הבית // יחידת דיור קטנה באלון, עם גינה גדולה, חדר אחד לכל הילדים, מטבח, סלון וחדר שינה.
הבוקר // דקל מתעוררת מוקדם עם הילדים, סביב השעה חמש. היא מתארגנת ונותנת להם לאכול, מסדרת להם בגדים ואז מעירה את אלעד. היא יוצאת לסטודיו בשכונת קטמון בירושלים, נסיעה של 35 דקות עד 50 דקות, "תלוי בפקקים". אחרי שהיא יוצאת, אלעד לוקח ממנה את המושכות: הוא מארגן את הילדים, מכין להם קופסאות אוכל ולוקח אותם לגנים, ואז חוזר הביתה ומתחיל לעבוד על המחשב.
ריצה // בבוקר הוא יוצא לרוצץ בין היישובים באזור: "אני רץ יחף או עם סנדל. כשרצים יחפים הכריות של כף הרגל נוחתות קודם, ואז הברך מתכופפת והעוצמה מתפזרת בכל הגוף".
פרנסה // דקל מאמנת בסטודיו DEKEL שהקימו היא ואלעד לפני כשנה. אלעד מתעסק חצי יום בעניינים אדמיניסטרטיביים הקשורים לסטודיו, ובחצי השני מקים אתרי אינטרנט לעסקים.
כושר // דקל: "אנחנו חיים את עולם הספורט והכושר, אוהבים אתגרים גופניים, מתאמנים בפילאטיס ואוהבים לרוץ גם עם הילדים. אלעד לקח את זה לקיצוניות. יש לנו בבית מתקני נינג'ה, ואנחנו מטיילים המון רגלית עם הילדים. אנחנו תמיד רוצים להעביר להם את המסר שהגוף והנפש קשורים, שצריך לאהוב את הגוף, להקשיב לו, וכשאנחנו לוקחים לעצמנו זמן לחזק אותו אז גם הנפש שלנו מתחזקת – אנחנו נושמים, מתמלאים ונעשים מאושרים יותר, עם ביטחון ורוגע, וטוב לנו יותר. כשטוב לנו אנחנו עושים טוב יותר לסובבים אותנו, וזה הכי חשוב".
הגשמת חלום // "היה לי חלום ילדות, מגיל ממש קטן – לפתוח סטודיו משלי. בחופשת הלידה השלישית שלי ישבנו אלעד ואני לקפה בערב, ופתאום אמרתי לו שאני חושבת שזה הזמן לעשות את זה. אלעד מיד התחבר ואמר לי שזה מדהים. בתחילת הדרך אלעד היה בטוח שהוא יעזור רק בהקמה של הסטודיו, פיזית ודיגיטלית, אבל לאט־לאט דייקנו את זה והבנו שאנחנו צריכים ללכת על זה יחד – אני בתחום המקצועי והוא בתחום האדמיניסטרטיבי".
לעבוד יחד // אלעד: "אנחנו רגילים לעבוד ביחד. אנחנו מנהלים יחד את עמותת סלע למשפחות נזקקות, שההורים של דקל הקימו לפני 17 שנה. אנחנו מביאים סלי מזון לפני כל חג לבערך 500 משפחות נזקקות, והכול מתרומות של אנשים טובים. אבל העבודה בסטודיו היא אחרת. גילינו גוון נוסף של יחד, והבנו כמה טובה לנו השותפוּת – בבית, עם הילדים, בעבודה… כל אחד תפס את התחום שלו, שהוא טוב בו ומבין בו, ומצד שני אנחנו חושבים על הכול יחד, עושים ישיבות על יין או ערק בגינה שלנו, ומחליטים יחד וחולמים יחד".
היסטוריה // דקל גדלה בירושלים, בשכונת רמות, השנייה מארבעה אחים. היא למדה בבית הספר השכונתי, בתיכון למדה באור תורה, ואז התגייסה לצבא ושירתה בחוות השומר – בתחילה בתור מש"קית הוראה ואז בתור סמלת. אלעד גדל גם הוא בשכונת רמות, גם הוא השני מארבעה. אביו אמריקני ("מייקל, המורה לספורט המיתולוגי בחורב") ואמו תימנייה: "אבא שלי התרגל לאכול ג'חנון, קובנה וחילבה". הוא למד בתיכון חורב ושירת ביחידת דובדבן.
זוג // הם נפגשו בילדותם בשכונת רמות, ואפילו היו יחד בתנועת הצופים. הם התחילו לצאת בתקופת הצבא, ואחרי השירות טיילו יחד במזרח ובמרכז אמריקה. "חזרנו, התחתנו, גרנו שש שנים בנחלאות, אחר כך עוד שנתיים בשכנות לביבי ושרה ברחוב בלפור, ושבוע לפני הלידה של שורק אתגרנו את עצמנו במעבר לאלון".
מהעיר ליישוב // דקל: "אני באה ממשפחה שנמצאת בירושלים 12 דורות, ירושלמית שורשית. סבא וסבתא שלי היו הבעלים של קפה טעמון, שם דבר בעיר. גם אלעד הוא סופר־ירושלמי, והיה לנו קשה להחליט לעזוב. אבל הילדים שלנו הם ילדי מרחבים, והם היו זקוקים לטבע וחוץ, וליכולת לנוע בחופשיות. אז לאט־לאט החלטנו לעבור לאלון. המעבר היה מלחיץ ומלווה בלא מעט פחדים, אבל יש פה קהילה נהדרת והילדים 'עפים' פה. בגלל הסטודיו שימרנו את הירושלמיות שלנו, אנחנו נמצאים בעיר בכל יום, יש לנו חברים פה ואנחנו יוצאים לא מעט. מצאנו את המקום שלנו".
לימודים // דקל למדה תואר ראשון במחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ואז השלימה תואר שני בטיפול בתנועה בסמינר הקיבוצים בתל־אביב. תוך כדי כך היא התחילה להתאמן בפילאטיס, ו"אז הבנתי כמה התחום הזה מדהים. הוא דומה למחול וכל כך שונה ממנו: יש הקשבה לגוף וחיזוק שלו מתוך קבלה אמיתית, וזה קסם לי. אז הלכתי ללמוד לימודי תעודה בפילאטיס מזרן ומכשירים, והבנתי שזה מה שאני הכי רוצה לעשות". אלעד למד תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול במכללת עזריאלי, לאחר מכן עבד בחברות הייטק, בתחומי מערכות המידע, ובמקביל השתעשע בבנייה של אתרי אינטרנט.
מילואים // אלעד גויס לארבעה חודשים. "לפני המלחמה הוא טס לנפאל לכמה שבועות עם אביו ואחיו, ולא ידעתי איך אני אסתדר בלעדיו. ואז הגיעה המלחמה, וזאת היתה תקופה סופר־קשוחה: כדי לשמר את העסק ולקום מוקדם לאימונים, אמא שלי באה בבקרים מוקדם ועזרה לי לפזר את הילדים, ואחותי ודודה שלי שגרות ביישוב עזרו לי להוציא אותם מהגנים. היינו מעגל נשי תומך".
אלעד: "אני עושה מילואים בכל שנה. ב־2023, לפני המלחמה, עשיתי חודש מילואים, ובסופו נסעתי לסדנת עיבוד חוויות לחימה עם כל הצוות שלי בארצות הברית, ואז טסתי לנפאל. יצאנו שם לטרק די מבודד, היינו בלי קליטה, ובשבת שמחת תורה, כשחזרנו לפוקארה, שמענו על המתרחש בארץ. הצוות שלי הוקפץ בתוך שעתיים, ואני הסמל הייתי רחוק. דבר ראשון דאגתי שכולם יגיעו, ואז החל מרוץ. לקח לנו חמישה ימים להגיע לארץ. בתוך 24 שעות מהנחיתה הגעתי ליחידה".
גם בזמן המילואים הוא ניסה לתרום לפעילות הסטודיו. "בלילה הייתי יוצא לפעילות, בבוקר גם ומנסה לישון מעט, ואז מדליק את המחשב ומנסה לעשות דברים של העבודה. ככה התנהלתי ארבעה חודשים".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
