ברישומי צה"ל אין זכר לכך, אבל סא"ל ידידיה צוקרמן היה בעבר מפקדו של סא"ל יהודה צוקרמן. זאת הייתה בעצם ראשית דרכו הפיקודית של ידידיה: לפני יותר משלושים שנה הוא היה מנהיגה של חבורת ילדים, בני דודים בגיל שבע עד עשר, שניהלו שגרת אימונים נמרצת בחצר ביתם של סבא וסבתא, הרב אברהם ורבקה צוקרמן מכפר־הרא"ה. שבעה "לוחמים" היו בחבורה, שהכינוס העיקרי והקבוע שלה התקיים בחופש הגדול, אך גם מפגשים מזדמנים במהלך השנה נוצלו בקפדנות. החבר הצעיר ביותר בחבורה היה בן הדוד יהודה צוקרמן. לוחם ובן דוד נוסף היה שלמה, כותב השורות הללו, שלימים הגיע בצה"ל לדרגת רב־סמל ראשון.
שנים רבות אחרי ימי הילדות המתוקים והרחוקים הפגישה מלחמת "חרבות ברזל" את שני בני הדודים, הפעם כמפקדי גדודים במילואים בגזרות סמוכות זו לזו. הגדוד של ידידיה, גדוד המילואים 967 של חטיבת השומרון, מוצב מאז שמחת תורה בדרום גזרת החטיבה, באזור צומת תפוח. הגדוד של יהודה, גדוד 9217 של חטיבת הנגב, נשלח בפרוץ המלחמה לחזית הדרום, אך בהמשך הוצב באזור בנימין.
לא קל למצוא חלון פנוי משותף בלוחות הזמנים של שני מג"דים בימי לחימה. לבסוף הצלחנו לכנס אותם למפגש על כוס קפה ביישוב עפרה, ב"סטודיו בר" ששייך לבן דוד נוסף, הצלם ברוך גרינברג. מאז פרוץ המלחמה הפך המקום לנקודת התרעננות שמשמשת רבים מחיילי המילואים בגזרה. "בבוקר שמחת תורה, כשיצאתי לבית הכנסת אצלנו באלון־מורה, לא ידעתי כלום", נזכר יהודה. "לא היו אצלנו אזעקות. בשעה 7:20 קיבלתי טלפון עם הוראה להקפיץ את כיתת הכוננות של היישוב, שאני סגן המפקד שלה. אמרו לי שיש בלגן גדול בדרום ואזעקות בכל הארץ, ולכן צריך להעלות מיד את כל חברי כיתת הכוננות על מדים וכולנו מגויסים. הקפצנו את הכיתה וחילקנו גזרות ביישוב להגנה. במקביל, בתשע וחצי עשיתי הערכת מצב טלפונית עם מפקדי הפלוגות בגדוד שלי, והשתתפתי בהערכת מצב טלפונית של חטיבת הנגב, החטיבה שהגדוד שלנו שייך לה. לא הבנו עדיין מה קורה, אבל גודל האירוע התחיל להתבהר.
ידידיה: "לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הגיע סרטון שמראה את יהודה נושא דברים במסדר הגדודי. מיד אמרתי: 'מעולה, הוא יהיה המרצה בכנס הבא בחטיבה שלי'. הבאנו אותו לדבר שם, והוא סיפר על הגדוד שלו – לא סתם מורשת קרב של 'נתקלנו, ירינו, פוצצנו', אלא שיחה על החוויות, ואיך גדוד מחזיק מעמד במשברים"
"בעשר יצאתי מהבית לימ"ח בצאלים, התחלנו התארגנות זריזה, ועוד באותו הערב הגענו – צוותים ראשונים של מפקדים מהגדוד – לעוטף עזה. השארנו כוח בצאלים שימשיך בגיוס של הגדוד, ואני עם רוב המפקדים יצאנו לשטח ותפסנו את הגזרה שמדרום לבארי ועד מחנה רעים. נכנסנו למלחמה כבר במוצאי שמחת תורה".
בימים שלאחר מכן השתתף הגדוד שלו בקרבות ההגנה והטיהור באזור ציר היישובים, ובהמשך עסק גם בפינוי השטח. "הכנסנו לגזרה את צוותי היס"ר (יחידת הסריקה האחראית על פינוי חללים בצה"ל – ש"פ), צוותי זק"א ובהמשך גם כוחות הנדסה שהוציאו מהשטח את כלי הרכב. צה"ל רצה שהתושבים יוכלו לצאת מהבתים בצורה נורמלית, וזה היה חלק מהתפקיד שלנו. במקביל התחלנו בהתארגנות לתמרון בעזה. לא ידענו כמה זמן יש לנו להיערכות. בהתחלה דובר על עשרה ימים, בסוף זה היה שבועיים וחצי. בתחילת התמרון הקרקעי נכנסנו ללחימה ברצועה".
הגדוד של ידידיה הגיע כבר ב־7 באוקטובר לשומרון, לגזרה שהוא נמצא בה עד לכתיבת שורות אלה. "בשמחת תורה היינו אצל ההורים שלי בכפר־הרא"ה", מספר ידידיה, תושב לוד. "'חטאתי' בתפילת ותיקין, כי אני לא אוהב כל כך את ההקפות. בשעה שמונה, בדרך חזרה מהתפילה, אשתי יפה אומרת לי: 'אה, היו לך כמה טלפונים'. אמרתי לעצמי שזה לא נשמע טוב, ורצתי מיד הביתה. ראיתי שיש שיחות שלא נענו מסגן מפקד כיתת הכוננות של לוד – אני מפקד הכיתה שם – וגם מהרמ"ט (ראש המטה) של חטיבת שומרון. חזרתי לרמ"ט והוא אומר לי: 'תגיד, איפה אתה? יש מלחמה בדרום'. ב־8:10 כבר יצאתי מכפר־הרא"ה ללוד, לקחתי מהבית את תיק המילואים ומשם המשכתי לימ"ח. בינתיים סגן מפקד כיתת הכוננות לקח אחריות על הכיתה בלוד, ותוך כדי נסיעה התחלתי להקפיץ את הגדוד – בהתחלה מפקדי פלוגות, אחר כך מפקדי מחלקות. בשלב כלשהו התחילו להגיע סרטונים מעוטף עזה לאיזו קבוצת מודיעין של ערביסטים שאני חבר בה, ואז הבנתי שהמצב רציני מאוד ונתתי הוראה לגייס את כל הגדוד".
תפיסת הגזרה בשומרון נעשתה במהירות רבה. "החלפנו בגזרת תפוח את יחידת אגוז, אך למעשה נכנסנו לגזרה ריקה, כמעט ללא כוחות. כשהגעתי לשם, בתשע וחצי בבוקר, שלחתי הודעה למפקד של אגוז, והוא כתב לי בתשובה שהוא לא יכול לדבר; באותו הזמן הוא כבר היה בלחימה בדרום.
"בארבע אחר הצהריים הגדוד שלנו תפס אחריות מלאה על הגזרה, אחרי שהחבר'ה הספיקו לעבור בימ"ח במחנה עופר. קיצרנו תהליכים, אמרתי לחיילים לא לחכות בימ"ח לציוד אופטיקה, לא לחכות לשום דבר נוסף, כל מי שיש לו נשק ואפוד – שיגיע לגזרה. ומאז אנחנו כאן".
לתת פקודות למנכ"ל
יהודה וחייליו הועברו לגזרת בנימין רק לאחרונה. במשך כשמונים יום הם לחמו בעוטף ובעזה, ואז יצאו להפוגה של כמה שבועות: הלוחמים היו בבית, אבל חלק מהסגל לא הספיק להשתחרר לפני שהגדוד נשלח למשימתו החדשה.
מתי גיליתם שאתם "שכנים" ואחראים על שתי גזרות שנושקות זו לזו?
ידידיה: "השכנוּת הזאת היא למעשה המפגש 'הצבאי' השני שלנו מתחילת המלחמה. כשהחיילים של יהודה יצאו מעזה, הגיע לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית סרטון שמראה אותו נושא דברים במסדר הגדודי. ראיתי את הסרטון הזה, כמוך שלמה, ואמרתי: 'מעולה, הוא יהיה המרצה בכנס המפקדים הבא שהחטיבה שלי תערוך'. באמת הבאנו אותו לדבר שם, והוא סיפר את הסיפור של הגדוד שלו. בעיניי זה היה סיפור מרתק במיוחד: הוא לא היה מור"ק במובן הרגיל של 'נתקלנו, ירינו, פוצצנו', אלא שיחה על החוויות שהם עברו, ואיך גדוד מחזיק מעמד מול משברים. המפגש השני היה כשהתבקשתי להעביר פלוגה אחת שלי לטובת חטיבת בנימין. יהודה התקשר אליי ובישר לי על כך, ואז הבנו שאנחנו גדודים סמוכים".
יהודה: "זה לא רק ממשק של שני כוחות שכנים. יש פלוגה אחת שלו שנמצאת באופן מלא תחת פיקודי".
יהודה: "היו לי יותר מחמישים חיילים שהגיעו מחו"ל. היו אנשים שכבר סיימו את פרק המילואים, והם התקשרו לשליש וישבו עליו עד שהחזיר אותם לגדוד. ב־86 הימים בדרום יצאנו מעזה פעמיים, ובכל פעם חזרנו עם יותר אנשים, כי לוחמים שנפצעו עוד קודם לכן ונאלצו לצאת מעזה חיכו ל'תחנה' הבאה כדי לחזור איתנו"
איך נראית העבודה עם כוח שכן כשהמג"ד האחר הוא גם קרוב משפחה וחבר ילדות?
החיוך שעולה על פני שניהם מעיד שכבר יצא להם להרהר במשמעויות הנלוות. "יש פה מורכבויות", אומר ידידיה, "כי כשיהודה מפקד על פלוגה שלי, נוצרים לא פעם מתחים ברמת הפיקוד. אנחנו צריכים לפתור אותם ולקחת בחשבון שנפגוש זה את זה גם בשבת המשפחתית הבאה. זה לא קל. שיתופי הפעולה המבצעיים נעשים באופן אוטומטי. נניח, כשרכב חשוד נוסע מהגזרה שלהם לגזרה שלנו, וצריך לתפוס אותו. במצבים האלה אין שום השפעה לקרבה המשפחתית. אבל במקרים מורכבים יותר – כן, זה קצת אחרת. בכל מקרה, אני יכול להגיד ששלחתי לו פלוגה מעולה. זאת הפלוגה שנכנסה ראשונה לבלאטה ולקסבה של שכם".
יהודה מצביע גם על יתרונות הקשר המשפחתי. "מנקודת מבטי, כשאני מגיע מעזה ומגייס את הגדוד ללחימה באיו"ש אחרי הפוגה קצרה מאוד, טוב שיש לי משענת מוכרת שכבר נמצאת בגזרה ארבעה חודשים כמעט. זה נותן איזה עוגן. אני מדבר עם ידידיה וגם מתייעץ".
"בעבר שוחחתי הרבה עם בעלה של אחת מבנות הדודים שלנו, קצין מילואים ותיק", אומר ידידיה. "הייתי מתייעץ איתו לעיתים קרובות, כי חיפשתי עם מי אפשר לדבר על הנושאים שמטרידים אותי. עכשיו, מטבע הדברים, כשיהודה ואני נפגשים, השיחות הולכות למקומות הללו. גם בעבר, לפני שיהודה עלה לקו באזור טלמון, הוא התקשר אליי להתייעץ כי אני בדיוק ירדתי מהקו שם והיו לי כמה תובנות מקצועיות. כך שאנחנו מנצלים את ההיכרות המוקדמת שלנו כדי ללמוד זה מזה".
מדברים בתקופה האחרונה על עוצמתו של מערך המילואים. מה המשמעות של פיקוד על גדוד מילואים במלחמה?
ידידיה: "בשיחת הפתיחה שמפקד חטיבת השומרון עשה לנו, המג"דים במילואים, הוא אמר: 'אתם כוחות המילואים שלי, וברור לי שבמלחמה אני אשאר פה רק איתכם. תהיו מוכנים לכך שזה רק אתם, איתכם אני הולך לעשות הכול'. כך הוא אמר מהרגע הראשון, וזה מה שקרה בפועל. יש לנו פעילות בכל לילה כמעט, המשימות בשכם לא פשוטות, וזה הצריך לא מעט חניכה, אבל למדנו שמילואימניקים יכולים לעשות כל דבר. בכניסות הראשונות שלנו לעיר נתקלנו בהרבה התנגדות – אומנם לא כמו אצל יהודה בעזה, כי אין פה טילי נ"ט, והמטענים הם כמה דורות אחורה – אבל התמודדנו עם ירי, מטעני חבלה והיתקלויות, ועמדנו במשימה בצורה מדהימה".
ואיך זה נראה בעזה?
יהודה: "החטיבה שלנו קיבלה גזרה באזור בית־חנון, בתוך גזרת תמרון של אוגדה שכולה חטיבות מילואים, מקצה לקצה. לאורך השנים לא היה ברור אם לצה"ל יש אמון ביכולת התמרון של כוחות המילואים, אבל סימני השאלה האלה התנפצו ברגע. התברר שכוחות המילואים הם מתמרנים מעולים, אם לא המעולים ביותר, ושהצבא זקוק להם. החטיבה והגדוד ביצעו תמרון מדהים עם הישגים מרשימים – טיהור של מאות בתים ופירי מנהרות, מציאת אמל"ח, חיסול עשרות מחבלים ולחימה עיקשת. למרבה הכאב, היו לנו גם אבדות. סמ"פ בגדוד נפל, יש מ"פ שנפצע קשה, ובסך הכול היו לגדוד 35 פצועים. כשאתה נפגש עם החיילים שלך תחת אש, זה מצב שאתה לא מסוגל לדמיין מראש. אבל אתה מוצא את עצמך במצב הזה, ומבין שאתה עושה פה חתיכת היסטוריה.
"גדוד מילואים הוא גדוד מתמרן לכל דבר. הוא יודע לפעול עצמאית, יש לו כל היכולות של אש, איסוף ולוגיסטיקה. אתה שואל אותי אם אני סומך על החיילים שלי למרות שהם מילואימניקים? התשובה היא שאני סומך רק עליהם. אם היה בצבא הסדיר ובצבא הקבע מישהו שחשב שאי אפשר לסמוך על חיילי מילואים, השאלות צריכות להיות מופנות אליו".
ידידיה: "מילואים הם פלא, פלא שנותן עוצמה בלתי רגילה. החיילים שלנו הם הרי אנשים בוגרים שמגיעים ממגוון עצום של תחומים במשק. יש לנו מנכ"לים של חברות, יזמים ועוד ועוד. אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם בכל דבר, וסל הכישרונות שעומד לרשותך כמג"ד הוא בלתי נדלה. אני מניח שגם יהודה, כמוני, נתקל בהתחלה בהמון בעיות לוגיסטיות, אבל אנחנו כגדוד ידענו למצוא פתרון לכל בעיה. גם ברמה המבצעית, הבגרות והניסיון נותנים המון. אתה בעצמך השתחררת עכשיו משירות מילואים ארוך. היית מאמין שחיילי מילואים יעשו 140 יום ברצף ויחזיקו מעמד? מישהו האמין שזה אפשרי? אני האמנתי. לא שיערתי שנגיע לזה, אבל הייתי בטוח שכל משימה שנקבל, אנחנו נעמוד בה".
ידידיה : "זה מתחיל בבית. אבא שלי, ששירת כקצין, כיוון אותי לדרך הזאת במידה מסוימת. הוא אהב את המילואים, היה לוקח אותנו למילואים איתו. אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוא נעדר מהבית לזמן ארוך, ואנחנו שלחנו לו מכתבים. אין ספק שזה ליווה אותי והשפיע עליי"
"אני רוצה להוסיף עוד נקודה", נכנס יהודה לדבריו. "יש כאן פלא שהוא חלק מהדי־אן־איי של עם ישראל. כשפורצת מלחמה, כולם רוצים לבוא. היו לי יותר מחמישים חיילים שהגיעו היישר מחו"ל. היו אנשים שכבר סיימו את פרק המילואים בחיים, כמוך, והתעקשו לחזור אלינו. הם התקשרו לשליש וישבו עליו עד שהוא החזיר אותם לגדוד. ב־86 הימים בדרום יצאנו מעזה פעמיים, ובכל פעם חזרנו פנימה עם יותר אנשים מאלה שיצאו, כי לוחמים שנפצעו עוד קודם לכן, ונאלצו לצאת מעזה, חיכו ל'תחנה' הבאה כדי לחזור איתנו.
"ההוכחה הכי טובה לרוח של המילואימניקים היא מה שקרה אחרי שיצאנו הביתה לכמה שבועות. הלוחמים בקושי הצליחו לחזור לשגרה, וכבר נקראנו לסבב נוסף. מי שמעליי ומצדדיי שאלו אם כולם באמת יחזרו. לי היה אמון בחיילים שלי, ואכן יותר מ־90 אחוז איתנו. אין אחד שהיה יכול להתייצב ולא התייצב. רק ככה אפשר לעמוד במשימה".
המג"דית בבית
ידידיה (43) מתגורר כאמור בלוד. הוא נשוי ליפה, אב לחמישה ומשמש ר"מ בישיבה תיכונית בעירו. "בסדיר שירתי בגבעתי והשתחררתי בדרגת סגן", הוא מסביר על דרכו לפיקוד על גדוד. "בעצם לא השתחררתי, אלא יצאתי לחל"ת. הייתי אמור ללמוד תקופה בישיבה, ואז לחזור לגדוד שקד בחטיבת גבעתי. זה היה הסיכום שלי עם המג"ד".
ומה קרה?
"התחתנתי, ובחרתי בחיי משפחה. לגדוד המילואים שלי הגעתי בכלל במקרה, זה לא גדוד של יוצאי גבעתי. התבאסתי כששלחו אותי לשם. התחלתי כמ"מ ולאט־לאט התקדמתי. אני זוכר שהגעתי ל'סנאט' של מג"דים, שאז היה ממש אירוע פיזי – זה היה חדר עם הרבה מג"דים שישבו סביב שולחן גדול. שאלו אותי כמה שאלות, ואחת מהן הייתה: 'תרצה להיות מג"ד יום אחד?'. עניתי 'בטח'. כשיצאתי, אחד המג"דים לקח אותי טרמפ לש"ג, ובדרך אמר לי: 'דע לך שמאוד הרשמת בתשובה שלך לשאלה הזאת'. והנה, לפני חמש שנים וחצי זה אכן קרה.
"האמת היא שהגעה לתפקיד מג"ד במילואים היא בעיקר עניין של מזל, לא רק התאמה וכישרון. אתה צריך להיות בפלוגה בדיוק כשמתפנה בה תפקיד המ"פ, ואז להיות בעמדה מתאימה להתקדם לפיקוד על הגדוד כשהתפקיד הזה מתפנה. ומעבר לכל זה, צריך כמובן הסכמה של האישה. יש פה אתגר משפחתי גדול, שאפשר לצלוח אותו רק אם המשפחה כולה מוכנה לכך".
יהודה (41), תושב אלון־מורה, נשוי לעטרה ואב לשמונה. באזרחות הוא המנהל של ישיבת ההסדר ביישובו. "השתחררתי סג"מ צעיר, אפילו לא סגן", הוא מספר. "גם אני שירתי בסדיר בחטיבת גבעתי, בגדוד רותם, אבל בניגוד לידידיה הגעתי לגדוד המילואים שהיו בו החברים שלי. חטיבת הנגב היא חטיבה של יוצאי גדוד רותם וגדס"ר גבעתי. בתור מפקד מחלקה במילואים, מה שראיתי באופק היה אולי תפקיד של מ"פ. הרצון להיות מג"ד התפתח עם הגיל ועם ההיחשפות לייחוד של הגדוד – ההרכב האנושי, האופי שלו. משלב כלשהו היה ברור לי שאני רוצה לפקד על הגדוד שלנו. זה לא היה רצון כללי 'להיות מג"ד', אלא רצון למלא את התפקיד בגדוד המסוים והמיוחד הזה. אבל אזכיר עוד משהו קטן: התקשרתי פעם לידידיה כדי שיתרום לישיבה שלנו, והוא תרם אבל אמר לי: בתנאי שתלך להיות מג"ד".
ידידיה הזכיר את חלקה של המשפחה בהחלטה. איך האישה והילדים מתמודדים עם ימי המילואים הרבים של אבא, ובפרט בתקופת מלחמה?
"שאלה מורכבת", מודה יהודה. "זה אכן תפקיד משפחתי, לא תפקיד אישי, ולא תמיד זה קל. צריך הרבה הקרבה, והאמונה בדרך שלך צריכה להיות חזקה מאוד, גם מצד המשפחה. אי אפשר להיות מג"ד אם הבית לא איתך. אני יכול להגיד שהיום עטרה היא במובן מסוים מג"דית. במלחמה היא חיזקה את קבוצת המפקדות בגדוד, נשות המ"פים. בלי זה אי אפשר לנוע".
ידידיה: "קורס המג"דים נמשך שלושה חודשים, ואני עברתי אותו ביולי־אוגוסט־ספטמבר. כל הזמן הזה אתה משאיר אישה לבד בבית. לפני שנה וחצי הייתה לי תעסוקה מבצעית באוגוסט, שמונה חודשים אחרי התעסוקה הקודמת. זה תפקיד מאתגר ותובעני, ועשרת מונים במלחמה. גם כשלחיילים יש קצת זמן לשמוע מוזיקה או לקרוא ספר בין משימה למשימה, לי אין זמן לנשום. אבל יש גם פירות. לילדים זו גאווה גדולה מאוד. אחת הבנות שלי אוספת את כל המגינים והתעודות שאני מקבל, ושמה אותם אצלה על המדף. זה יוצר זהות משפחתית. אני חושב שבסופו של דבר אנחנו מקבלים מהתפקיד הזה יותר ממה שאנחנו נותנים. התרומה החינוכית והערכית למשפחה שווה הכול".
יהודה: "יש נטייה לעשות חשבונות של מגזר מול מגזר, אבל צריך לדעת שזה קיים בעיקר בתקשורת. יש בגדוד עשרות חיילי הסדר, יש מפקדים שצמחו בישיבות ההסדר, ויש הרבה יותר חיילים ומפקדים שלא הגיעו משם. אין השוואות, זה לא חלק מהשיח"
אתם חושבים שזה מקרה ששני בני דודים מגיעים לתפקיד כזה במילואים, או שיש מכנה משותף שהביא אתכם עד הלום?
"אני בטוח שזה מתחיל מהבית שלנו, של שנינו. אין ספק שהערכים שספגתי משכו אותי לדרך הזאת. אני חושב שאבא שלי, שהיה קצין, אפילו כיוון אותי לשם במידה מסוימת. הוא אהב את המילואים, לקח אותנו למילואים איתו, וזה היה חלק מההווי שלנו בילדות. אני זוכר במעומעם את התקופה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה: הוא נעדר מהבית לפרקי זמן ארוכים, ובתור ילדים קטנים היינו שולחים לו מכתבים. אין ספק שזה ליווה אותי והשפיע עליי".
יהודה מסכים: "ברור שזה מגיע מהבית. אתה צומח מתוך עולם ערכי מסוים, שמדגיש שאנחנו שליחים, והשליחות היא בכל מקום. אבא שלי לא היה קצין, אבל הוא כן היה לוחם. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ואפילו במבצע חומת מגן, בהגנה המרחבית ביישוב בית־אל. וכן, כשאתה רואה את הגאווה של ההורים, אתה מבין שאתה תוצאה של החינוך שלהם, ושהדבר שהוביל אותך לעשייה הזו הגיע מהם".
לראות את הבית משטח אויב
הגזרה שהגדוד של יהודה תופס כוללת בין השאר את בית־אל, "היישוב שגדלתי בו, וההורים שלי גרים בו עד היום", הוא אומר. "בכל השירות שלי, בסדיר וגם ב־17 שנות מילואים, מעולם לא הציבו אותי באזור הזה, עד עכשיו. להיות אחראי על הגזרה של בית ילדותך – יש בזה משהו מדהים. פתאום אתה רואה את היישוב מתוך הכפרים, מתוך העיר רמאללה שלא נכנסתי אליה מאז שהייתי ילד קטן, ועכשיו אנחנו מסתובבים בה הרבה. בעיניי זו סגירת מעגל יפה".
כבוגרי ישיבות הסדר, מה אתם חושבים על הטענות נגד המסלול הזה?
"באיזה כובע לענות לך?", שואל יהודה בחיוך. "כהסדרניק לשעבר? כמנהל ישיבת הסדר בהווה? כמג"ד? לפעמים יש נטייה לערוך חשבונות של מגזר מול מגזר, מי בא על חשבון מי, אבל צריך לדעת שזה קיים בעיקר בתקשורת. אין שיח כזה במערך המילואים. יש לי בגדוד עשרות חיילים הסדרניקים, יש מפקדים שצמחו בעולם ישיבות ההסדר, ויש גם הרבה יותר חיילים ומפקדים שלא הגיעו משם. אין אצלנו השוואות של מי יותר ומי פחות, מי שייך לאיזה מגזר. זה לא חלק מהשיח.
"אני מאמין גדול בהסדר כמסלול שמאפשר לך לשלב בנייה רוחנית־אישית עם בניית השליחות שלך גם דרך לימוד תורה, שהוא ערך מרכזי מאוד בעם ישראל. אני חושב שלהסדר יש תפקיד כגורם מחזק, שנותן רוח במפרשי תחושת השליחות של כולנו".
ידידיה: "אני פוגש את השאלות הללו לא מעט כמחנך של תלמידי י"א־י"ב. הם מתלבטים אם ללכת להסדר או לא, ואני חייב להגיד שאני רואה יותר ויותר רגשי נחיתות קשה סביב המסלול הזה. ואני שמח, כי זה נובע בדרך כלל מרצון עז לשרת בצבא, ומתחושת אי נוחות מוסרית של התלמידים כלפי בני גילם שמתגייסים לשירות מלא. שני השיקולים הללו מבורכים בעיניי, ומעידים על רגישות מוסרית.
"אני אישית אומר שבצבא יש הרבה מסלולים והרבה דרכים לשרת. זה לא ה'הסדר' היחיד בצה"ל, גם אם למסלולים אחרים לא קוראים בשם הזה. יש גרעיני משימה של הנח"ל, יש תפקידים מגוונים. אני לא מתחשבן. יש לנו תלמידי הסדר שתורמים את חלקם הן בתקופת השירות בצבא והן בתקופת הלימודים בישיבה, וגם אחר כך, בהרבה מאוד שנים של מילואים. אגב, כשפרצה המלחמה, כמעט כל תלמידי ההסדר בשלב שאחרי השירות הצבאי עזבו מיד את ספסלי הישיבה ועלו על מדים".
אתה יכול לקבל גם את הגישה החרדית, שאומרת: אנחנו מתמקדים רק בערך של לימוד תורה?
"אני חושב שהשירות בצבא חייב להיות דרישה בסיסית, דתית ומוסרית מכל מי שחי פה במדינת ישראל, ובמיוחד שירות קרבי אצל מי שכשיר לכך. קשה לי עם ההחלטה של החברה החרדית לא לשאת בעול הזה. צה"ל משווע היום ללוחמים, ועושה כל מיני קומבינות כדי להביא אותם. הקדימו את הגיוס של תלמידי הישיבות והמכינות, אבל ברור שאם מגייסים אותם עכשיו, הם נגרעים מהמחזורים הבאים. אחד השיקולים בפתיחת גדודים מעורבים היה שאין די גברים שמשרתים, וצריך עוד ידיים לוחמות שיאחזו בנשק.
"היה לנו בגדוד שיח ער על החוק החדש שמאריך את השירות הסדיר ומגדיל את מספר ימי המילואים. אז מצד אחד אמרתי לחיילים שלי שאין ברירה, וזה לא ש'המדינה מטילה עלינו לשרת', אלא אנחנו שותפים בדבר הזה כי צריך להגן על המדינה. מצד שני, לא ייתכן שנעשה את זה לבד. למה יש אמהות שישנות בשקט בלילה, בזמן שאמא שלי לא ישנה כי יש לה עשרה בנים וחתנים בשירות קרבי במלחמה? זה בלתי נתפס בעיניי.
"אנחנו כבר יותר מ־140 יום בגזרה ועוד לא השתחררנו. מכל גדודי המילואים בצה"ל, הגדוד שלנו עומד להיות במקום השלישי מבחינת אורך השירות הרצוף. זה קשה וכמובן שוחק, אבל חשוב להדגיש שאנחנו והחיילים מוכנים לכל משימה ונישאר ככל שיידרש, כי הדבר הכי חשוב הוא לנצח".
למחרת שיחתנו סיים ידידיה את תפקידו כמפקד גדוד 967 ומונה לרמ"ט של חטיבת שומרון, שאחראי בין השאר על גדודי המילואים של החטיבה. "תפקיד המג"ד הוא תפקיד שיא בעולם המילואים – גם ברמה המבצעית, גם ברמה המנהיגותית־פיקודית וגם מבחינת הקשר האישי עם החיילים", הוא אומר יום לפני השינוי המקצועי־מילואימניקי. "בגדוד יש ממד חזק של משפחתיות. בתפקיד החדש אני יוצא לעולם מקצועי יותר, יש בזה כמובן ממד של קידום ועלייה של כמה רמות למעלה, אבל אין כמו גדוד מילואים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
