אילו מהמכינות הקדם־צבאיות בעוטף עזה לא שלחו את חניכיהן הביתה ערב שמחת תורה – זה הדבר הראשון שבירר אבישי ברמן אחרי שהאזעקה העירה אותו בבוקר החג בביתו בירוחם. למעט מכינת עֹצֶם מהיישוב נווה, שחלק מחניכיה שהו בחג באופקים, כל שאר המכינות באזור שלחו את התלמידים לבתיהם. למחרת החל ברמן, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות, ליצור קשר עם המכינות ברחבי הארץ, כדי להבין אם יש נפגעים מקרב החניכים, אנשי הצוות ובני משפחותיהם. בחלק מהמוסדות לא ענו לו במשך שעות ארוכות: כל אנשי הצוות גויסו למילואים, מראש המכינה והמנהל, ועד המדריכים והרכזים.
"אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לעזור למכינות לגייס אנשי צוות חדשים לטווח ארוך במקום אלה שבמילואים", אומר ברמן השבוע. "המשימה החשובה עוד יותר היא להבין ששנת המכינה המקורית לא רלוונטית כרגע, ויש לנו משימה: לעשות מה שהחברה הישראלית צריכה שנעשה. אז אנחנו עובדים בתעשייה, מתנדבים בחקלאות, מנקים מקלטים בצפון ובדרום, עוזרים בחינוך וברווחה ומלווים קהילות מפונים".
בחודשיים הראשונים של המלחמה הוא עצמו לא גויס. בתור קצין מילואים בסיירת מטכ"ל, שבימי שגרה מעביר גיבושים ביחידה, הוחלט לא לזמן אותו בשלב ההוא. זמן מה לאחר תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה עלה ברמן סוף־סוף על מדים, ובמשך שבועות נסע הלוך ושוב בין מנהרות חמאס בחאן־יונס ובין טקסים ודיוני כוח אדם במטה מועצת המכינות בלטרון. ביום שלישי השבוע הזדכה על הציוד. "דילגתי בין העולמות", אומר ברמן. "היו ימים שהמעבר היה מורכב, אבל היכולת לשלב את המילואים היא הגשמה של הדברים שאנחנו מחנכים אליהם".
משימתן של המכינות התפצלה גם כן לשני חלקים בתקופת המלחמה. "בשלושת החודשים הראשונים החניכים שלנו היו פזורים ב־120 מוקדים מהצפון ועד הדרום, ועזרו במה שאפשר. ככל שהזמן עבר, עודדנו את המכינות לחזור לקמפוסים שלהן ולשלב יותר תכנים של שגרה. כמעט כל מכינות העוטף והצפון עוד לא חזרו לקמפוסים, וכנראה תעבור תקופה ארוכה עד שיחזרו. אנחנו מלווים אותן, והמדינה הִסדירה מעטפת פיצוי כדי לסייע להן לעבור את התקופה הזאת".
שנת הבסיס
שבוע לפני שמחת תורה ציין ברמן שנה בתפקיד מנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות הציוניות־ישראליות, ארגון הגג שמרכז את 96 המכינות ברחבי הארץ, ומייצג אותן ואת 5,700 חניכיהן. אחד המאבקים הגדולים של המועצה בשנים האחרונות היה על מכסת הצעירים שצה"ל מתיר לדחות את שירותם לצורך לימודים במכינה. "בשנתיים הקודמות גדלנו בכ־25 אחוזים, וכמעט כל הצמיחה הלכה למכינות החילוניות והמעורבות, שהביקושים להן גבוהים", אומר ברמן. "בגלל המלחמה זה לא יקרה בשנה הבאה, כי התקנים הוקפאו".
ועדיין, מי שמבקש ללכת למכינות החילוניות והמעורבות יזכה לתקן רק ב־30 אחוזים מהמקרים, בגלל הביקוש הרב. במכינות הדתיות אין בעיה כזאת. "זאת אחת הסוגיות הכואבות בעולם המכינות", אומר ברמן. "בימים אלה מתקבלות תשובות אצל השמיניסטים, ויש לא מעט שנענים בשלילה. אני מקבל טלפונים מהורים והלב כואב, כי אנחנו רוצים שהדלת תהיה מספיק רחבה כדי שכל מי שרוצה ומתאים יוכל להיכנס. כרגע באמת יש יותר כיסאות פנויים במגזר הדתי".
רבות מגיחותיו החוצה מן הרצועה הוקדשו לטיפול בעניין הקדמת הגיוס, שפקד את המכינות פעמיים: לקראת גיוס נובמבר ולקראת גיוס מרץ. "בנובמבר היה קל יותר. צה"ל הבין בתחילת המלחמה את הצורך שלו במגויסים, אגף כוח אדם פנה אלינו, והכול קרה מהר מאוד, מעכשיו לעכשיו".
צה"ל ביקש ש־300 חניכים יישלחו לבקו"ם, ואת המכסה הזאת מילאו שתי קבוצות עיקריות: חניכי שנה ב' במכינות ובישיבות, שכבר עברו שנה אחת של לימודים; וחניכים שהצטרפו למסלולי דחיית השירות בתחילת השנה, אך עזבו אותם מוקדם וטרם נקבע להם מועד גיוס.
לקראת מחזור מרץ דרשו בצה"ל הרבה יותר: רשימה של 1,400 חניכים, בנים המיועדים לשירות קרבי, שגיוסם יוקדם. מתוך אלה, המכינות וארגוני ההתנדבות נדרשו לספק 1,250 תלמידים ומתנדבי שנת שירות. "הפעם אלה היו חניכי שנה א', ובמספרים גבוהים הרבה יותר", אומר ברמן. "כבר בנובמבר הצבא אמר לנו שגם גיוס מרץ יגדל. 'תמתינו ונעדכן', הם אמרו, ובאמת בחודש ינואר ראינו את המספרים המעודכנים. לא אהבנו אותם, ושיקפנו את זה למערכת. אמרנו שזה פתרון לא נכון ולא מאוזן. הוא פוגע קשות בשנה א' שלנו, שאני מאמין בה ובהכנה שהיא מעניקה לחניכים לקראת השירות.
"חשוב לומר שנקודת המוצא שלנו היא שאנחנו מגויסים ולא מתווכחים עם המערכת. כשלצה"ל יש צורך בזמן מלחמה – אנחנו נהיה שם. באחד הדיונים הרחבים הבהרנו שניתן יותר ממה ששאר הגופים ייתנו, כי לזה אנחנו מחנכים, זו מציאות חיינו: הצוותים שלנו גויסו, הבוגרים שלנו נלחמים עכשיו בסדיר ובמילואים, ועד כה 86 מבוגרינו נפלו. גם החניכים שלנו מתגייסים לכל המשימות הנדרשות. זה המסר הראשון והחשוב. אבל אחרי המסר הזה, אמרנו שאנחנו מצפים לראות פתרון מאוזן יותר, שמכניס גם גופים שלא ראינו בפתרון הראשון, ואת זה הנחנו על השולחן של צה"ל ומשרד הביטחון".
ציפיתם שהישיבות ייכנסו מתחת לאלונקה.
"ציפינו שהן יתרמו באופן שמשקף את החלק המספרי של התלמידים שלהן. רצינו לראות שצה"ל ומשרד הביטחון לוקחים תלמידים מהשנים המתקדמות, ומנסים לשמור על השנה הראשונה במכינות, בשנות השירות וגם בישיבות, בהבנה שזאת שנת הבסיס של כל הדבר הזה. לא כי השנים המתקדמות לא חשובות, אלא כי אנחנו רואים את הצעיר בן ה־19 שהגיע למכינה או התחיל שנת שירות ב־1 בספטמבר ורוב התקופה מאז היה בעשייה בזמן המלחמה, ואנחנו חושבים איך הוא משלים את התהליך ורק אז ממשיך לפרק הבא.
"בשלושת החודשים הראשונים החניכים שלנו היו פזורים ב־120 מוקדים ועזרו במה שאפשר. ככל שהזמן עבר עודדנו את המכינות לחזור לקמפוסים ולשלב יותר תכנים של שגרה. כמעט כל מכינות העוטף והצפון עוד לא חזרו, וכנראה תעבור תקופה ארוכה עד שיחזרו"
"ציפינו שחניכי שנה ב' – אצלנו, בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות הציוניות – יהיו הראשונים שנרתמים, כי זו מלחמת מצווה. לפי תפיסת השותפות, העיניים שלי מכוונות למה שאני רוצה להשיג לעצמי, אבל גם יודעות להביט לצדדים, כך שהשותף שחלוק עליי יוצא על הרגליים ולא מוכנע. כאן הרגשתי פער. היו לי ציפיות גבוהות יותר מהישיבות".
ברמן מבקש להדגיש שהוא נזהר מעימות בין הישיבות למכינות. "זאת תהיה טעות גדולה להוסיף עוד מריבה במרחב הישראלי. מטרתנו היא לעבור את זה ביחד. בנוסף, בצד התורני יש מקומות שהמכינה יושבת לצד הישיבה, אלה החברים הכי קרובים שלהם. אני מצפה מכולנו להמשיך לראות בכולם שותפים וחברים, ובזה נעסוק בשבועות הקרובים".
בסופו של משא ומתן ארוך התקשר לברמן מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר, והודיע לו על המתווה החדש: הקדמת גיוסם של 450 חניכים מישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות ו־850 מהמכינות ושנות השירות. "הפתרון משקף טוב יותר את שותפותם של כלל השחקנים", אומר ברמן, "אבל לומר שאני שלם איתו ומרוצה ממנו? לא לגמרי".
אם היית מחלק בעצמך את המכסות, מה היית עושה?
"סיפרתי לבכירי מערכת הביטחון שהיה לי חלום – שבתחילת התהליך הם יכנסו את כל ראשי המסלולים סביב שולחן עגול, יציגו את הבעיה, ואז נסתכל זה לזה בעיניים ונראה איך אנחנו מייצרים יחד את הפתרון שמספק את צורכי צה"ל. כתפיסת עולם רחבה, אני לא קודם לאחרים. אנחנו לא במאבק כאן. נכון שהגיוס יוצר מתח, כי הצבא צריך 1,300 חיילים שיבואו מארבעה מסלולים שונים, ואם אחד ייתן יותר אז אני אתן פחות ולהפך, אבל אין כאן מאבק של דתיים נגד חילונים, או מכינות נגד ישיבות. לא זאת הכוונה. השולחן המשותף הוא חלום כלל־ישראלי: יושבים אנשים בעלי השקפות שונות ומדברים ומקבלים החלטות ביחד, ולא מנסים רק לכופף ידיים".
בשבוע שעבר, עשרות חניכים במכינות ומתנדבים בארגוני שנות השירות קיבלו צווים המבשרים להם על הקדמת גיוסם לחודש מרץ 2024, אף שלא נכללו ברשימות שהמכינות העבירו. "זה לא היה מוצלח", אומר ברמן. "הוא נבע מבעיית תקשורת בינינו לצה"ל ולמשרד הביטחון. היינו צריכים לעשות מאמץ כדי למנוע אותה. צה"ל רצה עודפים בגלל הפחת האפשרי שיקרה בשבועות הקרובים, אבל לא הודיע למכינות שהרשימות האלה מורכבות גם מעודפים. אנחנו לא ידענו את זה, וכך גם לא החניכים וההורים שלהם.
"כשהתגייסתי הייתי בכושר, ידעתי לחיות בקבוצה ועוד הרבה דברים, אבל פרק כזה בין חוויה אחת לאחרת, שבו החיים נעצרים לרגע ואתה עסוק בלמידה ובהתנדבות, ובעיקר בלדעת את עצמך, הוא חשוב לכל אדם בחברה הדמוקרטית והמערבית במדינת ישראל. זה נותן הקשר חשוב לקראת המשך החיים"
"היה עדיף שנימנע מזה. השבוע ביום ראשון נפגשנו עם ראש אכ"א, מפקד יחידת מיטב ושאר הדמויות הרלוונטיות, וסיכמנו שנכנסים לתהליך מול המכינות, חוזרים למספרים שתוכננו ומסדרים מחדש את הרשימות כדי שצה"ל יקבל את מה שהוא צריך והמכינות יגישו את הרשימה המיטבית מבחינתן. שיתפנו בתחושות ודיברנו על הפתרון המעשי, ואנחנו בדרך לשם".
להחזיק ידיים
גם בלי המלחמה שפרצה בסופה, השנה הראשונה של ברמן בתפקיד המנכ"ל הייתה סוערת במיוחד. ההצעה לרפורמה שתתקן את מערכת המשפט הוציאה לרחובות המוני מפגינים, ובהם לא מעט מחניכי המכינות ובני משפחותיהם. מועצת המכינות לא נקטה עמדה רשמית, והעדיפה להישאר ניטרלית מתוך הבנה שיש מכינות שתומכות במהלך ויש שמתנגדות לו בחריפות. "עולם המכינות משקף את הספקטרום הציוני לכל אורכו, מהאזורים התורניים פלוס ועד האזורים החילוניים והליברליים, ויש גם קבוצת אמצע גדולה", מסביר ברמן. "יש מעט מאוד גופים כאלה בישראל, ואני לא מכיר עוד גוף אידיאולוגי שאומר 'לא נקלענו לכאן במקרה, אנחנו כאן באופן מכוון'. בשנה הזאת עסקנו בבירור עם עצמנו, איך אנחנו ממשיכים לדבר, להתווכח ולכבד זה את זה. הנושא העיקרי שעסקתי בו הוא לשמור על עצמנו כמשפחה אחת. היכולת שלנו לעשות את זה היא במידה רבה דוגמה לחברה הישראלית. הרגשנו שאם נתפרק איש מרעהו זאת תהיה דוגמה רעה מאוד לציבור, ולכן גם ברגעים מורכבים הקפדנו להחזיק ידיים".
איך?
"הנוסחה מתחילה בהבנה שאנחנו לא נפרדים, לא משנה מה, קצת כמו משפחה טובה. הדבר השני הוא לקיים מפגשים פרונטליים ולצמצם את מרחב ההתכתבות הווירטואלי, שמנציח ומהדהד את הפערים. המפגש עם האדם השלם מפיל מחיצות ומייצר הזדהות. יש לנו היום שני בתי מדרש עם חמישים ראשי מכינות שנפגשים פעם בחודש ליום שלם, כדי לדבר זה עם זה. אחד הדברים שהבנתי הוא שלא על הכול צריך לדבר ולא את הכול צריך לנסות לפתור. חשוב להכיר בזה שהוא חושב כך והוא חושב אחרת, ולא חייבים להביא את כולם לאותו החדר כדי לברר את הסוגיה הזאת.
"אנחנו מערכות חינוך אידיאולוגיות שמחנכות אנשים להילחם למען הערכים שהם מאמינים בהם. השנה הייתי מצוי במתח בין ההכרעה האישית שלי והמקום שגדלתי בו והאחריות לכך שכולם יישארו בתוך הבית, ובין ההבנה שאנשים בעלי אידיאולוגיה רוצים לבטא את תפיסת עולמם ומוכנים לשלם מחיר על כך, ואני לא רוצה לכבות את האש הזאת. העתיד הישראלי תלוי בפשרה. אי אפשר להמשיך להחזיק את השותפוּת בלי שכל צד יבין שהוא צריך להביא משהו למרחב המשותף. אני מבין היום שכל פתרון שהוא 'שמאל על מלא' או 'ימין על מלא' הוא פתרון רע. זה אומר שיש מישהו שהוא לא במשחק, ואז הרחובות ייראו כמו בשנה שעברה. אנחנו צריכים לעשות מאמץ גדול כדי ששני הצדדים ירגישו שהם שותפים במשחק הזה".
מה עושים עם הערבים והחרדים?
"בקטר שמוביל את הרכבת צריכה להיות נציגות רחבה של הציבור הציוני. אבל צריך לוודא שמי שלא נמצא שם לא מרגיש שהוא לא שותף. חובת ההנהגה לוודא שיש קשר עין עם הציבורים האלה. לשניהם יש הרבה מה להציע לחברה הישראלית. הם ציבורים גדולים וחשובים, וברור שאחת המשימות של השנה הזאת, עם המחאה והמלחמה, היא לחשוב איך לייצר סיפור ישראלי עם שני הציבורים האלה. זאת לא רק חובתם של אחרים אלא גם חובתנו: אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה הערבים והחרדים נמצאים בעולם המכינות. זה אתגר מעניין – האם יש לנו אפשרות להכניס את הציבורים האלה לסיפור הציוני".
"כתפיסת עולם רחבה, אני לא קודם לאחרים. אנחנו לא במאבק. נכון שהגיוס יוצר מתח, כי הצבא צריך 1,300 חיילים שיבואו מארבעה מסלולים שונים, ואם אחד ייתן יותר אז אני אתן פחות ולהפך, אבל אין כאן מאבק של דתיים נגד חילונים, או מכינות נגד ישיבות. לא זאת הכוונה"
בשבוע שעבר פורסם מתווה המילואים החדש, שיאריך את השירות הסדיר לגברים לשלוש שנים. המשך המרבי לשירות המילואים השנתי יעלה במקביל ל־42 ימים, ומפקדים וקצינים יקבלו לזימונים לתקופות ארוכות יותר. זאת כשרק 3 אחוזים מהאוכלוסייה משרתים במילואים. בתקשורת נמתחה ביקורת על המתווה, אבל ברמן לא אוהב את הבדיקה מי משרת כמה, ומי לא משרת בכלל: "זה יכול להישמע נדוש, אבל אנחנו צריכים להמשיך לטפח תפיסה של 'אליטה משרתת', של צעירים שלא שואלים מה קורה מסביבי אלא יודעים שיש משימה חשובה ואנחנו מתגייסים לעשות אותה. ברור שבמבט ארוך טווח המשימה היא להכניס את כולם פנימה, אבל כרגע הארכת השירות הכרחית כי צריך לוחמים. זאת גם שעת כושר לבחון איך ציבורים אחרים, כמו החרדים, נכנסים מתחת לאלונקה יותר. אני מניח שזה יקרה מלמעלה ומלמטה, בחקיקה אך גם בהסכמות ובהידברות".
אינסוף משימות
ברמן, בן 44, נשוי למירי ואב לחמישה, גר כבר עשור בירוחם. הוא גדל בבארות־יצחק, וכבר בגיל 18 התגייס ושירת בסיירת מטכ"ל כלוחם וכקצין במשך עשר שנים. לאחר שחרורו הדריך במכינה הקדם־צבאית עין פרת בכפר־אדומים, ולאחר שנתיים המשיך לערבה: במשך 13 שנים הקים מכינות קדם־צבאיות בחצבה, בעין־יהב, בפארן ובצופר, הקים מיזמים לבוגרי צבא ועוד. לפני שנתיים החליט להתמודד לתפקיד מנכ"ל מועצת המכינות במקום דני זמיר, אחרי שהודיע על פרישתו. "ההחלטה להיכנס בגיל 28 לתחום המכינות הקדם־צבאיות נבעה מדאגה ומתקווה", הוא אומר. "דאגה לכך שחייב להיות פרק שקודם לצבא שעוסק בערכים ודרך ומחנך לשליחות ולשירות, ותקווה גדולה מכך שיש לאן לצעוד ויש כאן צעירים מצוינים. החוויה הזאת הבהירה לי שיש כאן חלון הזדמנויות חשוב גם לצעירים אבל בעיקר למדינה".
אם היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הוא אומר, היה מבקש להגיע בעצמו ללימודים במכינה לפני הגיוס. "זאת שנה מדהימה. הבוגרים יוצאים לחיים כשהמטען האישי שלהם הרבה יותר שלם מזה שהיה לי. הייתי בכושר, ידעתי לחיות בקבוצה ועוד הרבה דברים, אבל פרק כזה בין חוויה אחת לאחרת, שבו החיים נעצרים לרגע ואתה עסוק בלמידה ובהתנדבות, ובעיקר בלדעת את עצמך, הוא חשוב מאוד לכל אדם בחברה הדמוקרטית והמערבית במדינת ישראל. זה נותן הקשר חשוב לקראת המשך החיים – בצבא אבל גם בשליחות האזרחית שאחריו.
"המפקדים הבכירים בצבא מעריכים מאוד את מפעל המכינות ואת תרומתו לשירות הצבאי. רואים את זה מדי שנה בנתונים שהצבא שולח לנו. יש לנו פי שלושה קצינים מבאוכלוסייה הכללית, ופי שניים מבאוכלוסייה הדומה לבוגרים שלנו מבחינת הנתונים האישיים. אני תמיד טוען שצריך לכוון הרבה יותר גבוה, הייתי שמח לראות מספרים יותר גבוהים, אבל אלה נתונים מצוינים וזאת גאווה גדולה".
מה המשימה של המכינות בתום המלחמה?
"ברמה הרחבה, אותה המשימה: להכין צעירים לחיים של שליחות, תרומה ולקיחת אחריות על החברה הישראלית. זאת הייתה ונשארה משימתנו. בטווח הקרוב, עוטף עזה וגבול הצפון מעסיקים אותנו מאוד. בחודשיים וחצי האחרונים כתבנו את תוכנית 11 הנקודות, על משקל התוכנית מ־1946 שהקימו בה 11 נקודות יישוב בנגב. התוכנית חותרת להקים בקיץ הקרוב ובשנה הבאה 11 מכינות חדשות בעוטף ובצפון. זה האתגר שלנו ונעמוד בו. יש משימות נוספות. לאחרונה יש ניצנים של חזרה ליישובי העוטף אז אנחנו רוצים להיות שם איתם. יצרנו טבלה, וכל מכינה משתבצת לעשייה שם במשך שבוע. העיניים שלנו נשואות גם לנוער. יש הרבה שפונו ונפגעו, וברור לנו שבשנים הקרובות ניתן עדיפות במסגרות שלנו לצעירים שמגיעים מהאזורים האלה".
שש שנים חלפו מאז אסון נחל צפית, שבו נספו תשע נערות ונער אחד, תלמידי המכינה הקדם־צבאית בני ציון בתל־אביב ומועמדים ללימודים במכינה, שיצאו לטיול גיבוש ונלכדו בנחל במהלך שיטפון. מאז נשמעו טענות רבות על תרבות של זלזול בהנחיות הבטיחות, דבר שהוביל להקמת ועדות לבחינת הטיולים והסדרת התחום במכינות. "אני בעולם המכינות מ־2007, והכרתי את המכינות עד האסון ואחריו", אומר לנו ברמן. "מי שנכנס למכינות היום רואה את הירידה לפרטים בהוצאת טיולים, ומבין שהמציאות שונה בתכלית. לקחנו את הסוגיות הכואבות וטיפלנו בהן באופן שיטתי. אין טיול שיוצא במכינות בלי אישור חדר מצב. זה דרמטי. מעבירים הכשרות בכל קיץ לכל בעלי התפקידים, ממנהל ומדריך ועד מד"סניק, כדי שיהיה תקן מקצועי משותף.
"גם שיפרנו את תרבות התחקירים. בכל מערכת יש טעויות וצריך להציף אותן כדי ללמוד מהן. אנחנו חווים את אסון צפית כל הזמן, לא רק פעם בשנה באזכרה. 26 באפריל 2018 מלווה אותנו ומזכיר לנו את האחריות הגדולה שמונחת על כתפינו כמי שמובילים חבר'ה צעירים. אנחנו רוצים לאתגר אותם ולטייל הרבה קילומטרים ועם משקל על הגב, אבל הכול באחריות, עם סדר ואישורים. זה נראה אחרת לגמרי.
"גם משרדי הביטחון וההתיישבות נכנסו לעומק הדברים והחליטו לסייע לנו גם בסוגיות השגרה. בשנתיים האחרונות אנחנו משפצים את המתחמים ומטפלים במפגעי בטיחות, ומתייחסים לזה בכובד ראש. תרבות ה'סמוך' היא מלחמה קבועה. תמיד יש רכיב של ביטחון עצמי מופרז. היכולת להחזיק את החבל משני קצותיו, לדבר על התפקיד וההובלה שלנו ובכל זאת לשמור על אופי צנוע, קשוב ואחראי, זה המתח שאנחנו מחנכים בו".
איך אתה רואה את עולם המכינות בשנים הקרובות? מה היעדים שלך?
"היעד הראשון והצנוע הוא לשמור על המכנה המשותף. אם נצליח בכך זה יהיה מרשים. כמי שמאמין שאנחנו בית ספר למנהיגות, מרחב שמצמיח עתודת הנהגה לחברה הישראלית, אני רוצה לראות אותנו משיגים הישגים גבוהים בשירות הצבאי ובאזרחות. בצבא אני רוצה לראות אחוזים גבוהים של פיקוד וקצונה. בזה מתבטאת לקיחת האחריות – ביכולת להוביל אחרים. במישור האזרחי, שחשוב לא פחות, אנחנו רוצים לראות את הבוגרים שלנו נכנסים למגזר הציבורי בדרג המקצועי והפוליטי, ומשפיעים. אנחנו רוצים להיות במרחבי ההשפעה הישראליים: בתקשורת, בהתיישבות, בחינוך. אנחנו צריכים שהחבר'ה הצעירים יבינו שאין להם זכות לשבת ביציע. יש משחק על המגרש, ותפקידם להצטרף. כשהם יהיו שם כולנו נרוויח.
"אחת המשימות של השנה הזאת, עם המחאה והמלחמה, היא לחשוב איך לייצר סיפור ישראלי עם הציבור החרדי והציבור הערבי. זאת גם חובתנו: אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה הערבים והחרדים נמצאים בעולם המכינות. זה אתגר – האם יש לנו אפשרות להכניס את הציבורים האלה לסיפור הציוני"
"זאת גאווה להוביל את המכינות, אבל אנחנו מבינים שהסיפור הוא לא להיתקע באליטיזם. בשנים האחרונות אנחנו משקיעים מאמץ בגיוון בקרב חניכי המכינות, ומנסים להגיע לאוכלוסייות שעד לפני כמה שנים לא ראו בעצמן חלק ממפעל המכינות. אני נמצא בבתי הספר בירוחם, ויודע שאחת המשימות שלי היא שהחברים של הילדים שלי יגיעו למכינות. הן פתוחות לכולם, וזאת האחריות שלנו. יש לנו תוכנית לשילוב צעירים עם צרכים מיוחדים, ובכל שנה יש חמישים צעירים כאלה במכינות. אנחנו משלבים צעירים מחו"ל, בעיקר מארצות הברית, ויש השנה יותר מ־150 כאלה. זה אחד האתגרים שלנו – החיבור בין הישראלים ליהדות התפוצות. מכינה היא מקום לטיפול במגוון סוגיות, ואנחנו הולכים ומרחיבים אותן ככל שהשנים עוברות".
כמי שחזר מהמילואים עכשיו, יש לך תובנות חדשות על החברה הישראלית?
"התרשמתי מהרוח. כל אחד היה במשימה שלו אבל כשמפוצצים בית 200 מטרים מאיתנו אז כולם מתכנסים לאותו מקום, ושם יש רגעי חסד, כשאגוז, הנדסה ואנחנו מדברים. אתה מגלה שכולם מחויבים, ואלה רגעים חזקים מאוד. כולם מדברים על הבאת הרוח הזאת גם לכאן. הרוח שעיוורת לשאלה מי אתה, כי היא רואה את המשימה המשותפת. היכולת לראות את מי שלידי כמו שהוא, בלי לחקור יותר מדי. רק כשהקסדה יורדת אתה רואה מי הגיע מאיפה. באווירה של מלחמת אין ברירה יש כוח מגייס מאוד גדול, הבנה שיצאנו למלחמה הכי צודקת שיש. השארנו מאחור את הדברים הכי יקרים לנו, אבל אנחנו כאן בלב שלם. אני לא זוכר תחושה כזאת בשום אירוע צבאי שהייתי בו בעבר. זאת מלחמת טוב ברע, והטוב חייב לנצח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
