שלא הייתי שם בעצמי. ענת לא מסוגלת לבוא, קשה לה".

הם גרים בשכירות בקומה העליונה של בית בן שתי קומות. אחרי האסון הם שכרו גם את הקומה התחתונה, שעמדה ריקה. "בין עשרים לשלושים חברים של הבנים ישנו שם כל יום בשבעה", מספר ירוחם. "כל עוד היינו פה כולנו יחד, כל אחד החזיק את האחר. היה בכי, אפילו אני הזלתי דמעות אחרי מי יודע כמה שנים בלי, היו נפילות – אבל כל הזמן הרמנו זה את זה מהשבר. וכשנגמרה השבעה וכל אחד הלך לדרכו, התחילה ההתמודדות.

"אני רואה את הילדים שלי: הם נראים חזקים, אבל אני יודע מה קורה בפנים. הקטנים חזרו לישון איתנו כמעט כל לילה. לפני כן מעולם לא נעלנו את דלת הבית, אף פעם, ופתאום עכשיו נועלים. היישוב פה עטף אותנו ברמות שאי אפשר להבין בכלל. בעתניאל נותנים לך חיבוק ואומרים לך לצמוח. לא להתעסק עם היגון".

ועדיין היגון מכה. "במוצאי שבת אשתי ואני נסענו קצת לנשום אוויר, ובדרך היא אמרה לי דברים של התחזקות באמונה. אמרתי לה שאני לא בדיוק שם. אני מתחבר מאוד ל'ויידום אהרן'. הוא לא מנסה להצדיק את המעשים של הקב"ה ולומר שהילדים נמצאים עכשיו ליד כיסא הכבוד, ומצד שני הוא גם לא בא בטרוניות. ויידום. שקט. ככה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il