אחד הנושאים העיקריים שהעסיקו את התקשורת הישראלית בספטמבר 2023 היה שאלת היום שאחרי. לא אחרי המלחמה בעזה, כמובן, אלא אחרי הסכם השלום עם ערב הסעודית. כינון היחסים עצמו נחשב לעניין מוגמר כמעט, וכל שנותר הוא לדון בפרטים ובהשלכות. בדה־מרקר למשל התריעו מפני קשיים ביישום סעיפי ההסכם, משום שברבים ממשרדי הממשלה תפקיד המנכ"ל אינו מאויש. סקרים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ניסו לחזות כיצד ישפיע כינון היחסים על מעמדו של ראש הממשלה ועל המחאה נגד הרפורמה. פרשנים לענייני ביטחון דנו בשאלה עד כמה צריכה ישראל לדאוג מהתמורה שתקבל ערב הסעודית מארצות הברית – תוכנית גרעין אזרחית.
המפתיע בכל הדיונים הללו הוא מה שלא הוזכר בהם: הסוגיה הפלסטינית, שפתרונה נחשב במשך עשורים לתנאי בל יעבור לצורך כינון יחסים בין ישראל למדינות ערב. הסעודים עצמם הובילו בשנת 2002 את "יוזמת השלום הערבית", שדרשה מישראל נסיגה מלאה משטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. "הפלסטינים מבינים שבדיונים המתקיימים מתחת לפני השטח בין ריאד לירושלים, הנושא הפלסטיני נדחק לשוליים", כתב אסף גבור, כתבנו לענייני ערבים. "בהבנה שההכרזה על נורמליזציה ישראלית־סעודית היא רק עניין של זמן, הפלסטינים מנסים להבין מה הם יכולים להרוויח ממנה".
את מנהיגי ערב הסעודית עניינה בעיקר האפשרות לחתימת הסכם הגנה הדדית עם ארה"ב. "הסוגיה הפלסטינית אינה עוד סוגיה ערבית", כתב העיתונאי הכוויתי המוערך אחמד אלג'אראללה, במאמר שעיקריו הובאו במקור ראשון ב־1 באוקטובר. "אחרי הסכמי אוסלו היא הפכה לעניין ישראלי־פלסטיני, ולכן כל אחד צריך להסתכל על האינטרסים שלו ולא להיות שבוי בסיסמאות", הוא קבע. אלג'אראללה קרא ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן "לשעוט קדימה לנורמליזציה עם ישראל ולזנוח את הסוגיה הפלסטינית בצד".
"ישראל צריכה להבין שמדינות המפרץ הן לא ארנק תפוח שאפשר לגשת אליו בכל פעם. אי אפשר להפנות לאמירויות דרישות שיציבו אותן בסיטואציה מביכה ולא נעימה. הבקשה לממן את דמי האבטלה לפלסטינים לא לגיטימית בעיניי. היא מבזה את האמירויות, ואין לה מקום"
פתיחתה של שגרירות ישראלית בריאד הייתה אמורה להיות רק צעד ראשון לקראת עידן חדש. "ישראל עמדה לקבל את המתנה הגדולה ביותר שהיא יכולה לקוות לה", מסבירה ד"ר מיכל יערי מאוניברסיטת בן־גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, מומחית למדינות המפרץ הערביות. "זה לא רק הסכם שלום עם המדינה הערבית והמוסלמית החשובה ביותר, אלא גם פתח להסכמים עם מדינות ענק מוסלמיות נוספות, כמו אינדונזיה ופקיסטן. כל זה התאפשר בזכות יוזמה אמריקנית, שדיברה על הסכם שבו כל אחד מהצדדים יקבל משהו גדול בעבורו, ויוותר בנושאים אחרים שקשים לו. הוויתור של הסעודים השתלם להם בשל התמורה: מעטפת ביטחונית חלומית ונרחבת ביותר, וכנראה גם אפשרות לפתח תוכנית גרעין אזרחית בואכה גרעין צבאי יום אחד. כמו כן ערב הסעודית תקבל מארה"ב נשק מתקדם, אם רק תחתום על הסכם שלום עם ישראל".
ומה ישראל הייתה אמורה לתת?
"לא דובר באופן ממשי על מה צריך להיות הוויתור הישראלי. פורסמה אמירה של בן סלמאן – שאנחנו לא יודעים אם אכן נאמרה – שערב הסעודית דורשת 'שיפור במצבם של הפלסטינים'. זו אמירה עמומה, שמטרתה להיות כזאת".
אלא שאז הגיעו אירועי שבעה באוקטובר, ותנופת הנורמליזציה קפאה על מקומה. בעקבות הטבח האכזרי הכריזה ישראל על מערכה שמטרתה מיטוט שלטון חמאס, וכעת הרשות הפלסטינית מסומנת בידי לא מעט גורמים כמועמדת לשלוט ברצועה "ביום שאחרי". "שבעה באוקטובר הוא ניצחון של חמאס בנוק־אאוט, במובן שהסוגיה הפלסטינית מככבת כעת בראש סדר היום", קובעת יערי. "המנהיגות הערבית מבינה שהנרטיב הזה עדיין פועם בעוצמה בליבותיהם של רבים מאזרחי מדינות ערב. זה לא סותר את העובדה שרבים מהם, כמו מנהיגיהם, מבינים שחמאס פוגע באינטרס הפלסטיני ולא מקדם אותו. למרות זאת, ישראל נתפסת בעיניהם כמי שאחראית לטרגדיה הפלסטינית, והפתרון מבחינתם הוא שלפלסטינים תהיה מדינה".
הסיכוי לכינון יחסים עם ערב הסעודית עדיין עושה כותרות, אך כעת מלווה אותו כוכבית. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן צוטט בסוף השבוע שעבר באמירה שלישראל יש בחודשים הקרובים "הזדמנות חסרת תקדים", וש"כמעט כל מדינה ערבית רוצה לשלב את ישראל באזור ולכונן איתה יחסים"; באותה נשימה דיבר בלינקן על הקמת מדינה פלסטינית ועל "מאמצים שמובילות מדינות ערביות לרפורמה ברשות הפלסטינית". "ערב הסעודית נכנסת לקונפליקט", אומרת יערי. "מצד אחד יחסיה עם ישראל נעשים חשובים שבעתיים – בגלל ההסלמה של החות'ים, בגלל השלוחות האיראניות, בגלל האסלאם הג'יהאדיסטי ובגלל חמאס. מצד שני, העולם הערבי לא יסכים יותר לקבל מציאות שבה מזיזים את הסוגיה הפלסטינית הצידה, מחפפים אותה ואפילו רומסים אותה בדרך להסכם שלום".
איך היא מתנהלת בקונפליקט הזה?
"מצד אחד, גורמים רשמיים בארצות הברית אומרים שהממלכה מוכנה לנורמליזציה עם ישראל גם ללא מדינה פלסטינית. מצד שני, למחרת אנחנו רואים הודעה רשמית של משרד החוץ הסעודי שאומר: אנו דבקים בתביעתנו מישראל להקים מדינה פלסטינית".
איך לפרש את הסתירה הזאת?
"בואי נתחיל מטעויות היסטוריות שישראל עשתה ביחס ליוזמות השלום הסעודיות הקודמות. התפיסה הישראלית הייתה שמדובר בתכתיב סעודי: אלה התביעות של העולם הערבי, ומכיוון שישראל לא יכולה לעמוד בהן, אי אפשר להגיע להסכמי שלום רשמיים עם מדינות ערב. אני מבינה זאת אחרת לגמרי: הסעודים רצו שיתקיים משא ומתן, בהנחה ברורה שכל הצדדים צריכים להפיק ממנו תועלת, אחרת הוא לא יחזיק מעמד.
"אני סבורה שגם היום אין תביעה סעודית להקים מדינה פלסטינית, כי ריאד יודעת שחלקים גדולים בציבור הישראלי יתנגדו לזה. מה שהיא כן דורשת מישראל באופן מובהק הוא להציג חזון מדיני ארוך טווח. היא רוצה מחויבות, היא רוצה אחריות, היא רוצה ניהול של האירוע, היא רוצה להיות חלק פעיל בעיצוב המרחב המזרח־תיכוני. והיא רוצה לראות את ישראל מחליטה מה תוכניותיה בסוגיה הפלסטינית".
אבירי הפלסטינים
כשד"ר מיכל יערי מדברת על הממלכה העצומה השוכנת במרחק נגיעה מאילת, על מנהיגה בפועל מוחמד בן סלמאן הידוע בכינויו הראפרי־משהו MBS, או על תועפות הכסף והגז הטבעי ששימשו את הקטרים כדי לחשק את כל העולם המערבי, אי אפשר להחמיץ את הלהט בקולה. עבודת הדוקטור שלה עסקה במדיניות החוץ של ערב הסעודית, וכיום לצד עבודתה באקדמיה היא מופיעה כפרשנית לענייני מדינות המפרץ בתקשורת הישראלית והזרה, ומרצה על נושאים כמו זכויות נשים בעולם הערבי, הקשר בין פוליטיקה וספורט במזרח התיכון, ומקומו של האסלאם בחיי היומיום במרחב הזה.
"ערב הסעודית עדיין נשענת באופן דרמטי על נפט, אבל היא גם משקיעה הרבה מאוד בפיתוח אנרגיה ירוקה ובהכשרת צעירים למקצועות שבעבר לא היו חלק ממנעד האפשרויות העומדות לפניהם. ישראל היא מבחינתם דוגמה לאומת היי־טק שהצליחה למרות נתוני פתיחה מוגבלים"
לפני שנחזור לדון בערב הסעודית, אנחנו משוחחות על מדינה שכבר חצתה את הרוביקון של כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל – איחוד האמירויות. במשך שנים התקיימו בין המדינות קשרי סחר ואף קשרים ביטחוניים שנותרו מתחת לרדאר. בקיץ 2020 הפכו הקשרים לגלויים עם חתימת "הסכמי אברהם", וגם בחריין, מרוקו וסודן הצטרפו אליהם. "בהסכמים הללו ראינו שבירה של הנרטיב הערבי והדרישות הערביות מישראל לכל אורך השנים", אומרת יערי. "ישראל הצליחה לחתום על הסכם עם ארבע מדינות בזמן שבנושא הפלסטיני לא רק שאין התקדמות, אלא אף נרשמת רגרסיה. זה לא היה יכול לקרות לולא הייתה במדינות הללו תחושה של מיאוס ועייפות מהסוגיה הזאת. ברמה הפומבית הן אומנם מדברות על עמידה נחרצת לצד הפלסטינים ועל תמיכה בדרישתם למדינה עצמאית, אך בפועל אין להן שום נכונות לסכן את האינטרסים הלאומיים שלהן למען הנושא הזה".
איחוד האמירויות ספגה לא מעט ביקורת בעולם הערבי בגלל ההסכמים עם ישראל.
"כשהתריסו נגדה שהיא בוגדת באחים הפלסטינים, התגובה שלה הייתה שזה ממש לא נכון: היא הציבה כתנאי לישראל שלא יהיה סיפוח של יהודה ושומרון (החלת הריבונות שעמדה על הפרק במסגרת עסקת המאה של דונלד טראמפ – מ"פ), וכך למעשה מנעה את המהלך. לכן היא רואה בעצמה את מי שעשתה יותר מכל מדינה אחרת למען הפלסטינים".
מאז מתקפת הטרור והטבח ביישובי הדרום, איחוד האמירויות מנסה לנווט בין מחויבויותיה הסותרות. היא הייתה המדינה הערבית הראשונה שהביעה זעזוע מהטבח ומהחטיפות, וכבר ב־8 באוקטובר הבהירה שהסכם השלום עם ישראל שריר וקיים; מאידך היא מגישה סיוע לתושבי עזה ודואגת להבליט זאת. בפתיחת המלחמה הודיע נשיא האמירויות, שייח' מוחמד בן זאיד, כי ארצו תעביר 20 מיליון דולר למען האזרחים ברצועה. בהמשך הוכרז על הקצאת 5 מיליוני דולרים לאונר"א – בזמן שמדינות אחרות הודיעו על השעיית תמיכתן הכספית בארגון, בעקבות העדויות על מעורבות אנשיו בטבח. "אוניית בית חולים" של האמירויות צפויה לעגון בקרוב מול חופי עזה, ועל הפרק עומדת גם הקמתו של מתקן להתפלת מים ברפיח. הרושם הוא שאיחוד האמירויות רוצה לרשת את מקומה של קטר בתור הדוד העשיר שמשפיע על האזור באמצעות כספו, אך היא תעשה זאת בעטיפה מעט שונה. "ראשי האמירויות", כתב רון בן־ישי בידיעות אחרונות בסוף השבוע שעבר, "מעוניינים להוכיח לעולם הערבי והפלסטיני שהשלום והנורמליזציה עם ישראל בעקבות הסכמי אברהם עוזרים לפלסטינים".
ניסיון אחר לערב את הכסף של האמירויות בסכסוך הישראלי־פלסטיני נחל כנראה כישלון. ברק רביד חשף באתר וואלה שנתניהו ביקש מאיחוד האמירויות לשלם דמי אבטלה לפועלים פלסטינים, לאחר שישראל אסרה על כניסתם לשטחה. "תבקש מזלנסקי", עקץ בתגובה הנשיא בן זאיד. "ישראל צריכה להבין שמדינות המפרץ הן לא ארנק תָּפוּחַ שאפשר לגשת אליו בכל פעם", אומרת יערי. "אי אפשר להפנות לאמירויות דרישות שיציבו אותן בסיטואציה מביכה ולא נעימה. הבקשה לממן את דמי האבטלה לפלסטינים לא לגיטימית בעיניי. היא מבזה את האמירויות, ואין לה מקום".
כשביידן התחנן
גם עם ערב הסעודית רקמה ישראל קשרים חשאיים, ובמשך השנים התקיימו לא מעט מפגשים בין נציגים רמי דרג משתי המדינות. פגישה חשאית מפורסמת במיוחד – אך גם מוכחשת – נערכה בנובמבר 2020, זמן קצר לאחר חתימת הסכמי אברהם. מהצד הישראלי: ראש הממשלה נתניהו, ולפי דיווחים גם ראש המל"ל דאז, מאיר בן־שבת. מהצד הסעודי: מוחמד בן סלמאן, המנהיג בפועל של הממלכה, שכבר כונה "נסיך הנורמליזציה".
מוחמד בן סלמאן סומן בעשור שעבר בתור אחד מיורשי העצר האפשריים של אביו המלך סלמאן. הוא צעיר (בן 38 כיום), נאה, לבוש לפי צו האופנה. הוא מרבה להיפגש לא רק עם מנהיגים אלא גם עם האנשים העשירים בעולם, ובהם ביל גייטס, מארק צוקרברג וג'ף בזוס (לגבי האחרון, אגב, נטען שהודעה שקיבל מבן סלמאן הביאה לפריצת מכשיר הטלפון שלו). הרוח החדשה שמייצג בן סלמאן אין פירושה שהוא מתנזר מגינוני מלכות מופרזים: בביקור מתוקשר שערך באינדונזיה בשנת 2017 ביקש הנסיך שיכינו לו שני גרמי מדרגות נעות מצופים זהב.
את מעמדו כמדינאי מוביל רכש MBS בעקבות פעולות נחושות שהובילו לחתימת הסכמי סחר וביטחון עם ארה"ב. גם בארצו פנימה הוא חולל מהפכות, והמיר את האסלאם השמרני ששלט ברחובותיה בגרסה מתונה ומעשית יותר. בתוך פחות מעשור הפך MBS את ערב הסעודית ממדינה שמתפרנסת בעיקר משדות הנפט שלה לכלכלה משגשגת שצועדת לקראת "חזון 2030" – פחות קידוחים, יותר השקעות. גם תפקידה של הממלכה כ"שומרת המקומות הקדושים", הערים מכה ומדינה, כבר אינו מרכזי כל כך בקביעת מעמדה בעולם הערבי. על רקע השינויים הללו, ההנהגה הפלסטינית נתפסת בעיני הסעודים כאנכרוניסטית, בעוד ישראל היא אי של מודרניזציה שכדאי לעשות איתו עסקים ולרקום איתו קשרים ביטחוניים.
"אף שהמדינות הללו אינן דמוקרטיות, הלך הרוח הציבורי חשוב מאוד בעיני המנהיגים שם. כל מנהיג יודע שאם הוא יחתום על הסכם שלום רשמי עם ישראל, הדבר עלול לחזור אליו כמו בומרנג ולאיים על יציבות שלטונו. לכן האינטרס הישראלי הוא שההסכם לא ייחתם בין שני מנהיגים, אלא בין שני עמים"
"ערב הסעודית אומנם עדיין נשענת באופן דרמטי על נפט, אבל היא גם משקיעה הרבה מאוד בפיתוח אנרגיה ירוקה ובהכשרת צעירים למקצועות שבעבר לא היו חלק ממנעד האפשרויות העומדות לפניהם", אומרת יערי. "ישראל היא מבחינתם דוגמה לאומת היי־טק שהצליחה למרות נתוני פתיחה מוגבלים. ערב הסעודית רוצה שמשקיעים זרים יבואו להשקיע אצלה, היא רוצה לראות תיירות – ולא רק מוסלמים שמגיעים למכה ומדינה, אלא תיירים מערביים שבאים לחוות את הארץ הזאת".
התפתחות הכלכלה מביאה גם מודעות רבה יותר לזכויות האזרח, ולזכויות הנשים בפרט?
"אנחנו רואים התקדמות בתחום זכויות הנשים בערב הסעודית – היום לדוגמה מותר להן לנהוג. מצד שני, מנהיגת המאבק בנושא הזה מוחזקת במעצר בתנאים קשים ועוברת התעללות איומה. יש פה מסר ברור לאזרחים מצד MBS: אתן זכויות לאזרחים במינון ובעיתוי שאראה לנכון, אך לא אסבול יוזמות מצד הציבור".
מאפיין נוסף של הכמעט־מלך החדש הוא ניסיונות התקרבות למדינות שנחשבו לאויבותיה של ערב הסעודית. "הוא הגיע למסקנה שעליו להביא לדטאנט, סוג של השלמה עם האויבים בעולם הערבי והלא־ערבי כאחד. בן סלמאן הצליח ליצור מציאות מעניינת שבה ערב הסעודית מתקרבת לקטר, לטורקיה ואפילו לסוריה של אסד. אבל כל התהליך הזה נגדע בשבעה באוקטובר, בגלל ארגון שערב הסעודית רואה בו ארגון טרור: חמאס".
לצד הפתיחות, הקדמה והפיוס, בן סלמאן גם הוביל גל טיהורים נגד מתנגדיו, והורה לרצוח את העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י.
"בעיניי MBS הוא הדמות הכי מעניינת, הכי מורכבת והכי חשובה במזרח התיכון של היום. הוא עושה לחוקרים ולאנשי המדינאות חיים קשים, כי אנחנו רגילים להסתכל על מנהיגים בצורה בינארית: הוא טוב, הוא רע. אבל מוחמד בן סלמאן הוא מצד אחד רוצח, מנהיג ששולל זכויות מאזרחים שיוצאים נגדו, והוא גם אחראי למלחמה הנוראית בתימן; מנגד, הוא הרפורמטור הכי גדול בתולדות ערב הסעודית".
עד כמה ישראל יכולה להעלים עין מהאפיזודות הברוטליות שלו?
"אחרי הרצח של ח'אשוקג'י, ישראל אימצה את התפיסה האמריקנית: אנחנו לא מתעסקים בבעיות הפנים של ערב הסעודית, כמו שערב הסעודית לא מתעסקת בעניינים שלנו. אנחנו לא נשפוט את בן סלמאן על מה שהוא עושה שם.
"אפילו הנשיא ביידן, שבקמפיין שלו יצא באמירות חריפות מאוד נגד יורש העצר הסעודי, רץ אליו והתחנן שימנע את עליית מחירי הנפט. מדינות המערב, ובוודאי ארצות ערב, מבינות בסופו של דבר שהאיש הזה מחזיק בידיו את המפתח להרבה מאוד מהאירועים במזרח התיכון".
הדילמה החות'ית
מלחמת חרבות ברזל משפיעה על תוכניותיו של בן סלמאן לא רק בגלל סוגיית המדינה הפלסטינית, אלא גם מהיבט אחר לגמרי: המעורבות של החות'ים. במשך עשור תמכו הסעודים בממשלה הרשמית של תימן, ונלחמו בעצמם במורדים, הנתמכים בידי איראן. תהליך ההתקרבות בין ריאד לטהרן הביא להפסקת אש רעועה במלחמה בתימן, אלא שבעקבות טבח שבעה באוקטובר החלו החות'ים לתקוף אוניות סוחר בים האדום ולשגר טילים לעבר ישראל. ערב הסעודית החלה להפנות משאבים רבים לניסיונות לבלום אותם ולהשיב את היציבות לנתיבי השיט.
"ערב הסעודית רוצה מצד אחד לראות את מדינות המערב פועלות נגד החות'ים, ומצד שני היא מסרבת להצטרף לקואליציה הזאת בעצמה, כדי לא לפגוע ביחסיה עם איראן", מסבירה יערי. "היא כן מיירטת איומים של החות'ים כלפי ישראל במרחב הריבוני שלה. מלחמות בין ישראל לשכנותיה מאתגרות מאוד את הסעודים, ודוחפות אותם לפינות שקשה לצאת מהן".
מה ישראל יכולה לעשות כדי לקדם כינון יחסים בעתיד הקרוב עם ערב הסעודית או עם מדינות מתונות אחרות?
"ישראל צריכה בראש ובראשונה להבין שאף שהמדינות הללו אינן דמוקרטיות, הלך הרוח הציבורי חשוב מאוד בעיני המנהיגים שם, במיוחד מאז האביב הערבי. כל מנהיג יודע שאם הוא יחתום על הסכם שלום רשמי עם ישראל, הדבר עלול לחזור אליו כמו בומרנג ולאיים על יציבות שלטונו. לכן האינטרס הישראלי הוא שההסכם לא ייחתם בין שני מנהיגים, אלא בין שני עמים. אחרת נישאר עם שלום קר ואפילו קפוא, כמו שיש לנו עם מצרים ועם ירדן, במקום לתת לשלום לממש את הפוטנציאל שלו לא רק ברמה הביטחונית, אלא גם ברמה הכלכלית, האזרחית, התיירותית ובשלל היבטים נוספים".
"התפיסה של קטר אומרת שהיא לא מוכנה להיות כפופה לשום מחנה. היא לא אוחזת באידיאולוגיה שמנחה אותה לאורך שנים, אלא מסתכלת על המציאות ומשתנה בהתאם. כנגזרת, היא לא מגדירה אף מדינה או ארגון כאויבים שלה, ומרשה לעצמה לקיים קשרים עם שלל מדינות וארגונים העוינים זה לזה"
ומה צריך להיות ה"אל תעשה" מבחינתה של ישראל, אם היא רוצה לקדם שלום עם הסעודים?
"אם הממשלה רוצה להקים יישובים ישראליים ברצועה, אם נשמעות אמירות כמו 'להטיל פצצה גרעינית על עזה', אם מתקיימים כנסים כמו זה שראינו (בקריאה להקמת גוש קטיף מחדש – מ"פ), היכולת של ישראל לדבר על מזרח תיכון אלטרנטיבי היא מוגבלת מאוד. ישראל הרשמית צריכה להחליט מה היא רוצה. היא לא יכולה מצד אחד להשמיע אמירות שנוגדות לחלוטין את האינטרסים של מדינות ערב, ובה בעת להגיד 'זה לא שלי, לא התכוונתי, זה השר הזה והזה אמר'. ממשלת ישראל היא גוף אחד, כי כך מסתכלים על ממשלות. כששרים בממשלת ישראל קוראים בריש גלי לטרנספר של האוכלוסייה הפלסטינית מעזה למצרים, זה בעייתי בעיניי. או למשל הקריאה להוציא לפועל מבצע צבאי ברפיח, בזמן שיש שם אוכלוסיית פליטים גדולה מאוד".
ערב הסעודית אכן הזהירה מפני מבצע ברפיח, בנימוק ש"זה המקלט האחרון של מאות אלפי עזתים". היא אף קראה למועצת הביטחון של האו"ם "להתכנס בדחיפות כדי למנוע מישראל לגרום אסון הומניטרי", ובן סלמאן צוטט בשיחה עם בלינקן באומרו ש"אם לא תהיה הפסקת אש בתוך שבועות – חלון ההזדמנויות (להסכם נורמליזציה – מ"פ) ייסגר". השבוע גם אמר שר החוץ של הממלכה, פייסל בן פרחאן, שארצו לא תסתפק בהצהרה עקרונית של נתניהו על נכונות להקמת מדינה פלסטינית בעתיד, וכי בריאד דורשים "מסלול אמיתי" להקמת מדינה כזאת.
האם התמשכות המלחמה בעזה עלולה לחסל את הסיכויים לשלום עם ערב הסעודית? "ככל שהמלחמה תסלים, וייפגעו האינטרסים לא רק של העזתים אלא גם של המצרים והירדנים, מרחב הפעולה של הסעודים ילך ויצטמצם, שלא לומר ייעלם", אומרת יערי. "אם ערב הסעודית לא יכולה לקבל את המתנות הביטחוניות שארה"ב הבטיחה לה תמורת כינון יחסים, משום שישראל לא מוכנה לשום פשרה בסוגיה הפלסטינית, ישראל כבר לא תיתפס כבת ברית לגיטימית אלא כגורם מתסיס ומאיים שפוגע אנושות באינטרסים הלאומיים של ערב הסעודית. לא היינו רוצים להיות במקום הזה".
עד כמה ערב הסעודית רוצה להיות שותפה בשיקום הרצועה?
"היא רוצה כל מה שמגדיל את השפעתה ותואם לאינטרסים הלאומיים שלה, ומצד שני לא גורר אותה לבוץ הפלסטיני. זו סוגיה עדינה, כי זה בסופו של דבר תלוי במינונים".
המתווכת שאיננה
שחקנית מפתח אחרת על המגרש הדיפלומטי היא קטר – המממנת הרשמית של חמאס, שמאז שבעה באוקטובר ממצבת את עצמה גם כמתווכת בין ארגון הטרור ובין ישראל. יחסי קטר־ישראל ידעו בעבר תקופה קצרה של פריחה. במשך שנים רבות הייתה הנסיכות שותפה לחרם הערבי, אך ב־1993 הגיעה תפנית, כשסגן שר החוץ יוסי ביילין נפגש עם שגריר קטר בוושינגטון. בשנים שלאחר מכן התקיימו פגישות נוספות של בכירים משני הצדדים, וב־1996 פתחה ישראל נציגות כלכלית קבועה בדוחה, בירת קטר. "הקונספציה הישראלית לאורך שנים הייתה שצריך לפתח קשרים רשמיים ולא רשמיים עם מדינות ערב תוך עקיפה של הסוגיה הפלסטינית", אומרת יערי. "קטר דרשה פתרון לסוגיה הזאת כתנאי לכינון יחסים רשמיים, אבל ישראל הצליחה לנהל איתה קשרים גם בתקופות של נסיגה במשא ומתן עם הפלסטינים".
בשנות האלפיים חלה הידרדרות הדרגתית ביחסים. הנציגות הישראלית בדוחה שרדה בתחילה את הטלטלות, אך לאחר מבצע עופרת יצוקה (2009) ניתקה קטר את קשריה הכלכליים עם ישראל.
מנהיגה של קטר כיום הוא האמיר תמים בן חמד אאל־ת'אני, בן לשושלת השולטת במדינה מאז היווסדה. מערכת החוק של הנסיכות נשענת על השריעה, ומרבית אזרחיה הם בני הזרם הסוני־סלפי, הווהאביה, הנחשב שמרני. מדו"חות של ארגוני זכויות אדם עולה שהנשים בקטר זקוקות תמיד ל"אפוטרופוס" גבר שיקבל החלטות במקומן. עיתונות חופשית אינה קיימת בקטר, ונטיות להט"ב נחשבות לפשע פלילי. המדינה נודעת גם ביחסה הבעייתי לעובדים הזרים, עד כדי זלזול בחייהם: בתקופה שקדמה למשחקי המונדיאל דווח על אלפי פועלים שנהרגו כשעסקו בבניית האצטדיונים.
בזירה הבינלאומית קטר רוקדת בין ניגודים חריפים לא פחות מאלה של ערב הסעודית. היא שופכת מיליארדי דולרים על מוסדות תרבות ואקדמיה בארה"ב ובאירופה, מממנת ארגונים באו"ם, והמונדיאל שאירחה ב־2022 הציב אותה על מפת הספורט הבינלאומית – גם אם בהמשך התברר שכספי שוחד שהזרימה לפיפ"א הם שהקנו לה את הכבוד. הלוגו של חברת התעופה הלאומית שלה מתנוסס על חולצות קבוצת הכדורגל פריז סן־ז'רמן, וגם זכייתה של נבחרת קטר באליפות אסיה בכדורגל לפני כשבועיים, בפעם השנייה ברציפות, עשתה יחסי ציבור לא רעים לנסיכות העשירה. מצד שני, קטר קשורה בעבותות לאיראן ולארגוני טרור גדולים, בפרט חמאס וטליבאן. היא גם הצמיחה את רשת התקשורת אל־ג'זירה, הידועה לשמצה כמעודדת טרור. "קטר הפכה למוקד שיח עולמי בניגוד מוחלט לנתוני הפתיחה שלה", מדגישה יערי. "זאת מדינה ששטחה מחצית משטח ישראל, ושאוכלוסייתה הכוללת כ־3 מיליוני בני אדם – מתוכם רק 300 אלף אזרחים. והאזרחים האלה הם אוכלוסייה הומוגנית מאוד, שתומכת במשפחה השלטת, כך שאין היתכנות למרד".
פרט לכמויות העצומות של נפט וגז טבעי שהתברכה בהן, מסבירה יערי, האקס פקטור של קטר הוא מדיניות חוץ מבריקה. "התפיסה שלה אומרת שהיא לא מוכנה להיות כפופה לאף מחנה. היא לא אוחזת באידיאולוגיה שמנחה אותה לאורך שנים, אלא מסתכלת על המציאות ומשתנה בהתאם. הגישה המעשית הזאת מאפשרת לה מרחב תנועה. כנגזרת, היא לא מגדירה שום מדינה או ארגון כאויב, ומרשה לעצמה לקיים קשרים עם שלל מדינות וארגונים עוינים זה לזה".
האסטרטגיה הזאת גבתה מחיר מקטר. בשנת 2017 ניתקו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים את יחסיהן עם דוחה, והגדירו אותה כתומכת טרור. הגורמים העיקריים לכך היו שידוריה של רשת אל־ג'זירה ויחסיה של קטר עם איראן. ארבע שנים נמשך החרם, עד שבתיווכו של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ, חידשו המנהיגים הערבים את הקשרים עם קטר. יערי: "ערב הסעודית הטילה על קטר מצור אווירי, ימי ויבשתי, אך מי שירד לבסוף מהעץ הגבוה הזה בבושת פנים היה מוחמד בן סלמאן. כל זה גרם נזק תדמיתי אדיר לערב הסעודית. קטר, למרות חרם נורא שהיה אמור להרוס אותה, ניצחה והוכיחה שכדאי לה להמשיך במדיניות החוץ שלה".
קטר הזרימה סכומים אדירים גם לרצועת עזה. בשנת 2014 היא העבירה כספים לשיקום הרצועה אחרי מבצע צוק איתן, ובשנים האחרונות שלחה את מזוודות הכסף שסייעו רבות להתעצמות המפלצתית של חמאס. עד שבעה באוקטובר, טוענת יערי, "בעצם החיזוק של חמאס, קטר החלישה את הרשות הפלסטינית, ובכך הפכה לנכס אסטרטגי עבור ישראל".
גורמי מודיעין אירופיים שצוטטו באתר "פוליטיקו" בחודש שעבר טענו כי סביר להניח שלקטר היה מושג כלשהו על תוכניות חמאס לקראת שבעה באוקטובר. ייתכן שהיא אף רצתה בהתממשות התוכניות הללו, בתקווה לחבל בכינון היחסים בין ישראל לערב הסעודית. "אני לא יודעת שום דבר על המידע שהגיע או לא הגיע לקטר", מסייגת יערי. "לפי הפרשנות האישית שלי, קטר לא ידעה מראש על המתקפה. אגיד יותר מזה: אני חושבת שאירועי שבעה באוקטובר פגעו באינטרס הקטרי".
כיצד?
"לאורך השנים קטר שאפה להפוך למתווכת בסכסוכים בינלאומיים. זה חשוב לה מאוד, כי כך היא בונה לעצמה תדמית של מדינה מהימנה שמקובלת על כולם, גם אם היא לא כזו בפועל. להבנתי, בשבעה באוקטובר קטר איבדה שליטה על חמאס. אם חמאס פועל בניגוד מוחלט להיגיון של קטר, היא כבר לא חשובה כמתווכת. עכשיו, בעקבות הקשרים שלה עם חמאס, קטר שוב נצבעת בצבעים של מדינת טרור, ומאבדת נקודות באירופה ובארה"ב. הציבור במדינות המערב שואל את עצמו למה לעזאזל הוא נותן למדינה כזאת להחזיק אצלו לא רק נדל"ן אלא גם את נכסי התרבות שלו".
כיצד ישראל יכולה למנף את המצב לטובתה?
"יש הבדל בין תחילת המלחמה ובין מה שקורה כיום. להבנתי, מיד אחרי שבעה באוקטובר היו לקטר יותר מנופי השפעה על חמאס. כרגע יש מעורבות נמרצת יותר של מצרים בתהליך הזה, וראי את הפגישה שהתקיימה בשבוע שעבר בקהיר, בלחץ אמריקני. צריך להגיד: לקטר יש מנופי השפעה על ישראל וחמאס, אבל גם לארצות הברית יש מנופי השפעה על קטר".
רה"מ או ראש המל"ל
גם אם לארה"ב יש מנופים משלה, צריך לזכור שקטר הקימה בשביל האמריקנים בסיס צבאי אווירי באל־עובייד. הסכם שנחתם לאחרונה מעניק לארה"ב עשור נוסף של שימוש בבסיס הזה, שנחשב לנכס אסטרטגי. "במובן הזה, ארצות הברית תלויה בקטר", אומרת יערי. "גם אם אנחנו ומדינות אחרות היינו רוצים לנתק את הקשרים עם קטר, זה צעד מורכב מאוד. בהיעדר חלופה, אני לא רואה את ישראל מצליחה לממש מהלך שאפתני כזה".
על אף תמיכתה הברורה בחמאס קטר זכתה לשבחים מראש המל"ל צחי הנגבי בשל תפקודה כמתווכת במשא ומתן לשחרור החטופים. "אני שמח לומר שקטר הופכת לגורם חיוני ולבעלת עניין במתן פתרונות הומניטריים", כתב הנגבי באנגלית ב־25 באוקטובר. "המאמצים הדיפלומטיים של קטר חיוניים בשלב זה". מנגד, בהקלטות שפורסמו ב־23 בינואר בחדשות 12 אמר נתניהו למשפחות החטופים דברים שלא נעמו לאוזניים בדוחה. "אני לא מודה לקטר", אמר ראש הממשלה. "למה? כי קטר מבחינתי לא שונה במהות מהאו"ם, היא לא שונה במהות מהצלב האדום, ובמובן מסוים היא אפילו יותר בעייתית". דובר משרד החוץ של קטר הביע זעזוע ואמר שנתניהו פוגע במאמצי התיווך מסיבות פוליטיות. ראש המוסד לשעבר יוסי כהן אמר אז לגבי קטר כי "להתקוטט איתה פומבית זה דבר לא נכון". השבוע שוב התגלע עימות, כשנתניהו דרש "לקרוא לקטר ללחוץ על חמאס", וגורמים קטריים האשימו אותו ב"ניסיון להאריך את המלחמה מסיבות הידועות לכולם".
יערי לא פוסלת את האפשרות שהקטרים ימאסו בחמאס, או לכל הפחות יצמצמו מגע איתו, ומציינת שראש ממשלת קטר מוחמד אאל־ת'אני מתח לאחרונה ביקורת פומבית על הארגון. "אם מסתכלים על הפרגמטיות של קטר לאורך השנים, זה לא בלתי הגיוני שהיא תבין שחמאס מזיק לה", אומרת יערי. "היא אולי תמשיך לתמוך בו, אך במקביל תהיה שותפה בפיתוח מנהיגות פלסטינית חלופית. היא תרצה להיות חלק מהתהליך כדי לשמר את ההשפעה שלה לא רק בעזה, אלא גם ביהודה ושומרון".
ובתום המלחמה, האם ייתכן כינון יחסים מהיר בין ישראל למדינות כמו קטר וערב הסעודית?
"אם צד אחד לא בוטח בהנהגת הצד השני, יהיה הרבה יותר קשה לקדם הסכם. מדינה שרוצה לרקום קשרים עם מדינה אחרת שואפת שבראש המדינה ההיא יעמדו מנהיגים שמודעים לגודל האירוע, מבינים את המחיר, מבינים את התמורה ומסוגלים לשווק את ההסכם, על כל מורכבותו, לעם שמחכה להם בבית. לא בטוח שמנקודת המבט הסעודית ראש ממשלת ישראל מסוגל לעשות את זה, אחרי שראינו הפגנות חסרות תקדים נגדו. המחאות האלה נמשכות גם בזמן המלחמה, ובהחלט יכול להיות שהן ילוו אותנו לאחר מכן. גם אם רוב הציבור הישראלי רוצה הסכם שלום עם ערב הסעודית, ההסכם הזה לא יכול לבוא לעולם בלי ראש ממשלה שמסוגל להוביל תהליך מדיני, יהא אשר יהא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
