כשאלדד קובלנץ מתבקש להצביע על חסרונותיו של תאגיד השידור הישראלי, שהוא עצמו עמד בראשו עד לפני כשנתיים, החיצים שלו נשלחים בין השאר לכיוון מפתיע: מחלקת הדרמה. ההפקות שעלו לאוויר בערוץ כאן 11 גרפו שבחים, עוררו שיח ציבורי וזכו בפרסים ישראליים בינלאומיים, אבל קובלנץ סבור שדווקא באזורים האלה נמצא הכשל. "הם שמרנים מדי, מקובעים מבחינת כמות היוצרים וחברות ההפקה, ואמרתי את זה גם בזמן אמת", הוא חורץ. "השפה שם תל־אביבית מאוד, הם עסוקים יותר מדי בפרסי אופיר ובמה יכתבו על זה בעיתונים. לדעתי זה לא טוב כמו שהיה צריך ויכול להיות. התאגיד הוציא עד היום חצי מיליארד שקל על דרמות ועשה יופי של הפקות, ועדיין שיעור הדברים שבאמת יצרו שפה חדשה ועוררו עניין בחו"ל, קטן מדי. היו צריכים להעלות עוד שלוש 'קופה ראשית', עוד ארבע 'מנאייכ'".
בימים אלה של מלחמה ומשדרי אקטואליה אינסופיים, קובלנץ לא מרוצה מההיצע של כאן 11 גם בנושא הזה. "יש חוסר רלוונטיות בחדשות שמשודרות בטלוויזיה, כלומר שלל תוכניות האקטואליה והמהדורה המרכזית, שנמשכות יחד מחמש אחרי הצהריים ועד תשע וחצי בערב. השעות האלה לא מוסיפות שום דבר לעולם", הוא קובע. "אין בהן משהו חדש מספיק. התאגיד עושה עבודה מעולה ברשת ב' למשל, שגם היא זרוע אקטואליה, אבל בטלוויזיה המצב שונה. זה לא שהמוצר נחות או גרוע – יש בו גם יתרונות, למשל שלאנשים שם פחות דחוף לשתף את העולם בדעותיהם על כל דבר ועניין, והתאגיד עדיין נתפס כגוף הכי אמין מבחינת החדשות שהוא מביא – אבל כל הבלוק הזה לא יוצר סיבה מספיק טובה לקהל לצפות בו. בהחלט יכול להיות שצריך להיפרד מהמהדורה המרכזית. מה שקורה כיום הוא שבשעה שמונה בערב, שלושה ערוצים נותנים בדיוק את אותו הדבר. ערוץ 14 לפחות נותן משהו אחר. זה ערוץ עם תקציב של 50 מיליון שקל, ובתקופה האחרונה הוא במקום השני ברייטינג".
קובלנץ ידוע מאז ומתמיד כטיפוס ישיר מאוד, לעיתים אפילו בוטה, אחד שלא לוקח שבויים. מצד שני, אין ספק שמדובר באיש תקשורת מבריק שהותיר חותם בכלי התקשורת שאותם הקים, ניהל או שיקם לאורך השנים. הוא זה שפיתח את שיטת הפלייליסט של גלגלצ, הפך אותה לתחנת המוזיקה המואזנת ביותר בישראל, ואחר כך הביא את השיטה עם טוויסט לרדיו mf99. בענף הטלוויזיה הוא הקים מחדש את החינוכית, ובעשור הראשון של שנות האלפיים היה שותף לביסוס לוח השידורים של הזכיינית־דאז קשת ושל ערוץ 10. ב־2015 התמנה למנכ"ל הזמני של תאגיד השידור "כאן", וב־2019 קיבל מינוי קבע, והוביל את הגוף החדש ביד רמה.
את מלאת חמש שנים להקמת התאגיד הוא היה אמור לציין בחגיגיות רבה. "כאן" גרף מחמאות ופרסים, שרד את איומי הסגירה מצד פוליטיקאים והתבסס ככלי תקשורת לגיטימי, צעיר ואפילו נחשק. ימי רשות השידור האפורים והעגומים הפכו לזיכרון רחוק. אלא שקובלנץ לא זכה להגיע ליום ההולדת הזה כמנכ"ל מכהן: שבועיים קודם לכן, בסוף חודש אפריל 2022, הוא הודח בידי מועצת התאגיד, שנה שלמה לפני תום הקדנציה.
"היו שתי תוכניות שהתאגיד כן הצליח להביא בהן משהו אחר. הראשונה היא 'מהצד השני' עם גיא זהר, מוצר אקטואלי חד של 12 דקות שאי אפשר לייצר אותו בשום מקום אחר, גם כי הוא יקר וגם כי הוא מבקר את כולם. לצערי התוכנית הזאת הפכה לעיסה של עוד שיח אקטואלי בן שעה"
בשנתיים שחלפו מאז, קובלנץ משקיף אל עולם התקשורת מבחוץ, לראשונה בחייו הבוגרים. הוא מרצה לתקשורת ומנהל עסקים בכמה אוניברסיטאות ומכללות, מייעץ לחברות סטארט־אפ, אך אינו קשור לשום ערוץ טלוויזיה או רדיו. מהפרספקטיבה המרוחקת הזו ביקשנו לשמוע ממנו על עולם התקשורת הישראלי דהיום, ובכלל זה כמובן תפקודם של ערוצי הטלוויזיה בתקופת המלחמה. "קודם נגיד את המובן מאליו: קשת ניצחה ובענק", הוא משיב. "קשה לי לומר את זה, כי אני תמיד בעד האנדרדוג, אבל גם אני כצופה ראיתי כמעט רק אותם. טלוויזיה זה מקצוע, והם הכי טובים במקצוע הזה. בתאורה, בתלבושות, בתחקיר, באיפור. בכל מלאכת יצירת הטלוויזיה, שבכלל לא קשורה לשאלה אם אתה מחבב את דעותיהם של גיא פלג או עמית סגל, קשת נמצאת שלוש רמות מעל כולם. היא תמיד הייתה טובה יותר, אבל הפער הפך לבולט מאוד בזמן המלחמה.
"מה שמטריד אותי הוא שקשת הפכה גם לגוף הכי אמין, לא רק הכי נצפה. זה מטריד אותי כי אני רוצה ש'כאן' יהיו הכי אמינים. לא שנתקלתי בבעיות אמינות בדיווחים של כאן, אבל לפי שיעורי הצפייה של קשת, זה הערוץ שנתפס בציבור כאמין ביותר. ומכיוון שהם מובילי השוק, נוצר מעגל מרושע – ככל שאתה יותר חזק, כך המקורות שלך טובים יותר, אתה הופך לאמין יותר, צופים בך יותר אנשים ואתה נהיה חזק עוד יותר. קשת הפכה לאורקל התקשורתי של התקופה, היא זו שמחליטה מתי חוזרים לשידורים רגילים, והיא גם קובעת מתי יסתיימו מהדורות החדשות. אם המהדורה שלהם מסתיימת ברבע לעשר, ערוץ 13 והתאגיד מתיישרים לפיהם. רק בערוץ 14, מיד כשמגיעה השעה תשע בערב – ינון מגל מתחיל במסיבה שלו, ושימות העולם. אני תמיד הייתי בגישה הכי קיצונית, שאומרת לחזור לשידורים רגילים אפילו תוך כדי מלחמה, לתת אלטרנטיבה בראש מורם. התאגיד היה צריך להיות הראשון שעושה את זה".
הכול בגלל עותק שנשכח
כשאני שואל את קובלנץ מתי התחילה הידרדרות מעמדו בתאגיד, זו שהובילה לבסוף להדחתו, הוא חוזר ל"תחקיר הפוליצר של גידי וייץ בעיתון הארץ על הרשימות השחורות" – כשהמילה "פוליצר" מלווה כמובן בנימה סרקסטית. בתחקיר ההוא, שפורסם ב־2017, נחשף מסמך ובו הערכות ליכולותיהם ולכישוריהם של רבים מאנשי רשות השידור, לקראת החלטה על שיבוצם בתאגיד המתהווה. חלק מה"ציונים" הללו כללו התייחסות מבזה כלפי המועמדים. "הרשימות הוכנו על רקע החובה שלנו בתאגיד לקלוט אצלנו את עובדי רשות השידור הישנה באחוזים גבוהים, שני שלישים", משחזר קובלנץ. "לא הייתה חובת מכרזים, ולכאורה הייתה לנו אפשרות לקבל עובדים על פי שיקול דעתנו בלבד. אני החלטתי שלא ייתכן שבגוף ציבורי לא יתקיים הליך מסודר – ובדיעבד זו הייתה אחת ההחלטות הגרועות בחיי.
"פניתי לארבעה אנשים של רשות השידור וביקשתי רשימות הערכה על עובדים, כדי לתת כלי עזר בידי ועדות האיתור. אחד מכותבי הרשימות היה יצירתי קצת יותר מדי, וצירף מילים כמו 'עצלן', 'טיפש' ועוד, כל שמות התואר האפשריים בעברית. חלקם לא היו ראויים, וחלקם סתם מטומטמים. מיד כשראיתי את זה דרשתי למחוק את ההערות לפני שהן עוברות הלאה. הרשימות האלה לא הגיעו לידי איש בוועדות האיתור, והיו בסך הכול אולי שלושה עד חמישה בני אדם שראו אותן. אבל איכשהו נשאר עותק אחד במחשב נשכח במחלקת משאבי אנוש, מישהו הדליף אותו, וכך נחשפו פתאום לרשימות האלה מיליון איש. זה היה המשבר הראשון ביני לבין מועצת התאגיד".
לפני כחודש נשמע אקורד הסיום של הפרשה ההיא. בית הדין האזורי לעבודה בתל־אביב פרסם החלטה בעניינו של עובד רשות השידור שתבע את התאגיד בעקבות הרשימות. סגן נשיאת בית הדין, השופט דורי ספיבק, קבע שההליך היה מידתי ומקובל, וחייב את התובע בהוצאות משפט.
"כבר בזמן אמת, בדיקת מבקר המדינה לא מצאה כל פסול ברשימות ולא הסיקה מסקנות אישיות", ממשיך קובלנץ. "המבקר גם ציין שכל מה שהיה צריך לתקן, תוקן. לכך מצטרף כמובן פסק הדין המהדהד של בית הדין לעבודה. זה נון־אישיו שהפך לסיפור גדול.
"שוק התקשורת אכן הולך ונעשה צפוף, ובכל מה שקשור לניוז יש יותר מדי שחקנים. בסופו של דבר יישארו פה גופים משני סוגים: זה שבא להרוויח, באופן ישיר או עקיף, וזה שפועל מתוך אידיאולוגיה או לשם הכיף. השוק יתקן את עצמו, בסוף יישארו רק מעט משני הסוגים"
"במקרה בתקופה ההיא סיימתי קדנציה ראשונה כמנכ"ל התאגיד, והודעתי שאני מתמודד על קדנציה שנייה. הגיעו טיוטות של דו"ח מבקר המדינה על הנושא, וכמה מחברי המועצה נלחצו. הטענות של המבקר התייחסו לעניינים בירוקרטיים, זה היה דו"ח רך מאוד, בלי מסקנות אישיות כאמור, אבל זה העניק אפשרות לגיל עומר ולחבר נוסף במועצה להצביע נגד המינוי שלי לקדנציה נוספת. לעומר הייתה תזה שלפיה התוצאות חשובות לי יותר מהאנשים. זכותו לחשוב כך. ופה נזרעו הזרעים".
ואז ביולי 2021 מתפרסם תחקיר נוסף, שחושף התעמרויות ואווירה ניהולית מזרת אימה במסדרונות התאגיד. כלפיך נטען שם שאתה "לא סופר" את העובדים, וזה מה שמאפשר התנהגויות פסולות מצד מנהלים ומנהלות.
"אחרי פרסום התחקיר הזה הוקמה ועדת בדיקה שחבריה היו שופטת בית המשפט העליון לשעבר אילה פרוקצ'יה, פרקליט המדינה לשעבר משה לדור וכרמית גיא. במשך חמישה חודשים הם שמעו עדויות של כ־130 עובדים; שמונים אמרו שהתאגיד הוא מקום העבודה הטוב ביותר בעולם, וחמישים אמרו שהיה להם קשה מאוד. חלקם השמיעו תלונות קונקרטיות על מנהלים, אך כלפיי לא הופנתה ולו תלונה אחת. יצא דו"ח שאמר שצריך לתקן דברים מסוימים, היו כמה אנשים שהוטלה עליהם אחריות אישית, עליי לא. הוועדה קבעה שיש לי אחריות שילוחית בלבד".
ובכל זאת, נטען שאתה אפשרת את האווירה הזו בציניות שלך, בריצה שלך קדימה בלי להביט לאחור, ביכולת שלך לפטר אנשים – כולל סמנכ"לים – בלי הרבה סנטימנטים. בדיעבד אתה חושב שטעית בהתנהלות הזאת?
"ברור שכן. אני אחראי לכל ההצלחות של התאגיד בזמן כהונתי, וגם לכישלונות. כולל תוכניות גרועות – היו גם כאלה – וכולל האירוע הזה, שבו אנשים נפגעו. בימי ההקמה לא הייתה אומנם דרך אחרת. זה גוף ציבורי, והעובדה שהוא הצליח לייצר אתוס של מצוינות כמו בשוק הפרטי, היא נס. אבל לנס הזה יש מחיר, בין השאר הרבה אנשים שנפרדנו מהם או שעזבו אותנו. אני לא מתחרט על השנים הראשונות, אבל בשנתיים־שלוש לאחר מכן, אחרי שהתאגיד הוכיח את היכולות שלו, הייתי צריך להוריד את הרגל מהגז מול המנהלים. במקום זה המשכתי ללחוץ אותם כאילו אנחנו עדיין בתקופת ההקמה. טעיתי, היה אפשר להרפות קצת".
יכול להיות שאתה עושה עבודה טובה בהקמה ומיתוג של כלי תקשורת, וקצת פחות בניהול שלו אחרי שהוא מתבסס?
"בגלגלצ נשארתי חמש שנים יותר מדי, אבל הקדנציה השנייה בתאגיד לא הייתה טעות. למוצרי וידאו וטלוויזיה לוקח הרבה זמן לנבוט. הטעות שלי הייתה שלא זיהיתי מספיק את הסנטימנט השלילי שמתפתח במועצה, ולא ייחסתי לו משמעות. אם הייתי רואה מה מתפתח, הייתי חוסך את כל אירוע ההדחה והולך הביתה בעצמי".
ובמקום זה, המשכת להילחם בהחלטה על ההדחה.
"נכון. הגעתי עד לבית הדין לעבודה, הייתי משוכנע שאנצח, והפסדתי. ניהלתי את זה גרוע מאוד. יש לי תכונה אישיותית שהרבה פעמים מביאה אותי למקומות הכי רחוקים שאפשר, אבל לפעמים היא מפילה אותי: אני לא מוותר בלי קרב. זה מה שהקים את התאגיד, וזה מה שחרץ את סופי בו".
גיל עומר, יו"ר התאגיד בתקופה ההיא, הפך משותפך לדרך למי שפועל לנטרל אותך במועצה?
"בהתחלה חשבתי כך, אבל בסופו של דבר הבנתי שאם זה היה תלוי בגיל, דווקא הייתי ממשיך. היו עליו לחצים מצד חברי מועצה אחרים, שהיו הרבה יותר מיליטנטיים נגדי, וזה מה שהוביל בסוף להחלטה להדיח אותי".
מה נשאר מהזוהר
תקופות מאתגרות מעוררות בך רצון לקחת בחזרה את המושכות ולנהל כלי תקשורת מרכזי?
"אין בי שום געגוע לניהול. יש בי געגוע לתאגיד, שהוא הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי התקשורתיים, ואני שלם עם הידיעה שהגעתי כנראה לשיא שלא אשחזר. אבל ההורים שלי אהבו אותי מספיק, ואין לי צורך בכרטיס ביקור שימקם אותי בכל רגע נתון על ציר ההצלחה של העולם המערבי".
יגידו הציניקנים: ברור שאתה מתגעגע לתאגיד, מקום שבו קיבלת לידיך 700 מיליון שקל בכל שנה ויכולת לעשות בהם כרצונך, בלי אילוצים של רייטינג או של הכנסות.
"קודם כול, אתה צודק. זהו היתרון המובנה והאבסולוטי של התאגיד על פני כל מתחריו. כשההצלחות התחילו להגיע, זיהיתי את הטעות של אנשים, בעיקר של מנהלים אצלי, שנטו לייחס לעצמם כל הצלחה ולהרחיק מעצמם כל כישלון. זו תכונה אנושית מאוד. אני תמיד אמרתי להם – תרגיעו. עשיתם עבודה מעולה, אבל אל תשכחו שלתאגיד יש יתרון ענק בכך שהוא לא תלוי בשוק הפרסום ולא בגחמות הצופים. קיבלנו מתנה ענקית, והמשימה שלנו היא להתייחס בחרדת קודש לכל שקל, אף שאנחנו לא מקוששים אותו, ולהוציא ממנו את המוצר הכי איכותי שאפשר. התאגיד אכן עשה עבודה טובה בניצול הכסף באופן שתרם מאוד לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי ולתפיסה של איך מפיצים תקשורת – האתוס של 'דיגיטל פירסט', שבו הקדמנו את זמננו. ועדיין, הנושא התקציבי עשוי להיות מדרון חלקלק במקום כמו התאגיד. הקלות שבה הכסף מגיע מצד אחד, וההצלחה מצד שני, יוצרות שילוב שעלול להוביל לבינוניות".
"בערוץ 14 השתפרו מאוד במלאכת העשייה הטלוויזיונית. זה לא שהם שינו את עמדותיהם הפוליטיות; בעבר הם עשו טלוויזיה הרבה פחות טובה, והיום הם לא נופלים מערוץ 13 ומכאן 11 בהיבטים של נראות והחזקת שידור. יש שם תוכנית אחת פנומנלית, הפטריוטים (למעלה), יש מהדורת חדשות בסדר גמור, לאראל סג"ל יש תוכנית טובה – אבל מעבר להכול, יש להם מובהקות"
כשאני שואל אם הוא מזהה בינוניות בתאגיד, קובלנץ מקפיד להדגיש שהוא יתייחס "רק לדברים שקשורים אליי או התחילו בי, כי אני לא חושב שמנהל לשעבר צריך לבקר את מקום העבודה הקודם שלו ולתת ציונים למנהלים שהחליפו אותו". כאמור, הוא לא מרוצה מכך שבתחום החדשות והאקטואליה, כאן 11 מגיש לצופים עוד ועוד מאותו דבר, בלי חידוש ובלי להציע אלטרנטיבה למה שמראים הערוצים האחרים. "היו שתי תוכניות שהתאגיד כן הצליח להביא בהן משהו אחר. הראשונה היא 'מהצד השני' עם גיא זהר, מוצר אקטואלי חד של 12 דקות שאי אפשר היה לייצר אותו בשום מקום אחר, גם כי הוא יקר וגם כי הוא מבקר את כולם. לצערי התוכנית הזאת הפכה לעיסה של עוד שיח אקטואלי בן שעה. מוצר אקטואלי שני שאהבתי זה 'משחקי הכיס' בטלוויזיה. הוא הביא רייטינג – לא גבוה, אבל ייצר שפה וקהל. אבל עכשיו, כששאול אמסטרדמסקי שפיתח ועשה את זה הודיע על פרישה, נראה שהם לא יודעים לאן לקחת את המוצר".
ואם מדברים על תקציב וניצולו – לאחרונה התעוררה סערה סביב סדרת התחקירים "דו"ח רולניק" שעלתה לשידור בכאן 11. את הסדרה, שעוסקת ברשתות החברתיות ובהשפעתן על החברה, הפוליטיקה והכלכלה בעולם, יצר גיא רולניק, מייסד העיתון הכלכלי "דה־מרקר" מבית "הארץ". המבקרים תקפו לא רק את התכנים, אלא גם את העלות הגבוהה – 600 אלף שקלים לפרק. "הבעיה האחרונה של המיזם הזה היא הסכום", אומר על כך קובלנץ. "ראוי שהתאגיד יוציא סכומים גבוהים על דוקו. הבעיה נמצאת במקום אחר: רולניק הוא נושא דגל המלחמה בריכוזיות, אבל בשוק הדעות בישראל, הכוח של רולניק מקביל לבנק הפועלים בשוק ההון, לא פחות. חיבורים ושיתופי פעולה בין גוף ציבורי לגורמים פרטיים זה דבר שצריך להיזהר ממנו מאוד. אני לא הייתי מאפשר את זה, אבל אני מבין שאחרים יטענו שהדבר עומד במבחן הסבירות. בכל מקרה, לא ראיתי מהתוכנית אפילו פריים אחד, אז אני לא יודע להביע דעה על התוכן שלה".
כמנכ"ל התאגיד עבדת מול גורמים רגולטוריים רבים, כמו שר התקשורת ומועצות שונות. זה לא עמד בסתירה לאופי הבועט והמרדני שאתה אוהב להבליט?
"יש בי גם צד סיזיפי מאוד, צד שמכבד נהלים, שממלא אחר תקנות. אני יכול להיות הכי פקיד שיש. לכן הסתדרתי עם האנשים האלה היטב. בעבודה מול אגף התקציבים למשל – שזו אולי המשימה הכי קשה למי שעומד בראש התאגיד – השתמשתי בשני הצדדים האלה שלי. מצד אחד הייתי המשוגע שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו, מצד שני עשיתי בדיוק כל מה שהם רצו מבחינת נהלים. לא היה חסר אף פעם שקל, לא היו הפתעות, ובעיקר הכול תמיד נאמר בפרצוף ולא מאחורי הגב".
היום כבר אין סכנה לקיומו של התאגיד מצד גורמים פוליטיים?
"אין שום סכנה. אי אפשר לסגור את התאגיד בארבעים השנים הקרובות. גם מבחינה ציבורית, כי הציבור אוהב את התאגיד, וגם מבחינה מבנית, כי יש פה אלפי עובדים. השר שלמה קרעי חשב שהוא יכול לעשות משהו, אבל הוא לא. יהיה לו קשה מאוד לערוך אפילו קיצוצים, כי חוק התאגיד הוא נס שלא היה כדוגמתו: פוליטיקאים ויתרו על כוח ענק שהיה להם ביד, והעבירו אותו למישהו אחר".
לא סתם אמר מי שאמר "התאגיד חמק לי בצוק איתן".
"אני מאמין לנתניהו לגבי המשפט הזה. הוא לא הבין בזמנו את גודל העניין. החוק המדהים הזה הוא שאפשר לי להקים את התאגיד ולהביא להצלחתו. זה היה רגע יחיד שבו פוליטיקאים החליטו לעשות טוב למען עם ישראל".
והתקציב שהוגדר לתאגיד, 700 מיליון שקלים כאמור, מוצדק לדעתך?
"אין גוף במדינת ישראל, ציבורי או פרטי, שלא יכול להתייעל. זה נכון גם לגבי גופים מצליחים. תכניסו אותי למקום כזה, מחר אני מקצץ עשרים אחוז מההוצאות ולא יורגש שום דבר. לכן אין מספר אבסולוטי שמוצדק כתקציב לתאגיד. אבל תפיסת העולם שלי אומרת שאם גוף עושה עבודה טובה, ואתה רוצה לקצץ ממנו, נשאלת השאלה מה התכלית. בעיניי, התקציב הנוכחי סביר. תאגיד השידור הציבורי בנורבגיה, אגב, מקבל 750 מיליון אירו – שזה כמעט פי ארבעה מהתקציב של כאן, על בערך אותו סדר גודל של אוכלוסייה. המשכורות בתאגיד הישראלי לא גבוהות יחסית לענף התקשורת בארץ, הטאלנטים בחדשות אפילו מרוויחים פחות מאשר במקומות מקבילים".
אולי כי הטאלנטים של התאגיד פחות מוכרים.
"אתה צודק שאין ב'כאן 11' זוהר כמו בחדשות 12 למשל. למגזר הציבורי יש לקות בנושא של גיוס, והתאגיד הצליח להתגבר עליה בכל הענפים שלו – חוץ מאשר בחדשות בטלוויזיה. זה עולם שמתנהל על פי עשיית באזז וזוהר. אני לא רואה פסול בערוץ חדשות אחד שיהיה קצת יותר דודתי, שקול ואיטי. אם אתה לוחם גרילה, תתחשב ביכולות שלך, במינוסים שלך, ותעשה משהו אחר. אם תנסה לעשות מה שהשני עושה אבל בכלים פחות טובים, לא תצליח. מאותה סיבה גם אמרתי שהחברות של התאגיד בוועדה למדרוג היא טעות. זה גוף שאמור לקבוע כמה כסף תרוויח מהפרסומות אצלך, ועכשיו כולם מתקוטטים על שברירי אחוזים. רדיפת הרייטינג הזו היא בדיוק המקום שבו התאגיד לא יכול לנצח, ולא צריך להיות שם".
בריאיון שקיימנו ב־2018 אמרת לי – אז זה היה לא לציטוט – שמבחינתך היית מבטל את החדשות בערוץ הטלוויזיה של התאגיד. גם היום היית עושה את זה?
"בשנת 2016 העליתי רעיון: במקום מהדורה מרכזית, נעשה תוכנית של טאלנט דעתן עם פאנל של אנשים שאומרים את מה שהם חושבים. כמו 'הפטריוטים' בערוץ 14. בימינו לא יקרה כלום אם לא תהיה מהדורה מרכזית. הבעיה של עיתונאים – וגם של פוליטיקאים ושל משפטנים – היא שיש להם סט חוקים משלהם, והם יכולים לפי הסט הזה להגיד דבר והיפוכו ועדיין להיות קוהרנטיים, ובמקביל גם להתנשא על כל קבוצה אחרת. זה מה שחוויתי כשהצעתי את הרעיון הזה. אבל אני אומר שמותר לצאת מהקופסה, לא יקרה כלום".
אז צריך לבטל את החדשות בכאן 11?
"לא. צריך חדשות, אבל צריך לעשות את זה הרבה יותר מצומצם, ולהשקיע בדיגיטל יותר מאשר במסך הליניארי".
צפוף בשוק
קובלנץ, 56, אוחז בתואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במנהל עסקים מהרווארד. הוא נולד, גדל והתחנך בירושלים. בשל לקות ראייה קשה עשה את שירותו הצבאי בגלי צה"ל. מאז ועד לפני שנתיים – למעט גיחה קצרה לעולם האקדמי, כאחראי על התחום המילולי בבחינה הפסיכומטרית – הוא היה עמוק בעולם התקשורת, ועבר כמעט בכל צומת משמעותי בענף.
לאחרונה, כך טוענת השמועה, הוצע לו תפקיד המנכ"ל של רשת 13, ערוץ שסובל מתחלופת מנהלים תכופה ומרייטינג ירוד. "איני עוסק בכך", מגיב קובלנץ בסגנונו החד, אבל יש לו כמה מילים לערוץ הזה, בעיקר למחלקת החדשות שלו: "לרשת 13 יש שתי אפשרויות בכל הקשור לחדשות. הראשונה היא לחזק את הנקודות החזקות ולהפוך לערוץ ליברלי – אבל במשמעות הרחבה של המילה, לא במשמעות הייחוס שנותן השמאל למילה ליברלי. יש כללים מאוד ברורים לחדות עיתונאית, למה מתפרסם ומה לא, ובעיקר לקבלה של דעות שהן לא הדעות שלך. צריך לעשות את זה באתוס פחות מעונב ויותר משוחרר. כמי שבנה את גלגלצ ואת mf99 על סוג של אלגוריתם מנצח, אני אומר שגם פה בסופו של דבר מדובר באלגוריתם שצריך לפתח. נכון שבמוזיקה זה הרבה יותר קל, אבל לדעתי זה אפשרי גם בשוק הדעות הטלוויזיוני.
"האפשרות השנייה היא משהו שאין לו אח ורע בעולם, אבל בישראל זה יכול לעבוד, כמו שאין אף תחנת רדיו בעולם שמשדרת את הארי סטיילס ואת אלביס פרסלי באותה שעה, אבל גלגלצ עושה את זה. ערוץ 13 יכול ליצור משהו שנקרא לו בשם קוד 'אקסטרים טי־וי', כשהתמהיל הוא אך ורק דמויות כמו רביב דרוקר, ינון מגל, אמנון אברמוביץ' ואילה חסון. כלומר, רק אנשים מזוהים מאוד. הם ישדרו עצמאית, לא בזוגות, והאיזון יהיה בספירת השעות. לכל אחד מהאנשים האלה יש קהל גדול ומאובחן, אז תנו שעה־שעתיים לצד אחד ומיד אחר כך שעה־שעתיים למישהו עם קהל גדול מהצד השני.
"במבחן התוצאה, כל הניסיונות שלהם להתחרות בחדשות 12 כשלו, ועכשיו יש להם גם ערוץ 14 על הראש. משבצת 'התשובה הליברלית לערוץ 14' הייתה יכולה להיות רעיון טוב, אבל אין לזה מספיק קהל בישראל. תהיה להם תקרת זכוכית שהם לא יכולים להרשות לעצמם מבחינה תקציבית. הניסיונות לשינויים כאלה ואחרים שנעשים בערוץ לא מצליחים, והם גם לא יצליחו. ככל שהזמן עובר, הפערים בין הערוצים נעשים גדולים יותר, ובשלב מסוים הם יהיו בלתי ניתנים לגישור".
אתה צופה סגירה של רשת 13?
"לא בזמן הקרוב. לדעתי אם מישהו יקנה את הערוץ, אפשר להציל אותו, ולאו דווקא באמצעות קיצוצים. הלקות העיקרית שם היא חוסר בנכסים דיגיטליים, גם מבחינת קיום עכשווי וגם כמנוע הכנסה עתידי. בלעדי זה, הערוץ יהיה חסר תוחלת".
בישראל מוקמים עוד ועוד ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, כמו "רלוונט" משמאל או ערוץ "טוב" מימין, וכמובן המון פודקאסטים ועלונים. אוכלוסייה של 4־5 מיליוני בני אדם מקבלת שוק תקשורת כמו באמריקה. יש כאן מקום לכל זה?
"שוק התקשורת אכן הולך ונעשה צפוף, ובכל מה שקשור לניוז יש יותר מדי שחקנים. בסופו של דבר יישארו פה גופים משני סוגים: זה שבא להרוויח, באופן ישיר או עקיף, וזה שפועל מתוך אידיאולוגיה או לשם הכיף. בכל הקשור לטלוויזיה, קשת מרוויחה המון כסף, ערוץ 14 מאוזן ורשת 13 הפסדית – וזה עוד לפני ש־i24 מתחילים לשדר בעברית. השוק יתקן את עצמו, בסוף יישארו רק מעט משני הסוגים".
"השפה ב'כאן' תל־אביבית מאוד, הם עסוקים יותר מדי בפרסי אופיר ובמה יכתבו על זה בעיתונים. לדעתי זה לא טוב כמו שהיה צריך ויכול להיות. התאגיד הוציא עד היום חצי מיליארד שקל על דרמות ועשה יופי של הפקות, ועדיין שיעור הדברים שבאמת יצרו שפה חדשה ועוררו עניין בחו"ל קטן מדי. היו צריכים להעלות עוד שלוש 'קופה ראשית', עוד ארבע 'מנאייכ'"
אני שומע ממך היום הרבה מחמאות לערוץ 14. אפילו התארחת פעם כפאנליסט בתוכנית "הפטריוטים".
"מעבר להיותו אחלה ערוץ, שזו אמירה לא מנומקת, 14 הוא ערוץ מובהק לחלוטין, וזה חלק מההצלחה שלו".
התחושה שלי היא שיש כאן תהליך אמריקניזציה תקשורתי, דומה מאוד ליקומים הנפרדים שבהם חיים רפובליקנים ודמוקרטים – צד אחד רואה את פוקס, והצד האחר את MSNBC.
"נכון מאוד. ב־14 גם השתפרו מאוד במלאכת העשייה הטלוויזיונית. זה לא שהם שינו את עמדותיהם הפוליטיות; בעבר הם עשו טלוויזיה הרבה פחות טובה, והיום הם לא נופלים מערוץ 13 ומכאן 11 בהיבטים של נראות והחזקת שידור. יש שם תוכנית אחת שהיא פנומנלית, הפטריוטים, יש מהדורת חדשות שהיא בסדר גמור, לאראל סג"ל יש תוכנית טובה – אבל מעבר להכול, יש להם מובהקות. בפעם היחידה שהייתי שם, ראיתי את שמחת הנעורים. זה הזכיר לי את גלגלצ בימים הראשונים ואת ערוץ הספורט. אתה רואה אנשים שממש נהנים מהעבודה שלהם, חבורה שבאה לשמוח, לא רק לנצח".
קצת כמו ילד שנתנו לו להיכנס לחנות הממתקים, אחרי שבמשך המון שנים הוא היה יכול רק לעמוד בחוץ ולראות את כולם חוגגים בפנים.
"כן, וזה ניכר. לא שהערוץ חף מבעיות, אבל הנתונים שלו פנומנליים יחסית להשקעה הכספית. ויש לי גם טיפ: מומלץ לערוץ 14, אם חפץ חיים הוא, להיפרד ממחלות הינקות והילדות שלו, להנמיך את אש הפילוג ולהתחבר מעט יותר לעולם העובדות".
אחרי שנים של רעש, בלגן ואי־יציבות, מונה לאחרונה מפקד חדש לגלי צה"ל – טל לב־רם. ברקע נותרה תלויה השאלה אם לא הגיע הזמן לסגור את התחנה, או לפחות להפריט אותה. מה דעתך בעניין?
"אידיאולוגית אני נגד סגירת גופי תקשורת, מקול השלום ועד ערוץ 7. זה נכון גם לגבי גלי צה"ל – ולא משנה שמה שהתחולל בה בשלוש השנים האחרונות זו פארסה מדכאת".
אחרי שעברת כמעט כל תחנה אפשרית בתקשורת הישראלית, יש חלום מקצועי שלא הגשמת?
"יש לי חלום תעסוקתי אחר, דבר אחד שאני ממש־ממש רוצה: להיות שר הספורט. אני יכול לעשות לספורט בישראל דברים גדולים. לא ייתכן שמדינות הרבה יותר קטנות מאיתנו רושמות הישגים, ואנחנו נשארים גרועים. זה לא משום שהעם היהודי הוא לא שרירי, אלא בגלל בעיות מבניות של ניהול וריקבון במרכזי הספורט והאגודות. יש לי תוכנית סדורה איך מצילים את הספורט בישראל בתוך ארבע שנים. אמרתי את זה לכל פוליטיקאי שפגשתי בשנים האחרונות, אבל אני לא מוכן להצטרף לאף מפלגה. אני מפונק מאוד, מעוניין רק במינוי מקצועי. מי שרוצה לתת לי את זה, מוזמן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
