מורים נבוכים

מיד לאחר שסיימה שנת סטאז' בהוראת לשון בתיכון בעיר גדולה, נאלצה ד' להתחיל לחפש מקום עבודה אחר לשנת הלימודים הבאה. "יכול להיות שלא הייתי המורה הכי מעולה שיש", היא מספרת, "אבל בשנה הראשונה מורים נזרקים למים, והמערכת מצפה שהם ישחו כמו מייקל פלפס. זה כמובן לא עובד ככה. שום דבר לא עובד ככה, גם מייקל פלפס עצמו. אז מורים גרועים מורחקים מהמערכת בצדק, אבל מה קורה עם כל אלו שרוצים להיות מורים, ובסך הכול צריכים לקבל עוד הזדמנות? אני רוצה להשתפר. אני אמורה להשתפר. נראה לי הגיוני שייתנו לי עוד צ'אנס".

אבל את הצ'אנס הזה, את ההזדמנות להתנסות עוד במקצוע ההוראה, להסתגל לקשייו ולהתחיל לפרוח, ד' לא קיבלה. "המנהל אמר לי 'אנחנו לא נמשיך ביחד בשנה הבאה'", היא מספרת. בניסוח נחמד פחות, היא פוטרה. מאז לכאורה כבר עברה הלאה, הניחה את המשבר מאחוריה ומצאה עבודה חדשה – לא כמורה אלא כרכזת פנימייה, עדיין באזור החיוג של עולם החינוך. ובכל זאת, לדבריה, היא "עדיין בהלם". קולה בוגד בה פה ושם לאורך השיחה, מעיד שהסערה הפנימית טרם שככה.

"כחודשיים לפני סוף שנת הלימודים, המנהל ערך לי שיחת 'יחסינו לאן'. הוא אמר: 'אני יודע שזה נשמע אכזרי, אבל הכול עניין של האופציות האחרות שיהיו לי. אני מרוצה ממך, ויחד עם זאת יש דברים שהייתי שמח שישתפרו'. הוא חתם את השיחה באמירה שהכיוון לגבי המשך העבודה שלי נראה לו חיובי – זאת אומרת, רק אם הוא ימצא מורה אחר עם יותר ותק וניסיון, הוא יבכר אותו על פניי. מאוחר יותר פנה אליי הרכז הפדגוגי. הוא אמר לי: 'אני לא מכיר אותך מספיק, אבל את נראית לי בוסרית. אולי עוד תהיי מורה טובה, אולי תישארי בינונית. הכיוון לא חיובי'".

הסתירה בין הרושם שקיבלה משתי השיחות עוררה בה אי נחת. "הבנתי שהמנהל והרכז לא מתואמים. בליל האירוויזיון בשעה 11 הרכז הודיע לי שהוא ייכנס למחרת לכיתה, יחד עם כל המנהלים בתיכון, לצפות בי בשני שיעורים. מה יכולתי להגיד? בסוף הוא הגיע לבד, השיעור היה בסדר גמור, אבל אחרי שעה אחת הרכז החליט שאין טעם לצפות בשיעור נוסף, ואמר שלא הוכחתי שאני לא בוסרית. אני מאמינה שבסוף הפיטורין שלי היו קשורים לאופציות האחרות שעמדו בפני המנהל, אבל בדיעבד ההרגשה היא שקיבלו אותי לעבודה במחשבה ש'ניקח אותה, מקסימום נעיף אותה בסוף השנה'. ככה זה נראה. ככה הרגשתי".

טובת הילד

ד' אינה לבד בתחושתה ששימשה בשר תותחים בשנת הבכורה שלה כמורה, שנת הסטאז'. מורים אחרים מספרים גם הם על פיטורין או עזיבה לאחר שנה ראשונה שהייתה קשה ביותר, לעיתים אל מול כיתות מורכבות ובעייתיות, וללא כל סיוע והנחיה. הסטטיסטיקה מעידה שבין המורים החדשים אכן יש מיעוט גדול שנושר במהירות מהמערכת. לפי נתוני הלמ"ס לשנים 2014־2000, אחד מכל ארבעה מורים פורש בתוך חמש שנים מהשיעור הראשון שהעביר. אחד משמונה עוזב את המערכת בתוך שנה אחת בלבד. בתיכונים שיעור הפורשים הוא גבוה יותר, בחינוך היסודי הוא נמוך יותר, ובשניהם מי ששרדו חמש שנים כבר לא יעזבו: שיעור הנשירה מהוראה אחרי פרק זמן כזה עומד על אחוז אחד בחינוך היסודי, ושני אחוזים בחינוך העל־יסודי.

שלל הסיפורים ששמעתי מעשרות מורים ומורות לשעבר, מעלים מגוון סיבות לנשירה המוקדמת. רבים מהמרואיינים ביקשו להישאר בעילום שם, מחשש שהקריירה שלהם תיפגע אם ייוודע שהם מותחים ביקורת על מערכת החינוך. הודיה מגוש עציון מספרת שעזבה בגלל המשכורת: "לא האמנתי שאעבוד כל כך קשה ואקבל שכר כל כך עלוב". נעמה מירושלים מתארת את שנת הסטאז' כסבל מתמשך: "הרגשתי שאין לי עזרה, רק בוחנים כל צעד שלי. המורה המלווה לא ליוותה, הצוות היה מבוגר, בקושי החזקתי מעמד עד סוף השנה. אמנם עברתי את הסטאז', אך לא הוזמנתי להישאר". אלנתן משדה־בוקר, בעל רקע בחינוך בלתי פורמלי, מסביר כי פרש מהוראה בתיכון בתום שנה אחת "כי הרגשתי שאני לא רוצה להשקיע את ימיי במאבקים חסרי פשר. יש לי מה לתת בחיים הללו, וזה לא שיעורי בית".

"התחושה שלך כמורה היא שאתה בתחתית שרשרת המזון החברתית והכלכלית במדינה", מספר עמית. "בסופו של דבר עזבתי בעיקר בגלל הבושה. בקרב חברי הילדות שלי, מורה הוא לוזר. הוא אדם שלא הצליח להתקבל למקצוע אחר, ובחר בתחום הכי פחות נחשב, מכניס, מעניין ונוצץ".

 

מורים אחרים סיפרו על תחושת בדידות, על צוות ותיק שאינו מסביר פנים, ועל ציפיות גבוהות מצידם שהתנגשו ב"מערכת" הנוקשה. אחד מהם תיאר באוזניי את בתי הספר כבתי סוהר גדולים, ואת המורים כסוהרים חסרי הכשרה. רחלי, תושבת מרכז הארץ, הסבירה עד כמה היה עמוק התסכול שלה כשלימדה תיאטרון כסטאז'רית. "היה לי קשה מאוד עם העובדה שמחייבים ילדים ללמוד תיאטרון, כי זו צריכה להיות בחירה. מכיוון שלא לכולם זה התאים, נתקלתי בהמון בעיות משמעת. המדריכה שליוותה אותי לא הייתה טובה או יצירתית, השתעממתי ממנה, והמצאתי תירוצים כדי לא להגיע למפגשים איתה. לימדתי דרך תוכנית מצוינים שבמסגרתה הייתי מחויבת לעבוד שלוש שנים, אבל בסופו של דבר העדפתי לשלם את הקנס ולפרוש".

ד': "הרכז הפדגוגי אמר לי 'אני רוצה קליברים'. ברור שאני שואפת להיות קליברית, אבל לא כולם מתחילים מהנקודה הזו. אבא שלי אמר לי: 'את לא נולדת להיות מורה מדהימה, מתקדמים לשם עם הניסיון. אבל אם אין לך אפשרות, איך תהפכי לאחת כזאת?"

אלישבע זינגר, תושבת תקוע, מגיעה ממשפחה של אנשי חינוך. "חשבתי שזה יהיה גם עתידי, לא ידעתי מה עושים בעולם מי שאינם מורים", היא צוחקת. "למדתי במכללה בבית וגן במסלול הוראה למצטיינים, ומיד אחר כך למדתי תואר שני במכללת הרצוג, שוב במסלול למצטיינים. בדיוק הקימו בשפלה מוסד פנימייתי־אמנותי לבנות, וקראו לי להיות המחנכת הראשונה של המחזור הראשון. העתקנו לשם כך את חיינו מתקוע לשפלה, אבל זו הייתה השנה הגרועה בחיי. סבלתי התעמרות קשה מצד המנהלת ומצד מנכ"ל העמותה. פניתי לפיקוח והגעתי עד לדרגים בכירים מאוד, שהיו קשובים ואמפתיים, אבל בסופו של דבר הם לא עזרו לי, אלא עודדו אותי לעזוב. גם המורה שהגיעה אחריי סבלה מהתעמרות, ופרשה אחרי שנה. דברים דומים קרו לי גם במוסד הבא שלימדתי בו. פשוט הקיאו אותי החוצה. המערכת הייתה עקבית בחולשותיה".

לפעמים גם שנת הוראה חיובית ומוצלחת מסתיימת בהעזבה, בניגוד לאינטרס של כל הצדדים. ראו למשל את מ', שסיימה בתחילת הקיץ שנת סטאז' כגננת בחינוך המיוחד: "הצוות, הפיקוח וההורים היו מרוצים ממני, וגם אני אהבתי את המקום ואת העבודה. כבר בסביבות פסח פניתי לאחראית וביקשתי להמשיך לשנת הלימודים הבאה. היא אמרה שאינה יכולה להתחייב כי אין לי קביעות, אבל תשתדל. כדי לא להישאר בידיים ריקות, התחלתי לשלוח קורות חיים למקומות אחרים. למרבה השמחה, בתחילת חודש יולי הודיעו לי מהפיקוח שאמשיך עם התלמידים שלי. מיד בישרתי זאת להורים ולילדים. בשבועות שלאחר מכן חזרו אליי מכמה מקומות עבודה שקיבלו את קורות החיים שלי, אבל עניתי שזה כבר לא רלוונטי".

בסוף יולי, ביום האחרון של שנת הלימודים בחינוך המיוחד, נפרדה מ' מהילדים והבטיחה שתיפגש עמם שוב לאחר החופש. "ואז התקשרה אליי המפקחת, ואמרה שבסוף אין לי עבודה לשנה הבאה. עובדת נוספת ללא קביעות, שלא הייתה אמורה להמשיך, הודיעה שהיא בהיריון, ולא יכלו לפטר אותה".

מ' שבה ופנתה למוסדות החינוך שהתעניינו באפשרות להעסיק אותה, אך התברר כי אלה כבר מילאו את המשרות הפנויות. רק לקראת סוף אוגוסט היא מצאה משרה לכמה חודשים כממלאת מקום. "מעציב אותי שאפשר להבטיח לעובדת משהו ואז לקחת אותו ממנה, ומעציב אותי שאני הבטחתי לילדים משהו שלא אוכל לקיים. אחרי היחס המחפיר שקיבלתי, שקלתי לעזוב. אם אצטרך לעבור עוד קיץ של חיפושים בלתי נגמרים ויחס מזלזל, אני בטוחה שלא אשאר הרבה זמן במערכת".

 

"הרכז הפדגוגי אמר לי 'אני רוצה מורים קליברים'", אומרת ד', שכאמור פוטרה בסוף שנתה הראשונה כמורה. "ברור שיש לי שאיפה להיות קליברית, אבל לא כולם מתחילים מהנקודה הזו. כשהתייעצתי עם אבא שלי והעליתי את האפשרות שאני לא מורה טובה, הוא אמר לי: 'את לא נולדת מורה מדהימה, מתקדמים לשם עם הניסיון. אבל אם לא ניתנת לך אפשרות, איך תהפכי לאחת כזאת?'. והוא צודק. לא הרגשתי שמיציתי את עצמי ושהגעתי לקצה גבול היכולת שלי. אני רוצה להפיק לקחים, ללמוד ולהתקדם.

ד"ר שרה זילברשטרום, מנהלת אגף התמחות וכניסה להוראה: "הפער בין מה שמורים צעירים למדו כסטודנטים ובין מה שהם פוגשים בעולם ההוראה יכול להיות עצום. אני מאמינה שהכול נראה אחרת כשיש חונך

"תמיד רציתי להיות מורה. כבר בכיתה ח' ידעתי את זה. בשירות הלאומי מילאתי תפקידי חינוך, והיה מעולה. ואז אומרים לי במערכת 'אה, לא בטוח שאת מורה טובה או אשת חינוך טובה'. גם אם הם לא אחראים על הביטחון העצמי שלי, יש כאן מציאות שלא מאפשרת לראות לעומק את הבן־אדם. אם מורה לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות, הגיוני שתהיה לה טראומה והיא תברח כל עוד נפשה בה. אבל אני ידעתי שזה מה שאני רוצה – ועברתי טראומה. לשנת הלימודים הבאה אני ניגשת בלב כבד. מה יהיה איתי אם שוב יקרה אותו הדבר?"

הקביעות הקדושה

כדי להבין מדוע העדיף המנהל של ד' לא לשכור אותה לשנה נוספת, שבמהלכה תוכל לרכוש עוד ניסיון, צריך להכיר את ההסדר המורכב המופיע בתקנון שירות עובדי ההוראה. על פי התקנון, תקופת הניסיון של מורה שטרם זכה לקביעות נמשכת שנתיים, "אלא אם כן הוארכה תקופת ניסיונו בשנה נוספת". התקופה מחולקת לשני שלבים: בשנה הראשונה המנהל עצמו יכול לפטר את המורה (בהתייעצות עם הפיקוח), ואילו בשנה השנייה והשלישית הפיטורין יכולים להתבצע רק על סמך חוות דעתו של המפקח, בתוספת חוות דעת של מפקח שני, שאינו המפקח על בית הספר, ורק לאחר שהעניין נידון בוועדת מפקחים. לאור זאת, אם יש התלבטות לגבי המשך העסקתו של מורה צעיר, ייתכן מאוד שהמנהל יעדיף לפטרו מיד בתום שנת הסטאז', כדי לא להיכנס להליך מסובך.

ואכן, כך מסביר לנו מנהלה של ד' את החלטתו. "מהשנה השנייה בהוראה, הסכמי העבודה גורמים לכך שקשה מאוד להיפרד ממורה שלא מרוצים ממנו", הוא אומר. "אחרי השנה השלישית זו משימה בלתי אפשרית כמעט, וכך המנהלים – וחשובים מאיתנו, התלמידים – נותרים תקועים עם מורים בינוניים או אפילו מזיקים. יש מורים שמבשילים מהר מאחרים, ויש כאלו שלצערי ולצערם לא מבשילים כלל. המערכת אינה סובלנית לתהליך למידה איטי, וככלל, אם מורה לא מגיע לבשלות מספקת בתום שנתו הראשונה בהוראה, לא ניקח סיכון אלא ניאלץ להיפרד ממנו. אני מאחל לד' הצלחה רבה, ומאמין שתמצא את המקום הנכון לה".

 

ההסבר הזה, אומרת ד', רק מעמיק את חוסר האונים שלה. "בעצם אומרים לי: 'היינו אמורים לתת לך עוד הזדמנות, אבל אז נסתבך עם עניין הקביעות ולא נוכל לפטר אותך בהמשך'. עוד לא הבנתי אם הם משתמשים בזה בתור תירוץ, או שיש דברים בגו".

לדברי עו"ד משה מנור, ממשרד "קרט מנור אסף – עורכי דין", קשה מאוד להתמודד עם פיטורין בתוך תקופת הניסיון בתואנה של חוסר בשלות. "יש תחום אפור רחב מאוד", אומר מנור, המתמחה בייצוג עובדי הוראה. "אני מאמין ששיקול הדעת של המנהלים ענייני ברוב המקרים, אבל כשהשיקולים אינם ראויים, קשה להוכיח את זה. אם זו מילה של מורה צעיר או סטאז'ר מול מילה של מנהל, ידו של המנהל בדרך כלל תהיה על העליונה. מאז הרפורמות 'עוז לתמורה' ו'אופק חדש' יש המון כוח למנהלי בתי הספר, ובאוטונומיה שלהם הם יכולים לעשות כמעט כל מה שהם רוצים, ודאי כאשר מדובר בעובד הוראה שעדיין לא קיבל קביעות".

מקרים כמו זה של ד', אומר עו"ד מנור, בדרך כלל לא מגיעים לכדי מאבק משפטי. רוב המורים הצעירים שפוטרו יסתפקו בייעוץ, ובסופו יוותרו על מאבק ארוך, מתיש ויקר. "האצבע קלה יותר על ההדק בפיטורי מורים בשנה הראשונה, כאשר אין צורך להיכנס להליך ארוך שמפוקח על ידי משרד החינוך. אולי נכון יהיה להאריך את תקופת הסטאז' לשנתיים, וכך מנהלים יחששו פחות להעסיק במשך שנה נוספת את המורים שהם מתלבטים בנוגע אליהם. סטאז' בראיית חשבון נמשך שנתיים, ולשכת עורכי הדין האריכה לאחרונה את הסטאז' לשנה וחצי. אולי זה הכיוון שצריך לאמץ גם במשרד החינוך. כך יינתן למנהלים שיקול דעת מעמיק וטוב יותר, והם יוכלו להעניק הזדמנות ראויה למורים צעירים ולמקצע אותם".

 

מלחמת דורות

לא רק נימוקים פרוצדורליים דוחקים מתוך מערכת החינוך כוחות חדשים. כמה מהמורים שהתראיינו לכתבה זו סיפרו על גישה עוינת כמעט, שמתבטאת בשיבוצם של מורים חדשים לכיתות בעייתיות, באופן שמחבל ביכולתם ללמוד את המקצוע תוך כדי עבודה. "חדר מורים הוא כמו פלוגה בגולני", אומר ב', שפרש מהוראה אחרי שנתיים במערכת. "יושבים הוותיקים, מעשנים סיגריות, וטוחנים את הצעירים. בשנה הראשונה שלי בהוראה כל מערכת השעות שלי הייתה מורכבת מהכיתות הכי קשות, שאף אחד לא רצה ללמד. זו ברכת השלום שמקבל מורה חדש ואידיאליסט".

דברים דומים מספר לי דביר שרעבי (26) מלכיש, פועל בניין בעל תואר שני בהוראת תלמוד, ספרות עברית ותרבות ישראל. "לימדתי בתיכון דתי שש־שנתי באזור השפלה. ברגע שנכנסתי לכיתה הבנתי שאין לי ידע מספק בשביל ללמד אותה: שישה תלמידים היו עולים חדשים, שישה היו עם קשיי קשב וריכוז חמורים, שלושה נשארו כיתה, ועוד שלושה היו בתקופת ניסיון אחרונה לפני סילוק מבית הספר. כיתה מורכבת, מאתגרת, לא מגובשת, עם פערים סוציו־אקונומיים חדים.

"השתדלתי לעשות את המיטב, עד שהתייאשתי. הצוות החינוכי של השכבה זרק עליי אחריות וטען שאיני יודע לשלוט על התלמידים, לארגן את הכיתה, להטיף למשמעת. הדרישה הייתה שאהיה שוטר ורס"ר, לא מורה. בסוף השנה רכזת השכבה זימנה אותי לשיחה אישית והאשימה אותי בכישלון חמור ובאי־יכולת ללמד. היא פרטה לי לפרוטות עד כמה היא מאוכזבת ממני.

"הייתי בן 24, במהלך לימודים לתואר שני. לאחר השנה ההיא מצאתי משרה כמורה מחליף, ונהניתי מאוד. אחר כך חיפשתי שוב עבודה בבתי ספר, ולא מצאתי. כשחבר התקשר אליי והציע לי לעבוד בבנייה, נעניתי בחיוב, וזה מה שאני עושה היום".

איתמר קרמר, מנהל בית ספר: "הדבר הראשון שעשיתי היה למנות רכזת משאבי אנוש – לא כוח אדם, אלא משאבי אנוש. זה תחום שלא קיים, דווקא במערכת שמתעסקת כולה ביחסי אנוש. עושים הכול כדי שלא יהיו טעויות שכר, אבל לא עושים הכול כדי שאנשים יגיעו למקום שבו הם יהיו הכי טובים. זה אבסורד.

איתמר קרמר, מנהל "בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי" הפועל בבית התפוצות, מכיר את הבעיה מצידה האחר. בעבר הוא שימש כמנהל ברשת החינוך הפרטית "קידום", ואחרי שלוש שנים עבר לנהל בית ספר במערכת החינוך הציבורית. "הדבר הראשון שעשיתי שם היה למנות רכזת משאבי אנוש – לא כוח אדם, אלא משאבי אנוש", הוא מספר. "זה תחום שלא קיים, דווקא במערכת שמתעסקת כולה ביחסי אנוש. עושים הכול כדי שלא יהיו טעויות שכר, אבל לא עושים הכול כדי שאנשים יגיעו למקום שבו הם יהיו הכי טובים. זה אבסורד. למזלי, רשת בתי הספר 'דרכא', שבה עבדתי, השקיעה רבות בתחום משאבי האנוש".

כשאני שואלת אותו מה היה יכול למנוע ממורים צעירים רבים כל כך לפרוש מהמערכת, הוא עונה במילה אחת: "ליווי". לדבריו, "מערכת החינוך שמה דגש על רף הכניסה לתוכה, אבל לא על הכשרה מעמיקה בשטח: אין מערכת חונכת, אין שעות עמיתים, אין יכולת לקיים התבוננות עצמית יעילה, לא מלמדים פדגוגיה רכה. מורים בשנת הסטאז' אמורים לקבל חניכה וחפיפה, אבל בפועל החניכה שלהם דלה מאוד. מנהל צריך לצפות בכך וכך שיעורים של כל מורה חדש, אבל מנהלים עושים את המינימום שבמינימום. אני לא מאשים אותם, הם עמוסים ואין להם יכולת וזמן ללוות את המורים כמו שצריך".

איך אפשר לשנות את המציאות הזו?
"מערכת החינוך חייבת לייצר תרבות של חניכה. אני ניסיתי לקדם מסגרות של 'מנטורים': מורה ותיק שמלמד אצלנו 18 שעות, ילמד בפועל 14 שעות, ובשאר הזמן יצפה במורים צעירים ויקדם אותם. התברר שזה בלתי אפשרי, כי לא חוקי להמיר שעות הוראה לשעות ליווי, אבל אין לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות".

סטאז'ר שעבד אצלו, מספר קרמר, פרש אחרי שנה. "ההורים רצו את הראש שלו, אבל אם היו לו עוד ארבע שעות חניכה בשבוע, הכול היה נראה אחרת. מערכת החינוך מתנהלת באווירה של אין זמן, עושים רק מה שחייבים לעשות, והחוליות החלשות הולכות לאיבוד".

ד"ר שרה זילברשטרום, מנהלת אגף התמחות וכניסה להוראה, מסבירה שאם מפלחים את נתוני הלמ"ס, מגלים את המפתח לפתרון: "אצל מורים שעוברים מסגרת של התמחות, אנחנו נראה נשירה של עד 8 אחוזים אחרי שנה, ועד 11.3 אחוזים אחרי שלוש שנים. לעומת זאת, בקרב מורים שלא עברו מסגרת כזו, נראה נשירה של עד 19 אחוזים אחרי שנה, ועד 29.6 אחוזים אחרי שלוש שנים. כלומר, מי שמקבל ליווי – עוזב פחות. השיטה הזו מוכיחה את עצמה. לפני למעלה מעשר שנים דובר על חמישים אחוזי נשירה, בדומה למצב במדינות רבות בעולם. אבל משרד החינוך נמצא 'על זה', ואכן קיימת מגמת שיפור ברורה.

"הפער בין מה שמורים צעירים למדו כסטודנטים ובין מה שהם פוגשים בעולם ההוראה, יכול להיות עצום. אפילו הכניסה לחדר המורים היא חוויה לא פשוטה. אני מאמינה שהכול נראה אחרת כשיש חונך שהמדינה משלמת לו כדי שיחנוך מורה צעיר. הוא איש הקשר עם הסביבה – 'בואו, תכירו את…', ואיפה מצלמים דפים, ואיך להבין את תלוש השכר. מעבר לעזרה הפדגוגית, החונך אמור להיות אדם בתוך המערכת שרואה את המורה החדש, שמתייחס אליו ובונה בו קומה נוספת".

משרד החינוך, אומרת זילברשטרום, עורך קורסים להכשרת חונכים, ומעניק את "פרס הקליטה המיטבית" לבתי ספר שמצטיינים בתחום. "הפרס נמדד לפי ארבע נורמות שיש לאמץ. הראשונה היא יצירת תנאים שמאפשרים הצלחה…"

…למשל, לא להכניס מורים צעירים לכיתות הכי קשות.
"אני יודעת שזה קורה", מודה זילברשטרום. "זה אחד מתחלואי המערכת, אבל היום יותר ויותר מנהלים יודעים שאם ברצונם שמורה יישאר לאורך זמן, יש לתת לו כיתות מאפשרות. לשבץ לפי תחום ההכשרה, לא לפי חורים במערכת.

מנהל בית ספר: "מהשנה השנייה, הסכמי העבודה גורמים לכך שקשה מאוד להיפרד ממורה שלא מרוצים ממנו. אחרי השנה השלישית, זה בלתי אפשרי כמעט, וכך המנהלים והתלמידים הנותרים תקועים עם מורים בינוניים או אפילו מזיקים. ככלל, אם מורה לא מגיע לבשלות מספקת בתום שנתו הראשונה, לא ניקח סיכון"

"נורמה שנייה – תהליכי חונכות וליווי שמתקיימים כמו שצריך, בעזרת חונך שהוכשר לתפקיד, ומקדיש שעה שבועית לשיח רפלקטיבי עם המתמחה. נורמה שלישית – שקיפות בתהליכי ההערכה, וקיום משוב מעצב ומסכם, שיאפשר למורה לדעת מה חושבים עליו. הנורמה הרביעית היא מודל קליטה בית־ספרי. כמו שיש פרוטוקול של טיולים, צריך להיות פרוטוקול שמפרט איך קולטים מורה: מתי מקיימים איתו שיחות, מה עושים בכל תחילת חודש, איך מציגים אותו בחדר המורים, מתי מתקיימת פגישת החונכות, איך נותנים לו מקום ליוזמה וכן הלאה.

"דרך ארבע הנורמות האלו אנחנו גורמים לבתי ספר להתכוונן לקליטה של מורים צעירים, בתהליך מובנה ושיטתי. בעבר יכולנו לשמוע בחדרי מורים את הוותיקים מתמרמרים על 'החדשים המפונקים', אבל היום זה כבר לא קיים. בשורה התחתונה – החניכה מצליחה. אנחנו בודקים גם מי הם תשעת האחוזים שנושרים: בקבוצת הסיכון נמצאים דווקא חבר'ה מוצלחים, שיש להם שאיפות גבוהות, והמפגש עם השטח מערער אותם. גם שם אנחנו חושבים מה אפשר לעשות כדי לא להחמיץ אותם".

אם רואים שהליווי הוא כל כך קריטי, איך מכניסים למערכת כל כך הרבה מורים שלא עוברים את השלב הזה? 
"אכן, חובה על כל בוגרי המוסדות האקדמיים להכשרת מורים לעבור תהליך של התמחות. המשרד משקיע מאמצים רבים כדי למנוע כניסה למערכת ללא השלב הזה".

ואולי נכון יותר לצמצם את הפער בין הלימודים במוסדות האקדמיים לבין עבודת ההוראה, ולהתחיל לשלב את הסטודנטים מוקדם יותר בבתי הספר?
"את מתפרצת לדלת פתוחה. בשנים האחרונות אנחנו מפעילים את תוכנית 'אקדמיה כיתה': סטודנטים בשנה ג' נמצאים בכיתה שלושה ימים בשבוע יחד עם מורה מכשיר, ל־12 שעות הוראה בצמד. תמיד היו אימוני הוראה, אבל התוכנית הזאת נועדה להקל את הלם הכניסה ואת תחושת הבדידות. בתחילה הסטודנטים רק צופים, ולאט־לאט הם הופכים לפעילים יותר בתהליך ההוראה".

בתשע"ז, אומרת זילברשטרום, השתתפו בתוכנית כ־1,500 סטודנטים, ובתשע"ט היא צפויה להקיף כ־3,000. בנוסף לכך, בימים אלו שוקד משרד החינוך בשיתוף המועצה להשכלה גבוהה על מתווה חדש ללימודי תעודת הוראה. "המתווה צפוי להתפרסם לקראת נובמבר", מעריכה זילברשטרום, "וגם שם תהיה התייחסות לרכיב ההתנסות, באופן שידמה את הכניסה לעולם ההוראה".

זה חינוך זה

וידוי: גם אני הייתי מורה לפני אי אילו שנים. עזבתי מסיבותיי שלי, השמורות במערכת כמובן. הייתי מורה טובה. המנהל, ההורים והתלמידים רצו שאמשיך, אבל זו הייתה השנה הקשה בחיי, וגם השנה הכי לא מתגמלת – כספית – בחיי. שום שעת עבודה, בשום מקצוע אחר, לא משתווה למורה שעומד מול 30־40 תלמידים ואמור לחולל משהו בכיתה. אין דבר בעולם שדומה לזה. זר לא יבין. מנגד, דבר לא משתווה לקסם שיכול לקרות בתוך מערכת החינוך – האפשרות לגעת בנפשותיהם של ילדים, הזכות להיות חלק מבנייתם. מכאן הפער האדיר בין האידיאל הגדול לתחושות בשטח.

כמה שנים אחרי שעזבתי את ההוראה, פגשתי את אמו של תלמיד שהצטרף לכיתה שחינכתי, עולה חדש שלא ידע אז מילה בעברית. "את לא יודעת מה היית בשבילו", היא אמרה לי. ולרגע אחד דגדג לי לחזור. ממש רק לרגע אחד. זה כבר לא יקרה, כנראה, אבל הנושא נשאר קרוב לליבי. הרי ראיתי איך גם מי שנכנס למערכת החינוך עם ברק בעיניים, מבין במהירות כמה קשה יהיה לשמר את הברק הזה.

"הבחירה שלי ללמוד חינוך הייתה מודעת מאוד", מספרת ענת אופק (32) מרמת־יוחנן. "עבדתי שלוש שנים כמדריכה בפנימייה לנוער בסיכון, והחינוך בער בי. ובכל זאת, ללימודי התואר לא הגעתי מתוך כוונה להמשיך להוראה. חשבתי שאשאר בתחום החינוך הבלתי פורמלי. רק במהלך הלימודים הבנתי שמערכת החינוך היא המקום שבו מתעצב הנער, ושם אני רוצה להשפיע בפועל".

דביר שרעבי, מורה לשעבר והיום פועל בניין: "יש המון בתי ספר שהעבודה החינוכית בהם מאתגרת, אבל לעולם הם לא יהיו מצוינים לפי משרד החינוך. בחדרי המורים יושבים אנשים שנתנו לאורך השנים השקעה עצומה, מהיסודי עד חטיבת הביניים, אבל מי שמתוגמל הם רק מורי החטיבה העליונה שמגישים לבגרות. אין עליבות רבה וראייה קצרה מזו"

אופק למדה לתואר ראשון ותעודת הוראה בסמינר הקיבוצים, במסלול לחינוך דמוקרטי ובתוכנית המצטיינים של משרד החינוך, וכעת היא בעיצומם של לימודים לתואר שני. אבל את מערכת החינוך היא כבר עזבה: שנה אחת בבית ספר לנוער בסיכון הספיקה לה. כיום היא מנהלת שנה ב' במכינה הקדם־צבאית "גל" לנוער פריפריה. "השנה בבית הספר הייתה קשה מאוד – ולא בגלל המקום עצמו, שדווקא היה בית ספר טוב, עם כיתות קטנות ומורים שמשקיעים את הנשמה בתלמידים שלהם. פשוט הרגשתי ששלחו אותי לעבודה כשהידיים שלי קשורות מאחורי הגב. כאילו אמרו לי: 'תיכנסי יום־יום לכיתה של תיכוניסטים שמשוועים לקשר עם מבוגר משמעותי – אבל אל תחנכי, רק תעבירי חומר'. מה בין זה ובין חינוך? מה בין תוכנית הלימודים ובין מה שהחבר'ה האלו צריכים כדי להתפתח כבני אדם? העבודה שלי כמורה הייתה דומה לחינוך בדיוק כמו העבודה של המוסכניק שלי. זה היה מנותק לחלוטין. ואני רציתי לעסוק בחינוך, ולכן בתום שנה עזבתי את ההוראה וחזרתי לחנך".

והמערכת הזו יכולה להיראות אחרת?
"אני מרגישה החמצה גדולה, כי אני משוכנעת שמה שאנחנו עושים בשלל תוכניות החינוך הבלתי פורמלי, היה צריך לקרות בבית הספר. לא כהעשרה, אלא כדבר עצמו. אני מבלה שעות בחשיפת החניכים שלי לסופרים, משוררים, הוגי דעות. אני עובדת איתם על פיתוח חשיבה ביקורתית, על גיבוש תפיסת עולם, על הבנת האחריות שלהם לחברה הישראלית. כל זה תוך שימוש בטקסטים הכי מורכבים, והצבת דרישות גבוהות מאוד. זה צריך להיות העיקר, לא תוצר לוואי.

"יש קושי עצום, לא רק במערכת החינוך אלא בחברה בכלל, לשנות פרדיגמה ולשאול את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים שיקרה עם הילדים שלנו שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע, במשך 12 שנים. למה בית הספר הוא מקום שבו מעבירים שעות בציפייה לסוף, ואילו לתנועת הנוער הולכים ברצון ומסגלים שם ערכים ויכולות אישיות? נכון, יש ניצנים של שינוי. במשרד החינוך כבר מדברים על פיתוח יכולות. אבל עדיין, המתודה היא 'חומר הלימוד'. על זה לא מערערים. כשהייתי מורה, התואר המקצועי שלי היה 'עובדת הוראה', והייתי מתפחלצת מזה. אני אשת חינוך. הוראה היא כלי, לא מטרה".

לאנשי חינוך אין מה לחפש בתוך המערכת הזו?
"אני רואה סביבי הרבה אנשי חינוך מעולים שמצליחים להישאר במערכת. הם בעלי יכולת גדולה משלי לעשות התאמות ואולי לחיות עם חלק מהכשלים, ויש לי הערכה עצומה אליהם. אך יש לי גם חברים רבים, אנשי חינוך מעולים לא פחות, שלא מתקרבים לשם. חלקם לא שקלו את זה אפילו, ברור להם שמבחינתם בתי הספר הם לא מקום לחנך בו. וזה בזבוז אדיר. אם היו אומרים להם: 'בואו, קחו 35 תלמידים, קחו שעות לימוד, קחו ארבעה קירות ותעשו ביניהם את מה שאתם מצטיינים בו' – הם היו עפים על זה. אבל לא כשהידיים קשורות מאחורי הגב".

גם לדביר שרעבי יש ביקורת קשה על אופן הפעולה של מערכת החינוך. "כשסיימתי תואר שני במסלול הצטיינות, אמרו לי שמורה צריך נשמה יתרה. גם שר החינוך נפתלי בנט אמר ש'בתי הספר הם לא מכונות של ציונים, אלא חממות של ערכים'. אבל אלה אמירות חסרות אחריות: מורה צריך ציונים ותו לא. המתודולוגיה של המשרד היא לתגמל כספית לפי מארג של מדדים לימודיים, ובראשם שיעור הזכאות לבגרות, הצטיינות תלמידים בבגרות, ומספר תעודות הבגרות שכוללות 4 או 5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. התגמול הכספי מניע את המערכת להישג מיידי, לתהליכים קצרי מועד. לכן היא מזניחה את המורים האחרים שעושים עבודה סיזיפית ומפרכת, ולא מאמינה בהם.

"'התמונה החינוכית' שמפרסם השר בנט מנציחה את הפערים. יש המון בתי ספר שאין להם סיכוי להיות בין המצטיינים. העבודה החינוכית בהם מאתגרת, התלמידים שלהם מתמודדים עם קשיים לימודיים ופערי ידע, אבל לעולם הם לא יהיו מצוינים לפי משרד החינוך. בחדרי המורים יושבים אנשים שנתנו לאורך השנים השקעה עצומה בתלמידים, מהיסודי עד חטיבת הביניים, אבל מי שמתוגמל הם רק מורי החטיבה העליונה שמגישים לבגרות. אין עליבות רבה וראייה קצרה מזו. ידע הוא חשוב, אין ספק בכך, אבל כישורי חיים ואמון ואושר ואנושיות חשובים יותר מציון בבחינה".

***
ממשרד החינוך נמסר: "בשנת הלימודים תשע"ט ייקלטו במערכת החינוך כעשרת אלפים מורים חדשים. כדי להבטיח את הצלחתם מוביל המשרד מדיניות שיטתית של התמחות בשלבים הראשונים של הכניסה להוראה. לכל אחד מהמתמחים יוצמד מורה חונך, ולגננות החדשות תוצמד גננת חונכת. החונכות היא תפקיד מוכר בשתי הרפורמות – 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה' – וגמול בצידה: 2.4 אחוזים על חניכת מתמחה אחד, 4.8 אחוזים על חניכת שני מתמחים, ו־7.2 אחוזים על חניכת שלושה.
"כל מתמחה משתתף בסדנת התמחות, סדנת סטאז' וסדנאות תמיכה והעצמה בהובלת אנשי מקצוע. הקליטה לבתי הספר נעשית באמצעים נוחים, ואנו מעניקים למורים החדשים תמיכה וסיוע תוך שימוש בשירותים מקוונים, ובכלל זה סרטוני הסברה בנושאים שונים, כגון הסבר על תלוש השכר ורכיבי השכר. משרד החינוך מייחס חשיבות עליונה להשבחת תהליכי הקליטה בראשית הדרך, שכן לשלב הכניסה יש השפעה מכרעת על מניעת נשירה מהוראה ועל איכות ההוראה של המורה החדש".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il