264 אלף עוקבים יש לחשבון האינסטגרם של רלַא עאזר, זמרת תושבת נצרת. בשבעה באוקטובר, עם היוודע דבר הטבח ביישובי הדרום, מסרה עאזר לקהל העצום הזה את דעתה על האירועים: "אללה אכבר", כתבה והוסיפה סמיילי. היא גם שיתפה סרטון המתעד את פריצת הגדר בידי מחבלי הנוח'בה, וכתבה "זו פלסטין". בפוסט נוסף הכריזה עאזר: "לראשונה לא אנחנו פוחדים, לראשונה הפלסטיני מפציץ, לראשונה הפלסטיני מסתער, לראשונה קורה מה שאנחנו לא חלמנו עליו… היום זו שורה חדשה בהיסטוריה, כאן פלסטין, כאן עזה. שאללה ישמור על עזה וצעיריה".
עאזר בהחלט לא הייתה לבד. בשבת ההיא ובימים שאחריה עלו לרשתות החברתיות מאות פוסטים של ערבים־ישראלים שהביעו שמחה לנוכח המראות המזעזעים מיישובי העוטף. הם לא ניסו להסתיר את דעותיהם, ובכל זאת רוב הישראלים לא היו נחשפים לתכנים הללו, מסיבה פשוטה: הציטוטים לא נכתבו בדיוק כפי שהם מובאים לעיל, אלא בערבית, מה שהופך אותם ל"שקופים" עבור האוכלוסייה היהודית. ככאלה, הפוסטים היו יכולים להמשיך להתנוסס באין מפריע בחלל הרשתות החברתיות, ולא לזכות לתגובה.
למורן טל היה חשוב להביא את הדברים החמורים לידיעת הקהל הישראלי. מי שעקב אחרי חשבון הטוויטר שלה (@MoranT555) היה יכול לראות בזמן אמת כיצד המסיתים נחשפים בזה אחר זה. טל, חוקרת עצמאית של העולם הערבי ומרצה בקורסים לערבית, איתרה את הפרסומים, תרגמה אותם לעברית והעלתה לרשת, בליווי הסברים על המשמעויות וההקשרים. היא ציטטה זמרים, שדרי רדיו, ספורטאים בולטים ופעילים חברתיים שהביעו תמיכה בחמאס ובטבח הנורא. בחלק מהמקרים, הצייצנים נעצרו ונחקרו בחשד להסתה. "מאז שבעה באוקטובר הרבה ישראלים אומרים לי: 'אני רוצה ללמוד ערבית'", מספרת טל. "הם לא רוצים להיות מומחים בתחום, אבל אם מישהו ברכבת מדבר עליהם, או אם אדם שנמצא לידם בסופר מסית נגד ישראל – הם רוצים שתהיה להם יכולת להבין מה הוא אומר".
"הערבית בלתי נפרדת ממי שאני. אני לא מגדירה אותה כשפת השכנים אלא רואה בה חלק בלתי נפרד מהתרבות ומההיסטוריה של יהודי ארצות ערב. לערבים בישראל או במדינות השכנות אין מונופול על הערבית"
ואת עוזרת להם? מלמדת אותם לפחות כמה מילות מפתח?
"זהו, שזה לא כל כך פשוט. ערבי מכפר מסוים וערבי מהכפר השכן מדברים ערבית שונה, וכדי להבין את שניהם צריך לעבור כברת דרך בלימוד השפה. ככלל, שפה לא מסתכמת במילה או משפט שלמדת לתרגם. הרבה אנשים שולחים לי פוסטים שראו ברשתות, ורוצים לדעת מה כתוב שם. אני מסבירה להם שלא מספיק להבין את המילים; צריך גם להבין אם זה פסוק מהקוראן, אם זה פתגם ידוע, מה הפרשנויות שלו, מתי משתמשים בו, מה ההקשר. קשה לי לקחת מילה פה או מילה שם ולקבוע אם זאת הסתה או לא. בערבית יש פתגם שאומר 'אללע'ה באב אלחצ'ארה' – השפה היא שער לתרבות. אי אפשר להפריד ביניהן.
"מאז שבעה באוקטובר אני שומעת מכל כיוון ש'חובה ללמוד ערבית', 'הכשל התחיל מכך שלא הבינו את שפת האויב'. אני לא בטוחה שהבעיה הייתה אי ידיעת ערבית; הייתה שם אי הבנה של התרבות, של העומק, הרוח ומה שמעבר למילים. היה זלזול במשמעות".
חשיפת הסתה ערבית ברשת, מדגישה טל, אינה בגדר שליחות חיים בעבורה. "אני לא רודפת אחרי ערבים. אני רוצה לפרסם את הדברים שלהם, ואם יש להם בעיה עם זה, שיבואו בטענות רק אל עצמם. אבל יש עוד הרבה דברים שאני עושה באמצעות ידיעת השפה הערבית.
"יצרתי קשרי חברות ברשתות עם ערבים בארצות ערב בכלל ובמדינות המפרץ בפרט, וגם עם כאלה שהיגרו מסוריה, ממצרים ומעיראק למדינות כמו אוסטרליה, קנדה, ארה"ב ומדינות אירופה. אני רוצה לחשוף עמדות מעניינות בעולם הערבי, ולפעול לקירוב לבבות עם מי שאין לו כוונות רעות כלפיי וכלפי מדינת ישראל. וזה מצליח לי".
מדד הלייקים
הרומן של מורן עם הערבית "ממש לא התחיל מפעילות פוליטית", כפי שהיא שבה ומבהירה. בנעוריה בירושלים היא נחשפה לשפה הזאת, שמוגדרת בפיה "יפהפייה וגאונית", והתאהבה מיד. "אחד הדברים העיקריים שמשכו אותי היה המוזיקה הערבית. נחשפתי לערוץ רותאנא, מעין אם־טי־וי ערבי, ואהבתי מאוד את השירים גם כשבקושי הבנתי את המילים שלהם. משם המשכתי לתוכניות ריאליטי שקשורות למוזיקה ערבית, ולסדרות ותוכניות בשפה הזו בכלל".
היא למדה ערבית בתיכון ולאחר מכן גם באקדמיה – תואר ראשון בשפה וספרות ערבית ומזרח תיכון, ותעודת הוראה של המקצוע. בנוסף למדה ריקוד במכללת וינגייט, וכבר 15 שנה היא עוסקת באמנות המחול המזרחי, המבוסס על שירים בערבית. את שעות הפנאי שלה מעבירה טל בצפייה בסדרות ובהאזנה לרדיו, בערבית כמובן. "זה חלק בלתי נפרד ממי שאני", היא אומרת. "אני לא מגדירה את הערבית כשפת השכנים. אני רואה בה חלק בלתי נפרד מהתרבות ומההיסטוריה של יהודי ארצות ערב. לערבים שחיים בישראל או במדינות השכנות אין מונופול על השפה הערבית, כפי שאנגלית אינה שייכת רק לאנגלים".
החיבור של האהבה זאת להיבטים פוליטיים־ביטחוניים נוצר בעקבות הפעילות של טל ברשתות החברתיות. "בשנת 2019 נקלעתי לוויכוח בטוויטר עם צייצן שהציג את עצמו בתור 'ערבי־ישראלי־פלסטיני'. אמרתי לו שזאת הגדרה ייחודית, כי ממה שאני מכירה, ערבים בישראל לרוב רואים בעצמם פלסטינים ולא ישראלים. התחלתי להעלות הרבה קטעי כתבות, פוסטים, סרטונים ומאמרים כדי להוכיח את טענתי".
השרשור הארוך כלל בעיקר ציטוטים מתורגמים מפעילי רשת ערבים שהביעו עמדות קיצוניות נגד יהודים ונגד מדינת ישראל. "הם לא רואים בעצמם ישראלים אלא פלג בדלני שאינו חלק מהמדינה, ומבחינתם האזרחות הישראלית נכפתה עליהם. אמרו לי שאני גזענית, אבל כל מה שעשיתי היה לשקף את המציאות. לא פירשתי ולא טענתי דבר, רק הבאתי דברים בשם אומרם".
פעילותה ברשת משכה עניין רב בימי פרעות שומר החומות, כשאלפי אזרחים ערבים חוללו מהומות ברמלה, בלוד, בעכו, בחיפה, בירושלים ובכבישי הצפון והדרום, מתוך הזדהות עם הפלסטינים בעזה. "דרך הפרסומים המתורגמים שהעליתי, אנשים הבינו לעומק איך חלק מערביי ישראל רואים את עצמם ביחס למדינה. לדעתי חשוב להביא את הדברים האלה למודעות הציבור. לא מעט יהודים ישראלים חולקים מקום עבודה או ספסל לימודים עם חבר או שכן ערבי, והם מסרבים להאמין שמי שנמצא לידם במשך רוב שעות היום לא רואה בעצמו ישראלי, ואולי אפילו יש לו שאיפות שמתנגשות קצת עם הקיום של מדינת ישראל. אז הם אומרים לעצמם שרק מיעוט קיצוני אוחז בדעות כאלה".
ובעינייך זה לא מיעוט קיצוני?
"לא. המדד שלי הוא מה שקורה ברשתות, ושם מי שמוביל את הקו הבדלני והניתוק ממדינת ישראל הם אמנים, ידוענים, אנשי תקשורת בכירים ומשפיענים שיש להם מאות אלפי עוקבים. כשמישהו מעלה אמירה שנחשבת בעינינו לעוינת ומנוכרת, הוא זוכה לאלפי שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות. הם משתפים זה את הסטוריז של זה, וזאת ממש לא תופעה מינורית.
"זה די שובר את הנרטיב של יוסף חדאד, פעיל הרשת הערבי שמקדם שילוב של אזרחי המדינה הערבים בצה"ל ובחברה הישראלית בכלל, כחלק בלתי נפרד ממנה. הוא טוען שהבדלנים הם הקיצונים בציבור הערבי – אבל אפשר לראות ברשתות שהם אלה שנהנים מתגובות תומכות. חדאד עצמו מקבל בעיקר הודעות נאצה ואיומים על חייו. אם הבדלנים לא היו הרוב המכריע, לציבור הערבי הייתה היום הנהגה אחרת, והגינוי מצידה לטרור היה הרבה יותר מהדהד".
ירקות, צבעים ופיגועים
את אהבתה לשפה ולתרבות הערבית הנחילה טל גם לתלמידים במערכת החינוך, אבל כיום, במבט לאחור, היא סבורה שהמקצוע נלמד בבתי הספר באופן שגוי לחלוטין. "לימדתי במגמות ערבית בבתי ספר גדולים, וגם הקמתי מגמה כזאת באחד מבתי הספר. זה מקצוע מאתגר מאוד, ותמיד שאפתי להביא אותו לאקסטרים. למשל, יזמתי מפגשים של התלמידים עם אנשים שעוסקים בשפה הערבית, כמו דובר צה"ל ודובר ראש הממשלה בערבית, או אמני מוזיקה ערבית. הבאתי לכיתה סרטונים שצפיתי בהם יום קודם, וניסיתי לעניין את התלמידים בכתבות שעוסקות בעולם הערבי ולחבר אותם למתרחש סביבם. לא לימדתי מתוך ספר לימוד, תמיד בניתי את החומרים בעצמי.
"בתקופת הקורונה, כשהייתי צריכה ללמד בזום, התחלתי להישבר. ללמד ערבית – זאת מחויבות. זה מקצוע שמצריך תרגול בלתי פוסק, השקעה, התמדה, משמעת עצמית גבוהה. אי אפשר להשאיר את המורה בזום, ללכת לישון במיטה ולקוות להשלים את החומר אחר כך; ואם העתקת במבחן מקוון, לא תצליח להסתדר במבחן הבא, כשתחזור לכיתה. צריך רמה גבוהה מאוד".
גם בימי שגרה, היא אומרת, תוכנית הלימודים בערבית לא באמת מאפשרת לתלמידים לרכוש את השפה. "בתי ספר שמלמדים ערבית בחטיבת הביניים מתעכבים הרבה מאוד על קריאה וכתיבה. היום, כשאני מלמדת מבוגרים, אני עוסקת פחות בכתיבה ויותר בזיהוי מילים כתובות וביכולת הפענוח שלהן. תוכנית הלימודים של משרד החינוך מעמיסה על המורים ועל התלמידים ברמה לא הגיונית. ומתמקדת בכללי השפה ולא בהבנת השפה עצמה. במקום שהכללים יהיו אמצעי להבנת הטקסט והדובר, לימוד הכללים הופך למטרה. נותנים לך משפט ומבקשים ממך לנתח אותו תחבירית, וכך הלימוד מַלְאֶה. תלמידים לא יודעים את כללי הלשון בעברית, למה הם צריכים לדעת אותם בערבית? אלה דברים שתסכלו מאוד את התלמידים ואותי.
"לא מעט יהודים מסרבים להאמין שלחבר לעבודה או ללימודים יש שאיפות שמתנגשות עם הקיום של מדינת ישראל. הם אומרים לעצמם שרק מיעוט קיצוני אוחז בדעות כאלה"
"הדרישות בבחינת הבגרות הן מטורפות. יש שם חלק של הבעה בכתב: לומדים לאורך השנה יצירה ספרותית – איזה סיפור, מאמר או שיר – והתלמיד נבחן עליה. זה גזל לי שעתיים בשבוע. לעומת זאת, בלימודי התואר בשפה וספרות ערבית איש לא לימד אותי לעשות דבר כזה. הבעה בכתב היא הרמה הכי גבוהה של הבנת שפה, וזאת דרישה לא ריאלית בעיניי. הפיקוח במשרד החינוך לא מבין את הדור. הם הורידו את הרף, אבל זה עדיין מקצוע קשה במיוחד. צריך להקל את המקצוע ולחבר את השפה לדור הנוכחי. הייתי משנה את הבגרות כך שהיא תתמקד בהבנה של טקסט כתוב ושל שמע".
יש שטוענים שצריך ללמד ערבית כבר מכיתה א'. אולי תוכנית לימודים כזאת תשריש את השפה יותר בקרב הישראלים?
"שמעתי את האמירות האלה, ש'במיוחד אחרי שבעה באוקטובר חשוב ללמד ערבית מגיל צעיר'. זה פופוליזם, זריקה של סיסמאות. אנשים שאומרים את זה לא מכירים את המערכת, את ההנהלה ואת התלמידים. הם לא מבינים כמה קשה ללמד כשיש אנטגוניזם קבוצתי כלפי המקצוע. גם כשיש תוכניות ללימוד ערבית בבתי הספר היסודיים, הן מסתכמות בשירים על אותיות, צבעים וירקות, כך שלא מובן לי מה הקשר בין התכנים הללו ובין שבעה באוקטובר. מעבר לכך, לא משנה לאיזו רמה תכוון ואיזו שכבת גיל תנסה ללמד – אתה תגלה מצוקה אדירה של כוח אדם, מחסור חריף במורים לערבית".
לדברי טל, מערכת החינוך מנסה אומנם לתקן את הבעיות בהוראת המקצוע, אך רק מוסיפה טלאי על טלאי. "במגמות ערבית בתיכון הכניסו יחידה של 'ערבית מדוברת', אבל זה נעשה בצורה רשלנית. הכריחו את המורים לעבור השתלמות בהוראת ערבית מדוברת, כשרוב המורים בעצמם לא יודעים ערבית מדוברת. קיימו שבוע מרוכז והערימו ציפיות בלתי הגיוניות על עובדי הוראה שאין להם מיומנות מתאימה. אנשים שם אמרו – איך אני אראה לתלמידים סרטון ואלמד להבין אותו, אם אני כמורה לא מבין את רובו?
"הוסיפו את יחידת הערבית המדוברת כדי לצאת ידי חובה, בגלל 'עליהום' תקשורתי נגד לימוד הערבית הספרותית. הבעיה היא שלא הורידו דבר כמעט מהחומר הקיים, ולא בנו תוכנית שיטתית, מוסדרת וברורה ללימוד ערבית מדוברת, מהקל אל הכבד. זרקו למורים כל מיני טקסטים תלושים, והכול נעשה בלי הרבה חשיבה.
"אני רוצה שכמה שיותר אנשים ילמדו ערבית, אבל בגיל תיכון – שרק מי שמעוניין בכך ילמד ערבית, ושזה לא יהיה מקצוע חובה. אי אפשר לכפות את לימוד הערבית על התלמידים. אני יודעת היטב מה קורה כשמלמדים אותם מקצוע שהם לא רוצים בו. זה מוציא דברים לא טובים מהתלמיד, מהמורה, מההנהלה ומההורים".
"אדם נולד בבית דובר ערבית, הוא מכיר מילדות את השפה בדיאלקט מסוים, אבל כשהוא גדל ורוצה לקרוא ספר, להבין מה אומרים בטלוויזיה או מה כתוב בקוראן – הוא צריך ללמוד שפה אחרת, ערבית ספרותית"
ממשרד החינוך נמסר: "תוכנית הלימודים בהוראת הערבית מתעדכנת ועוברת שינויים והתאמות לפי תוכנית ה־CEFR, מסגרת סטנדרטים אירופית ללימוד שפה נוספת. לפי התוכנית הזו נלמדות כל מיומנויות השפה: קריאה, כתיבה, האזנה ודיבור. בהתאם לכך עודכן מסמך התכנים הנלמדים והופחתו המשקל והנושאים הדקדוקיים.
"הערבית המדוברת נלמדת ומתורגלת בכל שכבות הגיל, ובשנים האחרונות פותחה תוכנית להוראת הערבית המדוברת בחטיבה העליונה, ובה תלמידים נבחנים בבחינת בגרות בהיקף יחידת לימוד אחת. בשנה שעברה התקיים ניסוי בבחינה, והשנה כל התלמידים הלומדים ערבית בהיקף של חמש יחידות לימוד בבתי הספר העבריים ייבחנו גם בערבית מדוברת. יודגש כי מדי שנה, מספר התלמידים הנבחנים בחמש יחידות עולה. כמו כן, המורים משתלמים מדי שנה, ובעקבות הביקוש אף נפתח השנה קורס בהוראת ערבית מדוברת".
אני לא טקסט פוליטי
את המבוגרים מורן טל דווקא אוהבת ללמד. לדבריה, הביקוש למגמות ערבית בתיכון הולך ופוחת, אך בקרב הדור המבוגר לימודי השפה נעשים פופולריים יותר ויותר. "זה חשוב, כי כשאתה יודע את השפה אתה לא זקוק למתווכים חיצוניים. אתה לא צריך לשאול אף אחד 'מה כתוב פה' או 'למה היא התכוונה', אלא מבין בכוחות עצמך.
"בשביל זה צריך להכיר גם מושגי עומק תרבותיים ולדעת לפרק את השפה לגורמיה. לאחרונה הבאתי לתלמידים מבוגרים טקסט על 'בית משפחת אברהם' באמירויות – מתחם שיש בו כנסייה, בית כנסת ומסגד. דרך הטקסט הזה למדנו היסטוריה וארכיטקטורה, ויצאנו ממנו לתכנים נוספים. הכללים של השפה שירתו אותנו בהבנת הטקסט, וזה היה מעשיר ומעניין הרבה יותר".
חלק מהביקוש ללימודי הערבית, היא אומרת, נובע מההסלמה במצב הביטחוני. "יש לנו אויבים דוברי ערבית. המחבלים שעשו את הפיגועים הגדולים, את מתקפת שבעה באוקטובר, מי שיוזם את המלחמות נגדנו – אלה ערבים. לכן זאת לא בושה לומר את האמת: יש צורך ביטחוני ללמוד ערבית. בבתי הספר מצניעים את הצורך הזה, אם כי ברור שרבים מהתלמידים שמעוניינים ללמוד את השפה מגיעים מהסיבה הזאת".
כדי "לדעת ערבית" מספיק להכיר את השפה המדוברת?
"זה לא עובד ככה. אדם נולד בבית דובר ערבית, הוא מכיר מילדות את השפה בדיאלקט מסוים, אבל כשהוא גדל ורוצה לקרוא ספר, להבין מה אומרים בטלוויזיה או מה כתוב בקוראן – הוא צריך ללמוד שפה אחרת. היא דומה למה שמדברים בבית, אבל יש הרבה הבדלי תחביר, ויש אוצר מילים ומונחים שהוא לא מכיר. חלק מהחוקרים רואים בערבית המדוברת ובערבית הספרותית שתי שפות, ואחרים טוענים שזאת שפה אחת בעלת מנעד רחב מאוד.
"כשאנשים אומרים לי 'אני לא צריך את הערבית הספרותית', אני אומרת להם שההפך הוא הנכון – ממנה צריך להתחיל. כל מי שערבית היא שפת אמו עושה שימוש יומיומי בספרותית. כשהוא נדרש למלא טפסים, קורא הודעות של משרדי ממשלה וכדומה, זאת השפה. הערבית הספרותית היא שפת התקשורת, שפת הנאומים, שפת הקוראן. היא הבסיס והמפתח להבנת כל הדיאלקטים הערביים.
"אחרי שלומדים את הכתיבה והקריאה בערבית ספרותית, אפשר ללמוד להג מדובר מסוים. הלהג הרווח שמלמדים פה בארץ הוא הירושלמי, זאת השפה הערבית שמדברים בערים הגדולות באזור הלבנט – ארץ ישראל, לבנון, סוריה וירדן, עם הבדלים קלים ביניהן. זה שונה מהלהג של הכפרים, של היישובים הבדואיים או של הערים הדרוזיות, אבל כשלומדים את הערבית הספרותית, אפשר להסתדר בין כל אלה".
היא מדגימה את השווה והשונה: "המילה הערבית 'קַלְבּ', שפירושה 'לב', נהגית בירושלים ובערים – 'אַלְבּ'. באזור המשולש אומרים 'כַלְבּ', אצל הדרוזים היא נשמרת 'קַלְבּ', ואצל הבדואים 'גַלְבּ'. כולם יכתבו את המילה באותה צורה, אבל כל אחד יבטא אותה אחרת. כשלא לומדים ערבית ספרותית, זה מסובך מאוד להבנה".
גם הכתיבה סבוכה הרבה יותר ממקבילתה העברית. "בערבית יש 28 אותיות, שלרובן יש כמה וכמה צורות כתיבה, מה שמגדיל את מספר האותיות הכתובות ליותר ממאה. אבל כשאדם יודע לקרוא ולכתוב בערבית, הוא מסוגל לתקשר עם ערבים לא רק בדיבור, ומצד שני הוא מרוויח את הלהגים המדוברים כי גם הם נכתבים באותן אותיות".
כשאת מלמדת ערבית, את מכניסה גם טקסטים פוליטיים?
"כל תלמיד שלי, נער או מבוגר, יגיד לך שאני אוהבת ללמד על זמרים, שירים וסדרות טלוויזיה, ולא נוגעת בפוליטיקה. מעולם לא הכנסתי פוליטיקה לשיעורים, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מלמדת רק שירים. השפה מאפשרת להכיר את העולם הערבי ואת התרבות הערבית על הצדדים היפים שלה – אמנות, מוזיקה, כתב יד יפהפה, עיצורים ייחודיים, התמצאות במרחב – וגם על הצדדים הפחות יפים שלה. וכן, יש כאלה, זאת המציאות.
"מי שמדגיש את חשיבות לימוד הערבית מאז שבעה באוקטובר, זה בעצם המסר שלו. כמו שאומר משפט ידוע בערבית, שיש המייחסים אותו לנביא מוחמד: מי שיודע שפה של עם, מבטיח את עצמו מפני הרוע שלו, ומכיר את הטוב שבו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
