היא גילתה את הבשורה האיומה דרך הוואטסאפ, כמעט במקרה. זו הייתה שבת קיצית באוגוסט האחרון. אתרי החדשות הוציאו "פושים" על פיגוע בחווארה, ובקבוצות של אנשי תקשורת החלו לרוץ תצלומים של תעודות זהות השייכות ככל הנראה לקורבנות. "למרבה הזעזוע, הפלסטינים בזירה צילמו את התעודות של הנרצחים והתחילו להפיץ ברשתות החברתיות, כאילו להתהדר בכך שרצחו יהודים. וככה, כשאני יושבת על הספה בסלון שלי, ראיתי פתאום את השם של הדוד סיילס, אח של אמא, והשם של בנו אביעד. מתברר שהם לקחו את הרכב למוסך בחווארה, ובזמן שהמתינו שם לתיקון, מחבל הגיע וירה בהם מטווח קצר.
"התקשרתי לאמא שלי, לשאול אותה אם שמעה משהו, אם היא בכלל יודעת שהם היו שם. היא אמרה לי: 'אל תספרי לאף אחד. זה לא מתפקידך להתקשר'. שמרתי את זה לעצמי עד שהגיעה ההודעה הרשמית", מספרת העיתונאית ומגישת החדשות ליטל שמש.
שלומם המשפחתי מאז לא פשוט, היא משתפת. "הדוד שלי היה נשוי בשנית, ובן הדוד היה נשוי ואב לילד קטן. לשתי האלמנות קשה מאוד, הן מנסות להבין איך ממשיכים את החיים, בלעדיהם".
בימים אלו יוצא לאור ספר הביכורים שלה הנושא את השם הישיר מאוד, "כמה שווה יהודי מת" (הוצאת סלע מאיר). הקשר לשני המתים שלה נראה מתבקש, אפילו פרקטי, כי בספר מפורטות האפשרויות להגשת תביעה נגד משלחי מחבלים. אבל שמש, מתברר, התחילה לכתוב אותו עוד לפני הפיגוע. "כעיתונאית אני מלווה כבר הרבה שנים את סוגיית התשלומים שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים. ועם זאת, ברגע שהטרור הכה במשפחה שלי, ראיתי מקרוב כמה הסוגיה הזו חשובה. אותו מחבל חמאס שיצא משכם וירה בדוד שלי ובבנו, נמלט לג'נין ובמשך חצי שנה מצא מקלט בחסות הרשות הפלסטינית.
"דוד שלי נסע אל מוסכניק שהוא מכיר כבר עשרות שנים. הוא מבחינתו חשב שיש לו חברים בחווארה, הרגיש בטוח במקום הזה, ידע שהוא מפרנס את האנשים שם וקונה אצלם. כנהג הסעות הוא הגיע לעיתים קרובות גם לחברון ולמקומות נוספים באזור. האמין בדו־קיום, האמין באנשים. לצערי, הנאיביות הזאת הייתה שגויה. הוא לא הבין שזאת תרבות שמעודדת רצח, שמפארת רוצחים, שמחנכת מגיל אפס שזו הדרך לחיות"
"הדוד שלי נסע אל מוסכניק שהוא מכיר כבר עשרות שנים. הוא מבחינתו חשב שיש לו חברים בחווארה, הרגיש בטוח במקום הזה, ידע שהוא מפרנס את האנשים שם וקונה אצלם. כנהג הסעות הוא הגיע לעיתים קרובות גם לחברון ולמקומות נוספים באזור. האמין בדו־קיום, האמין באנשים. לצערי, הנאיביות הזאת הייתה שגויה. הוא לא הבין שזו תרבות שמעודדת רצח. תרבות שמפארת רוצחים, שמחנכת מגיל אפס שזו הדרך לחיות. הוא נכנס לטריטוריה שבה קוראים לכיכרות ולבתי ספר על שם שהידים, הופכים את הרוצחים לגיבורים, ונותנים להם מעטפת שמבטיחה שהמשפחות שלהם יהיו מסודרת כלכלית לכל החיים".
בספר מפורטים אפיקי ההכנסה של הרשות הפלסטינית עצמה, התשלומים המועברים אליה מישראל, והסכומים שהיא מעבירה מדי חודש לרוצחים. שיטה שזכתה כבר לכינוי הנורא "Pay for slay", תשלום עבור הרג. למשל: "זריקת בקבוק תבערה על מכונית שווה למחבל 4,000 שקלים. דקירה ופציעת נער יהודי באורח אנוש – 6,000 שקלים", מדגים הספר על פי מקרים שהיו. הנתונים מבוססים על פרסום ביומון הפלסטיני "אל־חייאת אל־ג'דידה" של טבלת השכר שבה המשתנה המשפיע הוא משך הזמן שהאסיר יושב בכלא, הנגזר מחומרת העבירה שביצע. "כבר מהשנה החמישית למאסר, המחבל מרוויח יותר מהשכר הממוצע בקרב הפלסטינים והרבה מעבר לשכר המינימום אצלם", מוסיפה שמש. "עבדאללה ברגותי, ממפקדי הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש, נידון בנובמבר 2004 ל־67 מאסרי עולם. לאורך 20 שנה אחר כך הוא קיבל למעלה ממיליון שקלים במצטבר".
מהמידע שנחשפת אליו בכתיבת הספר, מה הפתיע אותך במיוחד?
"רובנו יודעים שהרשות הפלסטינית משלמת למחבלים שיושבים בכלא הישראלי, אבל אנחנו לא בהכרח יודעים שהיא משלמת גם לתושבי עזה ולערבים־ישראלים שעושים פיגוע. היא אפילו נותנת בונוס למחבל שהוא תושב מזרח ירושלים או אזרח ישראל. ועוד עובדה לא ידועה: כאשר מחבל משתחרר מהכלא, שנות המאסר שלו נחשבות לו כתקופת ותק לצורך עבודה בשירות הציבורי ברש"פ. הוא צובר למעשה זכויות כעובד ואיתן הוא מגיע למשרה שהרשות מתחייבת למצוא לו. בעסקת החטופים לפני שלושה חודשים היה אמור להשתחרר מחבל קטין שעוד לא הספיק לשבת תקופה ארוכה בכלא, והוא ביקש לא להשתחרר כדי לא להפסיד מענק של הרש"פ.
"ראיינתי לספר את עו"ד מוריס הירש, שהיה חלק מהתביעה הצבאית ביו"ש. הוא סיפר על תיקים שבהם סנגורים של מחבלים ביקשו להטיל על הלקוחות שלהם עונש כבד יותר, כדי שיעמדו ברף הנדרש לקבלת בונוסים מהרשות הפלסטינית. איפה נשמע כדבר הזה? ואנחנו במשך שנים מספרים לעצמנו שיש פה ישות מדינית שרוצה לחיות בשלום. היא לא".
מסלול עוקף חוק
מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, אומרת שמש, רק המחישה עד כמה הרשות הפלסטינית נגועה בתמיכה בטרור, ועד כמה נוראות ההשלכות. "מה שקרה ביום הזה הוא פצצה שהתפוצצה לכולנו בפנים. במשך השנים טמנו את הראש בחול, סירבנו להסתכל על המציאות, וניסינו לעשות איזו הבחנה בין חמאס לרשות הפלסטינית. סיפרנו לעצמנו שהרשות היא משהו אחר, גורם שאפשר להתנהל מולו. בסופו של יום, הרש"פ היא ששלחה את ספרי הלימוד לעזה, והיא זו שמממנת עכשיו, בעוד אנחנו מדברות, את מחבלי הנוח'בה. שבוע אחרי הטבח היא כבר הודיעה שתיתן מענקים לכל משפחות המחבלים שהשתתפו בזוועות. זו הייתה קריאת השכמה מצלצלת, שנתעורר ונבין מול איזו ישות אנחנו עומדים. זו לא 'מדינה בדרך', זו מכונת רצח משומנת שמחנכת ומתמרצת אנשים לצאת ולהרוג יהודים. כשילד בן שש מחזיק אקדח פלסטיק בהצגת בית ספר ב'יום אל־קודס', ומלמדים אותו לירות בחיילים ישראלים, זה קפיץ שנמתח. הוא יופעל במערכה השלישית, כשהילד הזה יצא לרצוח.
"אנחנו חייבים להבין שמבצע צבאי לטיפול באיום הטילים או המנהרות לא באמת יעזור לנו. צריך לעקור את מכונת הרצח מהשורש, ולשם כך צריך להתחיל בדה־נאציפיקציה של הפלסטינים".
לא רק מדינת ישראל עושה את הטעויות שמאפשרות למפלצת להתקיים ולשגשג, אומרת שמש. "זה נכון לכל מדינות העולם: בעוד יד אחת שלהן נלחמת בטרור, יד שנייה ממשיכה להזרים לו חמצן. כך למשל ארצות הברית, שבשנת 2018 קיבלה את 'חוק טיילור פורס', ומאז היא מנסה לעקוף אותו".
"כבר מהשנה החמישית למאסר, המחבל מרוויח יותר מהשכר הממוצע בקרב הפלסטינים והרבה מעבר לשכר המינימום אצלם. עבדאללה ברגותי, ממפקדי הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש, נידון בנובמבר 2004 ל־67 מאסרי עולם. 20 שנה אחר כך הוא כבר קיבל למעלה ממיליון שקלים במצטבר"
טיילור פורס היה סטודנט אמריקני נוצרי, בוגר וסט־פוינט, ששירת באפגניסטן ובעיראק. ב־2016 הוא הגיע לישראל כדי לטייל, ונרצח בפיגוע ביפו. בעקבות מותו החלו הוריו לפעול יחד עם הסנאטור לינדזי גרהאם כדי לקדם חוק שאוסר על הממשל האמריקני להזרים כספים לרשות הפלסטינית, כל עוד זו מעבירה תשלומים למחבלים ולבני משפחותיהם. לא ייתכן שכספי משלם המיסים האמריקני, כך אמרו ההורים השכולים, יממנו קצבאות למי שרצחו, בין השאר, אזרחים אמריקנים.
"ראיינתי לספר את סטיוארט פורס, אביו של טיילור", מספרת שמש. "החוק הקרוי על שם בנו עבר בתקופת ממשל טראמפ, ואז הגיע הנשיא ג'ו ביידן ואמר: 'אני לא יכול שלא להעביר כספים לרש"פ האומללה והמסכנה'. כדי לא לעבור על החוק, הוא החליט לנתב את הכסף דרך עמותה חיצונית, USAID. אז מה עשינו בזה? או קחי למשל את נורווגיה: ב־2020 היא החליטה להפסיק להעביר מיליוני שקלים לפלסטינים, אחרי שהגיעו לידיה חומרים רבים שמוכיחים כי הרשות מסיתה לרצח בספרי הלימוד שלה. אבל משרד החוץ הנורווגי ממשיך להעביר כסף לעמותה נורווגית שמעבירה כספים לרש"פ. אז האם המערב באמת נאבק בטרור? התשובה היא לא".
מיגור השנאה של הפלסטינים כלפי ישראל זה דבר שיכול לקרות?
"כן, זה אפשרי. חתמנו על הסכמים עם מדינות שעברו תהליך כזה. אני שואבת אופטימיות ממדינות כמו איחוד האמירויות ובח'ריין. אכפת להן מהאזרחים שלהן, הן רוצות קדמה ומדע, והן מבינות שמדינה פלסטינית אינה הפתרון לבעיות במזרח התיכון. ראיינתי שרים באיחוד האמירויות, ונוכחתי לראות שהקשר שלהם עם ישראל הוא קשר של שותפות ערכים – גם להם וגם לנו חשובים האזרחים וחשוב העתיד, דברים שלרשות הפלסטינית ולחמאס לא אכפת מהם".
ובאשר לכספים העוברים מישראל לרש"פ, שמש מסבירה בספר כי "במסגרת הסכמי אוסלו הסכימה מדינת ישראל לוותר על הרבה כספי מיסים לטובת הפלסטינים. ההנחה הייתה שהכספים האלה יאפשרו לגוף החדש, הרשות הפלסטינית, להקים ולהסדיר את עצמו, וכך לתפעל ולקיים את המחויבויות שאש"ף קיבל על עצמו כחלק מההסכמים. הנחת העבודה של מדינת ישראל, ואחד היסודות של הסכמי אוסלו, הם שהרשות הפלסטינית איננה מדינה, ולכן אינה שולטת בגבולות המדינה, וממילא אינה מטילה מיסי יבוא. לכן, כחלק מההסכם הרחב, ישראל הסכימה לשמש כגובת מיסים. לשם ההפשטה, נניח שאחמד מרמאללה הוא סיטונאי פלסטיני המזמין נעלי אדידס מגרמניה. הסחורה שלו תגיע לנמל אשדוד, תעבור את המכס הישראלי ומשם תמשיך לרמאללה, ומדינת ישראל תתחשבן בסופו של דבר עם הרשות הפלסטינית על המס שהיא גבתה עבורה, בניכוי עמלת טיפול בשיעור של שלושה אחוזים. לא אחמד יקבל בחזרה את ההפרש, אלא הרשות הפלסטינית.
"לגבי מע"מ, הסכמי אוסלו קובעים למעשה שהפלסטינים בישראל דינם כזרים, ולכן הרכישות שהם מבצעים בישראל נחשבות כ'קניות זרות', והם זכאים לקבל את המע"מ בחזרה. אלא שגם במקרה הזה, המרוויח איננו האדם הפרטי שביצע את הקנייה, אלא הרשות הפלסטינית כממסד". על פי חוק שהתקבל בשנת 2019, ישראל מקזזת מהכספים האלה את התשלומים שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים. אולם, שמש טוענת, המדינה יכולה לא רק "לשמור את הכסף בצד", כפי שהיא עושה היום, אלא לדעתה יש להשתמש בו כדי לפצות נפגעי טרור.
"יש לידנו גוף שמחנך את האנשים שלו שפגיעה ביהודים תסדר להם את החיים מבחינה כלכלית. היום המקצוע הכי רווחי ברשות הוא להיות רוצח. אנחנו צריכים לגדוע את השורש הנאצי שנמצא במרחק עשרים דקות מכאן", היא אומרת מאולפני ערוץ 14 במודיעין, "ואנחנו צריכים לסגור את צינור הכסף"
"יש לידנו גוף שמחנך את האנשים שלו שפגיעה ביהודים תסדר להם את החיים מבחינה כלכלית. היום המקצוע הכי רווחי ברשות הוא להיות רוצח. אנחנו צריכים לגדוע את השורש הנאצי שנמצא במרחק עשרים דקות מכאן", היא אומרת מאולפני ערוץ 14 במודיעין, "ואנחנו צריכים לסגור את צינור הכסף".
חזית נוספת של המאבק היא דווקא מול הביטוח הלאומי הישראלי. "אנשים לא יודעים שמחבל ערבי־ישראלי שיצא לרצוח יהודים ונהרג – המשפחה שלו מקבלת קצבת ביטוח לאומי ממדינת ישראל. ניסו להעביר תיקוני חקיקה שיבטלו את התשלומים האלה וקצבאות אחרות למשפחות מחבלים, אבל בג"ץ פסל אותם. ח"כ אריאל קלנר הגיש ב־2022 הצעת חוק שלפיה מי שמקבל כספים מהרש"פ, יאבד זכאות לקצבת ביטוח לאומי. החוק הזה תקוע. ומהצד השני, משפחות נפגעות טרור צריכות לבחור אם לתבוע את הביטוח הלאומי או את מי שאחראי לנזק שנגרם להן, וכך באופן תמוה נמצא שהן מופלות לרעה מול נפגעי תאונות דרכים, לדוגמה. כך היה למשל בתביעה של עו"ד מאיר סחיווסחורדר, שאיבד את שני הוריו ושלושה אחים בפיגוע בסבארו. זה אבסורד שאין כדוגמתו. עד שהם השיגו פסק דין נגד הרש"פ, הם עברו הרבה תלאות".
פגשת הרבה משפחות נפגעות טרור במהלך העבודה על הספר?
"כן, וגם בעבודה שלי כמגישה בערוץ 14. כל יום אני מראיינת משפחה שכולה, ניצולים מהטבח, הורים לחיילים שנפלו בעזה. אני שומעת אותם ממש כל יום".
שקט במקום ביטחון
ליטל שמש, ילידת 1983, מגישה כיום את "המהדורה המוקדמת" בערוץ עכשיו 14. בעבר הגישה את "ערב חדש" בחינוכית. היא בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ותואר שני בלימודי יהדות ארצות הברית מאוניברסיטת חיפה.
לפני כמה שבועות הפכה תמונה שלה לוויראלית ברשתות: שמש נראתה בה יושבת על כס המגישה באולפן, כשבבגדיה תחוב אקדח. "כבר שנים אני סבורה שצריך לאפשר ליותר אנשים לשאת נשק", היא אומרת. "אני קצינה במילואים, הייתי לוחמת במג"ב במשך שלוש שנים, אבל עד 7 באוקטובר זה לא הספיק כדי לקבל רישיון לאקדח. רק אחרי מתקפת הטרור הרחיבו את האפשרות, ויכולתי להוציא רישיון. בעיניי זה דבר חשוב. אנחנו רואים שמי שמנטרל מפגעים הם אזרחים נושאי נשק".
ברגע האמת תשתמשי בו?
"חד־משמעית. אין לי שום ספק שאדע מה לעשות. שירתי בגזרות הכי קשוחות של מג"ב – חברון ומזרח ירושלים – וגם השתתפתי בתחרויות ירי מעשי. בעקבות התמונה שהופצה ראיינו אותי לכלי תקשורת משלל מדינות, והיה חשוב לי להעביר את המסר: ראינו מה המחבלים עשו פה, ולכן מחובתי להגן על עצמי".
לכאורה הממשלה הנוכחית הייתה אמורה לטפל בטרור ולהתנהל בצורה נכונה יותר מול הרשות הפלסטינית.
"אני חושבת שלאורך השנים התבלבלנו בין שקט לביטחון. כל מנהיגי ישראל בעשורים האחרונים ניסו לקנות לעצמם עוד קצת שקט, וכולם היו שבויים בקונספציה שעכשיו מדברים עליה".
כולל ראש הממשלה הנוכחי?
"גם הוא. הקונספציה אמרה שצריך לשמר את הרשות הפלסטינית, מחשש שיצמח משהו אלים וקיצוני יותר. אני רוצה לקוות שכולנו התעוררנו והבנו שאין באמת הבדל. סגן יו"ר הרשות, מחמוד אל־עאלול, אמר שגם אם יישארו להם פרוטות אחרונות, הכסף הזה ילך למשפחות של השהידים והאסירים. זו מטרה עליונה אצלם. בחודש שאחרי 7 באוקטובר הם העבירו קרוב ל־3 מיליוני דולרים למשפחות של 1,500 רוצחים מחמאס. כל משפחה של מחבל שנהרג בפשיטה על ישראל, קיבלה אז מענק של 7,400 שקלים כהוקרה על השתתפות במעשי הרצח והזוועה, מתנה מהרשות הפלסטינית. 7 אחוזים מהתקציב שלה הולכים היום למשפחות של מחבלים. האמת הפשוטה היא שזה כסף שמתמרץ רצח של יהודים. ועכשיו את שומעת את הנשיא ביידן דוחף להעניק להם מדינה, לתת להם פרס. זה לא נתפס".
יכול להיות שבגלל לחץ בינלאומי אף ממשלה ישראלית לא יכולה לחולל שינוי מהותי ולעצור את העברת הכספים לפלסטינים?
"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לתת ללחץ להשפיע עלינו. מדובר במדיניות של ישראל, וזו צריכה להיות החלטה שלה. אבל הנתונים של התשלומים למחבלים צריכים לצאת לכל העולם. איך ישראל והמערב כולו לא עומדים על הרגליים ואומרים לפלסטינים: 'אתם רוצים כסף? תפסיקו לתמרץ טרור. תפסיקו לממן הסתה'. זו צריכה להיות דרישה בסיסית מרשות שטוענת שהיא מסכנה".
ובכל זאת, השקר מצליח להם.
"השקר מצליח. העולם המערבי כאילו מתעלם מעובדות שמונחות לפניו. יש עמותות וארגונים כמו NGO מוניטור, מבט לתקשורת פלסטינית או שורת הדין שעושים עבודה מצוינת בהפצה של חומרים מתוך הרשות – והעולם בוחר לעצום עיניים. שווי בנפשך מה היה קורה אילו ישראל הייתה מפרסמת מחירון לרצח ערבים. העולם היה מקבל את זה בהבנה? אבל כשאתה נלחם בישראל, מותר לך לעשות הכול".
את חושבת ששינוי בנושא היחס לרש"פ הוא אפשרי?
"זו שאלה מצוינת. צריך פה אומץ, צריך תעוזה, וצריך להבין שאם הדברים לא ייעשו עכשיו – לא יישארו יהודים על אדמת ארץ ישראל. הבעיה רק הולכת ותופחת. אם בתי ספר במזרח ירושלים שמקבלים תקציב ממדינת ישראל, מהכסף שלי ושלך, מסיתים לרצח יהודים – זה דבר שצריך לטפל בו מחר בבוקר. או הסיפור של אונר"א, שהוזנח במשך שנים. הרי ידענו שאונר"א מסליקה תחמושת וטילים בבתי ספר, ופשוט התעלמנו. רק עכשיו, אחרי שספגנו כזה אסון ענק, מדינת ישראל אומרת שצריך לגרש מפה את אל־ג'זירה ושצריך להחליף את אונר"א".
וגם את זה היא לא עושה עדיין.
"נכון. היינו צריכים לעשות את זה מזמן. כבר עשרים שנה אנחנו סופגים טילים מעזה, עשרים שנה אנחנו מכילים".
יש דמות פוליטית שכן תעשה את מה שנדרש?
"אני לא יודעת לענות על זה. אנחנו עכשיו בעיצומה של מלחמה שצריך לסיים, ואני מקווה שברגע שלא נהיה מוקפים בכמה זירות של לחימה, נתחיל לשמוע התבטאויות נחושות יותר בעניין הזה. הרי אחרי 7 באוקטובר כולנו היינו בטוחים שנעבור עכשיו למוד של 'בעל הבית השתגע'. חשבנו שנכנסים לעזה בכל הכוח ומחזירים את החטופים. הצבא שלנו עושה עבודה מצוינת ברצועת עזה, אבל הנה שוב רואים את השפעת הלחץ האמריקני, רואים מאות משאיות של סיוע שנכנסות מדי יום לרצועה. אני לא מכירה אף מדינה אחרת שמעבירה לאויב שלה סיוע בזמן שהוא מחזיק חטופים שלה וממשיך לירות עליה טילים. אני מקווה מאוד שהמדינה תשנה מקצה לקצה את התפיסה שלה לגבי האויב, כי עד עכשיו הייתה לנו תפיסה שגויה לחלוטין".
מודל הפיצרייה
חלק מהקונספציה, אומרת שמש, היא השכנוע העצמי שלנו שהבעיה נעוצה בהסברה. "אחרי 7 באוקטובר הכול היה בחוץ, הכול תועד, המחבלים עצמם צילמו במצלמות גו־פרו, העולם ראה סצנה אחרי סצנה מה קרה בעוטף עזה – ועדיין אנשים מרשים לעצמם לבקר אותנו. קוראים להפסקת אש, כשיש עדיין תינוק ישראלי חטוף בעזה. העולם מעדיף את ישראל חלשה, מעדיף את היהודים חלשים. גם ההתנהלות של האו"ם מחפירה, האמירות של מזכ"ל האו"ם מבחילות. הגופים האלו לא רלוונטיים יותר. אז אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב מה העולם חושב עלינו, כי זה לא באמת משנה. אנחנו צריכים לעשות את מה שטוב לנו ואת מה שנחוץ לביטחון שלנו".
מה זה אומר בפועל בנושא הפלסטיני?
"צריך להפסיק להתנהל מול הרש"פ כאילו היא פרטנר למשהו. אני לא יודעת מה צריך להיות כרגע הפתרון ברשות הפלסטינית ומה בעזה. אולי צריך להגיע למצב שבו כל עיר מנהלת את עצמה תחת ראש עיר עצמאי, אולי פתרון אחר. אבל אי אפשר להמשיך בקונספציה שאומרת שהרשות עדיפה על משהו אחר. כל זמן שהרשות הפלסטינית ממשיכה לשלם למחבלים – לא להעביר לה כסף, בלי פחד ובלי חשש. ישראל לא יכולה להמשיך להכיל תמרוץ של רצח יהודים.
"כל משפחה של מחבל שנהרג בפשיטה על ישראל קיבלה מהרשות הפלסטינית מענק של 7,400 שקלים כהוקרה על השתתפות במעשי הרצח והזוועה. 7 אחוזים מהתקציב שלה הולכים היום למשפחות של מחבלים. האמת הפשוטה היא שזה כסף שמתמרץ רצח של יהודים. ועכשיו את שומעת את הנשיא ביידן דוחף להעניק להם מדינה, לתת להם פרס. זה לא נתפס"
"הסכמי אוסלו היו יריית הפתיחה לתפיסה השגויה של 'אם ניתן, הם ייתנו בחזרה'. זה התפוצץ לנו בפנים כבר אז, ובהתנתקות מעזה, וב־7 באוקטובר קיבלנו את הסטירה המצלצלת ביותר. סירבנו להקשיב למה שהם אומרים בערבית, גם מנהיגי חמאס וגם אבו־מאזן. זה אף פעם לא היה מאבק על מדינה, זה היה מאבק כדי לגרש מכאן יהודים וכל סממן יהודי. רק אם נעקר אותם מהתקווה להשמיד את מדינת ישראל, יבוא שלום. אחרי 7 באוקטובר הייתה הסתה בפיצרייה בחווארה, אז צה"ל שלח דחפור והורידו את הפיצרייה. אנחנו חייבים להראות פה כוח, להראות שאנחנו לא סובלניים לשום מעשה של אלימות, קטן כגדול. לא לתמונה של חטופה בפיצרייה, ולא למחבל שמתחבא במשך חצי שנה בעיר פלסטינית. להתייחס לרש"פ כאל אויב, כאל ישות טרור. ג'יבריל רג'וב, מזכיר הוועד המרכזי של פת"ח, התראיין לערוץ טלוויזיה מצרי ואמר ש־7 באוקטובר היה תגובה טבעית לדיכוי, ושההתפרצות הבאה תהיה ב'גדה'. זו אותה גברת בשינוי אדרת".
מערכת הביטחון יכולה להשתחרר מהקונספציה הקיימת?
"זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. אני מקווה שיובילו אותה אנשים שידעו לראות נכוחה את המציאות, ולא להחיל עליה את מה שהיו רוצים לראות".
ואת עצמך אופטימית? את מאמינה שהמצב עוד ישתפר?
"כתבתי את הספר הזה כדי שאנשים יתעוררו. אני רוצה שהוא יגיע גם לקוראים מן השורה וגם למקבלי החלטות שיכולים לשנות את העתיד".
בחווארה היא לא הייתה. גם לא ממש רוצה לראות את זירת הפשע שהפך את חיי משפחתה. "שמעתי באותו יום בטלוויזיה כל מיני דוברים שעברו מיד להאשמת הקורבן, אמירות כמו 'מה הם עשו שם בכלל'. ואת אומרת לעצמך: הרי רוצחים אותנו בכל מקום בישראל. דוד שלי היה פשוט תמים לחשוב שאם הוא מכיר את האנשים, זה לא יכול לקרות לו".
מישהו מהחברים שלו מחווארה יצר קשר עם המשפחה אחר כך? אמר משהו?
"לא, שום דבר. לכן אני רוצה שכולנו נתעורר מהנאיביות הזו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
