הבית // אותו הבית של הוריה ואחיה של לירון: הכניסות נפרדות, אבל ההורים בקומה הראשונה והם בקומה השנייה. הם עברו לבית לפני שנה וחצי. הבית חמים ונעים ומרוהט ברהיטי עץ שיטה שייצרו בעצמם.
לגור עם ההורים // לירון: "עזבתי את הבית בגיל צעיר, עבדתי ולמדתי, ואמא שלי תמיד רצתה שאחזור הביתה. כשהתחתנו גרתי בבית חב"ד, אבל תמיד הרגשתי שחסרים לי ההורים שלי. "התחלתי לחשוב על סידור שנגור ביחד. אמא שלי מצאה בית שאפשר לחלק אותו לשניים, וכך הגענו למבועים".
הבוקר // מנדי קם בחמש וחצי לתפילה ולירון מתעוררת איתו, "כי קשה לו לקום בבוקר". היא גם מארגנת את הבנות. אחרי שהם לוקחים אותן למוסדות החינוך, שניהם יוצאים לנגרייה בנתיבות.
עסק // מנדי אחראי על הייצור; לירון אחראית על הניהול, קשרי הלקוחות, הספקים והנהלת החשבונות. "אני עושה את זה בעיקר בבית כשהבנות הולכות לישון".
נגרייה // מנדי מייצר רהיטים בעיצוב אישי, למרחבי למידה ולחדרי ילדים ברוח מונטסורי. מנדי: "לא היה לי רקע בנגרות אבל תמיד אהבתי לראות סרטוני יוטיוב בנושא. בימי הקורונה שאלתי את עצמי למה שלא אלך לכיוון, ואז זה צבר תאוצה, וקנינו מכונה ועוד אחת. לא דמיינו לרגע שזה מה שיהיה". לירון: "בקורונה הוא יצא לחל"ת מהעבודה אחרי שעבד כמה שנים בבית חב"ד באשדוד. בזמן הפנוי הוא התחיל לייצר פריטים מעץ, ואני העליתי לעמוד האינסטגרם שלי. החל ביקוש מטורף לדברים שהוא בנה, והתחלנו לייצר לפי הזמנה".
משפטנית // אביה של לירון עבד בחברת החשמל והם עברו בין הרבה בתים כשהייתה ילדה. לבסוף השתקעו בבאר־שבע. יש לה שני אחים קטנים ממנה בעשר שנים וב־17 שנה. היא למדה בבית הספר לאמנויות בבאר־שבע ואחר כך בתיכון הטכני של חיל האוויר. משם היא עברה ללימודי משפטים במכללת שערי משפט, ואחרי הלימודים עבדה כיועצת משפטית בחברת פרטנר. בתוך שנתיים היא פרשה. "זה תחום סיזיפי, שהעבודה בו כרוכה בשעות עבודה רבות. זה לא התאים לי, כי רציתי להיות בבית ולגדל את הילדים. הפכתי להיות אמא במשרה מלאה, ונשארתי עם שוהם בבית".
חב"דניק // מנדי גדל בכפר־חב"ד, לאבא חב"דניק ולאמא שחזרה בתשובה והצטרפה לחסידות. יש לו שלושה אחים, ושני אחים נוספים נפטרו ממחלה כשהיו קטנים. הוא למד בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, ואז למד שנה "אצל הרבי". בהמשך בילה בבתי חב"ד, שנה בצרפת ושנה במקסיקו.
מפגש במקסיקו // אחרי לימודי המשפטים לירון טסה לבד לטיול במקסיקו. "בשלב מסוים היה לי קשה עם האוכל המקומי, ופגשתי בחור ישראלי שהמליץ לי ללכת לאכול בבית חב"ד. לא היה לי מושג מה זה, לא שמעתי לפני כן על חב"ד, וחשבתי שזאת פשוט מסעדה. גדלתי בבית אתאיסטי בלי קשר לדת.
"כשנכנסתי ראיתי הרבה בחורי ישיבה עמלים על ארוחת שבת, והתפלאתי שלא יורקים עליי כי זה מה שהכרתי – שדתיים הם קיצונים שיורקים על נשים. לא הכרתי משהו אחר ולא היה לי שום חיבור לעולם הזה משום כיוון. אבל השליחים היו עסוקים ושמחים ומלאי מרץ, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שהם בטח אנשים שירדו מהארץ ולא קשורים לכלום. חבר'ה צעירים שהתפלפו והקימו קהילה אלטרנטיבית במקסיקו.
"בשלב מסוים מנדי ניגש אליי ודיבר איתי. הושיבו אותי בשולחן של ארוחת שבת והייתה אנרגיה טובה. למחרת הזמינו אותי לג'חנון, ולאט נוצר חיבור והתחלתי לעזור להם. זה היה בית חב"ד בלי זוג נשוי, רק בחורים צעירים. הייתה דרושה שם אישה שתעזור".
תשובה // במשך חודש וחצי היא עזרה בבית חב"ד. "נפתח לי צוהר. חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד יהדות ולהתקרב לדת, וכשמנדי חזר מהשליחות אחרי שמונה חודשים הייתי כבר חב"דניקית לגמרי. הוא דיבר עם 'המשפיע' שלו, והתחלנו לצאת לפגישות. בסוף התחתנו".
שינוי // בחלוף שנתיים, אחרי ששוהם נולדה, לירון הרגישה חנוקה: "לא התאימו לי הגרביונים והפאה. אני אוהבת את הדרך אבל לא יכולה לשאת את הסממנים מבחוץ. נוצר ביני ובין מנדי משבר, כי כל העקרונות של הבית התערערו ונדרש ארגון מחדש. היום, אחרי חמש שנים, אנחנו חיים בבית נהדר עם זוגיות מעורבת. נכון, אנשים מסתכלים עלינו מוזר ברחוב, אבל התרגלנו למבטים. הוא נראה חרדי ואני לא נראית דתייה. אנחנו שומרים על אורח חיים דתי בבית".
גשר // מנדי: "אני רואה בזוגיות שלנו אתגר. היא באה מעולם אחד עם כל מה שהיא גדלה עליו, ואני באתי מעולם אחר. אנחנו מנסים לגשר על העולמות. אנחנו שומרים שבת בבית ושומרים על טהרת המשפחה, וכל אחד משתדל לעשות את הצעדים שלו".
חינוך // במשך שבע שנים וחצי הם חינכו את הבנות בחינוך ביתי. לירון: "שוהם נכנסה לבית ספר בפעם הראשונה בכיתה ב', עכשיו, בגלל המלחמה. היא מעולם לא הייתה במסגרת עד אז. בחרנו בבית ספר אנתרופוסופי דתי בבית־הגדי, 'בית חינוך בארות'. זה מסלול בתוך בית ספר קיים. לשם לומדת בגן דתי רגיל".
מלחמה // הם גרים במרחק 12 ק"מ מרצועת עזה. "בשבת ההיא התפנינו לבד. אני, אמא שלי והבנות קיפלנו את כל הדברים וברחנו לסבתא שלי, שגרה במרכז. הספיק לנו שבוע כדי להבין שאנחנו רוצות לחזור הביתה".
תחושת ביטחון // "במשך תקופה ארוכה לא הייתה כאן תחושת ביטחון. מי שלא גר פה לא יכול להבין את זה. בשבת עצמה פתחו פה בית חולים שדה, ומסביב היו צלפים למקרה שיגיעו מחבלים משדרות. זאת הייתה תחושה מפחידה. גם היום אני חושבת איפה אתחבא בבית במקרה שתהיה חדירת מחבלים. אבל בסופו של דבר משתדלים לחיות נורמלי".
חזרה לעבודה // "בתחילת המלחמה הנגרייה הייתה סגורה, כי לא היה מרחב מוגן והיה חשש של חדירת מחבלים. המלחמה הפסיקה לנו את הייצור, וזה ממש לא פשוט שנגרייה מפסיקה ייצור לחודש. יש לנו הלוואות, והרגשנו שממש נתקענו. פרסמנו פוסט שפונה לקהל בבקשה לתמיכה, שיזמינו מאיתנו מוצרים. הפרסום פשוט התפוצץ ואנחנו מודים לכולם".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
