הגיוס, העבודה והתורה: תוכנית השילוב של מו"ל השבועון החרדי

בתור אברך נשוי המתקיים על מלגה צנועה, אלי פלאי חיפש הכנסה נוספת שתסייע לו לפרנס את משפחתו. העבודה שמצא הייתה ניהול קו חלוקה של המגזין החרדי "משפחה", שרכש אביו זמן לא רב קודם לכן. הייתה רק בעיה אחת: לפי חוק, לפלאי הבן היה אסור לעבוד. הפתרון היה פוילשטיק קלאסי – תלוש השכר נרשם על שם רעייתו של אלי, ולא על שם האברך שתורתו אומנותו. היום, במבט לאחור, פלאי מגדיר את התרגיל הזה כאירוע מכונן בחייו.

"לימים הופעתי בפני ועדת טל", הוא מספר, "ושאלתי את ראש אכ"א: כמה שעות אדם צריך ללמוד כדי להיות מוגדר כמי שתורתו אומנותו? ראש אכ"א וסגנו הסתכלו זה על זה ולא ידעו להגיד בוודאות אם נדרשות שמונה או תשע שעות לימוד ביום כדי לקבל את המעמד. אמרתי להם: מוסכם עליכם שמי שלומד משמונה עד חמש, ודאי עומד בדרישות הסף לסטטוס של תורתו אומנותו. אדם כזה חוזר הביתה בערב, יש לו זמן פנוי, והוא רוצה בשעות האלה לרכוש מקצוע או לעבוד כדי לא ליפול לנטל על הציבור. זאת גם הדרישה ההלכתית מלומדי התורה. הוא מוצא חלטורה, אבל אומרים לו: 'לא, אסור לך לעבוד, כי לא עשית שירות צבאי'. יותר מזה – לתלמידי ישיבות יש כמעט שלושה חודשי חופשה בשנה, ובחודשים האלה הם יכולים לתפוס טרמפים, לטייל במדבר יהודה ואפילו ללכת להפגנות ולזרוק אבנים – אבל אסור להם לעבוד. אסור להם לאפות מצות או למכור לולבים.

"מה שקרה לי כאברך צעיר מדגים לדעתי את הצורך בחשיבה אחרת, שתייצר שותפות בין המגזרים. הבנתי שמתנהל כאן מאבק נרטיבי גדול בין שתי חברות – החברה החרדית, שמייצגת תפיסה של חיי תורה כערך מרכזי, והחברה הישראלית החילונית. בסופו של דבר, כתוצאה מהמתח הזה אנחנו משלמים מחירים כבדים מאוד – גם באחדות, ביכולת לחיות ביחד, וגם בפרקטיקה".

"כשחרדים אמרו 'אנחנו רוצים להיות קרביים', ושלחו אותם לגדוד נצח יהודה, לא יצאו משם קצינים. הם גם לא נכנסו עכשיו לעזה. אם אמא חרדית שולחת את הבן שלה להתגייס, היא לא רוצה שהוא יהיה שואב המים וחוטב העצים של הצבא. היא רוצה שהשירות שלו יהיה משמעותי"

מתוך החוויה הזאת ואחרות הקים פלאי בשנת 2014 את "המכון החרדי למחקרי מדיניות", שבוחן היבטים כלכליים, משפטיים וחברתיים הנוגעים לציבור החרדי בישראל. השאיפה של המכון היא לסייע למקבלי ההחלטות בהתמודדות עם צרכיו של הציבור הזה ועם השילוב שלו בחברה הישראלית, בפרט לנוכח הגידול הדמוגרפי הצפוי בעשורים הבאים. "החזון שלי הוא לייצר פלטפורמה שתאפשר לציבור החרדי ולציבור הלא־חרדי לקיים חיים משותפים ולהזין זה את זה. לחברה החרדית, שמבוססת על ערכי תורה ומצוות וחסד ונתינה, יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית, וכך גם להפך. במקום להתווכח על נרטיבים, ננסה ליצור מודלים שיסייעו לשגשוג של כולם".

אנחנו יושבים בקומה השמינית בבניין משרדים ירושלמי בגבעת־שאול. את הקומה הזו חולקים שני בני טיפוחיו של פלאי, ואפשר לומר ששניהם פועלים למען אותה מטרה, גם אם בדרכים נפרדות ומול קהלי יעד שונים. בצד אחד של הקומה נמצא מכון המחקר, ששואף להשפיע על מקבלי ההחלטות במדינה; בצד האחר – המגזין "משפחה", שבועון פורץ דרך שמעלה על סדר היום החרדי נושאים חשובים שאחרים אולי מעדיפים לדחוק ולהצניע. בשני האפיקים פלאי משקיע את זמנו, את מרצו וגם את ממונו, כדי להוביל שינויים במגזר החרדי.

מטבע הדברים אנחנו פונים מיד לסוגיה הכבדה ביותר בממשק בין הציבור החרדי למדינת ישראל – השוויון בנטל, או חוסר השוויון. "המתח הזה מעסיק אותי כבר הרבה שנים", אומר פלאי. "אני רואה איך השסע החברתי הולך וגדל, ואיך העיסוק בשאלת הגיוס פוגע קשות בכלכלה הישראלית. תוך כדי בניית אתוס הגיוס, והקביעה שרק מי ששירת בצבא רשאי לצאת לעבוד, המדינה הפסידה הרבה אנשים שהיו יכולים להתפרנס ולהיות אזרחים מועילים.

"בוויכוח על גיוס בחורי הישיבות אנחנו מחמיצים את השאלה הגדולה – איך אפשר להסתייע בתרומה האדירה של החברה החרדית כדי לבנות את ביטחון ישראל. כשנבין שבעיני החרדים לימוד התורה הוא בעל ערך גדול יותר מהשירות בצבא, ומצד שני נבין שאי אפשר להמשיך לבנות את ביטחון ישראל כשחברה שלמה מודרת מהמשימה הזאת, נוכל למצוא פתרון".

חברה שלמה מודרת? היא לא מדירה את עצמה ובוחרת לא לשאת בנטל?

"בגדול היא מודרת, כי כשחרדים מנסים להשתלב בצבא, אין להם מענה מתאים".

תוכניות כמו "שח"ר כחול" בחיל האוויר ו"נצח יהודה" נבנו למען האוכלוסייה הזאת, ובכל זאת חרדים לא התגייסו בהמוניהם.

"שח"ר כחול היה הצלחה גדולה, אבל ישבתי השבוע לשיחה עם מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי, ושמעתי ממנו שברגע שהוא עזב, זה לא החזיק מעמד. יש בצבא הרבה התנגדות לתוכניות האלה, כי הגישה היא 'למה לתת לחרדים מסלול שונה? אם חרדים רוצים ללכת לצבא, שילכו לצבא'.

"אני חושב שהחרדים רוצים ויכולים לתרום הרבה מאוד, וגם להיתרם הרבה מאוד, מהשילוב שלהם בצה"ל. קחי לדוגמה את תוכנית 'קודקוד' – לקחו גברים חרדים ללא רקע במדעי המחשב, הכשירו אותם והכניסו אותם ליחידות טכנולוגיות כמו 8200. זה רווח לשני הצדדים. הצבא הוא גם בית הספר הטוב ביותר למנהיגות ולהכשרה מקצועית, אין מסגרת שיכולה להתחרות בו. ראינו את זה במחקר שערכנו על הכשרות להיי־טק".

"הייתה לי הכשרה של חובש במד"א, אבל אמרו לי: אתה חרדי, לך לרבנות. נשלחתי, ברכב הפרטי שלי, להיות הנהג של רב צבאי בכיר. הסעתי את הילדים שלו לבתי הספר, ופעמיים בשבוע נסעתי איתו לשוק הסיטונאי כדי להביא דגים לחנות של חמיו"

אתה מדבר על יחידות טכנולוגיות, אבל מה לגבי גיוס לשירות קרבי? מי שאין לו כישורים מתאימים ליחידות כמו 8200, למה שלא יתגייס ליחידות אחרות?

"אני קודם כול מחפש היכן אנחנו יכולים לתרום תרומה משמעותית. כשחרדים באו ואמרו 'אנחנו רוצים להיות קרביים', ושלחו אותם לנצח יהודה, מה הייתה התוצאה? תבדקי מה קרה. בואי נגיד שלא יצאו משם קצינים, והם גם לא נכנסו עכשיו לעזה. אם אמא חרדית מתגברת על המחסום הגדול שיש לה, ושולחת את הבן שלה להתגייס, היא לא רוצה שהוא יהיה שואב המים וחוטב העצים של הצבא. היא רוצה שהשירות שלו יהיה משמעותי.

"אני רוצה שחרדים ילכו ליחידות היי־טק וליחידות עורפיות, כי אני מחפש את התרומה האיכותית. בהינתן שהמתגייסים לא יהיו בחורי ישיבות בני 18, האם אנחנו יכולים לוותר על התרומה שלהם? אני אומר שאם נפתח מודלים כמו שח"ר כחול וקודקוד, ומודלים שמאפשרים לנשים חרדיות לעבוד בצה"ל, נראה עשרות אלפי חרדים וחרדיות שמשתתפים בהמשך השגשוג של המערכות הטכנולוגיות בישראל".

אוכל כשר זה לא מספיק

מה לגבי בחורים בני 18 מהמגזר, אני מקשה על פלאי. יש צעירים חרדים רבים שאינם לומדים, ובשבילם הגיוס הוא ודאי אפשרות טובה יותר מלהפוך לשבאבניקים. "אכן הייתה תקווה שהצבא יהיה פתרון עבורם", הוא משיב. "הרב שטיינמן זצ"ל, מנהיג הציבור הליטאי, תמך בהקמת הנח"ל החרדי וחשב שיש כאן פתרון אידיאלי לצעירים שלא מסתדרים במסגרות החרדיות הרגילות. אבל זה לא צלח. אנחנו מנסים היום ללמוד את תוכניות העבר ולהבין מה עבד, מה לא עבד ומדוע. אבל האמירה שלנו היא: במקום להתווכח על גיוס בחורי ישיבות בגיל 18 – נושא שאין סיכוי שהחברה החרדית תתפשר עליו, בהיותה בנויה על אתוס לימוד התורה – בואו נחפש מודלים שבהם החברה החרדית יכולה לתרום לחוסן הביטחוני של מדינת ישראל, ולעשות זאת במספרים גדולים. זה יכול לקרות גם דרך המשטרה, המוסד או השב"כ. יש אתגר גדול מאוד בעורף, ואולי לא חייבים שצה"ל יהיה זה שירים אותו. זאת יכולה להיות משימה של המשטרה, או של המשמר הלאומי.

"כך או כך, אפשר לייצר עתודות של עשרות אלפי חרדים שיעברו הכשרה ויוכלו להגן על העורף, ולא רק על העורף החרדי. במקומות האלה אני מחפש את פריצת הדרך. אני לא מחפש את מחיאות הכפיים, ולא מחפש בהכרח פתרונות למי שמבקש ממני לגייס שלושים חרדים לפרויקט מסוים. גם זה חשוב, אני לא מזלזל, אבל בעיניי הפתרון לסוגיית גיוס החרדים הוא תוכנית שאנחנו עובדים עליה עכשיו, במטרה להגיע בתוך חמש עד שבע שנים ליעד של עשרות אלפי חרדים ששותפים בהתמודדות עם אתגרי הביטחון של מדינת ישראל – בטכנולוגיה ובעורף. אגב, הקמנו עם השומר החדש מיזם שמתעתד לגייס אלפי מתנדבים חרדים לתפקידי שמירה והגנה. החלק השלישי בתוכנית האסטרטגית הוא לקחת את ארגוני החברה האזרחית החרדיים – ארגוני החירום שראינו ב־7 באוקטובר שהם סופר־יעילים וסופר־חשובים – ולצרף אותם למערך ההגנה. זה יאפשר לצבא לחסוך גיוס של אלפי אנשי מילואים".

המאגר שכוח האדם הזה יגיע ממנו, מבהיר פלאי, הם החרדים שאינם לומדים בישיבות ובכוללים. "גם אחרי כל זה, יהיו מי שיגידו 'אבל אני רוצה שהוא יעשה שירות צבאי'. ואני שואל: מה אכפת לך איזה שירות הוא עושה? בשורה התחתונה אתה הרי רוצה לדעת שבמצב חירום, במשבר אמיתי, תהיה למדינה עתודה טובה ביותר, מנוסה ביותר וזמינה.

"אני מאמין שכשיהיו עשרות אלפי חרדים בתפקידי ביטחון, והמערכת תדע לעבוד איתם, יהיה קל יותר לשלב גם צעירים חרדים שרוצים לעשות שירות קרבי. היום זה לא מצליח, יש מתח גובר, ולא רק מול הציבור החרדי. כשהצבא הולך ונהיה יותר ויותר ליברלי־פרוגרסיבי, גם הציונות הדתית שואלת את עצמה – האם הילדים שלנו יכולים להמשיך להיות שם? בני הציונות הדתית, כולל הציונות התורנית, תופסים חלק גדל והולך מקרב המשרתים, ובכל זאת לא נותנים להם מענה אמיתי. הרב יעקב מדן אמר לפני שנה וחצי ששילוב הנשים ביחידות הקרביות יוצר סביבה ששומרי תורה ומצוות לא יכולים להיות בה. אני לא מנסה להשתמש בזה כתירוץ; אני אומר שיש כאן אתגר, ואם הצבא באמת רוצה שאנשים יתגייסו, גם הוא יצטרך לעשות מאמץ ולהתאים את עצמו. זה לא רק 'סידרתי לכם אוכל כשר ויחידה נפרדת', אלא להיות פתוח, לנהל שיחה אמיתית. לצה"ל יש עוד עבודה בתחום".

המלחמה חידדה את ההבנה שלימוד תורה ושירות בצבא לא סותרים זה את זה. רבים מהנופלים שילבו ספרא וסייפא. אולי כדאי לחשוב מחדש על ההנחה שלומדי תורה פטורים מגיוס.

"החברה החרדית לא טוענת שאי אפשר ללמוד תורה ולשרת בצבא. הטענה היא שיש לנו משימה לאומית חשובה – להבטיח שהתורה תמשיך לשגשג. זאת לא המשימה שהחברה הציונית־דתית הגדירה לעצמה. נכון, יש בחברה הזאת אנשים שהולכים לישיבות ולומדים תורה, אבל זאת לא מטרת־העל של המגזר. החברה הציונית־דתית גם שילמה מחיר על כך שהציבה את הצבא כערך עליון: שיעור הצעירים שעזבו את המגזר הדתי בשם הערך הקדוש של השירות הצבאי הוא גבוה מאוד".

ובמגזר החרדי אין נוער נושר?

"אני לא יכול לומר שאין. שוב, אין ויכוח על כך שאפשר ללמוד תורה ולהיות בצבא. כילד גדלתי ליד ישיבת הכותל וראיתי שם תלמידי חכמים לובשים מדים. אבל לחברה החרדית יש אתוס רחב יותר, והוא להקים את הדור הבא של לומדי התורה. הציונות הדתית עשתה הרבה מאוד דברים חשובים – אבל לא זה האתוס הגדול שלה. היא לא זאת שמקימה דור של לומדי תורה, ומספר האברכים בציבור הציוני־דתי עדיין נמוך במידה ניכרת".

פצע בן שישים שנה

אלי פלאי, בן 59, נשוי לשלוה, פסיכולוגית במקצועה. הוא גדל בירושלים, נצר למשפחה שהגיעה לארץ מליטא. סבו, הרב הלל פלאי, הקים בעיר חברון לפני מאה שנה את ישיבת "כנסת ישראל". כעבור חמש שנים, בעקבות מאורעות תרפ"ט, נדדה הישיבה לירושלים. בנו של אלי הוא דור רביעי בישיבה שזכתה לכינוי "האוקספורד של עולם הישיבות". "הסיפור של המשפחה שלנו הוא שבאנו לארץ ישראל כדי להקים תורה בארץ ישראל", אומר פלאי. הסב גם היה לימים מזכירו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי של ארץ ישראל. אביו של אלי, יהודה (יודק'ה) פלאי, היה איש עסקים, עסקן ציבורי ואיש חסד. "אבא היה פעיל במאבק נגד הניסיון לחלן את העולים החדשים של שנות החמישים והשישים. הוא הסתובב במחנות העולים וחיזק את הזהות הדתית שלהם".

"טענו כלפינו שבמקום להביא קולות מהמגזר החרדי, אנחנו הולכים לרעות בשדות זרים. אם הקוראים אומרים לנו 'זה בסדר לחבק את תלמידי ישיבת ירוחם, אבל אל תשכחו את לומדי התורה שמוסרים את הנפש' – זאת ביקורת ראויה בעיניי"

הפולמוס בנושא העולים, אומר פלאי, יצר משבר שנמשך עד היום. "כששואלים 'למה אתם לא משתלבים', 'למה אין לכם אמון במדינה' – התשובה היא שבחברה החרדית עדיין סוחבים את הפצע, עדיין זוכרים שהקמת המדינה הייתה כרוכה במאבק קשה על המשך הקיום הדתי בארץ ישראל. בחוויה החרדית, עזיבת הדת נכפתה על ציבור גדול של שומרי תורה ומצוות שעלו לארץ. לכן החברה החרדית חיה כל הזמן במתח הזה, של איפה אנחנו ואיפה המדינה".

בעקבות הפעילות של אביו נדדה המשפחה לאשדוד, ואחר כך שבה לירושלים, לרובע היהודי. "גדלתי בבית שהיה מעורב מאוד בעשייה הציבורית, עם הרבה פעילות לקידום סדר היום של החברה החרדית. החזון של פעילות ציבורית שבמרכזה המתח החרדי־חילוני ומקומה של החרדיות בתוך מדינת ישראל – כל זה היה חזק אצלנו מאוד".

אחרי נישואיו נשאר פלאי ללמוד בישיבה. היו אלה ימי מלחמת לבנון הראשונה, "ואני זוכר את החוויה הקשה של להיות בישיבה כשבכל יום עשרות צעירים חוזרים בארונות. היו שיחות ודילמות, איפה אנחנו בתוך הסיפור הזה, הייתה יוזמה מצידנו לבטל חופשות ולארגן תפילות. מצד אחד היה ברור לי שהמקום שלנו הוא בישיבה, ושיש לנו משימה שאנחנו חייבים להמשיך בה, ומצד שני ידעתי שבשלב מסוים אתגייס, ושאני רוצה לעשות בצבא משהו משמעותי".

כשהתגייס ל"שלב ב'", כשהוא כבר אב לשתי בנות, ביקש פלאי לעבור קורס חובשים. "הייתה לי הכשרה של חובש במד"א, אבל אמרו לי: אתה חרדי, לך לרבנות. השירות שלי למדינת ישראל היה שנשלחתי, ברכב הפרטי שלי, להיות הנהג של רב צבאי בכיר. בין השאר הייתי צריך להסיע את הילדים שלו לבתי הספר, ופעמיים בשבוע נסעתי איתו לשוק הסיטונאי ועזרתי לו להביא דגים לחנות של חמיו. גם זאת הייתה בשבילי חוויה מכוננת, כחרדי שדווקא רצה להשתלב. אומרים לנו 'כל עוד אתם לא מוכנים להיכנס מגיל 18 למערכת, אתם לא רלוונטיים'. למה? למה אנחנו לא רלוונטיים? יש כל כך הרבה אנשים שלא נמצאים במסגרת של לימוד תורה, ויכולים לתרום המון – למה לא להשתמש בהם בחוכמה?"

גם העיתון "משפחה", אומר פלאי, הוא חלק ממסורת המעורבות של משפחתו. "המגזין הזה נחשב פורץ דרך, קודם כול כי הוא הציע תפיסה חדשה לגבי תפקיד התקשורת החרדית. עד אז היה ברור שהתקשורת במגזר היא פוליטית. לכל מפלגה יש עיתון, ולכל עיתון יש מפלגה. ואנחנו אמרנו: א', עיתון צריך להיות מיועד לכלל הציבור החרדי. בזמנו זה היה חידוש, במגזר שמפוצל לכל כך הרבה תת־מגזרים. וב', אמרנו שעיתון הוא כלי שנועד לשרת את החברה, פלטפורמה לניהול שיח, ולא לקידום סדר יום. אני חושב שזה סוד ההצלחה של 'משפחה': הוא הפך לעיתון בעל אוריינטציה חברתית, שמאפשר שיח של שיתוף עם הקוראים".

כיום "משפחה" הוא השבועון החרדי הנפוץ בישראל. לפני עשרים שנה נוסדה גרסה בינלאומית של המגזין, ומאז הוא רואה אור גם באנגלית ומופץ בריכוזים חרדיים בארה"ב. העיתון נחשב לפורץ דרך בעיסוקו בנושאים כמו אלימות במשפחה, נוער נושר, חרדים לשעבר ואפילו פגיעות מיניות. את כל אלה הוא מציג בזהירות, ותחת פיקוח של ועדה רוחנית. הקו הייחודי של העיתון קיבל ביטוי, בין השאר, לאחר התאבדותו של חיים ולדר. התקשורת החרדית בכללותה לא סיפרה לקוראיה ולמאזיניה שהסופר המפורסם שם קץ לחייו, ולא הזכירה ולו ברמז את הרקע לכך – התחקיר שחשף כי ולדר פגע מינית בנשים ונערות. המגזין של פלאי היה הראשון לשבור את חומת השתיקה הרועמת. "לא נעודד השתקה, לא נתמוך בטשטוש, לא נהיה בצד של המשתיקים", נכתב במאמר המערכת.

מאפיין לא שגרתי אחר של העיתון בחודשים האחרונים הוא מתן במה מכובדת לדמויות מהעולם הדתי־לאומי. בין השאר פורסמו בו ראיונות עם הרב תמיד גרנות ששכל את בנו, עם היועץ הביטחוני יאיר אנסבכר, עם משפחתו של פדיה מרק ז"ל מעתניאל, עם ראשי ישיבת ירוחם ועוד. "ליצור עיתון בחברה החרדית זה אתגר גדול, ואתה צריך להיות מדוד מאוד", אומר פלאי. "התפקיד שלך הוא לא רק לספק תרבות פנאי ושעשוע, אלא באמת להוביל סדר יום. אחרי 7 באוקטובר פרסמנו מאמר מערכת שקורא לחשוב מחדש איך מייצרים שותפות אמיתית בין הציבור החרדי לאתגרי הביטחון של מדינת ישראל. העיתון מנסה לתת במה למגוון קולות בעניין הזה – למשל לחסידות קרלין, שהאדמו"ר שלה הורה לחסידים שאינם לומדים בכולל להקים 'חמ"ל מלחמה' עבור העורף ולהתנדב. אנחנו מנסים ליצור שיח שמאפשר להביע הערכה ותמיכה כלפי מי שמוסרים את נפשם למען הקיום שלנו כאן, וגם להציג את האתגרים שצריך לעבור כדי לבנות שיתוף פעולה".

"מנהלים קמפיינים על 'החרדים שמנסים לעשות פוילשטיקים'. ואני שואל: למה פוילשטיקים? כשהגיעו לארץ עולים מאירופה, ישראל הכירה בלימודי התעודה שלהם גם ללא תואר. מספיקים לימודי תעודה כדי לעסוק בתחומים האלה"

קיבלתם ביקורת על הראיונות הנרחבים עם דמויות מהציבור הדתי־לאומי?

"טענו כלפינו שבמקום להביא קולות מתוך המגזר החרדי, אנחנו הולכים לרעות בשדות זרים. יש לנו דיאלוג מתמיד עם הקוראים שלנו, ואם אנשים אומרים לנו 'זה בסדר גמור לחבק את תלמידי ישיבת ירוחם, אבל אל תשכחו את לומדי התורה החרדים שמוסרים את הנפש' – זאת ביקורת ראויה בעיניי. יש צורך בדיאלוג רגיש מאוד, ולכן אנחנו מחבקים גם את לומדי התורה ואת היוזמות שמטרתן להעצים את לימוד התורה כערך מרכזי.

"אני חושב ש־7 באוקטובר הניע תהליך. החברה החרדית מחבקת את כל הגיבורים הגדולים, האנשים הנפלאים שמוסרים את נפשם למעננו, והחברה הכללית והדתית מצידה מראה הערכה לעולם החרדי. אנשים מבקשים את השותפות שלנו, את התפילות והלימוד. כולנו מבינים שהדבר הכי קריטי לקיומנו הוא המשך ההצלחה הגדולה של הלוחמים מוסרי הנפש, אבל בתוך כל זה צריך גם להבטיח שנישאר עַם של תורה וערכים. החברה החרדית התגייסה במיזמי לימוד, קשירת ציציות, תרומת תפילין. כל הדברים הללו מאפשרים שיח אחר ושותפות טובה יותר מאשר מודל שאומר ששירות בצה"ל הוא המדד היחיד לעשיית משהו טוב בחיים".

מאבק על נרטיבים

הצלע האחרת בעשייה הציבורית של פלאי היא המכון החרדי למחקרי מדיניות. 15 החוקרים ואנשי הצוות במכון, הפועל בשיתוף קרן וואהל, עוסקים בבניית תשתית נתונים מקיפה ומחקרי עומק במגוון נושאים, וחתומים על כעשרה מחקרים וניירות עמדה בכל שנה, וכן על שנתון סטטיסטי. לדברי פלאי, הלקוחות העיקריים של מוצרי המכון הם משרדי הממשלה. "בשלוש השנים האחרונות גם קיבלנו הכרה – נבחרנו במכרז של משרד ראש הממשלה לגוף ייעוץ המספק חוות דעת, בדומה לחברת מקינזי, שלדור ואחרות. אנחנו מקבלים פניות ממשרדי הממשלה בתור מומחים לחברה החרדית, גם בתחום הנתונים וגם בתחום המדיניות.

"היעד העיקרי שלנו הוא להטמיע במשרדי הממשלה את הצורך לטפל באופן מקצועי בסוגיות של המגזר החרדי. כיום משרד ממשלתי יכול להחליט לא לעסוק בסוגיה, או שהוא אומר לגורם כלשהו 'אני אתן לך כסף ותעשה איתו מה שאתה רוצה', או שיש לעובד המשרד איזה בן דוד שמכיר חרדים והוא זה שמייעץ לו. לנו יש צוות של חוקרים, כלכלנים ומנתחי נתונים. כתבנו תוכניות בסוגיות תעסוקה ודיור גם למשרדי הממשלה וגם לרשויות המקומיות, וזה סדר היום שאנחנו מנסים לקדם.

"אתן דוגמה. כשמדברים על תעסוקת חרדים, אנחנו יודעים ש־57 אחוז מהגברים החרדים עובדים. בסדר, אבל מי עובד? חסידים או ליטאים? תושבי הפריפריה או המרכז? צעירים או מבוגרים? כנ"ל לגבי נשים. לכן נדרשת גם מיקרו־מדיניות, הבנה לעומק של המגזר ותכנון של תעסוקה מותאמת. למשל, אנחנו מקדמים יוזמות תעסוקה בתחום הבנייה לקהילה החסידית. הפוטנציאל הוא מטורף – אבל נדרשת מהמדינה הבנה שאם יש כאן פוטנציאל, ואם יש מחסור אדיר בתחום, צריך לעבוד אסטרטגית, לחשוב על התאמה תרבותית נכונה, ואז המדינה תצא נשכרת והחברה החרדית תצא נשכרת".

לדבריו, אחד החסמים בפני שילוב החרדים בתעסוקה הוא הקשר המחייב בין תואר אקדמי לרכישת מקצוע. "כשהפכנו את האקדמיה לצינור לשוק התעסוקה, הלכנו אחורה ולא קדימה", אומר פלאי, שהוא עצמו בעל תואר ראשון במדעי הרוח מאחת האוניברסיטאות. "גברים הלכו לכל מיני מסלולים אקדמיים למחצה, כמו מנהל עסקים וחינוך, והמדינה אמרה 'הנה, החרדים משתלבים באקדמיה'. אבל כשביקשנו אקדמיה שתתאים לתנאים שלנו, כלומר שיהיו לימודים בהפרדה, לא נענינו".

בתור צעד ראשון, אומר פלאי, "צריך לגרום למקבלי ההחלטות לשים לרגע בצד את האג'נדה, ולנסות לעסוק בפתרונות". לדוגמה, הוא מספר על ניסיון לפתור את המחסור בעובדי סיעוד דרך שילוב חרדים בתחום. "ישבתי בזמנו במשרד הבריאות וניסינו לבנות תוכנית אסטרטגית רחבה למגוון תחומים נלווי־רפואה. בין השאר דובר על תוכנית הכשרה שתתחיל כבר בסמינר, ומשם תמשיך ללימודי אחיות. אמרה לנו ד"ר שושי גולדברג, ראש מנהל סיעוד במשרד הבריאות: 'יש לנו 300 מועמדים חרדים שרוצים להתקבל ללימודי סיעוד. האוצר אישר מקומות ל־80 סטודנטים חרדים במוסדות ייעודיים להם, והוא מצפה שכל השאר ילכו ללמוד באוניברסיטאות'. אבל למה? למה לא לתת להם ללמוד בתנאים שמתאימים להם? בסוגיות קריטיות לכלכלה, לחברה ולבריאות, מקבלי ההחלטות מנהלים מאבקי נרטיבים, במקום לקדם פתרונות. אנחנו במכון מנסים להציע תפיסה חדשה. אנחנו רוצים להביא את החברה החרדית למקומות שהיא יכולה לתרום בהם, ולראות איך עושים את זה בהתאמה תרבותית נכונה, לטובת שגשוגה של החברה החרדית ושגשוגה של המדינה".

בהקשר הזה פלאי מנסה לקדם תיקון לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות: על פי ההצעה, המבקשים לעסוק במקצועות נלווי־רפואה יוכלו לעבור הכשרה מקצועית גם במסלולי תעודה, ולאו דווקא במסגרת אקדמית. המטרה היא לאפשר לאלפי נשים חרדיות להיכנס לתחום בלי לעבור באקדמיה. המתנגדים למהלך, ובהם ארגוני המטפלים, טוענים שהתוצאה תהיה הורדת רמת הטיפולים, בפרט במגזר החרדי. "יש מחסור באלפי אנשי מקצועות פרה־רפואיים", אומר פלאי. "ריפוי בעיסוק, למשל, היה אחד המסלולים המובילים במגזר החרדי. הרבה בנות הלכו לתחום הזה ועשו חיל. אבל אז שינו את הרגולציה והחלו לדרוש תואר ראשון ושני".

גם אתה לא תרצה שילדיך או נכדיך יגיעו למטפלת מקצועית פחות.

"באים הסמינרים ואומרים: אנחנו מוכנים ללמד את כל תוכנית הלימודים שאתם דורשים, התלמידות יעמדו במבחנים ברמה הכי גבוהה – רק לא במסגרת אקדמית. אבל ארגוני עובדים למיניהם עוצרים את זה. ישבתי עם הרגולטור וביקשנו שיבנו תוכנית כך שתלמידה תקבל הסמכה רק אם עמדה בתנאים. אנחנו מוכנים לכל תנאי מקצועי. הייתה כבר הסכמה עקרונית עם הגורמים הממונים, אבל שוב, הבעיה היא שגורמים באוצר וגורמים חברתיים הופכים את זה למאבק נגד חרדים. אני האחרון שירצה שהלימודים במגזר יהיו לא מקצועיים. אני רוצה להבטיח שנשות הטיפול החרדיות יהיו הכי מקצועיות בעולם – ויחד עם זה אני רוצה להבטיח שלילדים בארץ, שסובלים היום ממחסור בנשות טיפול, יהיו גם מטפלות חרדיות".

יש מוסדות אקדמיים חרדיים. למה לא להרחיב אותם ולהפנות לשם את הבנות שמעוניינות ללמוד מקצועות נלווי־רפואה או תחומים אחרים שדורשים תואר אקדמי?

"החברה החרדית רוצה לחנך את הבנות שלה בסמינרים. משם הצמחנו את עולם התורה, כי מערכת החינוך שלנו יצרה דור של נשים שמוכנות לעשות המון כדי לתמוך בגברים לומדי תורה".

הצעת החוק בנושא עדיין תקועה. "בכל פעם שזה עומד לעבור, מתנהלים קמפיינים בכלי התקשורת על כך ש'החרדים מנסים לעשות פוילשטיקים'. ואני שואל: למה פוילשטיקים? כשהגיעו לארץ עולים ממדינות אירופה, ישראל הכירה בלימודי התעודה שלהם והעניקה להם הסמכה לעיסוק במקצוע גם ללא תואר. מתברר שבמדינות נאורות כמו גרמניה וצרפת מספיקים לימודי תעודה כדי לעסוק בתחומים האלה. אז זה מה שהחברה החרדית מבקשת: שימו את האקדמיה בצד, ותנו לנו אוטונומיה לנהל את המערכות שלנו כמו שאנחנו רוצים. 85 אחוזים מהבנות החרדיות רוכשות את ההשכלה שלהן במסגרת הסמינרים, אז בואו נשאל את עצמנו איך הסמינרים מתאימים את עצמם לשוק העבודה".

התוכנית: לא לתכנן

נושא אחר שהמכון עוסק בו הוא מצוקת הדיור במגזר. הערים החרדיות כבר צפופות עד מחנק, מרפסות הופכות לחדרים במטרה להרחיב את הבתים, מחסנים משמשים כיחידות דיור חסרות אוויר לזוגות צעירים – ופתרון של ממש אין. "אנחנו התחלנו לחשוב איך מתכננים עשורים קדימה את צורכי הדיור של המגזר החרדי", מספר פלאי. "החברה החרדית גדלה בקצב של ארבעה אחוזים בשנה. מחקר שערכנו ב־2017 הראה שבעשרים השנים הקרובות יהיה צורך בעוד 200 אלף יחידות דיור למגזר; זה מספר הזוגות שצפויים להינשא, בקיזוז הפטירות. והשאלה שלנו היא מה המדינה עושה כדי למצוא פתרון דיור לכל הזוגות האלה?"

ומה המדינה עושה?

"השיטה כרגע היא פשוט לא לנהל את האירוע. המדינה אומרת 'אני לא מתכננת למגזר החרדי'. וכך נוצרות שתי תופעות. הראשונה – אנשים שגרים בתת־תנאים, כי אף אחד לא מתכנן להם בנייה ראויה. והשנייה – מקימים ערים חרדיות ללא תשתיות, ללא מקורות תעסוקה, בלי חשיבה ארוכת טווח. תכנון דיור זה לא רק 'איך מסדרים לחרדים דירות'. זה אומר לראות את המערכת השלמה, להבין לאן הולכת החברה הישראלית בעשרים השנים הבאות מבחינת כלכלה ופיזור גיאוגרפי, ולחשוב איך החברה החרדית אמורה להשתלב במרחב הזה. כשיותר ויותר ראשי ערים לא רוצים לקלוט חרדים, ומדירים את החרדים באמצעות שיטות בנייה מסוימות – קרי, בניינים רבי־קומות וללא מרפסת סוכה – זאת בעיה שצריך למצוא לה פתרון".

ואולי, כמו בתחומים אחרים, החברה החרדית צריכה לפעול יותר כדי להשתלב?

"החברה החרדית צריכה מצידה לעשות את המאמץ לבוא ולהשתלב בערים כאלה, ועדיין זאת סוגיה שהמדינה לא יכולה להתעלם ממנה. חייבים להסתכל בראייה של 360 מעלות, לקחת בחשבון היבטים של תשתיות ותעסוקה והשתלבות במרחב. לכן, באחד המחקרים שלנו, שנעשה בשיתוף משרד השיכון, יצאנו נגד האסון שנקרא כסיף".

כסיף, עיר חרדית חדשה שקיימת כרגע על הנייר בלבד, אמורה לקום ליד צומת תל ערד. לפי התוכניות יגורו בה כ־125 אלף תושבים בלמעלה מ־20 אלף יחידות דיור. "זאת המחשה לצורה הקלאסית שבה מדינת ישראל עובדת עם חרדים: 'בואו נשלח אותם הכי רחוק שאפשר, שלא יסתובבו לי כאן בין הרגליים'. ומה עם שירותים מתאימים? תעסוקה? ערכנו מחקר וכתבנו המלצה חד־משמעית לא לבנות את כסיף, אבל משרד השיכון, לצערי, מתעלם ממנה עד היום.

"העיר הזאת תהיה בכייה לדורות. הדבר הנכון הוא לבנות שכונות חרדיות בתוך ערים כלליות, מודל שקראנו לו הומוגני־הטרוגני. מצד אחד החברה החרדית זקוקה לשכונות נפרדות משלה, כי יש לה צרכים קהילתיים, ומצד שני היא צריכה ממשק עם עיר. כך היא יכולה להשתלב שם בתעסוקה ובכלכלה, וכמובן לרתום את כל ארגוני החברה האזרחית המקסימים שלה לטובת העיר. זה ייצור איזונים טובים ופחות מתח".

איפה זה יכול לקרות, מעשית?

"כתבנו למשרד השיכון 'מדריך תכנון' שמסביר איך בונים שכונה חרדית, כי הצרכים שלה שונים. זה לא רק בתי ספר אחרים וחדר מדרגות שנראה אחרת – המרחב הציבורי אמור להיראות אחרת, שדרת החנויות תיראה אחרת. חייבים להבין שנדרש תכנון שונה, לא כדי לרצות את החרדים, אלא כדי לייצר פתרונות שיתאימו לאוכלוסייה הזאת וימקסמו את הפוטנציאל שלה".

יאמרו לך התושבים בערים "החילוניות" – למה שאנחנו נממן, בכספי הארנונה שלנו, אוכלוסייה חלשה יותר מבחינה כלכלית?

"מחקר שלנו מצא שתושב חרדי ממוצע עולה לעיר פחות מתושב שאיננו חרדי, כי הוא צורך הרבה פחות שירותים עירוניים".

המכון ממליץ גם להקים שתי ערים חרדיות – "אבל הן חייבות להיות במרכז הדרום ובמרכז הצפון, על עורק תחבורה ראשי, קרוב למרכזי תעסוקה. אפשר ליישב את הגליל, אם עושים את זה בתכנון נכון שמתאים לחברה החרדית. החרדים נוהרים היום לצפון – לטבריה, לעפולה, לצפת – אבל זה נעשה ללא תכנון. תעשיית האגרוטק משגשגת היום בצפון, ואם הסמינרים יכשירו צעירות חרדיות בתחום הזה, הן ימצאו שם פרנסה ואפשר יהיה לבנות שם קהילות.

"גם כאן אנחנו טוענים שצריך לשים בצד את הנרטיבים, ולראות את האוכלוסייה האיכותית, החשובה והתורמת הזאת. הפריצה הכלכלית של ישראל בשנות התשעים התאפשרה בזכות העלייה הרוסית, ואני אומר: העלייה החרדית עוד לא התרחשה. ברגע שנסיר את החסמים ונאפשר לחברה הזו לבוא לידי ביטוי, כשנפסיק את הוויכוחים הנרטיביים על כן סמינר או לא סמינר, כן ישיבה או לא ישיבה – נראה שהחברה החרדית יכולה להיות שחקן גדול הרבה יותר ממה שהיא היום".

מלחמת האחים, היום שאחרי

אירועי 7 באוקטובר תפסו את פלאי הרחק מכאן, בחופשה בפלורידה. במוצאי שמיני עצרת הוא התעדכן בנעשה בארץ והפך ל"גוי של שבת" בשביל האנשים סביבו, שציינו את החג יום נוסף. החופשה נקטעה כמובן, ופלאי מיהר לחזור לארץ.

עד מתקפת הטרור, מספר פלאי, הוא היה בטוח שישראל עומדת על סף מלחמת אחים. "הקדשתי אז מאמצים רבים כדי להשתתף בדיאלוג עם שחקנים מרכזיים מאוד במחאה, בניסיון לבנות גשרים. הבנתי שאת מלחמת האחים כבר לא נוכל למנוע, אז בואו נחשוב איך אוספים את השברים ביום שאחרי. כשפרצה המלחמה בעזה הרגשתי שהכתובת הייתה על הקיר. דיברתי עם רב חשוב בארה"ב, והוא אמר לי שזה נכון משני היבטים: כשחברה מתפוררת, האויבים שלה מבינים שהיא חלשה ותוקפים אותה; ובהיבט התורני־יהודי, כשיש מחלוקת כזאת בעם ישראל, אנחנו בסכנה.

"מבחינתי המלחמה הראתה שיש מתאם ישיר בין הרגע שבו למדנו להתאחד, ובין היכולת שלנו להפוך את הקערה ולייצר תמונת ניצחון. במובן מסוים, מה שקרה בשמחת תורה היה קריאה מטלטלת שאומרת לנו: בואו ננסה ליצור חברה אחרת. אני עדיין חרד מהאפשרות שלא נדע להחזיק את האירוע הזה, ואני עושה מצידי כל מאמץ להבטיח שהשיחה שהחלה ב־7 באוקטובר תמשיך להיות שיחה בונה, ולא שיחה של התנצחויות. וכאן אני אומר שוב – אני רואה את הכאב הגדול של אנשי הציונות הדתית על נושא הגיוס בחברה החרדית, אבל אני חושב שזה ניסיון לנהל את הוויכוח של אתמול, ולא ניסיון לראות איך בונים את השותפות של מחר.

"בתקופת המחאה נגד הרפורמה ניסיתי להבין מה גורם לאנשים רבים כל כך, שאני מעריך אותם כאנשים שקולים ואיכותיים, להרגיש שהכול מתמוטט. אפשר להסכים ואפשר להתווכח, וגם אני לא חסיד של אופן קידום הרפורמה, אבל עוצמת התגובה לא הייתה יחסית. הבנתי שזה נוגע באחד העצבים הכי רגישים בחברה הישראלית, ושיש במדינה ציבור גדול ששואל את עצמו: במבט של עוד 75 שנה קדימה, האם יש לנו כאן עתיד משותף? פרסמנו בעיתון מאמר מערכת שאומר לחברה החרדית: אנחנו חייבים להבין שיש כאן שני ציבורים שצריכים להמשיך לחיות יחד, כדי שנבטיח את העתיד שלנו".

מה לדעתך הייתה האמירה של החברה החרדית בתוך הסערה הזאת?

"הייתה ציפייה של כל מיני ארגונים שהחרדים יצטרפו למחאה נגד הרפורמה. ובכן, החרדים לא יצטרפו אליכם, כי אין להם אותו סדר יום. מחקר שערכנו העלה שהאמון של החברה החרדית בבית המשפט הוא הנמוך ביותר. האם נדרשת רפורמה? בעיניי נדרשת רפורמה הרבה יותר עמוקה מזו שהוצעה. האם היא נעשתה בצורה נכונה? בהחלט לא. אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: כשמאות אלפי אנשים, אולי מיליונים, מרגישים שהלכה להם המדינה – האם אנחנו יכולים להישאר אדישים לכך?

"בנינו פורום של בכירים חרדים וחילונים כדי לחשוב איך בונים כאן עתיד משותף ביחד. הפגשתי בין דמויות מובילות במחאה למנהיגים במגזר החרדי כדי שישמעו אלה את אלה. אני מאמין שיש בסיס לעתיד משותף, ואני מאמין שלחברה החרדית יש הרבה מה לתרום, ולא רק במובן של כמה חרדים ישרתו ויעבדו. זאת חברה שיש לה מודלים מדהימים של קהילה וחינוך וצדקה וחסד ורווחה. ברגע שהיא תביא את זה למרחב הישראלי, היא תעשיר אותו ביכולות הייחודיות שלה. מצד שני, זו חברה שיכולה להיתרם ממערכות שיודעות לעבוד באופן מקצועי. הציבור החרדי יכול לקבל מהן כלים חשובים, וזו המשימה שלנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il