"ראיתי בעל דוחף בכוח את אשתו והילדים לאוטובוס כדי שיברחו מכאן"

"הנה, עכשיו יש בדניפרו אזעקות", מודיע לי רועי שבתוב כשאנחנו עושים את דרכנו לעיר שבה הוא מתגורר זה 12 שנה. כשאני תוהה אם כדאי להמשיך בנסיעה במצב כזה, למרות ההתרעות העולות מהסלולרי שלו, הוא מרגיע: "האזעקות באוקראינה לא ממוקדות. פיקוד העורף בישראל פועל בשיטה של 'חלוקה לפוליגונים', שמאפשרת התרעה לעיר ספציפית ואפילו לאזורים בתוכה, אבל פה זה לא ככה. יכול להיות שגילו תנועה אווירית בים השחור או באזור בלרוס – וחצי מאוקראינה תהיה 'אדומה'. עד שיחזל"שו, את יכולה לשבת גם שלוש שעות במקלט. מי יכול לחיות ככה? אז אנשים התרגלו לאזעקות. שומעים סירנה, מקללים את הרוסים וממשיכים הלאה. יש איזה ערוץ בטלגרם שמתריע באופן ממוקד יותר, ובהתאם לכך חלק מהתושבים כן יורדים למקלטים".

שנתיים עברו מפרוץ המלחמה, ובאוקראינה מרגישים ששכחו אותם. המדינה שחלמה להיות אירופית לכל דבר, מצאה עצמה בלב מאבק דמים שסופו אינו נראה. "יש כאלו שחושבים שנכון לסיים כבר את המלחמה, ומה שהרוסים כבשו – שיישאר שלהם. לא מעט אוקראינים סבורים כך", מסביר לי שבתוב.

על המפה אוקראינה לא רחוקה במיוחד מישראל, אך בפועל היא רחוקה מאוד, אפילו יותר מניו־יורק. כל שדות התעופה במדינה הופצצו, ואי אפשר לנחות בה. כדי להגיע אליה צריך לטוס שעתיים וחצי לאחת משכנותיה, במקרה הזה מולדובה. מכאן עוד נכון לי מסע של עשר שעות לפני שאגיע אל היעד.

במולדובה, מדינה בת 3.5 מיליוני תושבים, אני פוגשת את הרב זושא אבלסקי, יו"ר הקהילה היהודית והאחראי על מוסדות חב"ד. "חצי מיליון פליטים ו־100 אלף מהגרים חצו את הגבול מאוקראינה למולדובה", הוא מספר. "זה אירוע שמשפיע בהכרח על מדינה קטנה כל כך. אין פה מערכות שיכולות לקלוט כמות כזאת של מהגרים".

כ־25 אלף פליטים יהודים עברו אצלו, רובם הגדול בתחילת המלחמה. "הייתה הרבה פניקה", הוא נזכר. "אנשים נסעו 50־60 שעות עד כדי להגיע לפה. בתי המלון העלו את המחירים בצורה מטורפת. גבו אפילו 700 דולר ללילה".

רבים מהפליטים, הוא מספר, בחרו לבסוף לחזור לאוקראינה. "אני מכיר אנשים שחיים באודסה תחת הפגזות. יש להם אופציה להגר למקום מבטחים, אבל הם מוותרים עליה. החלפת מקום מגורים זה מאמץ נפשי כבד מאוד".

הרב שלום גוטליב :"החלה להגיע אוכלוסייה חדשה, אנשים שפתאום מתחברים ליהדות שלהם בגלל המלחמה. הם מעידים שהתקופה הזאת גרמה להם לחפש תשובות לשאלות החיים, וגם לחפש את בית הכנסת הסמוך. המניין הקבוע שלי השתנה כולו. זה מדהים, עצוב ומרגש גם יחד"

גם מולדובה מנסה להיות אירופית, אבל לא בהצלחה יתרה. השלטים בחנויות כתובים גם באנגלית, אבל האוכלוסייה בעלת גינונים מזרח־אירופיים עם זיקה רומנית. בארוחת הבוקר של בית הכנסת, שמשמש גם כבית תמחוי, מגישים גרסה כלשהי של ממליגה. "השורשים הרוסיים נמחקים לאט־לאט", מספר הרב אבלסקי, "יש פה היום יותר אנשים שמדברים רומנית".

המשפחות נאלצו להתפצל

לצידי הדרך ממולדובה לאוקראינה נמתחים קילומטרים רבים של נוף בלתי משתנה. עוד ועוד שדות שלאיש אין זמן לעבד, עצים אפורים ומקריחים, כפרים קטנים וזנוחים. גם אחרי שחוצים את הגבול – הליך שנמשך שעות – הנוף נותר כשהיה. לעת ערב אני מגיעה למיקולאייב, אחת מעשר הערים הגדולות באוקראינה. היום היא סמוכה לחזית – לא רחוקה מחרסון, שנכבשה כבר בחודשי הלחימה הראשונים. הרוסים תכננו להמשיך מחרסון לאודסה ולמיקולאייב כדי לשלוט בים השחור, אבל נבלמו.

הרב שלום גוטליב, שליח חב"ד במיקולאייב ורב העיר, מוביל אותי לבית הספר היהודי. הוא מראה לי מקלטים נמוכי קומה שמצוידים בעזרי לימוד. כשהפגזים נוחתים בעיר, הילדים נאלצים לבלות שם שעות. "הרוסים הפגיזו את צנרת המים הראשית של מיקולאייב, ובמשך חודש וחצי לא היו מים בבתים", מספר הרב גוטליב. "עד היום אין לנו מים נקיים בברזים. אם תצאי החוצה, תראי אנשים מחזיקים בידיהם דליים וקערות, אוספים מי גשמים. אחרים מסתובבים עם עגלות סופר מלאות בשישיות מים, ומעמיסים על כלי הרכב שלהם עשרות בקבוקים".

בתקופות מסוימות לא היה גם חשמל. "בחורף הטמפרטורות פה יורדות מתחת לאפס, ורק מי שמחזיק בבית אמצעי חימום שמבוסס על עצים, היה יכול להתחמם. חילצנו מכאן יותר מ־1,500 יהודים, הוצאנו אותם בשיירות ובאוטובוסים. רבים אחרים יצאו באופן עצמאי. היום חיים בעיר כ־4,000 יהודים שיש לנו איתם קשר".

למה הם נשארו? מדובר במבוגרים שלא רוצים לעזוב?

"אדם בגיל 70 לא ילך לחפש עכשיו חיים חדשים, אבל יש גם צעירים שנשארים. צריך להבין – גברים בגיל 18 עד 60 לא ממש יוצאים מהבית, מחשש שיגייסו אותם. יש כאלה שלא יצאו לרחוב מתחילת המלחמה".

עבור הרב גוטליב ורעייתו דינה, שותפתו לניהול הפעילות היהודית בעיר, עזיבה אינה אופציה. יש להם שליחות, יש להם אחריות. אבל לפעמים, מודים השניים בכנות, הם חשים ששכחו אותם. "לא מזמן נסעתי לכנס של שליחות חב"ד בניו־יורק", מספרת דינה. "פגשתי שם הרבה חברות, והן אמרו – מה, עדיין יש אצלכם מלחמה? אנשים לא יודעים שאנחנו מתמודדים פה כבר שנתיים עם מחסור במים ונפילות חשמל".

"אחד הבניינים פה ספג הפגזה, וכל הדירות נפגעו בצורה קשה", מספר שלום. "חלק מהבניין נטה ליפול, ואנחנו ידענו שיש שם יהודים. הגעתי לשם וביקשתי שיתנו לי להיכנס. מצאתי בפנים יהודי משותק, שוכב במיטה. הוא לא יכול היה לעשות כלום. אם לא הקהילה היהודית, מי היה בא להוציא אותו?

"יש הרבה מאוד משפחות שהדירות שלהן ניזוקו קשות בהפגזות. הן היו צריכות לשפץ חלונות ולהחליף את הרצפה כדי שהדירה תהיה שמישה לימי החורף. בלי תמיכה של הפדרציה (FJCU, פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה – רמ"ב), לא היה לאנשים האלה היכן לגור".

המראות הקשים מימי הפינוי ההמוני רודפים אותו. "ראיתי בעל דוחף בכוח את אשתו ואת הילדים לאוטובוס, כדי שיברחו מכאן. ראינו משפחות מתפצלות, פרדות מזעזעות. תמונות שמזכירות את מלחמת העולם השנייה, הופיעו פתאום מול העיניים שלנו. אתה רואה ילדה קופצת מהאוטובוס ורצה לאבא שלה, והוא נותן לה חיבוק ודוחף אותה חזרה".

ואתם עצמכם לא התלבטתם אם להישאר או לעזוב?

"הורים לא משאירים את הילדים שלהם לבד בבית, הם נשארים איתם. זה סגנון השליחות של הרבי. ליהודים פה זה נותן תקווה, הם יודעים ששום דבר לא מונע ממך לצאת, ואתה בכל זאת נשאר בשבילם".

לאזרח אוקראיני מן השורה, הוא אומר, אין סביבו קהילה שתדאג לו. "לכל היותר העירייה תספק את הצרכים הבסיסיים. אבל יהודי שחי כאן יודע שיש לו בית ויש מי שדואג לו וחושב עליו. אנחנו חילקנו מזון שלא היה אפשר להשיג בעיר – פירות, ירקות, בשר, חלב. אפילו מים, שלא ימותו מצמא. מפקד המשטרה אמר לי פעם: 'בזמן שהאנשים שלנו עומדים ‫בתורים אינסופיים ‫כדי לקבל כיכר לחם, אצלכם מחלקים ארגזים'. פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה עזרה לנו מאוד בתקופות הקשות, והיא עדיין עוזרת. אבל בתקופה האחרונה הסיוע הולך ומתמעט. אנשים עדיין זקוקים לביגוד חורף, לגנרטורים.

"קרה דבר מעניין", הוא מוסיף. "הרבה מהאנשים שהכרנו פה, בייחוד האמידים שבהם, מצאו דרכים לברוח – אבל במקומם החלה להגיע אוכלוסייה חדשה, אנשים שפתאום מתחברים ליהדות שלהם בגלל המלחמה. הם מעידים שהתקופה הזאת גרמה להם לחפש תשובות לשאלות החיים, וגם לחפש את בית הכנסת הסמוך. המניין הקבוע שלי השתנה כולו. בסדר פסח שערכנו בשנה שעברה, 370 מהמשתתפים היו בכלל חדשים. זה מדהים, עצוב ומרגש גם יחד".

מגיעים בפורשה לבקש אוכל

ממיקולאייב אני יוצאת לנסיעה בת ארבע שעות וחצי כדי להגיע לדניפרו. בשלב הזה מצטרף אליי רועי שבתוב, אחראי האבטחה של מוסדות הפדרציה בעיר ויד ימינו של שליח חב"ד. במהלך הנסיעה הוא מספר על הכותרות שמעסיקות בימים אלה את תושבי אוקראינה. "רצים הרבה סיפורים על גילויי האכזריות של הצבא הרוסי. יש סרטון ויראלי מאוד שמראה חיילים רוסים מדברים עם שומר אוקראיני באיזה מגרש מכוניות, זה נראה שהם מגיעים להבנה – וברגע שהוא חוזר לבוטקה שלו, הם פשוט יורים לו בגב. ממש הוצאה להורג".

איך מתייחסים האוקראינים ליהודי המדינה?

"בגדול הם די מכבדים, כי רוב היהודים פה במצב כלכלי טוב יותר מהאוקראיני הממוצע. חלק מהתושבים בטוחים שיש לנו כיפת ברזל מעל בניין הפדרציה", הוא צוחק, "קיימת איזו תפיסה שאומרת שהיהודים תמיד מסודרים, והיא מבוססת על משהו אמיתי, כי יש לנו קהילות מסודרות שדואגות לנו. אבל כרגע גם אצלנו מרגישים את המצוקה".

הרב מאיר סטמבלר: "כל מטר מרובע ששייך לקהילה בדניפרו הפך למחסה. לפני המלחמה לא ידעתי מה זה נשק, ופתאום קוראים לנו לחלץ יהודים ממקומות שהרוסים כבר כבשו. ראיתי שמכוניות היוקרה נעלמו, כל מי שהיה לו כסף ברח, ואמרתי לעצמי – דווקא בגלל זה אני חייב להישאר"

יש לקהילה היהודית קשר טוב עם הנשיא זלנסקי?

"הוא יהודי, אז מטבע הדברים היהודים מחוברים אליו. זלנסקי שומר על קשר טוב עם הפדרציה ועם הרב מאיר סטמבלר, שעומד בראשה. הוא מדליק עם הרבנים נרות חנוכה בכל שנה, ומקבל מהרב ספרי קודש מתורגמים לאוקראינית ואפילו אספקה של מצות לקראת פסח – כך היה גם חודש לאחר פרוץ המלחמה. מצד שני, כשזלנסקי עושה צעדים לא פופולריים, האשמה יכולה להיות מופנית ליהודים, כי הם מזוהים איתו".

דניפרו היא מרכז העצבים של אוקראינה. התל־אביב שלה, אם תרצו. קייב דומה יותר לירושלים, מסבירים לי המקומיים, ואודסה היא כמו אילת. כ־50 אלף יהודים מתגוררים כאן. רבים מהם היו מבוססים מאוד, על גבול האוליגרכים, אבל דברים השתנו.

אנחנו מגיעים ללון במרכז "מנורה", קומפלקס רבי־קומות שנבנה בצורה של שבעה קנים. הבניין הזה הוא עיר שלמה שיש בה כל מה שיהודי צריך: בית כנסת מפואר, סופר כשר, חנויות יודאיקה, מסעדות מהדרין, מקווה ואולם אירועים נוצץ – וגם ספא, מלון, משרדים, סניף בנק ואפילו בית חולים פרטי. מדובר במרכז היהודי הגדול בעולם, ואי אפשר שלא להתפעל מההיצע שבו ומיופיו.

בבוקר אני נפגשת כאן עם הרב מאיר סטמבלר, יו"ר פדרציית הקהילות, ועם הרב שמואל קמינצקי, הרב של דניפרו והמחוז. “אל תתני לבניין להטעות אותך", מסביר לי הרב קמינצקי כשאני מציינת את הניגוד בין הפאר שסביבנו ובין קריאות המצוקה הנשמעות מהקהילה היהודית. "המקום הזה נבנה לפני המלחמה, וכמו הרבה בניינים אחרים – הוא עומד. עד המלחמה, הקהילה בדניפרו באמת החזיקה את כל הקהילות היהודיות באוקראינה. הרבה קהילות אחרות בעולם קיבלו גם הן תמיכה כספית מהקהילה הזאת, והיא תרמה אפילו לפרויקטים בישראל, כמו מנהרות הכותל. אבל ברגע שהחלה המלחמה, כל הביזנס פה נעצר.

"אנחנו מתחילים עכשיו מאפס. הקהילה לא מצליחה למלא את כל הצרכים של יהודי אוקראינה. אנחנו היינו צינור החמצן של הרבה קהילות במדינה, והצינור הזה הולך ונסגר. רבים מהתורמים שלנו ירדו מנכסיהם. אנשים שהיו פעם מעמד ביניים, יכולים לדפוק פה בדלת ולבקש אוכל. יכולת לראות גם אנשים שמגיעים לכאן בפורשה או ביגואר, ואין להם מה לאכול".

“בתחילת המלחמה הרגשנו חיבוק מיהדות העולם", מספר הרב סטמבלר, "יהודים שלחו תרומות, חיזקו אותנו. אבל מאז עברו כבר שנתיים, אנשים מתרגלים, והמלחמה בישראל בכלל הורידה אותנו מהכותרות. יהודי־אמריקני עם לב חם, למי הוא ישלח תרומות עכשיו, לאוקראינה? בוודאי שישלח לארץ. ואנחנו בעד, גם אני הייתי עושה אותו הדבר. אנחנו גם מעודדים את היהודים פה לעלות לארץ. אבל יש כאלו שלא יכולים להגר, למשל אם הם צריכים לטפל בהורים מבוגרים".

"השילוב של המלחמה פה עם מה שקורה בארץ גורם להרבה יהודים 'לצאת מהארון'", מספר גם הרב קמינצקי. "באזור שלנו, ואני לא מגזים, לכל אדם שלישי יש שורשים יהודיים. אנשים פה מתחילים להתקרב ליהדות, וזו תופעה שאנחנו שומעים עליה גם מקהילות אחרות".

הרב סטמבלר: “הקומוניסטים עבדו קשה מאוד במשך שבעים שנה כדי לעקור את היהודים מהשורשים שלהם. היו יהודים שבמשך שנים לא התקרבו למוסדות הקהילה, אבל בתקופת מלחמה אנשים מתחילים לחפש את החיבור לכוח עליון. יש גם עניין 'טכני' – הם יודעים שכאן דואגים ליהודים ולא ישאירו אותם למשל בלי אוכל. אז המצב הוא שהרבה יהודים עזבו את האזור, אבל הרבה אחרים התגלו".

הרב קמינצקי: "במבנה ממול יש שני חדרי ניתוח פעילים שמצילים את חייהם של יהודים שמגיעים מכל אוקראינה. אין פה רפואה ממשלתית מסודרת שתדאג להם, הכול במימון פרטי. אם יהודי צריך ניתוח, מי ישלח לו אמבולנס? אנחנו. הצרכים פה שונים מאלו של יהודים שגרים במדינות אירופיות עם מערכות מסודרות".

מה חושבים באוקראינה על מה שקורה כרגע בישראל?

“אוקראינה מרגישה קרובה מאוד לישראל", אומר קמינצקי, וסטמבלר מוסיף: "מיד בתחילת המלחמה זלנסקי הצהיר שהוא רוצה לבוא ולחבק את ישראל. הוא היה הנשיא הראשון שהתבטא כך".

איך הייתם מגדירים את הקשר שלכם איתו?

קמינצקי: "קשר טוב. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ישיר".

סטמבלר: "הוא מעריך מאוד את העבודה שלנו. בתחילת המלחמה כל השגרירויות ברחו מכאן, והיהודים הפכו למעין חוליית קשר בין אוקראינה לעולם. היינו גם בקו הראשון בכל מה שנוגע להתנדבות. לא דאגנו רק ליהודים; כל מי שבא לבקש עזרה, קיבל אותה. זלנסקי מעריך גם את זה".

קונסולים כן, מורות לא

דווקא ממדינת ישראל, אומרים שני הרבנים, הם מצפים ליותר. "משרד החינוך הפסיק לשלוח לכאן מורות", אומר קמינצקי, "מבחינת ישראל מסוכן להיות פה. השגרירים והקונסולים כבר חזרו לאוקראינה, אז החינוך היהודי פחות חשוב? יש לנו פה צוותים מקומיים, כי אנחנו החב"דניקים לא עוזבים את השטח, אבל זה שמדינת ישראל ככה ויתרה עלינו – זה זועק לשמיים".

“מי שמחזיק את הקשר של המשפחות ליהדות זה אנחנו, דרך החינוך", מסביר סטמבלר. "הנתונים הסטטיסטיים מראים את זה בצורה ברורה: כשיש קהילה חזקה, היהודים שעוזבים אותה עולים לישראל. כשהקהילה חלשה – היהודים בורחים לאירופה ולארה"ב. מי שמגיע לגרמניה למשל, זה אומר ש־95 אחוז מהנכדים שלו כבר לא יהיו יהודים".

קמינצקי: "כפי שאמרנו, אנחנו בעד עלייה, מכמה סיבות. קודם כול, תוחלת החיים בארץ היא 10־15 שנים יותר מאשר פה. זה אומר שאם משפחה יהודייה בת חמש נפשות החליטה לעלות לארץ, נתת להם חמישים שנות חיים לפחות. מעבר לכך, ישנו העניין של התבוללות. נשים אוקראיניות רוצות להתחתן עם יהודים, כי הם נחשבים בעלים טובים שמחויבים למשפחה. קשה מאוד להתמודד עם ההתבוללות".

הוא מוביל אותנו למרפסת, לתצפית על שרידי ביתו של הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מלובביץ'. "הרב לוי יצחק, שהיה רבה הראשי של העיר, נלקח לכלא ב־1939, כי הקומוניסטים רצו לחסל את היהדות. במקום זה הם קיבלו פה ממול את המרכז היהודי הגדול בעולם".

המרכז הזה התמודד עם אתגרים לא פשוטים בתחילת המלחמה. "הייתה פאניקה, אנשים היו בטוחים שעוד רגע הרוסים מגיעים לפה. הייתי צריך לקבל החלטות קשות לגבי ההמשך. בסוף הודעתי לאנשים שמי שיכול, שיעזוב. היה לי קשה לעכל את זה שאני שולח אותם, אבל הבנתי שהמצב הנפשי שלהם חשוב יותר. אני לעומת זאת נשארתי. יש בעיר 7,000 יהודים שמרותקים למיטות, והם לא יכולים לברוח לשום מקום. למדתי מהרבי ששליחי חב"ד לא עוזבים, והרב צריך להיות היהודי האחרון שיוצא. בזמנו, כשהיה הפוטש של שנת 91' (ניסיון של קושרים קומוניסטים להשתלט על ברית המועצות המתפרקת ולבטל את הרפורמות – רמ"ב), קיבלתי הוראה מהשגרירות האמריקנית לעזוב, וגם אז נשארתי".

חני סגל: "‫הילדים היו מוכנים ולבושים ליציאה מחרקוב. ‫אמרנו להם שמסדרים לנו 'מסדרון ירוק', אבל כשיצאנו ראינו שהאש נמשכת כל הזמן. הילדים אמרו 'זה מסדרון ירוק?'. אמרתי להם 'אתם רואים את החיילים בתלבושת הירוקה? זה המסדרון'. שילמנו 5,000 דולר בשביל לצאת משם"

כשפרצה המלחמה עם רוסיה, הוא מתאר, כל מרכז "מנורה" התמלא אנשים שבאו להסתתר בו – "ולא רק יהודים. חלקם הגיעו עם כלבים וחתולים. יש פה אולם מהודר עם נברשות, ואנשים ישבו שם על הרצפה. הרב מאיר הסתובב עם טלפון לווייני, בשבת, באמצע בית הכנסת. זה היה סוריאליסטי".

“כל מטר מרובע ששייך לקהילה הפך להיות מחסה", משחזר הרב סטמבלר. "לפני המלחמה לא ידעתי מה זה נשק, ופתאום קוראים לנו לחלץ יהודים ממקומות שהרוסים כבר כבשו. אף פעם לא אמרנו 'זה לא התחום שלנו'; בכל נושא שביקשו מאיתנו לעזור, פשוט עזרנו. קרה שפנו אלינו לגבי משפחה יהודייה שצריכה חילוץ מעיר כזו או אחרת, ועד שהגענו לשם כבר לא היה בניין. במקרה אחד פתחו לנו נתיב יציאה מתואם, אבל כשהיהודים עלו על האוטובוס, ירו לעברם. לא ידענו אם להחזיר אותם או לצאת, ואף אחד לא מוכן לקבל החלטות. היו בקרים שבהם התלבטתי אם לקחת דרכון כשאני יוצא לבית הכנסת, כי לא ידעתי אם בסוף התפילה אהיה ברוסיה או באוקראינה. ראיתי שרכבי היוקרה נעלמו, כל מי שהיה לו כסף ברח, ואמרתי לעצמי – דווקא בגלל זה אני חייב להישאר".

כמו בישראל, הוא מציין, גם כאן המלחמה יצרה אחדות נדירה בין ארגונים יהודיים. "כולם עבדו יחד בשיתוף פעולה, דבר שלצערנו אינו מובן מאליו. ריגשה אותי במיוחד ההתגייסות של הרב שלמה כובש, יו"ר אגודת הקהילות של שומרי מצוות בהונגריה. הוא רתם את ממשלת הונגריה ואיתר מקום לפליטים יהודים במתחם נופש ענקי על שפת אגם בלטון. רבים מהם עדיין שם, ולשמחתי רבים אחרים עלו ארצה".

לא רק בגלל המרק

בהמשך הבוקר אנחנו יוצאים לסיור בדניפרו, ואני מתרשמת שאכן אפשר למצוא הרבה הקבלות בינה לבין תל־אביב. העיר שוקקת, לכאורה מנהלת את שגרת חייה, אבל סימני המלחמה ניכרים היטב. בכל פינת רחוב ניצבת בטונדה מצוירת – אבל איש לא משלה עצמו שהיא תוכל להגן מפני הפגזות רציניות. בשלב מסוים אני שומעת צליל מתמשך, חרישי, והרב סטמבלר מסביר שזו אזעקה. אף אחד לא טורח לרוץ ולהתחבא. אנחנו חולפים על פני בניין השב"כ המקומי, שהרוסים כיוונו אליו את הפצצותיהם פעמים אינספור, והצליחו בעיקר לגרום נזק כבד לסביבתו. הרחובות הומים, אך לא גדושים. "לפני המלחמה היה לוקח הרבה זמן לעבור פה. פקקים כמו באיילון", מציין סטמבלר.

קריית החינוך היהודית בדניפרו מורכבת משלושה מוסדות – בית ספר לבנות, "ישיבה קטנה" המיועדת לילדים מבתים דתיים, ובית ספר ממלכתי שבו לומדים ילדי משפחות שהקשר שלהן ליהדות רופף יותר. "ההורים מעדיפים לשלוח אותם לבית ספר יהודי כי יש קורלציה בין אוכלוסייה יהודית לבין איכות", מסביר הרב סטמבלר. "ברור שחלק מהם מגיעים היום בגלל המרק שמקבלים פה".

הילדים מתורגלים ללמידה תחת אש. אם נשמעת אזעקה, מעבירים את כל השולחנות למסדרון. כשיש התרעה ממוקדת, יורדים למקלטים. "אחרי תחילת המלחמה אנחנו היינו הראשונים שהתעשתנו, ופתחנו לימודים בזום", מספרת לאה אלטהויז, חברה בצוות ההנהלה. "רק השנה חזרנו ללימוד פרונטלי. בהתחלה היו מעט תלמידים, הרבה עזבו את אוקראינה. יש כאלה שמתחברים לכאן בזום מגרמניה ומאוסטריה, כי התעודה של בית הספר נחשבת ליוקרתית ביותר בעיר. מנהלות בתי ספר מכל דניפרו מגיעות לכאן כדי ללמוד מהשיטה שלנו".

בית הספר היהודי, כך מסבירים לי, הוא בעצם החוט המחבר את הקהילה למשפחות. "דרך הילדים אנחנו מבינים מה המצב בבית ומה צריך", אומרת אלטהויז. "התפקיד שלנו זה לא רק לדאוג לתלמידים".

סגנית מנהלת בית הספר של הבנות היא חוי אנגלסמן, בתו של הרב סטמבלר. בבית שלה היא כבר מגדלת דור שלישי לשליחות באוקראינה. "אם אנחנו לא נהיה פה, היהודים לא ילכו", היא אומרת, "הם פשוט יאבדו מבחינה רוחנית, וגם יאותגרו מאוד בגשמיות. הכי קל לעזוב. אני ומשפחתי כבר עזבנו למשך כמה חודשים בתחילת המלחמה, כשחשבו שהרוסים יגיעו הנה. החיים בחוץ נוחים יותר, אבל כאן הם מלאי משמעות. רבות מבוגרות בית הספר שלנו נישאו ליהודים, אנחנו עוגן עבור יהודים רבים, וזו זכות גדולה. לא כיף להתעורר מאזעקות לעיתים קרובות, אבל הקב"ה שומר ועוזר".

בקריית החינוך אני פוגשת גם את חני סגל. בעבר היא שימשה שליחה בחרקוב, אך לאחר פרוץ המלחמה קיבלה הוראה לנסוע לישראל. רק בסוף הקיץ של 23' חזרה לאוקראינה, וכעת היא מתגוררת בדניפרו. הדירה שהייתה לה בחרקוב קיימת היום רק בתמונות ובזיכרונות. "המלחמה התחילה ביום חמישי, ‫וביום ראשון נכנסו שיירות ‫של כלי רכב רוסיים לחרקוב", היא מספרת. "היו פיצוצים בכל מקום, פחדנו מאוד. הרוסים לא הצליחו לכבוש את העיר, אבל המשיכו לשגר אליה טילים. גרו לידנו שתי משפחות יהודיות, אחת אמריקנית ואחת מקומית. הן פחדו להישאר בבית, והזמנו אותן לבוא אלינו כדי שנהיה ביחד, אף שהייתי שבועיים אחרי לידה. היינו שלושים נפשות בבית. בסעודה הבת הגדולה שלי אמרה: 'אמא, תבדקי כמה פרוסות לחם כל ילד אוכל, שלא ייגמר לנו'.

“אנשים ברחו ברכבות, עלו אחד על השני", היא ממשיכה לתאר. "פחדנו לצאת ככה, שלא נאבד ילדים. הבנו שאנחנו צריכים חילוץ אחר. קבענו עם נהג לשש בבוקר, אחרי שהעוצר מסתיים, אבל ההפצצות לא נפסקו והוא לא רצה להסתכן, אז החילוץ נדחה ביממה. למחרת ‫הילדים היו מוכנים ולבושים, צמצמנו הכול לכמה תיקים. ‫אמרנו לילדים שאנחנו מחכים ‫כי מסדרים לנו 'מסדרון ירוק', אבל כשיצאנו ראינו שהאש נמשכת כל הזמן. הילדים אמרו 'זה מסדרון ירוק?'. אמרתי להם 'אתם רואים את החיילים בתלבושת הירוקה? זה המסדרון'. שילמנו 5,000 דולר בשביל לצאת משם".

ועכשיו בדניפרו, מה אתם עושים כשיש אזעקה?

"זה לא כמו בישראל. אצלכם כל אחד יודע מה לעשות – יש מרחב מוגן, יש מקלט. פה ברוב המקרים אין לאן ללכת, אולי רק למסדרון פנימי יותר בלי חלונות".

לחלק את התפילות

בבניין של "מנורה" פועלת גם הוצאה לאור. הרב יוסי גליק אחראי כאן על הוצאת ספרי ילדים באוקראינית. "בגלל המלחמה נהיה מביך לדבר רוסית", הוא מסביר. "אם מישהו פונה אליך באוקראינית ואתה עונה לו ברוסית, זה אפילו מעליב. כשאתה נכנס לסופרמרקט, הקופאיות והעובדים ידברו איתך באוקראינית, אבל כשהם יוצאים לעשן סיגריה הם מדברים רוסית בינם לבין עצמם. זה מעין כבוד לאוקראינית, וזה שינוי מעניין. עד לפני כמה שנים, אם דיברת אוקראינית זה העיד עליך שאתה בא מכפר קטן, אדם מהמעמד הנמוך. עכשיו זה הפך להיות גינון של כבוד".

במשרדי ההוצאה לאור אני פוגשת גם את הרב לוי אנגלסמן, שמתמקד כרגע בניהול פרויקט תובעני של תרגום התורה לאוקראינית. "רוב היהודים שמגיעים לבית הכנסת הם מבוגרים, שהתרגלו לקרוא את התרגום של החומש לרוסית", הוא מסביר. "בבתי הספר לעומת זאת מלמדים בשנים האחרונות רק באוקראינית. הבנו שצריך לתרגם את התורה לשפה הזאת. האתגר היה למצוא יהודי שדובר ברמה גבוהה גם את לשון הקודש וגם אוקראינית. אין הרבה כאלה.

"המלחמה האיצה תהליכים תרבותיים שהתחילו עוד קודם לכן, והיום לא מקובל להדפיס ספר ברוסית. אנשים כן ידברו ביניהם רוסית, אבל זה קצת כמו חרדים שמדברים ביניהם יידיש, ולא קוראים ביומיום שום טקסט ביידיש. יש שפה של דיבור ושפה של קריאה. עבור האנשים שהתרגלו לדבר רוסית, היא תמשיך להיות שפת הדיבור כי קשה לשנות את זה, אבל הקריאה עוברת לאוקראינית בצורה מלאה, וגם ברדיו זו השפה הרשמית".

אנחנו ממשיכים למרכז הרפואי של הקהילה, בניין מפואר ומצוחצח בסטנדרטים שיכולים להביך את מקביליו הישראליים. אל תטעי, מבהירים לי מארחיי, הפער מבית חולים אוקראיני ממוצע הוא מיליון שנות אור.

הרב לוי אנגלסמן: "המלחמה האיצה תהליכים תרבותיים שהתחילו עוד קודם, והיום לא מקובל להדפיס ספר ברוסית. רוב היהודים שמגיעים לבית הכנסת הם מבוגרים, שהתרגלו לתרגום החומש לרוסית. בבתי הספר לעומת זאת מלמדים בשנים האחרונות רק באוקראינית. הבנו שצריך לתרגם את התורה לשפה הזאת"

פרופ' אלכסנדר רדינסקי, מנהל המרכז, התמודד בתחילת המלחמה עם גל של פליטים פצועים. "חלק הגיעו בעצמם, חלק באמצעות חילוצים של הפדרציה. היו כאן הרבה אנשים ממריופול שסבלו מפצעי ירי או מרסיסים. לאישה אחת הצלנו את הרגל. טיפלנו גם בלא יהודים; כל אוקראינה יודעת שיש פה רפואה טובה, ומי שמגיע, אנחנו מנסים לא לאכזב אותו. נקלטו אצלנו חולי סרטן שנזקקו לכימותרפיה. בלי הטיפול שקיבלו כאן, הם לא היו שורדים".

מריה סינקיוויץ', בת 91, היא פליטה יהודייה שברחה מסוורודונצק. אין לה לאן לחזור, וכעת בית האבות של הקהילה משמש לה לבית. יש לה בן אחד שמשרת בצבא האוקראיני ונכד אחד בצבא הישראלי. "בראש שלי אני צריכה לחלק את התפילות", היא אומרת. וכמוה, מתברר, יש לא מעט.

היחס של היהודים לחובת הגיוס הוא מורכב. יש שמנסים לחמוק ממנה, בעוד אחרים לובשים את מדי צבא אוקראינה בגאון. יעקב פינחס סיניאקוב, למשל, הוא רב צבאי שמתפקד גם על תקן מטפל נפשי, ומלווה חיילים בחזית. במקביל לתפקידיו אלה הוא גם עובד של פדרציית הקהילות, שמקיפה כנראה כל תחום אפשרי בחיי היהודים במדינה. "למה אני אוהב לפגוש לוחמים?", הוא אומר לי, "כי שם אי אפשר לזייף. בתוך שבוע כולם ידעו בדיוק אם אתה אדם טוב או לא. וכשהאוקראינים רואים חיילים יהודים חובשי כיפה נלחמים יחד איתם בחזית, זה עושה להם משהו.

"אני נפגש עם חיילים שנמצאים די בחזית, קרוב לעמדות המחופרות. כשאני משוחח שם עם חיילים יהודים, מתאספים תמיד עוד חיילים, גם לא יהודים. לפעמים אני מגיע לאזורים שנפלו לידי הרוסים ואז נכבשו מחדש בידי האוקראינים, והמחזות שם קשים מאוד. ראיתי במקום אחד עשר גופות של חיילים. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלחיילים האלה יש הורים, יש ילדים, ואולי אותם בני משפחה מאמינים שיקירם עדיין חי, אולי מוחזק בשבי. אלה מחשבות קשות".

היה ברור לך שאתה צריך להתגייס?

"אם חיית פה רוב חייך, אתה מרגיש חלק מהעם האוקראיני. להרבה יהודים במדינה יש הורה אחד יהודי ואחד אוקראיני. אנחנו יודעים בוודאות על 6,000 חיילים יהודים, אבל מעריכים שיש יותר".

לידו יושב סנדר חיינובסקי, שזה עתה חזר מהחזית. הוא חובש כיפה של "מלך המשיח", ציציות ארוכות משתלשלות מבגדיו. "אני נלחם עוד מ־2016", הוא מספר. "התנדבתי, עברתי אימונים של הקנדים והאמריקנים, והיום אני צלף. אני משרת ביחידת עילית, אבל התקציבים שלנו גרועים. בשנתיים הראשונות אף אחד לא קיבל מדים, קנינו אותם בעצמנו או דרך הפדרציה כשעוד היו לה תורמים. גם משתיקי קול השיגו לנו. המורל ירוד מאוד כי המשכורות נמוכות, ובכסף הזה הלוחמים קונים גם נשק".

קשה להיות חייל יהודי בצבא אוקראינה?

“אנחנו לא סובלים מאנטישמיות, אבל קשה מהבחינה ההלכתית. אסור לגדל זקן, ואין נגישות לאוכל כשר. כשהייתי בחזית נאלצתי לעשות הרבה עבירות, אכלתי מזון לא כשר. עכשיו האמריקנים שלחו לאוקראינה מנות קרב שמכילות עוף, אז לפחות אני לא נאלץ לאכול חזיר".

כמו החיילים בישראל, גם הוא מספר על קשיי החזרה מהחזית לשגרה. "אני לא נרדם, לוקח לי ארבעה ימים להתאפס. אני לא רגיל לשקט, רגיל לפיצוצים".

"סנדר שיתף אותי שלפעמים נופל לו האסימון והוא מבין שהרג הרבה אנשים", מספר הרב סיניאקוב. "לא קל לו עם זה, אבל הוא מאמין שאלוקים מינה אותו למשימה, שזו השליחות שלו. באוקראינה אין כל כך עזרה סוציאלית לחיילים, בריאות הנפש לא מפותחת כאן. באחת הבריגדות שאני מכיר שמו שמונה פסיכולוגים על 7,000 איש. הם בחיים לא יגיעו לכולם. הרבה מהחיילים מרגישים מנוצלים, כאילו השתמשו בהם וזרקו אותם. אנחנו נכנסים לתוך הוואקום כדי לשמור עליהם".

גם המסע חזרה מאוקראינה לישראל אורך שעות רבות. יהודים מאוקראינה שהיו רגילים לבקר את בני משפחתם בארץ כמה פעמים בשנה, חושבים היום פעמיים ויותר לפני שיצאו לנסיעה הזאת. ובדרך, אותם מרחבי עפר שוממים שאיש לא מתכוון לגור בהם, מותירים תהיות נוגות על תכליתן של מלחמות, על קטנותם של מנהיגים ועל גדולתו של האזרח הקטן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il