נציגה של אחד מקיבוצי עוטף עזה המפונים התקשרה לפני כמה שבועות לאחיה שרביט, מייסד בית הספר המקוון ללימודי ערבית "מָדְרָסֵת אֵלְיָהוּד". היא אמרה לו שילדי הקיבוץ נשאלו מה הם רוצים ללמוד בבית הספר הזמני שהוקם להם במלון, ו־90 אחוזים אמרו שהם רוצים ללמוד ערבית, אז היא פנתה אליו כי קיבלה המלצות על הלימודים אצלו. "זה דבר מדהים", אומר שרביט. "הם רוצים להבין למה הרוע הצרוף נכנס אליהם הביתה". גם שרביט, בילדותו בקריית־ארבע בשנות התשעים על רקע האינתיפאדה והפיגועים הרצחניים בכל רחבי הארץ, גדל בחוויה דומה. "לא הבנתי מה הם רוצים מאיתנו, מה עשינו להם ועל מה זה יושב", הוא נזכר.
היום הוא יודע. "עד 7 באוקטובר אמרו שחמאס מורתע, וטענו שהוא רוצה רווחה כלכלית לתושבי הרצועה", הוא מזכיר. "במערב החילוני לא מצליחים להבין שיש באסלאם אידיאולוגיה דתית שהיא עליונה על הכול, והיא זאת שמנהלת את החיים של המוסלמים. מבחינת המוסלמים גם הימני וגם השמאלני, גם החרדי וגם החילוני, הם יָהוּד. זאת הזהות שלנו, ולא משנה איך אנחנו נראים, למי אנחנו מצביעים, או איפה אנחנו חוגגים בשמחת תורה, בבית הכנסת או בפסטיבל טבע. וזה הסיפור של 7 באוקטובר. מבחינתם כולנו מתנחלים. הם נכנסו לבארי וצילמו סרטון שבו הם אומרים 'אנחנו באדמותינו הכבושות בהתנחלות בארי'. כשאנחנו רבים בינינו על 1967, מבחינתם זה לא מעניין, כי כל הארץ היא התנחלות.
"התפיסה הזאת נשענת על משהו קדום הרבה יותר. מבחינתם יהודי לא יכול לשלוט על מוסלמי בארץ מוסלמית. זאת אומרת, פלסטין, מִן אֵ־נָהֵר לָלְבָּחֵר, מהנהר ועד הים, נכבשה כבר בידי האסלאם ולכן נחשבת לאדמת וָקְף. העולם מתחלק לשניים: דָאר אֵלְאִסְלָאם ודָאר אֵלְחָרְבּ. אז בואו נפסיק להתווכח בינינו, ונקשיב למה שהם אומרים".
"אמרתי למחבל שלא ישקר לי, והוא ענה שהוא מוסלמי ואסור לו לשקר. אמרתי לו שיחסוך ממני את הדיבורים האלה. אני יודע שמותר לו לשקר לאויבים, אז בוא נתחיל מזה שיכבד אותי ולא יחרטט"
בטח יש מוסלמים שמבינים שהם לא יכבשו את ארצות הברית, נניח.
"זאת גישה מערבית, לומר 'בטח'", הוא נוזף בי. "צריך להיות צנוע ולהבין שאנחנו לא יודעים הכול. באסלאם דברים באים בשלבים ודורשים זמן וסבלנות. אין באסלאם מושג של שלום, אבל יש הֻדְנָא. אסור להסתכל על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכאן ובעכשיו, אלא לחזור 1,400 שנה אחורה, להיווסדות של דת האסלאם, ולהבין מי היה מֻחָמָד, שנחשב באסלאם למָעָס'וּם. מוסלמים לא לומדים רק מהקוראן, אלא גם מהחָדִית', מהסֻנָה. למעשה כל מילה או מחשבה של מוחמד מחייבות את המוסלמי".
זכרון חודיבייה
צריך להקשיב לא רק למה שהערבים המוסלמים אומרים, אלא גם לשתיקות. אחד מידידיו של שרביט עד 7 באוקטובר היה שייח' אשרף אלג'עברי, ערבי מוסלמי חברוני שמחזיק בדעות יוצאות דופן בעירו. "היו לנו שיחות מרתקות. הייתי מגיע אליו פעם בכמה חודשים, והיינו מעשנים נרגילה ומדברים על הכול", הוא מספר. "אשרף הוא אדם עם קול אחר ושונה. הוא יוצא נגד הרשות הפלסטינית, נגד השחיתות, ותומך בריבונות ישראלית. הוא מבקש להתמקד ב־80 אחוזים שאנחנו כן מסכימים עליהם. הוא מארח בביתו משלחות של יהודים, גם פוליטיקאים בכירים. בחגים הוא שולח לי ברכת חג שמח. גם ביום העצמאות. הוא אפילו הביא לי קוראן במתנה, ואני הבאתי לו תנ"ך". אבל מאז טבח שמחת תורה נותק הקשר ביניהם. "אני כועס עליו שהוא לא אומר משהו, שהוא לא יוצא נגד זה. זה כואב לי", אומר שרביט. "אפילו האיש הזה, שנלחם ברשות הפלסטינית ותומך בריבונות יהודית, לא מדבר ולא פוצה פה".
שרביט עצמו, בוגר יחידת דובדבן, היה ב־7 באוקטובר בביתו באביגיל. בבוקר הוא התקשר לחברו הטוב מתן מליחי, תושב עין־השלושה. "אני לא יכול לדבר, יש לי מחבלים מחוץ לבית", הוא ענה לו וניתק מיד. השניים התכתבו בהודעות: מתן סיפר שהספיק לחסל באקדחו מחבל אחד שחדר לביתו, וכעת נותרו לו תשעה כדורים במחסנית. אשתו וילדיו היו נעולים בממ"ד, והוא המתין במשך שעות לצבא, מכוון את האקדח לפתח הבית. "בהתחלה עוד ניסיתי לדווח כדי שישלחו אליו כוחות, אבל אז הבנתי שהבלגן מטורף, ופשוט לקחתי נשק ויחד עם עוד חבר מדובדבן, אשריאל אדרעי, ירדתי דרומה", מספר שרביט. בדרך הם עקפו מחסומים ואספו צוות לוחמי יחידת מתיל"ן של מג"ב. בכניסה לעין־השלושה הם הבינו שהקיבוץ מלא בעשרות מחבלים: "ראינו את הרבש"ץ מת בכניסה, אז החלטנו לחכות שיצטרף אלינו כוח יותר גדול וייכנס איתנו. כשהלוחמים הגיעו, המחבלים פשוט ברחו".
מאז הוא היה במילואים במשך ארבעה חודשים, ובהמשך השנה מחכה לו שירות נוסף. הפעילות בתוך שטח הרצועה נתנה לו הצצה לחיי היומיום של האוכלוסייה המוסלמית שם. "הסתובבנו בבתים, פתחנו ספרים, וראינו שהנוכחות האסלאמית ברחוב היא מטורפת. האסלאם נמצא בכל מקום. זה לא הפתיע אותי, אבל אנחנו לא מבינים שהעזתים הם חמאס. כולם מוסלמים, כולם רוצים להתנגד למדינה היהודית שכובשת את האדמות שלהם. מצאנו את מפת פלסטין, כמובן בלי שום גבול שמסומן בה".
באחד מימי המלחמה הזדמן לו לדבר עם מחבל חמאס שנשבה בידי צה"ל. "אמרתי לו שלא ישקר לי, והוא ענה שהוא מוסלמי ואסור לו לשקר", נזכר שרביט. "אמרתי לו שיחסוך ממני את הדיבורים האלה. אני מכיר את המשפט בערבית אֵלְכִּזֵבּ עָאלְאָעְדָאא חָלָאל, ויודע שמותר לו לשקר לאויבים, אז בוא נתחיל מזה שיכבד אותי ולא יחרטט. כל דבר שנאמר לך – אתה צריך לשים אותו בסימן שאלה. וזה עצוב. אולי בינם לבין עצמם מילה זאת מילה, בגלל התרבות הערבית שקדמה לאסלאם. אתה נותן לי כִּלְמֵת שָרָפ, כִּלְמֵת זָלָמֵה, אבל על האויבים ולמען קידום מטרות האסלאם זה משהו אחר.
"בחקירות של מחבלי נוח'בה, כששואלים אותם אם זאת דרך האסלאם, לאנוס ולרצוח, הם עונים: 'לא, מה פתאום'. זה שקר. החברה המערבית בולעת את מה שהם אומרים, ואף אחד לא מטיח בהם בחזרה את מה שעשה מוחמד ליהודים בח'יבר".
"המוסלמי הוא 90 אחוז אדם רגיל ו־10 אחוזים מוסלמי. אני יכול להיות חבר שלו ולעבוד איתו, אבל ברגע ש'יקפצו' לו 10 האחוזים האלה, הוא יתהפך עליי. הזהות המוסלמית היא הקובעת, ורואים את זה לאורך כל ההיסטוריה"
הסיפור ההיסטורי קצר, איוֹם ורלוונטי מאוד. "בכל הפגנה נגד ישראל תשמע את הקריאות 'חָ'יְבָּר חָ'יְבָּר יָא יָהוּד, גָ'יְשָ מֻחָמָד סָוְפָ יָעוּד'", מצטט שרביט. "ח'יבר היה נווה מדבר של יהודים, משגשג ומצליח מאוד. מוחמד וצבאו כבשו אותו, ובסוף ערפו את ראשי הגברים היהודים, אנסו את הנשים ושעבדו אותן ואת הילדים. למה דאעש וחמאס כורתים ראשים, ולא סתם יורים בקורבנות שלהם? כי הם רוצים ללכת לפי מה שמוחמד עשה בח'יבר".
לפני כיבוש ח'יבר חתם מוחמד על הסכם חוּדָיְבִּיֵה, הסכם הֻדְנָא משפיל עם שבט כופרים ששמו קֻרָיְש. ההסכם היה אמור להיות תקף במשך עשור, אבל מוחמד הפר אותו אחרי שלוש שנים בלבד, כשהיה בעמדה חזקה יותר. "מזה המוסלמים לומדים שאפשר לשקר כדי לקדם את מטרות האסלאם. מוסלמי מבין שאם הנביא עשה את זה, אז גם המאמין חייב לעשות זאת, וכשהוא יהיה חזק חובה עליו להפר את ההסכמים שחתם בעצמו".
הגישה הזאת עומדת ביסוד ההשקפה המוסלמית על הסכמי השלום עם ישראל, טוען שרביט. "יש תמונה מהסכמי אוסלו, של יאסר ערפאת, יצחק רבין וביל קלינטון עומדים במרפסת הבית הלבן, לוחצים ידיים זה לזה, וברקע כתוב Peace באנגלית, שלום בעברית וסלאם בערבית. אבל זה התרגום שלנו, הערבים לא מתרגמים את ההסכם הזה כסלאם, אלא כהודנא. אחרי אוסלו הפלסטינים כעסו על ערפאת שהוא חתם הסכם שלום עם מדינה יהודית. אז הוא אמר להם שתי מילים בערבית: תָזָכָּרּוּ חוּדָיְבִּיֵה. המוסלמים הבינו בדיוק למה הוא מתכוון, וגם כל הערביסטים, אבל הם סילפו את מה שהוא אמר: הם הסבירו שהוא מדבר בשפה שתרגיע את העם שלו, שהוא רק מתווך להם את ההסכם. זאת מערביזציה קלאסית, לטמון את הראש בחול ולהגיד שאין סכנה.
"גם כל שאר הסכמי השלום שיש לנו עם ארצות ערב המוסלמיות סביבנו – מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, מרוקו, סודן – מסתמכים על פָתְוָה, הלכה, שמבוססת על הסכם חוּדָיְבִּיֵה. זאת אומרת, על הסכם שנועד להפרה, שלא מתכוונים לכבד אותו בשום צורה. הם חותמים על ההסכם כי הם חלשים יותר, או כי הוא משרת אינטרס אסלאמי גדול יותר כרגע. הם יפרו אותו כשיתחזקו. "המוסלמי הוא 90 אחוז אדם רגיל ו־10 אחוזים מוסלמי. אני יכול להיות חבר שלו ולעבוד איתו, אבל ברגע ש'יקפצו' לו 10 האחוזים האלה, הוא יתהפך עליי. הזהות המוסלמית היא הקובעת, ורואים את זה לאורך כל ההיסטוריה.
"עד תרפ"ט היהודים והערבים היו שכנים, נשים יהודיות הניקו את התינוקות של השכנים הערבים. הייתה חברות מדהימה. ברגע שאמרו לערבים שאל־אקצה בסכנה, הם התחילו את הפרעות, שחטו את הגברים ואנסו את הנשים. בדיוק מה שקרה ב־7 באוקטובר. ההיסטוריה חוזרת. אני לא אומר שאסור לעשות הסכמים, אבל צריך להבין על מה אנחנו חותמים".
הֻדְנָא
הפסקת אש לצורך התחמשות
וָקְף
הקדש
דָאר אֵלְאִסְלָאם
ארץ האסלאם, כל מה שנכבש בידי המוסלמים
דָאר אֵלְחָרְבּ
ארץ המלחמה, שצריך להפוך אותה לדאר אלאסלאם
מָעָס'וּם
חסין מטעויות
אֵלְכִּזֵבּ עָאלְאָעְדָאא חָלָאל
השקר על האויבים כשר
חָדִית'
התורה שבעל פה
סֻנָה
מעשי מוחמד
חָ'יְבָּר חָ'יְבָּר יָא יָהוּד, גָ'יְשָ מֻחָמָד סָוְפָ יָעוּד
– חייבר, חייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב
תָזָכָּרוּ חוּדָיְבִּיֵה
זכרו את חודיבייה
טָוָפָאן אֵלְאָקְסָ'א
מבול אל־אקצה
בָּחֵר וּ־לֻרָ'ה אֵלְעָרָבִּיֵה מֻחִיט
אם כל שפה רחבה כמו ים, אז השפה הערבית רחבה כמו אוקיינוס
אִעְרָפ עָדֻוָכּ
הגרסה המוסלמית ל"דע את האויב"
כִּלְמֵת שָרָפ
מילה של כבוד
כִּלְמֵת זָלָמֵה
מילה של גבר
בסוף כל משפט בערבית
אחיה שרביט, בן 33, נשוי למיטב ואב לשניים. הוא גדל כאמור בקריית־ארבע, למד בישיבה הגבוהה בעלי, שירת ביחידת דובדבן אחרי שנשר מקורס טיס, וגר באביגיל, בדרום הר חברון. בשירותו הצבאי החל ללמוד ערבית ברמה גבוהה, ולפני כן הקשר היחיד שלו לשפה היה דרך סבו, שעלה מתימן ודיבר ערבית על בוריה. "אני זוכר את עצמי עומד לידו בגוש עציון כשהוא קונה ענבים ממוכרת ערבייה, ופשוט מדבר איתה", הוא מספר. "הם בירכו זה את זה וצחקו ביניהם. זה היה עוצמתי בעיניי, כי הבנתי שהוא משתמש בשפה מתוך הזהות שלו, והיא מצידה כיבדה והעריכה אותו. כשראינו בטיולים כתובות בערבית, הוא תמיד היה אומר 'איזו שפה יפה', ואני השבתי לו 'סבא, אני לא יכול לשמוע אותה, היא שפת השטן מבחינתי'. אבל הוא דחף אותי ללמוד ערבית, ואפילו קנה לי שיחון ערבי־עברי במתנה.
"היום אני מאוהב בשפה הערבית: אני אוהב את המשלים ואת הדיוקים והפעלים וההגייה. סבא שלי הוא דמות חשובה מאוד בהקמת מדרסת אליהוד. לימים אפילו כתבתי שיר לזכרו בערבית: ככה זה יצא ממני, זה היה הכי טבעי. הוא הבין את השליחות שלי בעולם. בגללו החלטתי להקים עסק כשיצאתי מהצבא, ולא הלכתי ללימודים אקדמיים. יש לי שליחות בנושא הזה, ואני הולך לממש אותה. אגב, מהצד השני אני אלג'יראי, וסבא רבא שלי דיבר ערבית ואפילו כתב מילון ערבי־עברי. את זה גיליתי אחרי שכתבתי בעצמי מילון לבית הספר שלי. סגירת מעגל".
ובכל זאת, רק בצבא הוא נחשף לתרבות האסלאם, ולדבריו המפגש פקח את עיניו להבין את הסיבות העמוקות למתקפות הערביות־מוסלמיות נגד היהודים. "המציאות התבהרה לי", הוא מספר. "הבנתי שזה לא ערבים נגד יהודים, אלא מוסלמים נגד יהודים, וגם נגד נוצרים או דרוזים. בבית־לחם האוכלוסייה הנוצרית דוללה משמעותית במשך השנים, מ־90 אחוז נוצרים לכ־10 אחוזים. מי שאומר שהמאבק הוא גזעי־אתני מפחד לבחון אותו ממקום זהותי־דתי. בצבא התמקדו בעיקר בשפה הערבית, אבל אני למדתי אותה גם מהזווית של הדת והתרבות, ובכל פעם שלמדתי על האסלאם נתקלתי בקונפליקטים. למשל, עִיד אֵלְאָדְ'חָא מציין את עקדת ישמעאל ולא את עקידת יצחק, כמו ביהדות. בכל מקום באסלאם יש מתח, שלילה של התורה היהודית. מבחינת האסלאם היהודים זייפו את דבר הא־ל, ובכל מקום שיש סתירה בין האסלאם ליהדות כך הם מסבירים אותה".
"אם אתה לומד ערבית כדי להכיר את האחר, אז בלי ידיעת התרבות והדת אתה לא מכיר אותו באמת, ואתה עיוור לחלק ניכר מהמחשבה שמנהלת אותו. כדי להכיר היכרות שלמה ולייצר גם דיאלוג נדרשת זהות"
פחות מחודשיים אחרי שחרורו מהצבא, לפני שמונה שנים, הוא הקים את בית הספר המקוון, שיותר מאלפיים תלמידים כבר למדו בו. "מָדְרָסֵת אֵלְיָהוּד פירושו 'בית הספר של היהודים'", הוא אומר על השם שבחר. "יש היום הרבה בתי ספר לערבית, ושמות רבים מתייחסים לצד התרבותי, הכיפי והמגניב של השפה, ולא לצד הזהותי שלה. החידוש שלי הוא שאני מלמד שפה, תרבות ודת ברמה גבוהה, ונותן לאנשים יכולת להבין את המציאות לעומק, באופן שמאפשר גם להבחין בין אויב לאוהב".
הקשר בין התרבות והדת למציאות חיינו כאן מתבטא בהבחנות לשוניות שישראלים רבים שאינם דוברים ערבית לא מסוגלים להבין. למשל, שרביט מדגים, המילה אסלאם לא קשורה ל"שלום", כמו שאנו נוטים לחשוב. "'אסלאם' פירושו הכנעה אקטיבית, ולא כניעה פסיבית", הוא מסביר. "כלומר, המוסלמי צריך להכניע את עצמו לאללה. מתוקף זה יש לו רשות גם להכניע את כל המעגלים הקרובים לו, כולל אשתו וילדיו, עד שהוא מכניע את כל העולם. זאת בניגוד ליהדות, שבה גם לעמים אחרים יש תפקיד ואין שאיפה לגייר את כולם. הדרוזים הם ערבים, למשל, אבל הם אחים שלנו – מתגייסים לצבא, מקריבים את חייהם למעננו, ולמעשה קשרו את גורלם בגורלנו עוד מימי יתרו".
תרבות האסלאם הזאת אינה קשורה רק לערבים ולערבית, הוא מציין: "האיראנים הם פרסים ולא ערבים, אבל הם מוסלמים שיעים שעובדים עם חיזבאללה, וגם מחמשים את חמאס שהם בכלל סונים. גם הטורקים אינם ערבים, אבל הם מוסלמים עם תפיסת עולם של האחים המוסלמים. אבל כשאתה לא יודע לקרוא את שפת האסלאם אתה עיוור למציאות, ולא יודע לתת לה פתרונות. הבעיה שלנו היא שאנחנו מחילים תפיסות עולם מערביות וחילוניות על חברה מזרחית ודתית, והמערב המום בכל פעם מחדש".
כחלק מהכרת התרבות הערבית, שרביט גם נוגע בתחומים אחרים הקשורים אליה, ולא רק בשפה. יומיים בשבוע הוא לומד לפרוט בקָאנוּן, כלי מיתר מזרחי, בתוכנית "מוזיקה מהמזרח" של כולנא ירוחם – בית לתרבות וחינוך ברוח יהדות האסלאם והמזרח. "אני גם מעשן נרגילה בכל ערב, כמו הסבים שלי שעישנו תוך כדי לימוד תורה. אני מת על זה, ועל הכנסת האורחים ברוח אברהם אבינו", הוא אומר. "יש לנו ולערבים הרבה דברים יפים במשותף – הברכות, המשלים, החוכמה האדירה שיש בשפה. התרבות הערבית מחברת אותי לסבים שלי, הערבית זורמת לי בדם, וגם קשורה לזהות היהודית שלי, שהוגלתה לפני אלפיים שנה והגיעה לארצות ערב".
אי אפשר לדעתך ללמוד את השפה הערבית בלי לגעת ככה בתרבות ובדת שמאחוריה?
"אפשר, אבל זה פשוט חסר. זה גם לא יביא אותך באמת להבין את המציאות. אם אתה לומד ערבית כדי להכיר את האחר, אז בלי ידיעת התרבות והדת אתה לא מכיר אותו באמת, ואתה עיוור לחלק ניכר מהמחשבה שמנהלת אותו. כדי להכיר היכרות שלמה ולייצר גם דיאלוג נדרשת זהות".
אבל אל דאגה, הוא מבקש להרגיע: "יש לי 'סכין מנתחים', שאני יכול לבחור באמצעותה את מה שאני רוצה, ולהוציא את מה שלא. אם אתה מבין שפה, אתה יודע ממה להישמר וגם את מה אפשר וכדאי לאהוב. הפרטים צבועים אצלי בצבעים שונים".
במוסך ובמרפאת השיניים
אין לו רקע פורמלי בחינוך ובהוראה. אביו הוא פרופ' יוסף שרביט, המלמד במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ואת חלק מדרכי ההוראה ואת תפיסת הזהות העברית־יהודית שלו הוא קיבל לדבריו מהדוגמה שנתן לו אביו. כשפיתח את תוכנית הלימודים של בית הספר שלו, שכוללת קורסים בכמה שלבים, הוא חשב איך אדם יכול לעבור "ממצב שהוא לא יודע מילה בערבית, למצב שהוא דובר ערבית ברמה גבוהה, כולל קריאה וכתיבה", הוא מפרט. "בשלב הראשון התחלתי להסביר את ההגייה המדויקת. כי יש לך חי"ת נקייה, וחי"ת 'מלוכלכת', יש לך עי"ן, אל"ף וה"א, תי"ו וטי"ת, סמ"ך רגילה וסמ"ך גרונית, קו"ף גרונית, רי"ש גרונית ורי"ש רגילה. גם את העברית אנחנו לא הוגים כמו שצריך, לעומת העברית הקדומה שהשתמרה בהגייה היהודית של התפילה. בבית הכנסת התימני של סבא שלי הייתי שומע את זה, וזכיתי ללמוד ממנו את ההגייה המדויקת.
"בקורס הראשון אני מלמד שיחות יומיומיות, היכרות בסיסית ודברים שנתקלים בהם ברחוב. אני לא נכנס ישר לבניינים, שורשים ותחביר, שמעוררים תחושה של שיעור לשון בתיכון. תוך כדי כך אני מכניס כל הזמן ברכות, משלים ובדיחות. בסוף אנחנו מסיימים בלימוד דרך סרטים ושירים, ושומעים את השפה בפועל מהצד הערבי. החשיבה שלי היא שלא צריך ללמוד את כל המילים, אלא רק את הנוסחה. כמו שמלמדים שורש מסוים בעברית ואפשר להבין ממנו מילים אחרות, כך גם בערבית, כי אלה שפות אחיות.
"בקורס האחרון אני מלמד קריאה וכתיבה, כדי שהתלמידים יוכלו לחפש מילים במילון ולהיות עצמאיים בלימוד השפה. אני לא רוצה שהתלמיד יהיה תלוי בי כמורה, אלא שידע איך השפה בנויה כדי לחלץ בעצמו מילים ולבנות משפטים. אני לא מתיימר ללמד אותו את כל השפה על בוריה. יש משפט בערבית שאומר אֵ־לֻרָ'ה בָּחֵר וּ־לֻרָ'ה אֵלְעָרָבִּיֵה מֻחֵיט. אני בעצמי לא יודע את כל המילים בשפה, ועדיין לומד בכל יום. המטרה היא להעניק ארגז כלים ללמידה בהמשך.
"היום אני מאוהב בשפה ערבית: אני אוהב את המשלים ואת הדיוקים והפעלים וההגייה. סבא שלי הוא דמות חשובה מאוד בהקמת מדרסת אליהוד. לימים אפילו כתבתי שיר לזכרו בערבית: ככה זה יצא ממני, זה היה הכי טבעי. הוא הבין את השליחות שלי בעולם"
"פעם הסברתי בשיעור איך הולכים למוסך, ואז החלטתי להפיק סרטון שיראה בפועל איך עושים את זה. אז הלכתי למוסך, צילמתי את עצמי מדבר עם המוסכניק, והצגתי את כל חלקי הרכב בערבית. אני תמיד משדרג את האתר והתוכן, וכל הזמן מוציא תכנים לפי לוח השנה. העולם הדיגיטלי נחשב למנוכר, אז יש לנו קבוצת ואטסאפ לשאלות 24/6, ומנטורים אישיים שמעודדים, וגם מלמדים את התלמידים בטלפון ומסייעים להם לדייק את ההגייה, כי הרבה אנשים שלומדים לבד ערבית לא מבינים שהם מטמיעים טעויות".
גאוותו הרבה ביותר היא על ההרצאות של התלמידים בוגרי הקורס, שמצלמים את עצמם, בתור עבודת סיום, מדברים בערבית איכותית על נושאים שקרובים לליבם. את הסרטונים האלה הוא מעלה לאתר בית הספר כהוכחה לתוצאות. בסרטונים מופיעים רופאה, צעיר לפני גיוס, אסיסטנטית במרפאת שיניים, כבאי, מורה, הייטקיסט, מוזיקאי, פנסיונרית שמתנדבת בג'סר א־זרקא ועוד ועוד. אלה "אנשים מכל הסגנונות ומכל הגילאים, מגיל 11 ועד 92, מהארץ ומחו"ל. אנשים שעובדים עם ערבים, אנשים שרוצים להתחבר לשפה של ההורים שלהם או של סבא וסבתא שלהם, ואנשים שבאו ללמוד מתוך מחשבה של 'דע את האויב', דבר שעד עכשיו היה מילה גסה ולא פוליטיקלי קורקט. באחד הסרטונים שלי אמרתי שאפשר ללמוד מתוך רצון לעשות שלום או ממקום של דע את האויב, ומישהו כתב לי: 'לא ידעתי שבית הספר הזה הוא גם לליברלים וגם לניאו־נאצים'. אני מקווה שאחרי 7 באוקטובר הוא כבר מבין מי הניאו־נאצים האמיתיים".
לא ספרותית ולא מחסומית
דווקא סמוך לאחר 7 באוקטובר פחת מספר הנרשמים, ולדבריו לא רק בגלל ההתגייסות למלחמה. "אנשים נרתעו מהשפה", הוא אומר. "בעצמי הרגשתי שזו תקופה שצריך לדבר בה פחות ערבית ויותר אסלאם". אז הוא הפיק סדרה חדשה, אִעְרָפ עָדֻוָכּ, שמסבירה על תפיסת העולם המוסלמית. "היום כבר יש תשוקה גדולה ללימוד ערבית. חודש לתוך המלחמה אנשים הגיעו למסקנה שהם לא מבינים את המציאות ורוצים ללמוד ערבית. להרבה אנשים נפלו אסימונים".
אף שהוא איש ימין, שרביט מסרב לתייג את מדרסת אליהוד בתור בית ספר ימני: "אני כן מוכן להגדיר אותו בתור בית ספר עם זהות, והשם מבטא את זה: יהודים לומדים לדבר ערבית. פעם פגשתי את אחמד טיבי בכנסת וביקשתי ממנו שיברך את התלמידים בסרטון. כשהוא שמע איך קוראים לבית הספר, הוא לא הסכים להצטלם בגלל מה שאני מייצג. אני מלמד שפה, והשפה הזאת מחברת איפה שצריך לחבר, ומפרידה איפה שצריך להפריד. היא פשוט מדייקת את המציאות".
שרביט אומר שלא צריך לפחד מאזהרות מערכת הביטחון מפני הטרור הערבי ברמד'אן. "הפחד מהמוסלמים, בהיבט של הר הבית ושל הרמד'אן, קשור בפחד זהותי", הוא מסביר. "העיקר לא לעצבן את המוסלמי כדי שלא יפגע בי. ההתנהלות של ישראל היא כאורח בארץ. המלחמה הזאת נקראת בפי הערבים טָוָפָאן אֵלְאָקְסָ'א: כמו שאללה הביא מבול על הכופרים בימי נוח, ככה הוא מביא מבול בעזרת חמאס על היהודים שפגעו באל־אקצה, בקודשי האסלאם. הנרטיב הוא מלחמה קיומית על ירושלים. ומה השם של המלחמה בעברית? חרבות ברזל. ברזל מזכיר לי חלודה. אין פה זהות או תוכן אידיאולוגי. שם של מלחמה צריך להציב בפנינו ובפני האויב את המטרה. המוסלמים משתמשים בשם מהתנ"ך שלך ובשם הר הבית שלך, ואתה עונה להם בשם חלול וחלוד, חסר ייעוד וזהות. המוסלמים שמים לנו את הזהות היהודית שלנו מול הפרצוף כל הזמן, ולא ירפו מאיתנו עד שנסכים להתחבר אליה".
כמה אתה נחמד למוסלמים ברחוב? אתה מברך אותם בחגים שלהם?
"זאת שאלה טובה. אני רואה הרבה יהודים שמאחלים לערבים המוסלמים רָמָדָ'אן כָּרִים, בלי בכלל להבין את המשמעות. הרמד'אן הוא שָהֵר אֵ־רָחְמֵה, המקבילה של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש של התאמצות וחזרה בתשובה למען האל. איך חוזרים בתשובה למען האל, לפי האסלאם? בג'יהאד. מה הדרך הכי נעלה של בן אדם להתאמץ ללכת בדרך האל? כמו מוחמד, להרוג כופרים. לכן אתה רואה הקצנה דתית ועלייה בתקופה הזאת של פיגועים".
מה דעתך על רמת הערבית בחברה הישראלית?
"הערבית שלומדים בבתי הספר היא ערבית ספרותית, שונה מאוד מהערבית המדוברת, אי אפשר לקנות איתה אפילו עגבנייה בשוק. האנשים שלמדו ככה ערבית לא מסבירים את המציאות, וטועים פעם אחר פעם. הם דוברי ערבית אבל הראש שלהם מערבי. לדעתי גם בימין וגם בשמאל לא מתמודדים נכון עם המצב. הימין לא מבין איך להתעסק עם הערבים, ומחליט שכולם אויבים. השמאל חושב באופן רב־תרבותי, 'כולם בני אדם', וצובע את הערבים בצבע שמתאים לו. שני הצדדים לא מבינים את המציאות".
לדבריו, גם הערבית המעטה שלומדים חיילים בצבא – שפה שהוא מכנה "מחסומית" – היא קלוקלת ומזיקה. "זה מביש", הוא מסביר. "ערבי ששומע אותך מדבר ככה גם לא מבין אותך וגם בז לך. הרבה ערבים, כשמתחילים לדבר איתם בערבית הם לא עונים בערבית, כי הם קולטים שאתה יהודי שמתנשא עליהם, או שאתה לא באמת מכבד אותם ואת השפה שלהם כי אתה זורק על ההגייה. אז הוא יבקש לדבר בעברית ויראה לך שהוא מדבר עברית הרבה יותר טובה משלך, עברית צחה, במשלב לשוני גבוה. כשאתה בא ללמוד שפה – תכבד אותה. כשאתה מדבר ערבית – דבר בביטחון עצמי, ברמה גבוהה, ואז יכבדו ויעריכו אותך. המבט של ערבי־מוסלמי שמבין שיש זהות למי שמדבר איתו, זה המבט שראיתי בעיניים של מוכרת הענבים הערבייה שסבא שלי דיבר איתה בגוש עציון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
