כשעמדה בבית הכנסת בראש השנה אשתקד, הדהד בראשה של שובה מלכה משפט קצר ששמעה מפי בת־גלים שער, אמו של גיל־עד שנחטף ונרצח לפני ארבע שנים. "היא אמרה: אם הייתי יודעת בראש השנה שלפני כן מה עומד לקרות – כמה הייתי מתפללת. זה נכנס לי לראש. חשבתי שצריך להתפלל חזק על החיים, על הכול. והתפללתי. אני לא יודעת בזכות מה ניצלתי. במשפחה אומרים שבזכות סבא אהרון שלי שנפטר. אבל הנה, השנה אני באמת מגיעה לימים הנוראים בתחושה ששום דבר לא ברור מאליו. על הכול צריך להתפלל".
כשהיא נשאלת אם פיגוע הדקירה שחוותה שינה אותה במשהו, שובה (18) עונה שהיא לא באמת יודעת. ואז היא חושבת רגע, ואומרת שכמו כל מי שעבר אירוע דומה, "אני הרבה יותר מעריכה את החיים".
לאמא שלה, מיכל (39), יש תשובה נוספת. "אצלי זה שינה את החיבור לעם ישראל. פתאום הרגשתי שזו באמת משפחה. שכולם כל כך אכפתיים. שיש חיבור מאוד ברור וחי. היום אני הולכת ברחוב, וגם אם יותר נוח להזעיף פנים או להראות חוסר סבלנות, אין מקום לזה. כי באמת כולנו שייכים לכאן. לכן צריך לדאוג לחייך, להיות סובלני. לא טבעי שנתנכר זה לזה. אחרי הפיגוע, בכול מקום חיבקו ובכו והתפללו איתי. הרגשתי שמי אנחנו בכלל, מי מכיר אותנו, ובכל זאת כולם כאבו והיו יחד איתנו".
הדבר הראשון שתופס את העין כשנכנסים לדירת המשפחה בירושלים הוא עד כמה שובה היא נערה קטנטנה ושברירית. הפער בין מידות גופה לפיגוע שעמדה בו מבהיל. היא גדלה בחרשה שבבנימין, ומשם עברה המשפחה לפני כשנתיים למגדל־העמק, מתוך אתגר חינוכי: להקים אולפנה חדשה במקום. לפני כשבועיים עברו מהצפון לקריית־משה בירושלים. הדירה נמצאת עדיין בתהליך סידור, עוד מעט תהפוך לבית. שתיהן, האם ובתה, עדינות מאוד. מדברות בשקט רגוע, ממשיכות בשלווה לתפעל את משימות הבית תוך כדי שיחה. שובה, הבכורה מעשרה ילדים, סיימה השנה את לימודי התיכון באולפנת "רעיה" בבית־אל. כמעט סיימה.
חלק במאבק הגדול
זה קרה לפני מעט יותר מחודשיים. יום שני, כ"ח בסיוון. שעת צהריים. שובה ישבה בתחנה בעפולה, חיכתה לאוטובוס לירושלים כדי להגיע משם לבגרות באזרחות. "ישבתי על הספסל ולמדתי. הספר היה פתוח על הברכיים, התיק היה על הרצפה". ואז הגיח מאחור מחבל, תושב ג'נין, בלי שראתה אותו. הדקירה הראשונה ניחתה על היד שלה, והדחף המיידי היה לברוח. תוך כדי הימלטות, הוא הצליח לדקור אותה בגב שוב ושוב ושוב. תשע דקירות חזקות בתוך פרק זמן קצר. "חיפשתי אנשים שיעזרו לי, צעקתי עליו 'רשע, משוגע, תפסיק', הכול היה מאוד מהר. רצתי ורצתי, הבנתי שאני צריכה לברוח".
הספקת לחשוב מה יקרה אם לא תצליחי להימלט?
"המחשבה היחידה שחשבתי הייתה שאני חייבת לטוס מפה. שאני במלחמה. חייבת לעוף. אני בדרך כלל מאוד זהירה בשמירה על חפצים, וזוכרת קול בראש שאומר לי 'זרקי את הספר. את חייבת עכשיו לברוח'. רצתי ועברתי במעבר חצייה לצד השני של הכביש, נופפתי בידיים אבל נוסעי המכונית שעברה לא קלטו שמשהו לא בסדר. הייתי עם חולצה שחורה ולא ראו את הדם. הגיעו כמה נשים וביקשתי מהן עזרה, שיזמינו אמבולנס, אבל הן לא דיברו עברית, רק רוסית. ואז כבר נגמר לי הכוח. הרגשתי שאם לא אשכב על הרצפה, אתעלף. שעדיף שאשכב לפני שאפול. נשכבתי, ושתי נשים שנסעו במכונית סמוכה, ושמעו מה שקראתי לנשים הדוברות רוסית, עצרו אמבולנס שנסע במקרה ממול והוא לקח אותי לבית החולים".
בינתיים, בבית שבמגדל־העמק, מיכל לא ידעה עדיין דבר. "אני מבחינתי הורדתי את הילדה בכניסה לעיר כדי שתספיק להגיע לאוטובוס בעפולה. סימסתי לה – 'הספקת?' והיא לא ענתה. חשבתי שאולי הטלפון בתיק, או שהיא לא שמעה את הצליל". אחרי פרק זמן הגיעה שיחת טלפון. "'את אמא של שובה?', במלעיל. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר. כי כל מי שמכיר אותה קורא לה שובה, במלרע. האישה בטלפון אמרה שקרה לשובה משהו לא כל כך נעים ושהיא הייתה שמחה שאבוא להיות לצידה בבית החולים.
"היא הייתה מאוד נעימה ורגועה. אבל בזמן שדיברתי איתה נכנסתי לאתר ערוץ 7, ואני רואה שם כותרת 'צעירה בת 18 נדקרה בעפולה, המצב אנוש'. אני אומרת לגברת בטלפון – אני מבינה שהיה פיגוע. שאלתי אם היא באמת במצב אנוש. ענתה שלא, שהיא בהכרה ומדברת. נרגעתי קצת. זו הייתה שעת צהריים, שעה של התארגנות. ביקשתי מהשכנים שישמרו על הילדים. השארתי פתק על הדלת לשאר הילדים שצריכים היו לבוא, לא מצאתי סלוטייפ אז הדבקתי בפלסטר. ובפנים, תוך כדי ההתארגנויות, אני אומרת לעצמי – הנה. זה הגיע גם למשפחה שלך.
"נכנסתי לאוטו ונסעתי לבד. התקשרתי לבעלי בדרך, אמרתי לו שהיה פיגוע ושובה הייתה באזור והיא מפוחדת. אז כדאי שהוא גם יבוא כדי להיות איתה. חששתי מהתגובה שלו אם אספר לו מה באמת קרה. הוא רגיש. אבל אז, כשהוא הגיע, הרופא היה בטוח שהוא בעניינים ואמר לו: הכבד פגוע עד החצי, הסרעפת פגועה. הוא היה המום.
"אני אומרת לגברת בטלפון – אני מבינה שהיה פיגוע. שאלתי אם היא באמת במצב אנוש. ענתה שלא, שהיא בהכרה. נרגעתי קצת. זו הייתה שעת צהריים, שעה של התארגנות. ביקשתי מהשכנים שישמרו על הילדים. השארתי פתק על הדלת לשאר הילדים שצריכים היו לבוא, לא מצאתי סלוטייפ אז הדבקתי בפלסטר. ותוך כדי ההתארגנויות, אני אומרת לעצמי – הנה. זה הגיע גם למשפחה שלך"
"אני ממש זוכרת את הנסיעה. אמרתי לעצמי – אם האחות שהתקשרה לא היתלה בי לגמרי כדי שאהיה רגועה, אז כנראה הילדה שלי לא מפרפרת בין חיים למוות. חשבתי אפילו אם אני יכולה לעקוף את הפקקים, אם אני כמו אמבולנס עכשיו שצריך להגיע מהר, ואמרתי לעצמי שלא. שהיא בידיים טובות. אני אגיע כדי להרגיע אותה. התפקיד שלי הוא להישאר ביציבות. דיברתי עם הקב"ה כל הדרך. אמרתי לו שאשמח אם יסביר לי מה אני צריכה להבין פה, מה אפשר ללמוד. הגעתי לבית החולים וכולם כבר חיכו – השומר בכניסה שאל: 'את האמא?'. חיכו שם הרב של בית החולים, העובדת הסוציאלית. הם חשבו כנראה שלא קלטתי, כי הייתי רגועה מדי. הייתי צריכה קצת להרגיע אותם. העובדת הסוציאלית דיברה והכינה אותי", היא מתארת את הרגעים גם עכשיו בשלווה פנימית עמוקה. "אמרתי לה, 'הבנתי. היא נדקרה. היא בהכרה. אנחנו עומדים בפני תהליך החלמה ממושך'. באמת שהבנתי הכול. בשלב מסוים העובדת הסוציאלית יצאה למסדרון והתחילה לבכות, ותוך כדי אמרה שהיא מתנצלת. חיבקתי אותה והרגעתי אותה ששובה ניצלה, שהיא בחיים. היא הייתה מאוד אנושית.
"אבל אז אחרי כל ההכנות, שובה פשוט הועברה שם במיטה בדרך לצילום, וסוף־סוף ראיתי את הילדה שלי. היא הייתה עם מורפיום, עוד לא הרגישה את הכאבים האיומים שהגיעו בימים שאחרי. הדבר הראשון שאמרתי היה איזה יופי, היא בהכרה. ואין לה פגיעות בפנים, שזה בעיניי משמעותי לבחורה צעירה. בלי לחשוב הרבה שאלתי אותה: שובה – איך היה? והיא הייתה משועשעת מכל מה שקרה בחדר הלם וקצת מטושטשת, ואמרה: 'בחדר הלם? היה מדהים'. זה היה רגע משעשע".
"אני זוכרת שחיכיתי שאמא תבוא", מתארת הבת. "זה לקח זמן. אני זוכרת הכול. באמבולנס שאלו אותי איך קוראים לי, ואני זוכרת שחשבתי שלא אצליח לדבר, והתלהבתי שכן, למרות שכבר היה קשה. הם לא הבינו את השם שלי, אמרתי אותו שוב ושוב. הרגשתי שאני צריכה לתת להם את הפרטים שלי לפני שאני מתעלפת. אבל לא התעלפתי. אמרתי אפילו את מספר תעודת הזהות שלי. אני זוכרת שחשבתי על זה שאומרים תמיד לא להוציא את הסכין מהגב. אבל היא לא הייתה שם, הוא לקח אותה איתו".
מיכל: "כשהרופא הגיע, הוא הסביר לנו עד כמה כל אחת מהדקירות הייתה עלולה לסטות קצת מהמקום שפגעה בו בפועל, ולפגוע באיברים חיוניים. בנס, כל הפגיעות אצלה היו באיברים שיכולים לתקן את עצמם. בכבד, בסרעפת, בצלעות. לא בלב, למרות שהיה קרוב. לקח לי זמן להפנים עד כמה היינו קרובים לכך שהמצב יהיה אחרת. זו לא הייתה סכין. זו הייתה חרב", אומרת האם. "כך תיאר לנו אותה שוטר יס"מ שהגיע לבית החולים. תשע דקירות, הוא פשוט השתולל. זו חייתיות. יש דקירה מהכתף שנכנסה עד הריאה. היס"מניקים שראו אותה אמרו – מצא לו עם מי להתעסק. ילדונת חלשלושה, בקושי מטר וחצי. הם היו המומים שדווקא אותה הוא תקף".
בהמשך, בחקירה, אמר המחבל מג'נין שלא סתם בחר בה כקורבן. "נראיתי 'דתייה. מתנחלת'. מבחינתי זה אומר שאם רוצים כל כך להילחם בנו, כנראה יש לנו אמירה חזקה, משמעותית", היא מסיקה. "לא מעניין אותי ללכת לדיוני המשפט. אם הוא יקבל 20 שנה או 25 – מבחינתי זה שולי, במאבק הגדול".
עלייה לרגל לבית החולים
שובה שוחררה לאחר אשפוז של שבועיים, אבל בתום שלושה ימים בבית, הם חזרו לבית החולים בבהלה כשהחום עלה והיא הרגישה לא טוב. "הסתבר שהפצע ברֵיאה לא התאחה, ונדרש ניתוח". היום היא נעה בחופשיות והכאבים מינוריים. הצלקות עדיין שם. "אני עדיין מרגישה את הדקירות, אבל אין מה להשוות להתחלה. כשאתה נמצא בבית חולים, פצוע ככה, אתה מבין מה משמעותם של כאבים באמת", היא אומרת.
מיכל מנסה לתאר: "היא לא נשמה מרוב כאב. הייתה מכווצת. הכול חתוך. אנחנו עומדים ומחזיקים לה ביד, מרטיבים לה את השפתיים, והדמעות זולגות לה. הבנתי שצריך לדרוש שייתנו לה עוד יום־יומיים של מורפיום, כדי לתת לה אפשרות להתאושש. את נדרשת להיות קצת לביאה מול המערכת, להסביר שעוד כמה ימים לא ימַכרו אותה ושהיא לא צריכה לסבול. בהתחלה כל פעולה פשוטה הייתה בלתי אפשרית עבורה. לקום מהמיטה, להתנועע, להחליף תחבושות". שובה צוחקת: "אני הולכת לייצר תחבושות מסוג חדש, כאלו שלא צריך להחליף כל הזמן".
המחבל שנורה ברגליו במהלך המרדף פונה בתחילה גם הוא לבית החולים "העמק", שבו שכבה שובה. "בעלי אמר להם שזה חוסר רגישות. שזה מחליש אותנו", מספרת מיכל. "בחדשות אמרו שהעבירו אותו לבית החולים פוריה, מחשש שיפגעו בו. אני לא יודעת אם באמת מישהו היה פוגע בו, אבל הייתה ממש עלייה לרגל של מבקרים אלינו, יכול להיות שהיו עושים סביבו פרובוקציות. בכל מקרה, טוב שהעבירו אותו.
"הפרמדיק שהביא את שובה לבית החולים פינה אחר כך את המחבל שנתפס. הוא הושכב באותו חדר הלם ששובה שכבה בו לפני כן. הפרמדיק היה מאוד נסער מזה. המחבל לא באמת מעניין אותנו. רק מי שלא מבין את הוויית החיים הברורה פה בארץ מזדעזע שמישהו מסוגל לדבר כזה. אנחנו לא מזדעזעים וזה לא חדש לנו. אנחנו מבינים את הלך הרוח בצד השני. מה שכן הפריע לי – הוא הגיע לארץ כחלק מקבוצת פלסטינים שנתנו להם להיכנס לטייל, ונשאר. שלושה חודשים הסתובב פה, וגם מצא עבודה בבניין ליד בית חולים העמק. אני לא מבינה למה לא פיקחו על זה שכולם חזרו. לא בדקו. טוב, אני מבינה שיש עוד כמה דברים לתקן במדינה".
שובה, מה היית אמורה לעשות בשנה הקרובה?
"ללמוד הוראה. עוד לא נרשמתי, אבל זו עדיין התוכנית שלי".
לא חשבת על שירות לאומי?
"חשבתי, אבל היה לי קשה לצאת שוב מהבית אחרי שלמדתי בפנימייה. רציתי לחזור לגור בבית. להשקיע במשפחה".
מיכל: "בדיעבד יצא לטובה, כי אין לה כוחות עדיין להשקיע בפרויקטים".
שובה מאשרת: "מזל שהלימודים מתחילים רק אחרי החגים. עדיין קשה לי לצאת לנסיעות ארוכות".
היא שבה אל זירת הפיגוע בתום כמעט חודש מהתקיפה, כדי לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה": "היה מרגש. הלכנו לשם יחד כל המשפחה".
אני שואלת איך הגיבו הילדים בבית לכל הטראומה, ומיכל שואלת את מרים בת ה־10, שיושבת בסמוך. היא משיבה שלא סיפרו לה עד שהגיעה הביתה. "כל אחד היה במקום אחר. בדיעבד לא הייתי בבית יומיים רצוף, לא אני ולא בעלי".
שובה: "הייתי צריכה יותר להתקשר הביתה. לדבר איתם".
מיכל מחייכת: "לא באמת היית מסוגלת".
ללכת בגב זקוף
היום, לאחר שפרק ההתאוששות הקשוח ביותר מאחוריהן, חולמות האם והבת, בדירה הצנועה, על פרויקט חינוכי משותף. מיכל: "זה התחיל במחשבה שיהיה קשה לחזור לשגרה סתמית. הבנתי את זה. עוד לפני החיפוש אחר משמעות שתמיד מגיע, גם עוצמות החיים היו ברמות שיא באותם ימים ראשונים. הכאבים, הביקורים, התפילות, האי ודאות. הרגשנו שכל רגע הוא נס בפני עצמו. המון אנשים באו והביאו איתם המון רגש, הרגשנו נישאות על כפיים. פתאום לחזור מכל זה אל חיים שיש בהם המון מה לעשות, אל משימות יומיומיות של בית – ושובה היא מאוד חלק מהעשייה פה – היה לי ברור שזה יכול להיות משבר. אז ניסיתי לחשוב מה אנחנו לוקחים קדימה מכל העוצמות האלה, ואיך גם מנצלים את ההתעניינות שהייתה. הביאו לה המון מתנות, והיא ילדה, לא צריכה הרבה. חשבנו על כמה רעיונות; אני מאוד מחוברת לנוער. שובה עמדה בפרץ, וחטפה כנערה את כל שנאת היהודים שהייתה שם ברחוב, והייתה נחושה ומחוברת להציל את עצמה, בלי היסטריה. לכן זו המשימה שלנו, לעזור לנוער. לחבר אותו".
שובה: "אני מרגישה שגדלתי בחממה. שלימדו אותי אמת, טוב, יופי. ושצריך לומר את זה לעוד אנשים. אבל רק למי שרוצה לשמוע. אנחנו רוצות לפתוח בירושלים מקום שיפעל פעם בשבוע אחר הצהריים בשביל בנות בגיל תיכון, שלומדות בשלל מקומות. בית מדרש פתוח כזה, שאפשר להגיע אליו, לשאול שאלות, ללמוד, לקבל כוחות, לשמוח. עוד לא ירדנו לפסים ממש מעשיים של מי יבוא ללמד בו. אנחנו חולמות לשלב שלושה תחומים – יצירה, ניגון והעמקה תורנית. אני לא רוצה ללמד, אלא לארגן, להביא את האנשים. חשוב לי שזה יהיה מושקע, שיהיה תוכן מעניין, עם אווירה טובה".
לימוד תורה ממש או רוחניות?
"יותר השקפה".
זה משהו שהיה חסר לך כנערה?
"תמיד היה חסר לי ללמוד עוד, להעמיק. בכיתי על זה וההורים שלי אמרו לי – לכי תלמדי. הייתי הולכת לשיעורים של מכון מאיר. ותמיד אחרי פרץ של התלהבות כזו זה קצת דועך, אבל בכל אולפנה יש בנות שזה קצת חסר להן. מי שלא חסר לה, מצוין. אבל יש הרבה שמחפשות את עצמן, ורוצות עוד ועוד. אם אראה שהבנות שבאות רוצות יותר לימוד תורני מעמיק, אז נלך יותר לכיוון הזה.
"אחרי הפיגוע חשבתי על זה שלא כל אחת חונכה כמוני לראות את העולם, כמה שהוא יפה וטוב. ושיש כוחות, וגם כשאני נמצאת בבית חולים וההגדרה הרשמית שלי היא 'עצובה', אני יכולה להיות שמחה ולהתמודד. אני רוצה שבמקום שנפתח הבנות תהיינה עם גב זקוף. שהן תאמרנה – אני תורנית, ואני בחורה טובה, ומה שאני רוצה זה ללמוד עוד".
את מרגישה שבנות תורניות הן כפופות קצת?
"אני מרגישה שחסרה גאוות היחידה הזו. במקום שגדלתי בו יש אמנם קצת יותר, אבל יש הרבה בנות שנמצאות בחצי התנצלות על התורניות שלהן – 'אמנם יש לי חסימה בטלפון אבל זה בסדר, יש לנו אינטרנט בבית'. יש בנות שמחפשות המון אמת, משהו שלם, והולכות לחפש במקומות שלא מיועדים להן, לפעמים גם לחוויות רוחניות אחרות, שהן לא תמיד חיוביות".
מיכל: "אני חושבת שהתשובה לשאלה היא כן. זה לא מגניב להיות תורני. היום קצת כבד להיות דוס רציני. 'עבודת ה' זה נחמד, אבל לא כל הזמן'. לומר שזה הכיף שלי, שאם אני הולכת ערב בשבוע לבלות אז מה שאני רוצה לעשות בערב הזה הוא לימוד תורני – זה קצת קשה. אנחנו רוצות לפתוח מקום שלא רק לומדים בו, גם מרגישים בו, שואלים. מקום שמדבר הרבה עם הלב".
יומיים אחרי הפיגוע, מספרת מיכל, חל ראש חודש. "נורא דגדג לי לקיים תפילת הלל המונית. אפילו דיברתי עם רב בית החולים, והוא אמר שיקצה לי אולם עם 300 מקומות. רציתי להזמין נערות מכל הארץ ולהתפלל הלל יפה, עם נגינה וריקודים. אבל בעלי אמר לי שזה לא הזמן. שהילדה עדיין מאוד פצועה. שאנשים לא יבינו. אבל עוד נעשה את זה. זה יקרה".
"אחרי הפיגוע חשבתי על זה שלא כל אחת חונכה כמוני לראות את העולם, כמה שהוא יפה וטוב. ושיש כוחות, וגם כשאני נמצאת בבית חולים וההגדרה הרשמית שלי היא 'עצובה', אני יכולה להיות שמחה ולהתמודד. אני רוצה שבמקום שנפתח הבנות תהיינה עם גב זקוף. שהן תאמרנה – אני תורנית, ואני בחורה טובה, ומה שאני רוצה זה ללמוד עוד".
מפגש עם הפחד
המיזם שלהן נמצא ממש בתחילת הדרך. "הוא עדיין בחיתולים, אבל החלום מפורט. אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות וחשוב לנו לעשות משהו למען הכלל, כי ראינו את עם ישראל ממש במיטבו. זה ממש החזיק אותנו, כל האנשים שבאו לבקר. במשך כל הימים אחד יצא, אחר נכנס. גם במגדל־העמק אנשים התגייסו, הכינו ארוחות, התנדבו להיות עם שובה, לאסוף את הילדים. בבית החולים ביקרו אותנו אנשי ציבור וגם אנשים פשוטים. באה מורה עם כל התלמידים שהבריזו מהשיעור, ואמרה 'לפחות בינתיים תעשו מצווה'. הגיעה ילדה בכיתה ב', שניג'סה לאמא שלה שהיא רוצה לבוא לאחל רפואה שלמה לילדה שנפצעה. נהג מונית מטבריה הגיע עם סלסילת שוקולדים, ואמר 'שמעתי בחדשות ולא יכולתי להמשיך כרגיל בחיים'. שלחו מכתבים מחו"ל. בכל מקום פתחו את השערים, באו לקראתנו. אפילו בסופר, אמרתי, סליחה הבת שלי נפצעה בפיגוע, אני ממהרת – וכולם אמרו ברור, תעברי, רפואה שלמה, קחי, תביאי לה שוקולד".
אנשים כאן כבר למודי טרור, זה לא שהם נתקלו בו בפעם הראשונה.
"נכון. אני לא יודעת למה דווקא המקרה שלנו יצר כזו הזדהות. אולי כי היא הייתה נערה ולבד. ואולי זה תמיד ככה. אני באמת לא יודעת. לא מחוברת כל כך לחדשות. האמת שעכשיו קצת יותר. כששמעתי על הפיגוע ביישוב אדם, רציתי מאוד לנסוע לבקר את המשפחה".
את חושבת שאם הייתם עדין תושבי חרשה שבבנימין, ולא מגדל העמק, הייתה פחות הזדהות?
מיכל: "אני חוששת שכן. אמא שלי נשמה לרווחה כשעברנו לעיר, כי במשך כל השנים שגרנו שם היא הייתה במתח. והנה, דווקא בחרשה הרגשנו הכי בטוחים בעולם. ברוך ה' יצאנו בנס. פגשנו בפחד מול העיניים, קרה לנו פיגוע, ויצאנו ממנו בשלום".
שובה: "זה רק מראה שכולנו תחת אש".
היא אומרת שהיא לא חולמת על מה שהיה. לא משחזרת. "אבל כן, קצת מפחיד אותי יותר. הבנתי שיש מציאות כזו של מחבלים שמסתובבים בינינו. לפני כן הייתי מאוד לא פחדנית".
רגע אחד המחיש את הבהלה שבכל זאת עדיין קיימת שם. פעם יצאו האם ובתה לכמה סידורים במרכז קניות בירושלים. לקראת סיום רצתה מיכל לקנות חלב, וביקשה משובה, שכבר התעייפה, שתחכה בינתיים על הספסל בחוץ. "דקה אחרי שהלכתי אמרתי לעצמי – למה בעצם אני מסתובבת עם השקית הזו של הקניות. בלי לחשוב, באתי מאחוריה והנחתי את השקית לידה על הספסל. היא קפצה. אז כן, יש יותר צורך להיזהר. אני לא אהיה היסטרית מעכשיו, אבל המציאות הזו, שפתאום פיגוע יכול להתרחש, היא מאוד קרובה".
שובה: "אם היינו מבינים עד כמה זה קרוב בכל רגע, אולי היינו צועקים יותר. כי צריך לגדוע את התופעה הזו. אנחנו לכאורה ממשיכים להרכין ראש ולספוג עוד פיגוע ועוד פיגוע. הם לא באמת מפחדים מאיתנו ומהעונשים שלנו. צריך להעניש אותם בצורה שמרתיעה. באופן כזה שלא יהיו יותר פיגועים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
