"למה אחוזי הפשע גבוהים יותר בקרב יוצאי אתיופיה? כי עוצרים אותם יותר"

פנטנש, ובאמהרית "מתנה" או "החלק שלי", הוא שמה האמהרי של רוני מלכאי, לשעבר מנכ"לית הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות ודוברת המשרד להגנת הסביבה. היא גם אחד הקולות הבולטים ביותר בקהילת יוצאי אתיופיה, והיא כותבת עשרות מאמרים בנושא האפליה נגדה. יותר מכל דבר אחר, מלכאי רוצה לנפץ את תדמית החולשה של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. איך, היא שואלת, אפשר לקרוא "חלשה" לקהילה ששמרה על יהדותה במשך יותר מאלפיים שנה, באדיקות רבה, בזמן שחבריה חושבים במשך חלק ניכר מהתקופה שהם היהודים האחרונים שנותרו בעולם? איך אפשר לקרוא "חלשה" לקהילה שעשרות אלפים ממנה יצאו למסע רגלי קשוח, ארוך ומטלטל מכפריהם באתיופיה לסודן, חשופים לחום היום ולצינת הלילה, ולשודדים ולרוצחים שארבו להם בדרך? יותר מ־4,000 מחברי הקהילה נספו במסע האמיץ הזה לארץ המובטחת. כמה מהישראלים מודעים בכלל למספר הזה, היא תוהה.

אני לא ידעתי. גם לא ידעתי שיש כמה עשרות מיוצאי אתיופיה שמוגדרים אסירי ציון, וממש כמו מסורבי העלייה מברית המועצות סיכנו את נפשם במאבק על העלייה ארצה. חלקם, כמו אביה של רוני, ישבו בכלא הסודני, ועד ששוחררו לא היה ברור כלל אם הם יצאו משם בחיים. הרבה מהמידע הזה נמצא בספרה החדש "עוצמה שחורה" (ידיעות ספרים), שבו היא מספרת על תולדות יהודי אתיופיה, עלייתם ארצה וחייהם כאן בארץ. בעזרת מספרים ונתונים, ראיונות וניתוחים מעמיקים, מחקרים וסיפורים צבעוניים, היא נוגעת בעצבים החשופים ביותר של מצב הקהילה בישראל.

היא גם זועקת בו זעקה גדולה נגד האפליה הקשה, לדבריה, נגד יוצאי אתיופיה. "על מה בעצם נאמר תודה?", היא כותבת בספר. "על האלימות הקשה כלפי צעירים מהקהילה? על האצבע הקלה באבחונים ובאשפוזים? על זריקת מנות הדם מאחורי גבנו? על כפיית חומרים מעכבי היריון בזריקה לנשים מהקהילה, שלא מרצונן החופשי? על ההדרה מהתרבות, מספרי הלימוד ומההשכלה הגבוהה? על הסללה וקביעת נקודת הפתיחה הבעייתית כל כך? על ביטויי הגזענות? על הציפייה שנשב בשקט ונשתוק?… בהחלט נאמר תודה על מבצעי העלייה המדהימים, שכאילו לקוחים מסרטי מתח, על לוחמי המוסד שסיכנו את חייהם, על הניסיונות – הלא־מספקים עדיין – לתקן… על כל השאר לא נאמר תודה אלא נוסיף לדרוש: הכרה, צדק, שוויון".

"יש החלטות שמדינת ישראל קיבלה כמו לזרוק את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. זאת מדיניות בסיסית שרואה צבע ודעות קדומות לפני דברים אחרים. אני ישראלית וגם אתיופית, ואני רוצה שהילדה שלי תגדל כמו ישראלית, שתקבל את מה שכולם מקבלים"

לטענת  מלכאי בספרה, כולנו צריכים ללכת עוד כברת דרך ארוכה כדי להשלים את קליטת הקהילה הזאת לתוכנו. שיעור יוצאי אתיופיה שהמשטרה עוצרת גבוה פי ארבעה משיעור העצורים בכלל האוכלוסייה. בשנים 1981־2005 שמו קץ לחייהם 234 מבני העדה, שיעור גבוה פי ארבעה מאשר בקרב העולים מרוסיה ופי חמישה מאשר בקרב צברים. יוצאי אתיופיה מתגייסים בהמוניהם – בקרב גברים שיעור הגיוס הוא 90 אחוזים, המגזר המגויס ביותר בחברה היהודית – אבל הנשירה במהלך השירות עצומה ומגיעה ל־24 אחוזים, לעומת כ־13 אחוזי נשירה בכל צה"ל. כשליש מתלמידי התיכון מהקהילה מופנים לכיתות מב"ר, לעומת כ־16 אחוזים בכלל אוכלוסיית התלמידים.

חלק מהנתונים משכנעים פחות. בשירות המדינה, מציינת מלכאי בספר, יש ייצוג נמוך מאוד לבני העדה, והוא הולך ונמוג ככל שהמשרות בכירות יותר; ורק כ־150 מתוך כ־3,000 תלמידים יוצאי אתיופיה בכל שנה נבחנים במתמטיקה ברמה של חמש יחידות. אבל האם ייתכן, אני אומר למלכאי, שתופעות ההדרה והאפליה הללו לא קשורות לגזענות ולצבע עור, אלא למספרים? קהילת יוצאי אתיופיה היא רק 1.6 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, כ־150 אלף איש, שמפוזרים במקומות רבים בארץ. אולי זה פשוט מספר קטן מכדי לפתח בכל מקום תוכניות ומסגרות כפי שהיה אפשר לפתח ליותר ממיליון איש שעלו מרוסיה. אולי אם היו מגיעים לכאן מיליון איש מאתיופיה ו־150 אלף איש מרוסיה, המצב היה הפוך?

"יש בזה משהו", משיבה מלכאי אחרי הרהור קל. "לקבוצה גדולה מספרית יש יותר השפעה בכל התחומים – בכנסת, בממשלה, בכל מקום – אתה משפיע ונוכח הרבה יותר. כשאתה נוכח, יש מי שמקדם את הנושאים שלך. ברור שלמספרים יש חשיבות. ואחרי שאמרנו את זה צריך לזכור שכולנו יהודים, וששוויון הוא דבר בסיסי שצריך להיות לכולם, ולא משנה מה גודלה של כל קבוצה. אני פחות עוסקת ביחס של האזרח הקטן ליוצאי אתיופיה, ויותר במדיניות ובמה שהממשלה והמדינה עושים. והמדינה צריכה להתייחס לכל קבוצה ולתת לה את מה שהיא צריכה, בלי קשר לגודל שלה".

זה רק מחזק את השאלה שלי. דווקא האדם הפשוט יכול להתייחס לאדם שעומד מולו בלי אפליה וגזענות. משרדי ממשלה עובדים בממדים גדולים, והמספרים הקטנים של יוצאי אתיופיה יכולים לגרום להם ללכת לאיבוד במערכת הגדולה.

"יש החלטות שמדינת ישראל קיבלה כמו לזרוק את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. זה קרה בשנות התשעים, ואין לכך שום קשר למספרים. זאת מדיניות בסיסית שרואה צבע ודעות קדומות לפני דברים אחרים. אני לא דורשת מכל משרד ממשלתי לעשות עכשיו תוכניות מיוחדות ליוצאי אתיופיה. אני ישראלית ואני גם אתיופית, ואני רוצה שהילדה שלי תגדל כמו ישראלית, שתקבל את מה שכולם מקבלים. במקביל אני גם רוצה שהיא לא תגדל בעולם שבו זורקים דם שתורמים בני עדה מסוימת. דוגמה נוספת היא זריקות למניעת היריון שניתנו לנשים יוצאות אתיופיה באופן קבוע, ורק להן".

יש יהודים שחורים

חשוב לה לומר שהיא לא באה להתלונן, אלא לתקן. "אבל כדי לתקן בעיות חייבים להפנות אליהן את הזרקור, אחרת לא תדע מה לתקן", היא מסבירה. ואכן, בכל פרק בספרה מציגה מלכאי לא רק תקלות ובעיות בטיפול של מערכות המדינה בקהילת יוצאי אתיופיה, אלא גם תוכניות מיוחדות לתיקון ולשיפור, ומיזמים שנועדו להגביר את ההשתלבות של הקהילה בחברה הישראלית. "אני בסך הכול רוצה שהילדים שלי יגדלו באותה המדינה שהילדים שלך גדלים בה", היא אומרת. "למשל, קיים שיטור יתר כלפי נוער יוצא אתיופיה. בשנת 2015 כמעט 8 אחוזים מכלל התיקים שנפתחו נגד קטינים היו נגד יוצאי אתיופיה – כמעט פי ארבעה יותר משיעורם באוכלוסייה. כששוטר עוצר נער אתיופי ברחוב, הרבה פעמים זה כי הוא החשוד המיידי. אני אישה אז לא יעצרו אותי, אבל נער אתיופי גדל בתחושה שהוא מפחד משוטרים. זה לא תקין, זאת האפליה שאני מדברת עליה.

"אני לא מצפה שיעשו בשבילנו תוכניות מיוחדות, ואני גם לא מאמינה בתוכניות מיוחדות. אני מאמינה בשילוב. כדי שזה יקרה, ילדי ישראל צריכים ללמוד על התרבות והמורשת של יהדות אתיופיה. עד כמה ילדים שאינם אתיופים יודעים על חג הסיגד, או על יום הזיכרון לנספי יהדות אתיופיה בדרך ארצה? הישראלים לא מכירים את הסיפורים האלה. למה ההיסטוריה של קבוצות אחרות היא חלק מספרי ההיסטוריה וחלק מתוכניות הלימודים, ואילו ההיסטוריה שלנו לא? זה לא קשור למספרים. צריך מתישהו להבין שגם הקבוצה שלנו היא חלק אינטגרלי מהפסיפס הישראלי".

"בזמן ההפגנות של יוצאי אתיופיה הפריע לי שכלי תקשורת שמזדהים עם הציבור הדתי היו נוקשים יותר ביחסם למפגינים. אבל גדלתי בציונות הדתית ואני לא חושבת שאפשר לאפיין אותה כבעייתית יותר ביחסה לקהילה האתיופית, אולי אפילו להפך – רבים מהזוגות המעורבים שאני מכירה הם בני המגזר"

החברה הישראלית מאמצת הרבה דברים מהתרבות האמריקנית, בעיקר דברים רעים. יכול להיות שיש פה איזה שכפול תרבותי מארה"ב?

"אני חושבת שזה קיים בשוליים, נערים יוצאי אתיופיה שרוצים להיות ראפרים. ברור לי גם שיש תפיסות חברתיות על שחורים, ושיש הרבה אנשים שעורכים את ההשוואות האלה בתת־מודע – יש שחורים בארה"ב ויש שחורים כאן, אז הם אותו הדבר. אבל ההשוואה הזאת מופרכת כי כאן כולנו יהודים וכולנו עלינו לכאן בגלל ציונות".

רמטכ"ל צבא ארה"ב לשעבר קולין פאוול – שהיה השחור הראשון בתפקיד – אמר פעם שישראל היא המדינה הראשונה בתולדות העולם שהביאה בני אדם מאפריקה לא כדי לשעבד אותם, אלא כדי להפוך אותם לבני חורין.

"אני לא אוהבת את המשפט הזה. כי הוא בעצם אומר ישראל שחררה את יוצאי אתיופיה, הצילה אותם. זה אולי מחמיא למדינת ישראל, אבל זה לא מחמיא ליוצאי אתיופיה. העובדות הן שאף אחד לא היה צריך לשחרר אותנו".

זאת נקודה מעניינת. בספר את כותבת שהיהודים באתיופיה חיו ברמת חיים לא רעה, התפרנסו זה מזה ובסך הכול חיו חיים מלאים ותוססים לאורך דורות. מצד שני, את גם מתארת כיצד רדפו אותם, כינו אותם פולשים, ניסו לנצר אותם.

"עובדתית, היו רדיפות. היינו מיעוט, קראו לנו זרים וחסרי אדמה, היו ניסיונות לגרש אותנו. אבל בנינו קהילות חזקות שעזרנו בהן זה לזה. אנשים היו צועדים מכפר לכפר, לפעמים מאות קילומטרים, כדי לנחם אבלים או לשמח חתן וכלה. ככה שמרנו על היהדות. אתה מחבר בין כפרים ובין אנשים כדי לא לאבד את המסורת. כלומר, אני לא רואה סתירה בין הדברים, היו רדיפות והייתה קהילתיות חזקה. אי אפשר לשמור אחרת על המסורת במשך אלפיים שנה מעבר להרי החושך, באפריקה הרחוקה, כשאתה מנותק משאר העולם".

הקהילה גם פיתחה יהדות שונה מזו שבשאר העולם, דבר שיצר בעיות כשהיא עלתה ארצה. ושוב חוזרת השאלה אם נכון לחבר את תחושות האפליה לצבע העור דווקא, או לכך שהקהילה שונה מבחינה תרבותית ודתית ומכל בחינה אחרת.

"את התשובה אפשר למצוא ביחס המדינה לעולי אתיופיה לפני גלי העלייה הגדולים. כמה אנשים יודעים שמשרד הפנים הוציא צווי גירוש נגד קבוצת עולים שהגיעה לכאן ב־1971? פרופ' מיכאל קורינלדי, שחקר את הנושא הזה, אומר במפורש שהיחס המפלה של מנהיגי המדינה לעולי אתיופיה נבע מצבע העור. הוא היה מאלה שניסו לשכנע להעלות את יהדות אתיופיה, ושישבו בכל הישיבות הכי סודיות. הוא שמע במו אוזניו דיבורים מחרידים על יהודי אתיופיה שנוגעים לצבע העור, לא לתרבות ולא להבחנות בתחום הדת. משפטים כמו 'אין יהודים שחורים', למשל".

הרבנים אמרו: יהודים ואחים

"לארץ עלינו דרך אתונה… משם נשלחנו לבאר שבע. אבי נותר מאחור. מישהו – עד היום לא ידוע מי – הלשין עליו לשלטונות הסודניים. הוא נעצר והוכנס לכלא בחרטום ועלה רק כשנה אחרינו. על הימים שלו שם הוא סירב לומר דבר. 'גיבור ישראל', אומר עליו דני לימור. מאחרים למדתי כי הוא עבר שם התעללות קשה מאוד – שהשפיעה עליו ושהשלכותיה ניכרות גם בחיים בארץ – עד ששוחרר בהתערבות המוסד.

"'יום אחד עצרו אותי מורדים אתיופים. אינני יודע מה היה גזר הדין שלי אילו אותם מורדים אתיופים שהגיעו לסודן היו ממשיכים להחזיק אותי', הוא רק מוכן לומר. לימים הוא קיבל הכרה כאסיר ציון, אך עדיין ההכרה הזאת אינה מספיקה – ומדינת ישראל פועלת מעט מאוד בכל הקשור לסיוע לאסירי ציון ולפועלם, מי שהצילו חיים של אלפים מיהודי אתיופיה" (מתוך "עוצמה שחורה").

מלכאי נולדה ב־1977 באתיופיה, ועלתה בגיל שלוש ארצה עם בני משפחתה, דרך סודן ואתונה. הם הגיעו למרכז קליטה בבאר־שבע, והיא למדה בבית ספר דתי־לאומי ואז באולפנה בעיר. לאחר מכן שירתה בחיל האוויר, ניהלה סניף של מסעדת מזון מהיר והלכה ללמוד תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל־אביב. אחרי שעברה את בחינות הלשכה עשתה התמחות בבית משפט השלום באשקלון, בתחום הפלילי.

אחר כך הגיע הטוויסט: "היה לי חלום ילדות לעבוד בחדשות, בתקשורת", היא מספרת. "החלום היה חזק עד כדי כך שבכיתה ג' אני וחברה היינו פותחות את העיתון וקוראות את הידיעות תוך כדי חיקוי של דליה מזור וחיים יבין". היא השתלבה בהגשת חדשות מקומיות בערוצי הוט, ולאחר מכן הצטרפה לערוץ 10 בתור כתבת לענייני הגנת הסביבה. בתום שלוש שנים בערוץ היא עזבה את התקשורת, ועברה לתפקיד דוברת המשרד להגנת הסביבה תחת השר דאז והנשיא דהיום יצחק הרצוג. "עברתי חמישה שרים בעשר שנים", היא מספרת.

במהלך העשור שלה בשירות הציבורי היא השלימה תואר שני במדיניות ציבורית, ואחרי לידת בתה תמרה מנישואיה לשְטֶף, פרופ' להיסטוריה שעלה מגרמניה, עברה למגזר החברתי. היא כיהנה במשך ארבע שנים בתור מנכ"לית הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות, והיום היא יושבת בראש ועדה ציבורית בחברת החשמל, שמסייעת למחיקת חובות לחייבים, וגם כותבת בהתמדה בכמה כלי תקשורת.

בין לבין היא טבלה את רגליה בביצה הפוליטית, כשהוצבה במקום ה־31 ברשימת יש עתיד לכנסת. המפלגה השיגה רק 24 מושבים בבחירות. "הייתי רוצה להיות חברת כנסת", היא מודה, "אבל כנראה הייתי צריכה לגדל עוד קצת מרפקים".

"היו רדיפות. היינו מיעוט, קראו לנו זרים וחסרי אדמה, היו ניסיונות לגרש אותנו. אבל בנינו קהילות חזקות שעזרנו בהן זה לזה. אנשים היו צועדים מכפר לכפר, לפעמים מאות קילומטרים, כדי לנחם אבלים או לשמח חתן וכלה. ככה שמרנו על היהדות. אתה מחבר בין כפרים ובין אנשים כדי לא לאבד את המסורת"

היא תושבת זכרון־יעקב, ומגדירה את עצמה ואת משפחתה "מסורתית". לקהילת יוצאי אתיופיה יש יחסים מורכבים עם הממסד הרבני בישראל, שלא פעם היה נוקשה כלפיה. "אני לא מבינה איך רבנים גדולים במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, ובהם הרב הילדסהיימר והרב קוק, אמרו בבירור שיהודי אתיופיה הם יהודים ואחים, וכמה עשרות שנים אחר כך היחס הרבני לבני העדה השתנה", אומרת מלכאי. "צריך לומר שהיחס הנוקשה מבחינה דתית לא היה שמור רק ליוצאי אתיופיה אלא גם לעולים מברית המועצות, אבל אצל אתיופים הוא תמיד היה נוקשה במיוחד. מצד שני צריך להזכיר שהרב עובדיה יוסף פסק כבר ב־1973 שקהילת ביתא ישראל הם יהודים ושיש להעלותם, הרבה לפני שהממסד הפוליטי היה בשל לכך".

ומה לגבי הציונות הדתית? גם כאן היו התנגשויות במשך השנים, בעיקר על רקע אפליה בקבלה לבתי ספר פרטיים.

"למדתי באולפנה, ויש לי הרבה חברים מהציונות הדתית. אני חושבת שהיחס בציונות הדתית ליוצאי אתיופיה לא שונה משאר המגזרים. בזמן ההפגנות של יוצאי אתיופיה הפריע לי שכלי תקשורת שמזדהים עם הציבור הדתי היו נוקשים יותר ביחסם למפגינים. גדלתי בציונות הדתית ואני לא חושבת שאפשר לאפיין אותה כבעייתית יותר ביחסה לקהילה האתיופית, אולי אפילו להפך – רבים מהזוגות המעורבים שאני מכירה הם בני המגזר. אני חושבת שהמתחים הם בעיקר על רקע חברתי־כלכלי ולא על רקע דתי".

מה המשפחה שלך חושבת על נישואייך לאשכנזי?

"ברחוב אני רואה את המבטים, ואני יכולה להבין אותם. אבל המשפחה שלי לא עושה מזה עניין, גם אחותי נשואה לבחור לא אתיופי, אנחנו ארבעים שנה בארץ, עברנו הלאה – זאת לפחות החוויה האישית שלי. רוב יוצאי אתיופיה מתחתנים עם יוצאי אתיופיה, ובכל זאת אף אחד בקהילה לא יגיד שזה כישלון להתחתן עם אשכנזי. אין בכלל שפה כזאת, כל עוד זה בתוך העם היהודי.

"לגבי הגדרה של נישואין כאלה כהצלחה, זאת שוב תפיסה של הקהילה האתיופית כחלשה. נכון שרוב בני העדה גרים בפריפריה ורובם במעמד חברתי־כלכלי נמוך יחסית, אבל הכול מתחבר להסללה של ממשלת ישראל, שלא למדה מהטעויות שנעשו בזמן הקמת המדינה, עם יוצאי צפון אפריקה. אני לא מתווכחת עם עובדות ונתונים, אבל צריך להסתכל מה גרם להן. כשהמדינה מחליטה מראש לשלוח את יוצאי אתיופיה לפריפריה, שגם ככה קורסת וחלשה כי יש שם קהילות שלא מתקדמות לשום מקום משנות החמישים, זאת החלטה בעייתית שצריך לתקן".

מזל, משפחה, בית ספר

"מוטלת עלינו המשימה החשובה לדחות, לצאת נגד ולחשוף את השפה המנכרת, המסתירה בתוכה את האפליה נגד אנשים כהי עור. המאבק בגזענות הוא גם המאבק בשפה ובשינוי השיח, יותר נכון – בשפה המפלה. כי אלו לא רק מילים, אלא שיש לכך השפעה ישירה על הדרך שבה העולם רואה את האדם השחור. זה מחלחל למקומות שאסור לנו בתכלית האיסור להגיע אליהם" (מתוך "עוצמה שחורה").

עניין הייצוג חשוב לה. לכן הוסיפה לשמה הישראלי את השם "פנטנש" לפני כמה שנים. ברשתות החברתיות היא מעירה לאנשים שמשתמשים במילה "שחור" כדי לתאר משהו רע. בטור שכתבה לפני כשנתיים היא הסבירה: "כשהשפה העברית שופעת ביטויים כמו 'יום שחור', 'חתול שחור', 'רואה שחורות', 'שחור משחור', 'עבודה שחורה', 'הון שחור' ועוד ועוד, זה לא רק שימוש בצבע לצורך תיאור, אלא יצירת תפיסה חברתית כלפי האדם השחור".

אבל מלכאי לא מעירה לאנשים שמכנים את 7 באוקטובר "השבת השחורה". "אני לא חושבת שבזמן שכולם שרויים בהלם ומתאבלים על אלפי הרוגים נכון שאתחיל להטיף", היא אומרת. "אני רגישה לחברה שאני חיה בה. זה לא שאם אדם יגיד 'השבת השחורה' זה מיד ייקח אותו למחשבה שכל השחורים הם אנשים רעים. אבל בתת־מודע של השפה העברית, ושל המערב בכלל, הלבן מסמל טוהר וטוב. אין כמעט ביטוי שלילי שקשור לצבע לבן.

"לשפה יש כוח. אם אנחנו מדברים באופן מסוים, אנחנו גם מתנהגים באופן מסוים. שפה יוצרת מציאות. המילה 'כוש' מתארת במקור חבל ארץ ניטרלי, אבל בני אדם כמוני וכמוך הפכו אותה למילת גנאי. זה תלוי בנו, למה אנחנו הופכים את השפה ואיך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לדבר. כשאתה מחבר את זה למשהו שלילי, אי אפשר להשתמש במילה בלי לחשוב עליה ולקשר אותה ישירות לדבר השלילי ההוא.

"אדגים לך: למה אחוזי הפשע גבוהים יותר בקרב יוצאי אתיופיה? כי עוצרים אותם יותר. למה עוצרים אותם יותר? כי רואים בהם את החשוד המיידי. למה? בגלל הפרופיילינג, אות קין אוטומטי שמודבק על מצחו של האדם השחור. חלק ניכר מהפרופיילינג נובע מהשפה שאנחנו וילדינו משתמשים בה מגיל אפס. זו שפה שהופכת לטבע ומטביעה בנו מה נכון ומה לא, מה רע ומה טוב. ואת העניין הזה, שקשור לשפה, ובחירת הצבעים שמסמלים טוב ורע, חובה ואפשר לשנות".

את לא מגיעה ממשפחת אצולה, אלא מייצגת בקורות חייך את רוב בנות העדה. למה רוני הצליחה, עשתה שני תארים וקיבלה משרות, ורוב בנות העדה לא?

"ראשית, יש הרבה סיפורי הצלחה שלא מקבלים מקום ופרסום. זה מתחבר שוב לתפיסה הציבורית שהקהילה האתיופית היא חלשה. התקשורת מביאה את סיפורי הכישלון ולא את סיפורי ההעצמה. יש דוקטורנטים יוצאי אתיופיה, מנכ"לים, קצינים, רופאים ועורכי דין – אני לא סיפור הצלחה יוצא דופן. אבל ודאי שיש סיפורים של ילדים שמידרדרים ונמצאים במקום לא טוב ובלי אופק כי הם גדלים בגטו.

"איך הצלחתי לצאת מהגטו? זה קשור למזל, ולאמא שלי ולאבא שלי, שדחפו אותי להשכלה. זה לא נדיר בקהילה האתיופית, אבל הצלחה היא שילוב. אי אפשר להצליח לבד. צריך סביבה תומכת, מקום שידרבן אותך וידחוף אותך. בבית, בבית הספר, בקהילה. אז יש עוד הרבה כמוני, אבל אין ספק שלאנשים שגרים במרכז הארץ, באזור ברמה חברתית־כלכלית גבוהה, קל הרבה יותר.

"כמובן, גם האופי חשוב. אני כותבת בספר שאנחנו חייבים להיות אלה שדוחפים את עצמנו. אי אפשר לצפות שרק המדינה תדחוף אותנו ושרק החברה תעשה לנו. אנחנו צריכים לעזור זה לזה, כל אחד במקום שלו, ליזום ולקחת את המושכות לידיים. ואין מספיק כוחות כאלה כיום".

למה?

"כי אנשים עסוקים בהישרדות יומיומית. זה מעגל שקשה לצאת ממנו. צריך לדאוג לילדים, לאוכל ולחינוך – איך יש לי זמן ליוזמות חברתיות? הכול מגיע מהבסיס, מההזדמנות שאתה מקבל בחיים מגיל אפס. לא בתואר ראשון, לא כשאתה הולך לצבא ופתאום נזכרים שיש תוכניות לסייע לך. חייבים לרדת לשורש, להתחיל מההתחלה, וזה קשור לא רק ליוצאי אתיופיה אלא לכל הפריפריה, לחלוקת המשאבים במדינת ישראל. אני לא רוצה להסיר אחריות מהקהילה האתיופית, אלא להגיד שאנחנו צריכים לעשות יותר. אם הצלחתי, אמשוך איתי אנשים אחרים כדי שגם הם יצליחו".

יש לך דוגמה לפעולה כזו?

"בתור מנהלת הפורום הציבורי לפנימיות וכפרי נוער, יזמתי תוכנית לפתיחת האקדמיה לילדים שמבחינתם האקדמיה היא מעבר להרי החושך. ילדים שאומרים 'את הבגרות אני בקושי מסיים, מי בכלל חושב על אוניברסיטה'. מה עשינו? בנינו עם פרופ' יובל אלבשן, ממכללת קריית אונו, תוכנית מיוחדת לילדי הפנימיות. עשינו פיילוט בכמה כפרי נוער: לקחנו ילדים ועשינו להם קורס במשפטים. בהתחלה הייתה חשדנות, הם הגיעו רק כי הכריחו אותם. בסוף התוכנית, הרוב שאלו מתי יש תוכנית המשך. בחרנו דווקא קורס במשפטים, לא כי אני עורכת דין ויובל מרצה למשפט, אלא כי זה תחום מעשי שעוזר בחיים, במיצוי זכויות וכדומה. בסיום הקורס הם קיבלו חמש נקודות זכות אקדמיות. תחשוב על ילד שמגיע מהפריפריה, ממשפחה מורכבת, ויש לו פתאום חמש נקודות אקדמיות בכיס. כמה מוטיבציה זה נותן לו להמשיך. צריך לפתוח את השערים וללמד אותם שזה אפשרי, שהם יכולים.

"יש עוד הרבה דוגמאות לשינויים שאפשר לעשות. הרב ד"ר שרון שלום, למשל, הוא שינוי. כשסטודנט יוצא אתיופיה רואה מרצה באוניברסיטה שנראה כמותו, זה משפיע. פתאום יש לו מודל לחיקוי. כשאני נכנסת לגן ילדים ורואה שם רק בובות לבנות, זה צורם לי. בעצמי קניתי כמה בובות שחורות לגני ילדים כדי שהילדים שם יבינו שזה לא יוצא דופן, שזה מובן מאליו שיש בובה שחורה ולבנה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il