שני הלוחמים העבריים שהרעידו את האימפריה הבריטית

חוטים סמויים מחברים בין היריות שנורו בקהיר בשנת 1944 ובין קרבות הגבורה של המלחמה שנפתחה בשמחת תורה תשפ"ד. אחד מהחוטים הללו הוא מכתב שנשלח לפני שמונים שנה מהכלא המצרי, שם ישבו שני לוחמי לח"י והמתינו למשפטם באשמת רצח הלורד מוין.

"ברגעים הראשונים שנתפסתי הייתי מדוכא במקצת", כך נאמר במכתב, "אבל עכשיו רגוע אני ומצפוני שקט, כי יש לי הרגשה שמילאתי את חובתי. במלחמה נופלים בשבי ויש גם קורבנות, וחייב אדם לדעת לא רק איך ללחום אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה, כי עכשיו יותר מאשר אי פעם בימי חיי, בטוח אני בצדקת דרכי; כי דרכי היא דרך אמת, סופה של האמת לנצח. אני מוכן להכול. (…) גם אתם, הוריי היקרים, חייבים לדעת כיצד להקריב מרצון את בנכם כתרומה למלחמת החירות. כי אין שום דבר יקר מחירות. יום יבוא, הוריי היקרים – ואני מקווה כי קרוב הוא היום – כשהדגל העברי יתנוסס על הרי ירושלים וחירות תשרור בערי הארץ, ואמהות ואבות ירוו נחת מבניהם באותה חירות".

את מילות המכתב הזה, שנשלח מאליהו חכים להוריו, החליט לוחם מגלן סמ"ר עמיחי יעקב ונינו לשמור בטלפון הנייד שלו ולשאוב מהן כוחות. בשבעה באוקטובר נפל ונינו בכפר־עזה, והמסר של לוחם לח"י הפך גם למעין מכתב אחרון שלו להוריו השכולים. חבריו סיפרו לאמו רחלי שעמיחי נהג לציין מדי שנה את יום העלייה לגרדום של אליהו חכים ואליהו בית־צורי, שני הצעירים שהקריבו עצמם למען תקומת ישראל.

כדי לתכנן את פרטי ההתנקשות בלורד מוין, הצטרפה אל חכים יפה תבואה, חברת לח"י ששירתה כנהגת אמבולנס בצבא הבריטי. הם עקבו אחרי השר במשך שלושה חודשים, הלכו יחד במסלול הקבוע שלו בין ביתו ומשרדו, "וציינו כל פרשת דרכים, כל תפנית שם הייתה מכוניתו עשויה להאט מהלכה"

הקשרים העל־דוריים הם גם המניע מאחורי חיבורו של ספר הקומיקס החדש "מעשה בשני אליהו", המתאר את גבורתם של לוחמי לח"י שהתנקשו בלורד מוין – השר הבריטי למזרח התיכון שהיה אחד האחראים לפרסום הספר הלבן ולסגירת שערי ארץ ישראל בפני פליטי שואת אירופה. המשורר, הסופר והשחקן שלומי שטרן מבקש להנחיל בו את תודעת הגבורה של חכים ובית־צורי ל"ילדים בכל הגילים" בני זמננו. "'שני אליהו' נקראו למשימה מחוץ לגבולות הארץ, והיו למעשה סוכני המוסד הראשונים של המדינה העברית", הוא מסביר. "יש גיבורים בעל כורחם, אנשים שברגע מסוים בקרב נכפה עליהם להיות גיבורים; ויש גיבורים אחרים, כמו חכים ובית־צורי, שבכל רגע היו יכולים לעזוב את המשימה, אך בחרו להמשיך הלאה ולמסור את נפשם".

בני הנוער בדורנו מוקפים סיפורי גבורה בלתי נתפסים שאירעו בארבעת החודשים האחרונים. מדוע חשוב להציב להם כדוגמה את גיבורי העבר?

"סיפור גבורתם של לוחמי 44' הוא היסוד של גבורות ימינו: אם לא אאחז בעוצמה כלשהי, אם לא אכבד את גיבורי העבר שלחמו כדי שאני אחיה פה, לא יהיה לי שורש לצמוח ממנו. החיבור למאבק על תקומת ישראל יחזק את המאבק שלנו היום על קיומה של מדינת ישראל.

"כשכתבתי את הקונספט של הספר, חשבתי לעצמי: אילו מסרים אני רוצה להעביר לנערים שלנו? והתשובה שלי הייתה: אהבה לארץ, אהבת הזולת, אהבת חברים. אני רוצה להטמיע בקוראים ערכים, לבנות תודעה מתקנת. המטרה שלי היא לא לגרום לבני נוער להתגייס למוסד או לקבל אומץ להתנקש במישהו, אלא שנבין שזה הבית שלנו, ונהיה קצת דומים לחכים ובית־צורי באהבה לארץ".

האימפריה מכה שנית

ספר הקומיקס "מעשה בשני אליהו" (הוצאת בית ספר שדה כפר־עציון), שאייר ג'קי ירחי, ראה אור ב־8 באוקטובר, יום אחרי הטבח הנורא בדרום. העלילה מתחילה בנעוריהם של שני הגיבורים בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל: בית־צורי משחק כדורגל בחוף ימה של תל־אביב ליד הנמל החדש ההולך ונבנה, חכים יושב לארוחה משפחתית בביתו בחיפה – ולשניהם משותף הזעם כלפי השלטונות המונעים מיהודים לעלות ארצה. "מעבר לעלילה הנחמדה במירכאות – שהיא טרגית בסופו של דבר – אני מראה את בית־צורי למשל בהפגנה בכיכר דיזנגוף הנבנית, וכך למעשה גם נותן שיעור בהיסטוריה", אומר שטרן. "עשיתי לשם כך מהלך מחקרי עמוק שכלל איסוף של אלפי חומרים וקטעי עיתונות".

שטרן, שעובד בחנות יודאיקה בגוש עציון, הקדיש בכל יום כשלוש שעות לתחקיר ולכתיבה. כשנתיים וחצי נדרשו לו כדי להשלים את המלאכה. "מצאתי את עצמי עובד בכל בוקר על הספר, בערב עושה סיכומים, ויש לי גם שבעה ילדים, ברוך השם. לכתוב קומיקס זה מורכב מאוד, מה גם שהייתי חייב להיות מדויק, מכיוון שמדובר בהיסטוריה".

פה ושם במהלך העלילה צצים שמות ומושגים שהבנת ההקשר שלהם דורשת ידע על המחתרות והתקופה – כמו למשל היכרות עם לוחם בית"ר שלמה בן־יוסף, שהשתתף בפעולת תגמול נגד ערבים שתקפו יהודים בצפת, והיה ראשון עולי הגרדום; או עם יצחק שמיר ורעייתו שולמית, שמבליחים גם הם על דפי הספר. "זה חלק מהאסטרטגיה", אומר שטרן. "בני הנוער לא יבואו עם ידע מוקדם, מכיוון שהיום לא לומדים על זה במערכת החינוך. הספר הזה הוא למעשה סוכן זיכרון". לשם כך הוא צירף לקומיקס מילון מונחים, שמזמין את הקוראים הצעירים להמשיך לחקור. לעלילה המאוירת נלווה גם פרק סוף דבר, שמתאר באופן מותאם לנוער את משפטם של שני הגיבורים, את גזר דינם ואת התהודה הציבורית שיצר האירוע.

כדי להכיר את פרשת ההתנקשות ואת שורשיה יש לחזור לאחד ממושגי היסוד של אז – הספר הלבן. במאי 1939, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הציג שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד מסמך מדיניות שקבע כי ממשלת בריטניה תגביל רכישת קרקעות בארץ ישראל בידי יהודים, תצמצם את העלייה היהודית, ובסופו של דבר לא תקים בארץ מדינה יהודית אלא מדינה דו־לאומית. המסמך הזה, שסימן נסיגה מוחלטת של השלטון הבריטי מעקרונות הצהרת בלפור, התקבל בזעם ביישוב העברי, ובן־גוריון כינה אותו "ספר המעל". בהתאם למדיניות שהותוותה בו, מעפילים שהגיעו לחופי הארץ בעיצומן של שנות השואה גורשו למחנות מעצר, ולעיתים אף נשלחו בחזרה אל התופת. האסון הכבד מכולם היה טביעתה של האונייה סטרומה בים השחור, עם 768 היהודים שעל סיפונה, לאחר שהבריטים סירבו להתיר לה להגיע לחופי הארץ.

האחראי על יישום מדיניות הספר הלבן היה השר הבריטי למזרח התיכון. בתחילת 1944 מונה לתפקיד הזה הלורד מוין – או וולטר אדוארד גינס, בשמו המלא, בן אצולה בריטי יליד דבלין. בצעירותו למד גינס בבית הספר האנגלי היוקרתי איטון, וכבר בגיל 27 נבחר לחבר פרלמנט. בהמשך מילא כמה תפקידים בממשלה הבריטית – תת־שר המלחמה, שר החקלאות והדיג, שר המושבות וכאמור השר לענייני המזרח התיכון. "גבר יפה תואר, אחד המוחות החריפים בממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל וידידו האישי", כך תואר הלורד מוין בעיתון העולם הזה, בכתבה שפורסמה עשור לאחר ההתנקשות. "לא בכדי נשלח לקהיר; שם נרקם חלק מעתיד האימפריה. שם הוקמה הליגה הערבית, תחת חסותו. שם גם נידונה 'בעיית ארץ ישראל'".

את הרעיון לפגוע בשר הבריטי למזרח התיכון הגה מנהיג לח"י אברהם שטרן ("יאיר"), בעת שסר אוליבר ליטלטון כיהן במשרה הרמה. אלא שעוד לפני שהתוכנית יצאה לפועל, שטרן נורה למוות במקום מסתורו בתל־אביב, בכירי לח"י נכלאו, ופעילותו של הארגון שותקה. שנתיים אחר כך מונה הלורד מוין לשר לענייני המזרח התיכון, ו"בינתיים קרה משהו בארץ ישראל", כמתואר בכתבה של העולם הזה. "ממחנה המעצר במזרע ברח גבר צעיר, חסון, איש פעולה מלידה, 'איש הברזל' של לח"י: יצחק שמיר". יחד עם ישראל אלדד שיקם שמיר את הארגון, והשניים רקמו תוכנית לבריחת חבריהם מהכלא בלטרון.

"לח"י עבר התפתחות רעיונית", נאמר בכתבה. "לא הייתה לו אידיאולוגיה מגובשת פרט למלחמה בבריטים, אולם הסתמנו באופק יסודות של אידיאולוגיה חדשה. עיקרה: מלחמת השחרור אינה 'ציונית', אלא עברית, ארצישראלית, מרד של בני הארץ נגד שליט זר". אלדד ונתן פרידמן־ילין, המנהיגים הרעיוניים של לח"י, האמינו שבעקבות המאבק הזה ישתכנעו הערבים כי היהודים החיים בארץ אינם סוכנים בריטים, אלא "עם שוחר חופש, מעורה במרחב".

"ללח"י היה ברור: אין זה עניין של השלטון הבריטי המקומי", נכתב בחוברת "ההתנקשות בלורד מוין" (הוצאת בית מורשת אצ"ג, תשל"ה). "האימפריה הבריטית היא הלוחמת בעם היהודי, בשרידי העם היהודי. יש להעלות אמת זו בכל חריפותה, כי לא תהיה חירות לישראל בארצו כל עוד ישלטו פה הבריטים. וראש הדרקון הבריטי… הוא אותו המיניסטר למזרח התיכון שמלכתחילה נשלח הנה כדי לבצע מדיניות זו".

בקרן הרחוב הופיע שוטר מצרי רכוב על אופנוע. שני אנשי המחתרת עלו על אופניהם, בעוד משרת ערבי מבית שכן צועק ש"האנגלי הגדול נורה". השוטר דלק אחרי השניים תוך כדי חילופי יריות. במהלך המרדף צנח לפתע בית־צורי מאופניו, חכים חש לעזרתו, וכך נלכדו שניהם

יצחק שמיר החל לרקום תוכנית להתנקשות בלורד מוין, ותחילה פנה להקים תא לח"י במצרים, משכנו של השר. בימים ההם יהודים מהיישוב בארץ ישראל לא היו יכולים להגיע לקהיר; היחידים שהורשו לנסוע מכאן לשם היו חיילי הצבא הבריטי. ההתארגנות של לח"י במצרים הייתה צריכה לפיכך להתבסס על חיילים יהודים שמשרתים בצבא הוד מלכותו.

כאן נכנס לתמונה אליהו חכים, צעיר יהודי יליד ביירות. בגיל שבע עלה ארצה עם משפחתו, וכשבגר התגייס לצבא הבריטי. שירותו שם נקטע כשיצא ערב אחד לביתו שבחיפה, ולא שב עוד למחנה. כעבור ימים אחדים הגיעו קציני המשטרה הצבאית הבריטית לחפש את החייל, שנחשד כעריק. ההורים המודאגים אף פרסמו בעיתון מודעה הקוראת לו לשוב, אך הבן האובד לא התכוון לחזור לשורות הצבא הבריטי: הוא הצטרף ללח"י, השתתף בפעילות המחתרת ואימוניה בתל־אביב, ונחשב לקלע מצטיין. כשנרקחה פעולת ההתנקשות בלורד מוין, הוחלט לגייס אותו למשימה. חכים, "בני" בכינויו המחתרתי, הצטייד בתעודות מזויפות ובמדי הצבא הבריטי והגיע למצרים.

בתא הלח"י בקהיר היו חברים גם כמה פעילים יהודים מקומיים, אלא שבעיר עמדה להתקיים ועידת מנהיגי מדינות ערב, והביון הבריטי החליט לעצור כל מי שנחשד בפעילות שעלולה לשבש את הכינוס. חכים היה היחיד שלא נעצר, ובלח"י החליטו לשלוח אליו לוחם נוסף. למשימה נבחר אליהו בית־צורי, יליד תל־אביב, בן למשפחה ארצישראלית ותיקה. אביו משה היה אדם משכיל, אוהב המולדת, הלשון העברית והאומה, רוח שהתגלמה גם בשם העברי שבחר לעצמו – בית־צורי, על שם מצודת בית־צור בהרי יהודה.

בשנות התיכון למד אליהו בגימנסיה, הצטיין בלימודיו ושלט בחמש שפות – עברית, ספרדית, ערבית, אנגלית ואיטלקית. בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית הוא הצטרף לאצ"ל, שימש שם כמפקד ובלט בכישרונותיו, אך לבסוף עבר ללח"י וקיבל שם את הכינוי "זבולון". בצמרת לח"י התרשמו ממנו והחליטו לצרפו ל"תוכנית קהיר", ובית־צורי קיבל אף הוא מסמכים מזויפים ועלה על הרכבת למצרים.

נאום הגנה דרמטי

כדי לתכנן את פרטי ההתנקשות בלורד מוין, הצטרפה אל חכים פעילה נוספת: יפה תבואה (אז גרינברג), חברת לח"י ששירתה כנהגת אמבולנס בצבא הבריטי. הם עקבו אחרי השר במשך שלושה חודשים, הלכו יחד במסלול הקבוע שלו בין ביתו ומשרדו "וציינו כל פרשת דרכים, כל תפנית שם הייתה מכוניתו עשויה להאט מהלכה", כמתואר בחוברת של בית מורשת אצ"ג. מעמידים פנים כאילו הם בני זוג, היו השניים מהלכים ברחוב ורושמים בפנקסיהם כל פרט שיכול סייע להם. על יפה גם הוטל התפקיד לאסוף את המתנקשים באמבולנס אחרי ביצוע המשימה, לספק להם תעודות מזויפות ולסייע להם בבריחה.

פגישתם הראשונה של אליהו ואליהו התקיימה בקפה "אסטוריה" בקהיר. הם עברו להתגורר ברובע השוק הישן, בחדר שכור שלא היו בו רהיטים ולא מיטות, רק שמיכות שנפרסו על הרצפה ושימשו אותם ללינה. לאחר שבחנו היטב את הרגליו של הלורד, החליטו השניים לירות בו בשעה שיגיע הביתה במכוניתו לארוחת צהריים. גשר בולאק הסמוך נבחר כנתיב הבריחה, אופניים היו אמצעי המילוט הראשוני.

בצהרי 6 בנובמבר, כשמכוניתו של הלורד מוין עצרה מול הווילה בקהיר, זינקו שני הצעירים מהשיחים שמאחורי גדר הברזל של שביל הגישה. הם רצו לעבר המכונית עם אקדחים שלופים; אליהו אחד פתח את הדלת וירה שלוש פעמים בשר הבריטי, ומיד לאחר מכן נשמעו שלוש יריות נוספות. קורפורל פולר, שליווה את הלורד, קפץ אל עבר אחד המתנקשים ונורה גם הוא.

אז השתבשה התוכנית: בקרן הרחוב הופיע שוטר מצרי רכוב על אופנוע. שני אנשי המחתרת עלו על אופניהם ונסעו במהירות לעבר גשר בולאק, בעוד משרת ערבי מהבית השכן צועק לעבר השוטר המצרי כי "האנגלי הגדול נורה". השוטר דלק אחרי השניים תוך כדי חילופי יריות. במהלך המרדף צנח לפתע בית־צורי מאופניו ארצה, וחכים חש לעזרתו. השוטר המצרי לכד את השניים, והם נלקחו לכלא.

שלומי שטרן: "סיפור גבורתם של לוחמי 44' הוא היסוד של גבורות ימינו. אם לא אאחז בעוצמה כלשהי, אם לא אכבד את גיבורי העבר שלחמו כדי שאני אחיה פה, לא יהיה לי שורש לצמוח ממנו. המטרה שלי היא לא לגרום לבני הנוער להתגייס למוסד או להתנקש במישהו, אלא שנבין שזה הבית שלנו, ונהיה קצת דומים לחכים ובית־צורי באהבה לארץ"

חודשיים לאחר מכן נפתח משפטם בקהיר. כשבית־צורי נשאל מה יש לו לומר להגנתו הוא נשא נאום פוליטי מרשים שנמשך יותר משעתיים, וסיפר כיצד השלטון הבריטי מדכא את היישוב העברי ומתאכזר לפליטי השואה המגיעים לחופי ארץ ישראל. המשפט עורר תהודה ציבורית רבה, והנאשמים אף זכו להפגנות תמיכה. זה לא שינה את גזר הדין: בלחצם של הבריטים החליט בית המשפט ששני הנאשמים ייתלו. ב־22 במרץ 1945 עלו אליהו ואליהו לגרדום כששירת התקווה על שפתיהם.

אחרי שלושים שנה, בשלהי יוני 1975, הועלו עצמותיהם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי לישראל. הם הובאו למנוחות בטקס ממלכתי בהר הרצל, בליווי שירת "חיילים אלמונים", המנון לח"י. ראש הממשלה יצחק רבין, שרי הביטחון והמשטרה, מנהיג הליכוד מנחם בגין ואלפי אזרחים הגיעו לחלוק להם כבוד. בין המספידים היו יצחק שמיר והרבנים הראשיים שלמה גורן ועובדיה יוסף. ח"כ גאולה כהן, יוצאת לח"י אף היא, קראה מנאומו של אליהו חכים. בכתבה במעריב סופר שהקברים כוסו בעפר שהובא מיישובים רבים ברחבי הארץ, מקשת ברמת הגולן ועד עפרה שנוסדה בחבל בנימין רק חודש קודם לכן.

ד"ר איציק פס מהפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן גילה לאחרונה מסמך של שירות הידיעות של ההגנה, הש"י, ובו פרט מעניין נוסף הקשור בהתנקשות. לפי המדווח שם, מעבדת החקירות הפליליות של משטרת המנדט קבעה שהכדורים שפגעו בלורד מוין נורו מאותם האקדחים שהרגו שנה קודם לכן את איש הבולשת הבריטית תומאס וילקינס. אותם אקדחים, אך לא אותם מתנקשים: וילקינס נורה בידי אנשי לח"י דוד שומרון ויעקב בנאי, כנקמה על מותו של אברהם שטרן.

האדמו"ר מסבידור

החיבור של שטרן (59) לסיפורם של "שני אליהו" צמח גם מקשר דם. "ידעתי שאני בן משפחתו של אליהו בית־צורי", הוא מספר. "האחיות שלו אף הגיעו לבר מצווה שלי והעניקו לי מתנה, אלא שרק בתחקיר לכתיבת הספר נודעו לי הפרטים".

הוא נולד בתל־אביב, "למשפחה של מקימי תל־אביב ומגורשי תל־אביב. ב־1915, כשהטורקים גירשו קרוב לעשרת אלפים יהודים מהעיר, משפחתי הייתה ביניהם. הסבתא־רבתא שלי, זהבה, לקתה במחלה בימים ההם, ונפטרה בדמי ימיה. סבא שלי ושני אחיו נותרו יתומים, ואח של סבתא זהבה אימץ אותם. האח הזה היה משה בית־צורי, אביו של אליהו".

שטרן הוא אומנם תושב אפרת שבגוש עציון, אך נותר תל־אביבי ברמ"ח אבריו. עד לפני עשור התגורר בעיר הגדולה עם אשתו ענבר ושבעת ילדיהם, "אבל התגלתה אצלי אלרגיה לציפורים, ועברנו למקום שאוכל לנשום בו אוויר נקי יותר". בנעוריו למד בתיכון לאמנויות ("מול הים, המקום האהוב עליי") והסתובב ברחובות תל־אביב בין משוררים, זמרים ושחקנים. "גדלתי איתם. הייתי פוגש כמעט בכל יום את אריק איינשטיין ואורי זוהר. הם היו אמנים עממיים מאוד", הוא מסביר. הקרבה שלו אליהם לא נוצרה באקראי: בתור נער בן 15 שהתאהב בעולם השירה, שטרן היה חלק מקבוצת משוררים שאסף פרופ' גבריאל מוקד, "ואמרתי – צריך להיפגש גם עם כוכבי־העל". בגיל 16 הוציא את קובץ שיריו הראשון, "התלבטות".

במהלך התחקיר על עולי הגרדום התברר לו שגם אליהו בית־צורי שלח ידו בשירה. כדי להכיר את הדמות לעומקה, פנה שטרן כמה וכמה פעמים לארכיון צה"ל וביקש לעיין בפנקסיו של בית־צורי השמורים שם, אך עד כה הצליח להיחשף לשלושה עמודים בלבד. "עד לאחרונה הכול היה חסוי. אני רוצה לראות מסמכים נוספים כדי להגיע לשירים שלו".

בצבא שירת שטרן בבקו"ם בתל־השומר, עסק שם בטיפול בנוער שוליים והיה שותף להקמת מיזם "נערי רפול". אחרי השחרור למד משחק, ציור ושירה. ב־1989 הוציא את קובץ שיריו השני "איש אקורדיון", בעריכתו של רוני סומק, וזכה עליו בפרס קרן יהושע רבינוביץ. מאז הופיעו שיריו בקבצים שונים.

לאחר גירושיו מאשתו הראשונה החל שטרן בתהליך חיפוש רוחני שכמעט הוביל אותו להתנצר. חברת הפרסום שהייתה בבעלותו קרסה. "הייתי מרוסק כלכלית ונפשית. יצאתי לפסטיבל בומבמלה בחופי אשקלון, ופגשתי שם את זושא, תלמידו של ר' שלמה קרליבך. עברתי חוויה רוחנית, בקבלת שבת כמעט התעלפתי מהניגונים"

לאחר גירושיו מאשתו הראשונה החל שטרן בתהליך חיפוש רוחני שכמעט הוביל אותו להתנצר, אך לבסוף בחר באורח חיים יהודי־דתי. בתווך, חברת הפרסום שהייתה בבעלותו קרסה, והוא הפך ל"בעל חוב גדול מאוד", כדבריו. "הייתי מרוסק כלכלית ונפשית. יצאתי אז לפסטיבל בומבמלה, שהתקיים בחופי אשקלון, ופגשתי שם את זושא, תלמידו של ר' שלמה קרליבך. עברתי חוויה רוחנית עצומה, במעמד קבלת שבת כמעט התעלפתי מהניגונים. היום הרב קרליבך הוא מורי ורבי".

בעקבות ההארה הזאת נסע שטרן לצפת, שהה שם כחצי שנה ואז חזר לתל־אביב. הוא החל לפקוד את "שורשים", מרכז ללימודים רוחניים שקיבץ אליו בעלי תשובה, וכך פגש את ענבר. "היא הייתה איתי ברגעים הכי קשים שלי, הייתה איתי מהכלום", הוא מספר באהבה רבה על אשתו כיום.

יחד הם החליטו ללכת ל"שליחות ברכבת": במשך ארבע שנים העמידו בתחנת סבידור דוכן של ספרים ומוזיקה, ששימש בעיקר כמוקד שיח. הזקן המעטר את פניו של שטרן והפאות המסתלסלות מצידי ראשו הקנו לו את הכינוי "האדמו"ר מהרכבת". "אני מתגעגע למה שהיה שם, חוויה של פעם בחיים", הוא אומר. "היינו חלק מהחבורה, עם עבריינים ועם כל מיני אנשים מדהימים. בתל־אביב כל החומרים מתמזגים. פסיכיות מוחלטת, אבל זאת תל־אביב וזה מה שיפה בה". לפני שמונה שנים הוציא לאור את הספר "סיפורים מהדוכן ברכבת בתל־אביב וקצת שירה", המאגד את חוויותיהם בסבידור. הוא חיבר גם ספר בהשראת תורתו של ר' נחמן מברסלב, וממנו נולדה ההצגה "סבי נחצ'ה", ששטרן כתב ושיחק בה. קריירת המשחק שלו, אגב, כוללת גם השתתפות בסדרה "ימים נוראים" ובסדרה החדשה "אנדרגראונד" מבית כאן 11, שעדיין לא עלתה לאוויר.

לכתיבת הספר על ההתנקשות בלורד מוין קדמה עוד חוויה מעין־רוחנית. "בליל פטירתו של ספי ריבלין עברתי פתאום אירוע מסתורי", הוא נזכר. "התעלפתי באמצע הלילה והרגשתי חנק. אמרתי לקב"ה: שמע, תשאיר אותי חי, מה אכפת לך? אני אעשה דברים טובים בעולם. אלמד ילדים למצוא מעט נקודות אור".

מעניין שספי ריבלין הוא נקודת ציון בשבילך.

"כי הוא היה אדם מיוחד מאוד. קומיקאי ושחקן שכולו באמת רוצה לשמח, וגם איש שאהב מאוד את הארץ".

מדוע החלטת להביא את סיפורם של "שני אליהו" בקומיקס? לא היה פשוט יותר לכתוב ספר עלילתי?

"זה קרה בזמן הקורונה. ישבתי בבית והייתי במשבר כתיבה. תמיד כתבתי פרוזה ושירה, ופתאום לא 'יצא' שלומי. המגפה שיגעה אותי. בשלב מסוים כתבתי סיפור שנקרא שמטעס – סיפור על ארבעה שחקנים־ניצבים בשנות החמישים לחייהם שעוברים משבר. לקחתי בעצם את החיים שלי, אדם בן חמישים עם חצי רגל בבור, והתחלתי לכתוב את זה. ולא הייתי מרוצה מהכתיבה, היא הייתה נוראית, כעסתי על עצמי. ואז נזכרתי באליהו בית־צורי, גיבור ילדותי. הוא היה ממש דמות שהלכה איתי לאורך השנים, מגיל 13 והלאה. בתור מדריך וראש שבט בצופים, תמיד הייתה לי פעולה עליו. נזכרתי בו ואמרתי לעצמי: 'בוא ננגיש לנוער את הסיפור הזה'.

"בסיפור של שני אליהו יש קטע שבו אליהו בית־צורי נפצע, ואליהו חכים בא להציל אותו. זה קטע שהמסר שלו לא עוזב אותי ארבעים שנה כמעט: לא נוטשים חברים בשטח. הסצנה הזאת הייתה ציורית מאוד אצלי, ראיתי אותה, הרגשתי אותה. רציתי להנציח אותה ולהעביר אותה לנוער, אבל איך? גלילה רון־פדר־עמית כבר כתבה ספרים כמעט על כל גיבורי התקופה – אומנם לא על שני אליהו, אבל סגנון הספרות הזה לנוער וילדים הוא כתיבה קווית קלאסית. מה אני יכול לעשות? המשכתי להיזכר בילדותי, בפגישות עם משפחת בית־צורי שאהבתי מאוד, ובנסיעות הרבות להר הרצל – הייתי עומד שם ליד קברו של אליהו בית־צורי ומדבר איתו. אני מספר על זה בשיחות שאני מעביר: יש גיבור שאתה מעריץ, ויש גיבור שנכלל בך, חי בך, וגם עוזר לך לנוע בחיים ולהתקדם".

הכדור פגע גם בי

האסימון נפל כשראה את בנו מבשר קורא קומיקס על אלי כהן. "נכון, אני בן יותר מחמישים, מה לי ולקומיקס? אבל אני אוהב גם התחדשות, כי אני תלמיד של ר' נחמן. התחלתי לקרוא סיפורי קומיקס, וזה החזיר אותי לעולם הציור. ציירתי את העמודים הראשונים של הסיפור על שני אליהו, והבנתי שיש פה משהו. אני כותב, אני בוכה, אני נזכר, אני חי את זה מאוד".

הכתיבה שלו, הוא מספר, משולבת גם במשחק. "אני מרגיש שאני חלק מהדמות. כשכתבתי למשל את סצנת הפציעה של אליהו בית־צורי הייתי מפוחד, יצא ממני בכי גדול, הרגשתי את הכדור פוגע בי. גם אליהו חכים וכל הדמויות חיו בתוכי".

שטרן החל לחפש אחר מאייר לספר שלו. בעזרת חברים הוא גייס סכום של 10,000 שקלים, ופנה למאייר ג'קי ירחי, שכבר אייר כמה ספרי קומיקס היסטוריים. "התברר לי שאני צריך עוד 80 אלף שקל, ואחר כך עוד 40 אלף על ההוצאה. הבנתי שהמצב קשה, אבל אמרתי לעצמי: אתה כותב עכשיו על שני עולי הגרדום, ואתה ממצמץ? שאלתי את ג'קי מה עושים, והוא אמר שפשוט נתחיל עם מה שיש".

מה היו הדגשים שנתת לו?

"שירגישו את הדמויות. יש המון הבעות פנים, המון זוויות. בספר את יכולה לראות גם כמה התאמצנו לאפיין את מצרים בשנת 1944. דאגנו שהמכוניות והבגדים ייראו אותנטיים, גם זה חלק מהתחקיר".

את יתרת המימון הוא השיג לבסוף באמצעות צירוף שותף למיזם – בית ספר שדה כפר־עציון. "ראיתי את ירון רוזנטל, מנהל בית הספר, מתהלך שם ביישוב. אמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו על הספר שלי, קבענו פגישה, ובסופה הוא אמר לי: אני איתך".

בכתיבת העלילה, הוא שב ואומר, הקו המנחה שלו היה "מהפרט אל הכלל – אני לוקח דמות ומנציח אותה למען אחרים. אני רוצה שבני הנוער יתחברו לדמויות, יראו איזה מאבק היה פה ויבינו מה הארץ הזו שווה. רק כשאנחנו מרגישים את הדבר, אנחנו מתחברים אליו. זאת הייתה המטרה שלי, לא רק סיפור ההתנקשות בלורד מוין – שנשמע כמו מעשה רצח לכל דבר. אני מספר איזה מצב נוראי היה פה: היהודים מושמדים בשואה, לאף אחד זה לא מזיז, ושני האנשים האלה קמים ומקריבים את חייהם כדי שאת ואני נשב בארץ הזאת".

לא רק דמויותיהם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי זוכות לעדנה: גם יפה תבואה, שישבה יותר משנתיים בכלא בית־לחם בעקבות הפרשה, מקבלת בספר את הכבוד הראוי לה. "כשהתחלתי לחקור גיליתי את הדמות של יפה, שנפטרה שנה לפני כן. דובר עליה מעט מאוד לאורך השנים. היא לא השאירה אחריה משפחה, והספר הזה הוא גם ההנצחה שלה".

יש לך תוכניות לכתוב ספרים נוספים באותו סגנון?

"החלום שלי הוא לכתוב על כל עולי הגרדום, אבל לא על כולם יש הרבה חומר", אומר שטרן. לדבריו הוא כבר נפגש עם מנהל מוזיאון אסירי המחתרות, והלה שמח לשמוע על תוכניתו.

גם את גיבורי שבעה באוקטובר רוצה שטרן להנציח באמצעות קומיקס. "כתבתי עלילה על אלחנן קלמנזון ז"ל ו'צוות אלחנן' שחילץ תושבים בקיבוץ בארי, אבל לא התקדמתי הלאה, כי לא הייתי בטוח שיש בשלות מצד המשפחה. פניתי לרב מנחם קלמנזון, שיצא עם אחיו להילחם במחבלים, ומההתכתבות איתו נשמע שהוא מתרגש מהמיזם. גם כאן, חלק מהתחקיר שלי יעסוק בשאלה – מה גרם לאלחנן להיות אלחנן? מה הפך אותו לאדם שקם ונוסע למשימת חילוץ? בשאלה הזאת נמצא המסר שהייתי רוצה להעביר. בניגוד לקומיקס של גיבורי־על, פה אתה רואה את הפשטות של הגיבור. סופרמן הוא פנטזיה, רק הוא הגיבור בסיפור שלו, ואילו בסיפורים האלה כולנו יכולים להיות גיבורים. צריך רק להאמין בזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il