מה אנחנו לא מבינים על המשמעות של להיות חטוף בעזה, אני שואלת את ירדן רומן־גת, והיא לוקחת רגע למחשבה. מנסה לדייק את המילים. "אני חושבת שלא מבינים את תחושת חוסר האונים המוחלט. עד כמה אתה חשוף ושברירי, עד כמה אין לך ודאות לגבי שום דבר. כמה אתה תלוש. זה באמת לא רחוק מפה, גיאוגרפית, אבל זה המקום הכי רחוק שיכול להיות. המציאות בעזה מרוחקת שנות אור מכל מה שאנחנו מכירים.
"אתה נמצא בידי אויב שהוא כועס מאוד ומתוסכל מאוד. וזה פחד מוות, מכל דבר. מטיל, מלוחמה פסיכולוגית, מחוסר הידיעה – אולי עכשיו האינטרס שלהם יהיה להרוג חטוף. אולי לא. אין יכולת לצפות או להישען או להיאחז בשום דבר, חוץ מאשר בתקווה שיוציאו אותך משם. וככל שהימים עוברים זה קשה יותר. קשה להמשיך לדבוק במחשבה שאתה חשוב, שזה משנה למישהו, שזוכרים אותך. תחושת אפסיות שבאמת אי אפשר לתאר. שבריריות בעין הסערה. אתה קלף משחק של האויב".
היא שבה ארצה מידי המחבלים בפעימה השישית של הסכם החטופים, בסוף נובמבר. על כוס תה, היא מתארת שגם בתהליך השיבה יש מורכבות. "לאט־לאט, זו הסיסמה שלי. והדברים לא סגורים – המלחמה עוד מלחמה, השבויים עדיין שבויים. זה לא מאחורינו, זה עדיין קורה, וזה קשה".
כמה זמן עובר עד שהמתח בגוף משתחרר?
"לוקח זמן. זה עדין, ויש טריגרים. מספיק שיעבור עכשיו מסוק מעלינו, ותחושת חוסר האונים תחזור. אני לא חושבת שאפשר לצאת מזה ללא פגע. לרגע חשבתי שכן. כשחזרתי, אמרתי למשפחה: אני בסדר. לא אנסו אותי, לא פירקו אותי במכות, לא ירו בי, אני בסדר. ויצאה מהם אנחת רווחה עמוקה. אבל אי אפשר לברוח מזה. אני מניחה שנפש האדם בנויה כך שמשהו נשבר בה במצבים כאלה. זה לא רציף: ביום מסוים המצב הוא כזה, ולמחרת זה אחרת. אני נאחזת בתקווה שזה ניתן לשיקום. העבודה היא לאזן, או ללמוד מחדש".
"כמה מחבלים חלפו לידי, ואחד הגיע ישר אליי. החלטתי שהכי טוב להעמיד פני מתה. עצמתי עיניים וניסיתי לעצור את הנשימה. זה היה קשה מאוד, כי הדופק השתולל. המחבל העיף לי עפר על הראש. אמר בערבית 'מתה', והמשיך. אחרי זמן קצר כל החוליה חזרה, והתפתח שם דיון. הם אמרו – לא, היא לא מתה, אין לה דם"
את תקופת השבי בעזה היא עברה לבדה, בלי חטופים נוספים לצידה. אישה ישראלית יחידה, מוחזקת בבית על ידי שלושה שומרים שלא מורידים ממנה עין. רק בערב לפני השחרור היא פגשה לראשונה ישראלים אחרים. "ברגע הראשון הייתה בזה שמחה גדולה, סוג של הקלה. אבל שתי שניות אחר כך, כשכל אחד התחיל לספר את הסיפור שלו, זה היה קשה מנשוא. כמה התעללו בהם וכמה שברו אותם וכמה כוחות הם היו צריכים לגייס. וכשמגייסים כוחות, זה גובה מחיר. כל סיפור היה גרוע מקודמו. מזעזע ומטלטל. במידה מסוימת הרגשתי כמוך, מולי. שמעתי סיפורים ולא הבנתי איך אפשר. אבל יש גם צדדים זהים בכל הסיפורים: שוללים אותך מהעצמיות שלך באופן עמוק מאוד".
אין כוחותינו, רק כוחותיהם
אנחנו יושבות בבית הדודים שלה בגבעתיים. ירדן, בן זוגה אלון ובתם גפן עברו לעיר בספטמבר האחרון, לבית לא רחוק מפה. לא ממש הספיקו להתמקם, לפני שהעולם התהפך.
היא נראית צעירה מ־36 שנותיה. גדלה בכוכב־יאיר, ואת אלון גת הכירה בירושלים, לשם עברה אחרי שסיימה לימודי פיזיותרפיה בבאר־שבע. הם נשואים חמש שנים. בהתחלה גרו בצפון, זה היה חלום משותף. אבל המרחק היה קצת מאתגר, ואז התברר שהם זכאים לגור בקיבוץ בארי, שם גדל אלון. "אמרנו שננסה. לא חשבנו לפני כן על חבל הארץ הזה, אבל הוא ענה על רוב המאפיינים שחיפשנו – לגור במקום פריפריאלי, קרוב לטבע. רצינו גם להיות ליד המשפחה. גרנו בקיבוץ ארבע שנים, ושם גפן נולדה".
בארי לא נטש את הדרך הקיבוצית המסורתית: חדר אוכל פעיל בכל הארוחות, ותינוק בן שלושה חודשים וחצי עובר לבית תינוקות. "זו הייתה התמודדות מבחינתי, וגם המצב הביטחוני היה קשוח. הקושי גבר ככל שגפן גדלה והבינה. אמרתי שאולי אתרגל, אבל עד היום זה לא לגמרי מפוצח אצלי, איך אנשים מתמודדים עם זה. הייתי בלחץ, הייתי חרֵדה. בשלב מסוים אמרתי לאלון – די. לא הצלחתי לראות איך אהיה ההורה שאני רוצה להיות, כשזו הסיטואציה. כולם אומרים לך שאם ההורים משדרים חוסן וביטחון, הילד בטוב. ואני הרגשתי שחסר אצלי החלק הזה במשוואה. לא היה פשוט לעזוב את בארי, כי כבר נטמענו שם, גפן הייתה בגן ויש חברים, אבל מבחינתי לא הייתה אופציה להישאר".
אז הם עברו לגבעתיים, ושבועיים אחר כך נסעו לטיול משפחתי בדרום־אפריקה עם האחים של ירדן ועם אביה. קמפינג, טבע, בעלי חיים. הם חזרו ארצה ביום שישי, 6 באוקטובר. "לא היינו פה בחגים, ורצינו להספיק לחוות חג עם המשפחה של אלון. כרמל אחותו בדיוק חזרה מהודו, אחיו אור הגיע מארה"ב, זה היה כינוס מרגש. החגים והמסורות היו חשובים מאוד לכנרת, אמא של אלון. במובן מסוים אני שמחה שהספקנו לתת לה את החוויה הזו".
הם נשארו לישון בבארי, ואלון וכרמל קבעו לרוץ יחד בבוקר. הוא הציע שיצאו בשש, היא ביקשה שש וחצי. "בגדול, הדחייה הזו כנראה הצילה להם את החיים". ובשש וחצי היה המון ירי. "אני לא זוכרת מה שמעתי יותר – את הירי או את אזעקות צבע אדום. בבית ההורים של אלון יש יחידת אירוח מעל הדירה, שמגיעים אליה במדרגות חיצוניות. שם אנחנו ישנו. כשהתחיל כל הבלגן תפסתי את גפן בידיים וירדנו לבית, אל הממ"ד. וברקע המון יירוטים, המון".
שתיהן עוד היו בפיג'מה, הלומות שינה. "חשבנו שבסדר, הכול יירגע. לקח הרבה זמן עד שהבנו מה קורה. בהתחלה סיפרנו סיפורים לגפן, ושיחקנו, והיה לא נעים אבל לא נורא".
ואז, כמו בסיפורים אחרים שהפכו כבר לפרק מוכר ומצמרר בתולדות העם היהודי, החלו להגיע הודעות האימה בקבוצות הוואטסאפ. "גם כשהבנתי שיש חדירה לקיבוץ, המחשבה הייתה שהצבא על זה. מבאס, אנחנו תקועים פה, אבל בעוד רגע יבואו. אפילו כשהתחלנו לשמוע ירי, היינו בטוחים שאלו חילופי אש של כוחותינו מול כוחותיהם. אחר כך הבנתי שבגדול זה היה רק כוחותיהם. הם פשוט השתלטו על הכול, נכנסו לבתים באופן מסודר לפי השורות.
"וכך עברו כמה שעות, וכבר שמענו בקבוצות שבתים נשרפו ורימון נזרק ובלגן, אבל בסדר – כמה זמן יכול לקחת לכוח צבאי להגיע ליישוב בישראל? לא יכולנו בכלל לדמיין כמה מורכב היה להגיע אלינו".
ואז, מחבלי חמאס נכנסו גם לבית משפחת גת, "והראשונות שהם פגשו היו כרמל וכנרת". אלון סיפר בריאיון לחדשות 12 כי אחותו ואמו יצאו מהממ"ד להביא מעט אוכל ומים, בדיוק כשהמחבלים נכנסו בדלת האחורית. אמו עוד הספיקה לסמן לאביו, אשל, להתחבא בשירותים. שם הוא אכן נותר בלי פגע, "ואותן הם לקחו".
שמעתם חילופי דברים?
"בקטנה, כמה משפטים בערבית. הממ"ד היה סגור. לא קלטתי ממש מה נאמר, אבל הבנתי שכרמל וכנרת הלכו איתם". סרטון שעלה לטלגרם מראה כמה נשים מובלות בקיבוץ, ידיהן כפותות. אחת מהן היא כנרת, שנלקחה יחפה. מאוחר יותר נמצאה גופתה. היא נורתה למוות ככל הנראה זמן לא רב אחרי שהוצאה מביתה.
"בינתיים בממ"ד חשבנו מה לעשות", ממשיכה ירדן. "אמרנו – אולי נשים את גפן בארון, אבל היא לא כל כך הסכימה. חשבנו להחביא אותה מתחת למיטה. בסוף אמרתי לאלון: 'עזוב, עדיף שיהיה שקט והיא תהיה רגועה'. האינסטינקט שלי היה לא לשחרר אותה ממני.
"אלון הוריד את המנורה בממ"ד וחיכה מול הדלת. גפן ואני התכסינו בשמיכת פוך בפינה. לא באמת היה לנו מאחורי מה להתחבא. עבר זמן, אני לא יודעת בדיוק כמה, והמחבלים נכנסו שוב. אלון החליט לעמוד בפתח ולומר שרק הוא בבית. זה באמת מה שקרה. הם לקחו אותו ויצאו, והדלת של הממ"ד נשארה פתוחה".
ההחלטה על הצעד הבא נותרה עכשיו לפתחה. "אלה שברירי זמן וחלקיקי מחשבות של מה כדאי ומה עדיף. מכל מה ששמעתי בקבוצות – שזורקים רימונים וששורפים בתים – הרגשתי שהסיכויים שלנו לא טובים, ושהם יחזרו שוב. והם באמת חזרו. שאלו בערבית אם יש פה עוד מישהו. ואז פשוט החלטתי שאנחנו יוצאות", היא אומרת, וצל קטן, כמעט בלתי מורגש, חוצה את פניה היפות.
"היו כל מיני צמתים של החלטות שאני לא ממש יכולה לטעון בזכותן. כי באותו קיבוץ, בבית אחר, אנשים עשו את אותן בחירות, והתוצאות היו נוראיות. באחד הבתים אב המשפחה עמד בפתח, ממש כמו שאלון עשה, ופשוט ירו בו למוות. אי אפשר היה לדעת מה הדרך הנכונה לפעול. היו כל מיני חוליות עם מטרות שונות או פרסונות שונות. כל אחד מהמחבלים התנהל אחרת. אין לדעת מה היה נכון לעשות. היה הרבה גורל. הרבה מקריות".
"ראיתי מסוקים של צה"ל, כאילו במרחק נגיעה. בלילה, כשהמחבלים היו באזור אחר של הדירה, ניסיתי להוציא את היד מהחלון ולהראות בשפת הסימנים את האותיות 'ירדן', או 'הצילו'. הרגשתי שאני גאון, שכל ישראלי מכיר את זה ואף פלסטיני לא יודע לפענח. ואז לא נרדמתי, כי הייתי בטוחה שעוד רגע פורצים מהחלון ובאים להוציא אותי"
אלו דילמות שואה.
"ממש. היום אני יודעת שהם חזרו אחר כך לבית שלנו ופשוט פירקו את הארון שבו חשבנו להחביא את גפן. אם היא הייתה שם, היא כנראה לא הייתה איתנו היום. ואילו הייתה מתחבאת מתחת למיטה ונשארת שם לבד מי יודע כמה זמן, אני לא יודעת איזו ילדה הייתה לנו היום. אפס ודאות. דילמות שאתה לא חושב שאי פעם תצטרך לתת את הדעת עליהן.
"החלטתי לצאת כי הייתה לי תחושת בטן חזקה שישרפו את הבית או יזרקו רימונים. בתרחיש הכי חמור, חשבתי, ירכזו אותנו באיזה מקום וינהלו משא ומתן. לא העליתי בדעתי שהמטרה היא לחטוף לעזה. זה אפילו לא היה בגדר חשש".
משא ומתן במכונית לעזה
הן יצאו מהשמיכה ומהבית, ואחד המחבלים הכניס אותן לרכב שנגנב מתושב הקיבוץ. אלון כבר היה שם בפנים, כפות בידיו וברגליו. "היו במכונית נהג בבגדים אזרחיים וארבעה מחבלים שהיו לבושים כמו חיילי צה"ל, צבע ירוק. ישבנו מאחורה, ואחד מהם איתנו. מקדימה הם היו אחד על השני".
המכונית החלה לנסוע. "המסלול שעברנו בקיבוץ מודחק אצלי. אלון סיפר לי, אבל אני לא זוכרת. כן זוכרת שראיתי מהחלון כמה גופות של נשים ששכבו בתוך שלולית דם ענקית. באותו רגע הורדתי את הראש של גפן. היה ברור שהנשים האלה נרצחו. זה עשה לי סוויץ' גדול במחשבה. פתאום אימה. הבנתי שהאצבע שלהם קלה על ההדק, ואין כאן משחק או משהו סמלי. זו לא סתם הפגנת כוח. הבנתי שבתוך שנייה, אלה יכולים להיות גם אנחנו.
"שני רגעים אחר כך הרכב הגיע לפרצה שהם פתחו בגדר הקיבוץ, ונתקענו שם. היה משהו בגלגל, וגם הייתה קלנועית שגנבו והיא נתקעה בפתח. ואז הם הביאו למכונית גם את טל שוהם", גם הוא תושב בארי. "צעדו איתו ברגל, והכניסו אותו לבגאז'". באותו יום נחטפו מביתם גם אשתו עדי שוהם ושני ילדיהם – נווה בן ה־8 ויהל בת ה־4. "אלון התחיל לדבר עם טל. הנטייה שלי הייתה שנהיה בשקט. שלא נעורר אנטגוניזם, שלא נעצבן אותם. אלון היה בראש אחר לגמרי: של משא ומתן. לומר להם כמה גפן קטנה ושזה לא מתאים, להציע להם כסף, מה שאפשר. הוא גם דיבר עם טל והרגיע אותו, כי הוא היה בבגאז' ולא ראה כלום, לא היה לו מושג מה קורה.
"בינתיים הראש עובד במהירות מטורפת: לחשב סיכונים, לנסות לקלוט את הסיטואציה. והעיניים רואות מראות שקשה לתאר ואי אפשר לשער. אני לא חושבת שהאמנו למה שאנחנו רואים. היו שם המונים, פשוט המונים. מחבלים חמושים וגם אספסוף. עשרות ומאות בכל גיל. היו אפילו בני נוער, ראינו שהם גנבו גיטרה. וכולם באו לקראתנו, זרמו מולנו. הם הזיזו את הקלנועית ופינו את הפתח.
"יש שם כביש מקסים לשדות, והרכב פשוט נסע עליו במהירות לכיוון עזה. המחבלים אמרו: 'תהיו רגועים, הכול יהיה בסדר, אנחנו לא נפגע בכם'. ואנחנו אמרנו: 'היא ילדה, היא קטנה'. וכל הדרך אנחנו חושבים – שנקפוץ מהאוטו? שנפתח את הדלת? הרי יש שם רק אנשים שלהם. אפס אנשים מכוחותינו. ואם נקפוץ, איפה נתחבא? הכול היה צהוב ויבש, השדות היו חשופים. התחושה הייתה שצריך למשוך זמן – שעוד רגע הצבא יבוא, שלקחו אותנו שנייה לפני שצה"ל משתלט על כל הדבר הזה. אבל הם נסעו בשטח במהירות, כלום לא עצר אותם. היו להם פנצ'רים בגלגלים, וזה לא שינה דבר. עד שהגענו סמוך למוצב שנמצא ממש קרוב לגבול, ופתאום טנק חלף שם בנסיעה מהירה. המחבלים נלחצו מאוד, הם קפצו מהרכב ורק הנהג נשאר. הוא האט, עשה איזו פרסה. ובאותו רגע, בלי לחשוב או לדבר בכלל, אלון ואני קפצנו החוצה משני צידי הרכב, כשגפן אצלי בידיים".
אלון היה עדיין כפות?
"הוא הצליח איכשהו להתיר את עצמו במהלך הנסיעה. לא שמתי לב כי הייתי עסוקה באיסוף נתונים – מה קורה מסביבי ואיפה אנחנו נמצאים ואם יש מקום להתחבא ולמי יש נשק. לאסוף, לאסוף, לאסוף פרטים שאולי ישמשו אותנו באיזה אופן כדי לשרוד".
"הם הקפידו מאוד על הלבוש שלי: 'תסדרי את זה, זה לא צנוע, זה חשוף, זה אסור'. ואני מיד יישרתי קו. אחרי תקופה הם פחות או יותר אמרו לי – בסדר, את לא חייבת לשים את התחפושת, תהיי כמו שאת רגילה. אבל פיסת הבד הזו נתנה לי אשליה של חיץ, כיסוי. הם הופתעו מכך שהתעקשתי באדיקות לכסות את עצמי, חשבו שאני מתקרבת אליהם"
הם פתחו בריצה לכיוון המוצב. "זה היה ברור: שם אמורים להיות חיילים, כוחות, בטונדות. ומיד כשאנחנו מתחילים לרוץ, יורים עלינו. יש במדינה הרבה אנשים שעברו כל מיני דברים, אבל עליי, עד אותו יום, לא ירו. זה מלחיץ מאוד, כשיורים עליך. אלון רץ ראשון, כמו מפלס את הדרך למוצב, אבל אחרי רגע הוא חזר ואמר – 'לא, זה לא טוב, יש שם אש. עדיף שלא נלך לשם'. נתתי לו את גפן ואמרתי: קח אותה ורוץ. היה ברור לי שאנחנו בסיטואציה של ריצה על החיים שלנו, ושהסיכויים של גפן טובים יותר אם תהיה בידיים של אלון. הוא רץ המון, זה אחד התחביבים החזקים שלו.
"המשכנו יחד בריצה, ואחרי כמה שניות הוא כבר פתח פער. מהרגע הזה הייתי לבד. ידעתי שהם באים אחרינו. שברתי הצידה לתוך אזור של שיחים ואקליפטוסים, לא איזה יער עבות שאתה יכול להיעלם בתוכו, אבל השתטחתי על הרצפה. גם כדי שהיריות לא יפגעו בי, וגם חשבתי שאולי לא יראו אותי ככה. כל הזמן ליוותה אותי תחושה שכדי לשרוד את הדבר הזה, כדאי להישאר שלם. לא להיפצע. אם רוצחים אותך אז רוצחים אותך, אבל אם רוצים לשבות אותנו, או אם אצטרך לחכות בשטח הרבה זמן, עדיף לא להיות פצועה.
"כמה מהם חלפו לידי, ואחד הגיע ישר אליי. בשבריר שנייה החלטתי שהכי טוב להעמיד פני מתה. עצמתי עיניים וניסיתי לעצור את הנשימה. זה היה קשה מאוד, כי הדופק השתולל. המחבל עצר, הסתכל עליי, ואז העיף לי עפר על הראש. אמר בערבית 'מתה', והמשיך. נשארתי באותו מצב ולא זזתי. אחרי זמן קצר כל החוליה חזרה. הם באו לראות אותי, והתפתח שם דיון. הם אמרו – לא, היא לא מתה, אין לה דם".
הבנת את השיחה ביניהם בערבית?
"כן. גם כי המילים האלה דומות לעברית, וגם כי אני יודעת קצת ערבית. כשגרתי בירושלים עבדתי כפיזיותרפיסטית ברמת־אשכול ובשייח'־ג'ארח, אז אני מבינה ערבית 'טיפולית'. לא מלחמתית, אבל כן בסיסית. זה הרגיע אותי במובנים מסוימים, כי לדעת את השפה זה כוח".
חברי חוליית הטרור הגיעו למסקנה שהאישה המוטלת על הקרקע לא מתה. הנהג, שהיה מבוגר יותר מהאחרים, אמר להם – יאללה, תרימו אותה. "נשארתי בתפקיד המתה כי פחדתי להיתפס בשקר. הייתי רפויה ככל שיכולתי. הם גררו אותי כעשרים מטר, כשחלק הגוף התחתון נשרך על הרצפה. הייתי בפיג'מה – מכנסיים משובצים ארוכים וטי שירט – והמכנסיים נתפסו בקוצים ובקרקע. הייתי כבר חצי ערומה, וזה היה פחד מוות. חשבתי שגם אם לא תכננו אונס, זה עלול לקרות עכשיו. למזלי הם החליטו שזה לא הכיוון. שהם רוצים להביא אותי לעזה בלי עיכובים".
המחבלים האמינו שהיא מעולפת, ושפכו מים על פניה. "זו הייתה הזדמנות בשבילי 'להתעורר'", מספרת ירדן. היא הוכנסה שוב למכונית, כשהפעם אנשי חמאס יושבים משני צידיה. "המשכנו לנסוע לכיוון הגדר, נסיעה ממש קצרה. ומאחורי הגדר את רואה המונים חוגגים. הם היו בעננים, זה היה יום החג הכי גדול שהם יכלו לדמיין. החוטפים היו זחוחים ומרוצים מעצמם כל כך, שהם לא יכלו להתאפק מלהציג אותי. הייתי הגביע שהם הצליחו להשיג. השלל. במובן הכי חומרי, אפס אנושיות. הייתי יכולה להיות באותה מידה תפוז שהם לקחו מהאויב. הם קראו להמון סביב, תוך כדי הנסיעה, לראות מה תפסו. זה היה מלחיץ מאוד".
אתה במדורה ולא חם לך
הרכב נכנס לאזור בנוי, ושם נעצר. ירדן נשלפה החוצה. "אמרו לי 'תעמדי פה במפתן של הבניין', ונעלמו. זה היה רגע של אימה צרופה, חשבתי שיכול להתרחש פה לינץ'. הייתה שם מישהי מבוגרת שעשתה מעין חיץ ביני ובין ההמון. הצטנפתי כמה שיכולתי, להיות הכי קטנה שאפשר. בתוך כמה רגעים העבירו לי גלבייה ומעין צעיף ששמים על הראש. עד שלבשתי אותם, הרגשתי כאילו אני שם עם תחתונים ברחוב. זו תחושה קשה מאוד, אפס הגנה מול ההמון". ואז הובא מפתח, והם נכנסו לתוך הבית.
"המחבלים החמושים חזרו ואמרו שאנחנו עוברים לרכב אחר. בשבילי היציאה לרחוב הייתה פחד מוות. כשיצאתי, ראיתי את טל שוהם עומד מחוץ למכונית. לקחו אותנו, הלכתי כ־15 מטר לצד טל, ואז הם הלכו איתו לכיוון אחד ואותי הכניסו לרכב אחר. מאז לא ראיתי אותו". טל עודנו מוחזק בשבי; עדי וילדיהם שוחררו בפעימה השנייה של עסקת החטופים.
"נסענו לבית שהיה מעין תחנת מעבר", ממשיכה ירדן. "ואז עוד רכב, והמחבלים התחלפו. התחושה הייתה שהם הופתעו מהיקף ההצלחה וממספר החטופים, לא היו ערוכים לכל כך הרבה, אז הם אלתרו. שלושה מחבלים חמושים לקחו אותי לבית שבו נשארתי לאורך רוב התקופה בעזה. זה היה בית אזרחי, משפחה אמידה יחסית. לא היה לבני הבית מושג שאנחנו מגיעים, אבל גם לא הייתה להם ברירה".
כך החלו ימי השבי שלה. "הייתי עם המחבלים כל הזמן. לא היה לי חדר סגור, לא הייתי בנפרד. הם רצו שאני אהיה נוכחת פעילה, כל הזמן איתם במרחב, רצו שאהיה חלק מהשיח".
על מה דיברו?
"בהתחלה ניסו להרגיע: הכול בסדר, את בטוחה, את בטוחה – אמרו את זה בימים הראשונים כמו מנטרה. חשבתי לעצמי, על מה לעזאזל הם מדברים. זה כמו שמישהו יעמוד בתוך מדורה, וינסו לשכנע אותו שלא חם לו. אלה היו ימים מלחיצים מאוד. הייתי קפוצה ודרוכה. את לא יכולה להתנגד לשום דבר, אפס יכולת לנהל את הסיטואציה".
"היו החלטות שאני לא ממש יכולה לטעון בזכותן. כי באותו קיבוץ, בבית אחר, אנשים עשו את אותן בחירות, והתוצאות היו נוראיות. באחד הבתים אב המשפחה עמד בפתח, ממש כמו שאלון עשה, ופשוט ירו בו למוות. היה הרבה גורל. הרבה מקריות"
היא הוחזקה במעין יחידת דיור של שני חדרים בתוך בית המגורים הגדול. אל שלושת המחבלים שהחזיקו בה ושמרו עליה 24 שעות ביממה, היא מתייחסת בדרך כלל כ"הם". "הם ניסו לייצר נרטיב שאומר שכביכול לא הייתה להם ברירה, הם היו חייבים לחטוף אותי, אבל מעבר לזה הכול בסדר – 'לא אנסנו אותך, לא ירינו בך, לא הורגים אותך, אז מה את כל כך נרעשת, מה את נסערת, מה את מפחדת'. והם היו שם כל הזמן. הסתכלו עליי גם בזמן שישנתי. אפס פרטיות, אפס חיץ ביני ובינם.
"הם גם הקפידו מאוד על הלבוש שלי: 'תסדרי את זה, זה לא צנוע, זה חשוף, זה אסור'. ואני מיד יישרתי קו לפי מה שדרשו. אחרי תקופה הם פחות או יותר אמרו לי – בסדר, את לא חייבת לשים את התחפושת, תהיי כמו שאת רגילה. אבל מבחינתי לא היה שום סיכוי שאוריד את זה ממני. פיסת הבד הזו נתנה לי אשליה של חיץ, כיסוי. הייתי אומרת הגנה, אבל זו מילה גדולה מדי לסיטואציה. הם הופתעו מכך שהתעקשתי באדיקות לכסות את עצמי. זה קצת ריכך אותם, אולי כי חשבו שאני בוחרת בזה, שאני מתקרבת אליהם. לא טרחתי להסביר להם שאני פועלת ממניעים הישרדותיים לגמרי.
"להם היה חשוב להסביר את עצמם, למכור את הדת שלהם. הם האמינו מאוד ב'עולם האסלאמי'. 'את תראי, כל העולם יהיה אסלאמי', הם אמרו. ואני הייתי צריכה לשמוע, להתעניין, להגיד משהו סביר. לא הייתה לי הפריווילגיה להיות זבוב על הקיר שמחכה שיקרה משהו. וזה מורכב: מה לומר, מה לא לומר. איך לתפוס הכי פחות מרחב בחדר, איך לא לעורר אנטגוניזם, איך לא לעורר קונפליקט. עיסוק קדחתני ומתיש, אבל קיומי. אם לא אצליח, זה עלול לעלות לי בחיי. והתבקשתי לתפקד. להכין פיתות, להכין תה, לשטוף כלים".
הייתה שגרה כלשהי?
"לא היה משהו אחיד, השגרה השתנתה לפי התנאים שהשתנו. בהתחלה היה יותר אוכל, אחר כך פחות, ואז התחלנו להכין את הפיתות בעצמנו. בהתחלה היה חשמל, אחר כך כבר לא, רק פאנל סולרי על הגג".
הצלחת להירדם בלילות?
"יחסית. השינה הייתה מעין בריחה למקום הכי מבודל מהם. הם היו צוחקים עליי שאני ישנה הרבה. היה לי קשה מאוד להתעורר, לקום בכל פעם מחדש לבוקר שבו אני עדיין שם, ואני צריכה להעביר עוד יום. הייתי מושכת את הקימה, נשארת עם עיניים עצומות כמה שיותר, להרוויח עוד כמה רגעי מפלט. כשהייתי ערה, הייתי אמורה לשבת איתם".
ידעת מה התאריך? כמה זמן את כבר שם?
"כן, הם לא הסתירו את זה ממני. במקרה שלי ספציפית, לא עסקו הרבה בלעוות לי את המציאות ולרסק לי את התקווה. אולי לא ידעתי איזה יום בשבוע, אבל אם הייתי שואלת, היו אומרים לי. גם לא הייתי במנהרה, כך שידעתי מתי יום ומתי לילה. אבל מעבר לזה, לא הייתה לי שום ודאות. לא היה מושג איך ייראה היום".
ובמשך כל התקופה, מתחת לגלבייה את עדיין לובשת את אותה פיג'מה מיום החטיפה?
"כן. היה לי עוד סט אחד של בגדים שהאישה שהתגוררה בבית נתנה לי. הייתי מחליפה כל שבוע בערך".
מקלחת?
"לפעמים. ככל שעבר הזמן, אפשרו לי פחות. היו פחות מים, והתחילו לחסוך בכול".
אין מקום לבכי
למחבלים ששמרו עליה היה רדיו־טרנזיסטור אחד, וטלוויזיה שצפו בה בערוצים ערביים. "עם הזמן נתנו לי מדי פעם להשתמש ברדיו. אף פעם לא ידעתי לכמה זמן אקבל אותו, ופחדתי שהעברית תרגיז אותם. הייתי מנסה להחריש את המכשיר כמה שאפשר, מצמידה אותו לאוזן בווליום הכי נמוך. בהתחלה זה היה קצר מאוד, היו נותנים לי לשמוע מבזק חדשות בשעה עגולה, וזהו. בהמשך קיבלתי אותו טיפה יותר, ועדיין – היה רדיו אחד, וגם הם רצו להאזין לו.
"מבחינתי זה היה עורק הקשר היחיד שלי למציאות. לזהות הישראלית. הרדיו היה המקום היחיד ששמעתי בו עברית, המקום היחיד שהנרטיב הישראלי קיבל בו ביטוי. וזה גם היה הדבר שנתן לי תקווה. האחדות וההתגייסות של כל העם נשפכו מהרדיו, וזה היה מעצים. לא משנה עם מי דיברו, באיזו תוכנית ובאיזו שעה, תמיד היו אמירות מאחדות. זה נתן אוויר לנשימה, נתן ממש כוח. ומצד שני, כשהתקרבו לעסקה והתחילו לדבר על מחירים ומה ראוי, היו גם רגעים שוברים מאוד. את שומעת קולות שמטילים ספק בדחיפות או בהיתכנות של עסקה. מבחינתי זה היה קיומי. אני מוחזקת אי שם, ושומעת ברדיו שיש כוחות מבית שהם נגדי. זה קשה מאוד", היא אומרת וקולה נשבר. דמעה זולגת מהעין.
"בכיתי מעט מאוד בשבי, זה לא היה משהו אפשרי. הייתי ברמת דריכות גבוהה, אסופה כמה שאני יכולה, לא היה מקום לבכי או להתפרקויות. הייתי בחוויה הישרדותית קיצונית. אבל כששמעתי בתוכנית רדיו, אני לא יודעת באיזו תחנה, דיבור ספקני מאוד, פריווילגי אפילו, על הסכם – בכיתי ממש. הם דיברו כאילו יש למדינה כל הזמן שבעולם. היו להם הסברים, עקרונות, אבל לשמוע את זה שם בעזה היה פשוט מרסק. לא יכולתי להכיל את זה והתפרקתי". המחבלים, היא מספרת, נבהלו מהתגובה שלה. "הם לא ראו אותי בוכה עד אז. שאלו 'מה קרה, מה קרה', כאילו זה הגיוני לשאול שבוי מה קרה ולמה הוא בוכה".
מה הם ידעו עלייך?
"הם שאלו שאלות. גם צילמו אותי לסרטון, די בהתחלה, וביקשו שאספר פרטים. שיתפתי פעולה – קצת מצחיק לומר את זה, כי אין לך באמת דרך לא לשתף פעולה עם כל מה שאומרים לך. אין לך יכולת להתנגד לשום דבר. הנחתי שהשאלות האלה נועדו כדי להוכיח לישראל מי נמצא אצלם, ולכן גם האינטרס שלי היה לספר עובדות נכונות. אז הם ידעו עליי פחות או יותר הכול, אבל לא ידעו ששירתי בצבא – פרט שהוא פקטור משמעותי מבחינתם. הם יודעים שנשים משרתות, אבל לא תמיד".
היא יודעת היום לומר באיזו שכונה הוחזקה, אבל עדיין עדיף לא לחשוף. בשלב מסוים החלה לראות שם מהחלון מסוקים של צה"ל. "הם היו כאילו במרחק נגיעה, עברו שם כל הזמן. ניסיתי כמה פעמים לסמן להם. זה היה מפחיד מאוד, אבל היו שברירי רגעים בלילה, כשהמחבלים היו באזור אחד של הדירה ואני הלכתי לשירותים או כביכול הלכתי כבר לישון, ובלי ששמו לב ניסיתי להוציא את היד מהחלון. הראיתי באצבעות, בשפת הסימנים, את האותיות של השם שלי. 'ירדן', או 'הצילו'", היא מדגימה וקצת מגחכת. "הרגשתי שאני גאון, שכל ישראלי מכיר את זה ואף פלסטיני לא יודע לפענח. באחד הלילות סימנתי ואז לא נרדמתי, כי הייתי בטוחה שעוד רגע פורצים מהחלון ובאים להוציא אותי. כשראיתי ששום דבר לא קורה, התחלתי לצחוק על עצמי – מה חשבתי בכלל. ניסיתי עוד כמה פעמים להוציא יד, להוציא את הראש. הכול באימה, שלא יתפסו אותי. לא ידעתי מה הם יעשו מול ניסיון לשבש להם את התוכניות".
הייתה אלימות?
"כלפיי לא, פרט ללחטוף אותי", היא מחייכת בציניות.
מפחיד יותר מהמוות
גיל דיקמן, מהפעילים הבולטים למען החטופים, הוא בן הדוד של כרמל, גיסתה של ירדן. כחודש אחרי החטיפה הוא דיבר באחת מתחנות הרדיו, הקדיש שיר לזכר דודתו כנרת שנרצחה, וגם הביע תקווה כי כרמל וירדן החטופות ישובו. בדרך נס, זה היה בדיוק הרגע שבו ירדן האזינה לטרנזיסטור החרישי המוצמד לאוזן. האלימינציה הייתה מפעימה: אם הוא מדבר רק עליה, על כנרת ועל כרמל, כנראה אלון וגפן יצאו בשלום.
"זה היה בערך הדבר היחיד שחיכיתי כל הזמן לשמוע ברדיו – איזה בדל מידע על אלון וגפן, על המשפחה. הרגע הזה, כשאת שומעת ומבינה שהבת שלך חיה, שלא ירו בה, נותן המון כוחות. יצא לי גם לשמוע את האחים שלי כמה פעמים ברדיו. זה מצד אחד מחזק ומצד שני מרכך אותך, ואין לרכות מקום שם. כי אז את נשברת. זה נוגע לך במיתרים הכי עמוקים של הנפש, בדיוק הדברים שאת מנסה לכסות".
עד לאותה הקדשה ברדיו, מה חשבת שקרה לאלון ולגפן?
"הייתה לי תקווה, אבל אחרי ששמעתי כמה זמן לקח לכוחותינו להשתלט על האירוע הזה, וכמה מחבלים היו בבארי ובסביבותיה לפי ההערכות, היה לי קשה להחזיק בתודעה שהם בסדר.
"שאלתי את המחבלים אם אלון וגפן נמצאים גם הם בעזה. הם אמרו שיבררו. בשלב מסוים הראו לי עיתון ישראלי עם תמונות החטופים מבארי. ככה גיליתי שכרמל חטופה, עוד לפני ששמעתי את גיל ברדיו, אבל הפנים של אלון וגפן לא היו שם. עדיין חששתי שירו בהם למוות, או שהם הסתתרו בשטח לאורך זמן, וכמה אפשר לשרוד בלי אוכל ומים. חישבתי סיכויים. מה ההסתברות שהם הצליחו לחמוק מהירי, מה ההסתברות שהצליחו לחבור לכוחותינו ולהינצל, מה ההסתברות שהצליחו להסתתר. חשבתי שאולי הטנק שהיה שם אסף אותם, אבל שמעתי שמחבלים השתלטו גם על טנקים. הייתי חייבת להיות מפוכחת. לא יכולתי לשער את מסע הבריחה ההרואי שאלון עשה. אני מכירה את אלון, אבל ראיתי בעיניים שלי את כמויות המחבלים".
רק כשחזרה ארצה שמעה את הסיפור במלואו. אלון רץ, יחף, כשגפן בידיו. הוא מצא מעין קפל קרקע, התחבא שם בין הקוצים במשך כל היום, וכשירד החושך התגנב בזהירות לקרבת הקיבוץ. בבוקר הרגיש בטוח מספיק להגיע אל הכניסה האחורית של בארי, שם פגש חיילים. גפן, שלא שתתה ולא אכלה 24 שעות, קיבלה סוף־סוף מים ועוגיות.
"החוטפים ידעו שיש לי בת", ממשיכה ירדן, "אבל לא אמרתי להם את מה ששמעתי ברדיו. זה שיחק לטובתי – שמבחינתם אני דואגת, אני לא יודעת, גם אני נפגעתי. זה הקנה לי מהם מידה מסוימת של חמלה, או לפחות חמלה ככל שהיא קיימת על הרצף העזתי".
היא עקבה בדריכות אחרי התקדמות המשא ומתן להשבת החטופים, ולמדה מהרדיו את פרטי ההסכם שגובש. "ידעתי שלא אשתחרר בארבעת הימים הראשונים, כי יש 38 ילדים שמשתחררים ראשונים עם האמהות, וזה היה חשבון פשוט. הם ניסו להגיד לי 'אולי את תצאי', אבל הם בעצמם לא באמת ידעו. הם היו בלי טלפונים, בלי מכשירי קשר, פוחדים שהצבא שלנו יאזין להם. היה הרבה מתח אחרי היום הרביעי של העסקה, האם זה ימשיך. בשלב מסוים אחד מהם זרק לי 'נגמרה ההודנה', ואני התפרקתי. זו תחושה שוברת – השחרור כבר היה במרחק נגיעה, ואת חוזרת למצולות הלא נודע".
53 ימים אחרי שנחטפה, קיבלה ירדן את הבשורה על השחרור הקרוב. "ביממה האחרונה שלפני השחרור קיבצו אותנו. כל כמה שעות הגיע עוד מישהו, עוד מישהי. ידעתי שיש עשרה משוחררים ביום, שזו העסקה. החמאסניקים שם לא היו אלה ששמרו עליי לפני כן, אלא אחרים, וכשאמרתי להם 'אנחנו שבעה, חסרים שלושה', הם נדהמו. זה עצבן אותם מאוד, שאני יודעת.
"הייתי בטוחה שכרמל נכנסת עוד רגע. שאלתי אותם אם היא ברשימות, והם לא ענו. המשוחררת האחרונה של אותו יום הגיעה ממש רבע שעה לפני שיצאנו, והייתי משוכנעת שזו תהיה כרמל".
זו לא הייתה גיסתה. "ביקשתי להשאיר לה פתק. אין לי אפשרות לדעת אם הוא הגיע אליה, אבל היה לי חשוב מאוד לחזק אותה ולהפיח בה תקווה. להגיד לה שאנחנו אוהבים אותה ולא מוותרים עליה. אני לא יכולה שלא לחשוב מה עבר עליה באותם ימים. היא הייתה עם שני שבויים שהשתחררו, כך שגם אם הייתה ממודרת מאוד מהחדשות, היא ידעה שיש שחרורים. זה לטפס בציפורניים על הר חלקלק, ואז ברגע אחד מדרדרים אותך חזרה למטה. קשה מאוד להחזיק את המציאות הזו".
מהשחרור היא זוכרת שני רגעים משמעותיים במיוחד. "הראשון הוא כשהרכב של הצלב האדום שבתוכו ישבנו, התרחק מהמפגן של חמאס, ועלתה אנחת רווחה. והשני הוא מאית השנייה שבה עברנו את הגבול למצרים. זה בינארי מאוד, להיות על אדמת עזה או לא להיות שם. אתה אומנם לא בישראל, אבל זה מקום שחמאס הוא לא הריבון בו, ואתה לא מאוים. משהו חזק ועמוק משתחרר בך באותו רגע. אתה כבר לא בשליטתם. הייתה שם התפרקות ברכב, כולם פרצו בבכי. לא כזה", היא מדגימה ניגוב דמעה. "בכי בלתי נשלט. זה רגע מכונן, זה להרוויח את החיים שלך בחזרה. כי היית בחיים, אבל הם לא היו שלך, וכשיצאת משם – שוב קיבלת אותם.
"אני מדמיינת את כרמל עכשיו, עם מה היא צריכה להתמודד עד שנוציא אותה משם. פה זה קצת מגדל השן, מסבירים מה ראוי, מה סביר. ושם – זה קיומי. הם על המגש, חשופים. הם לא 'בסדר'. אם אנחנו לא נדאג להם, אף אחד לא ידאג. קשה לי מאוד להכיל את הדברים שמעכבים או מטרפדים את העסקה, גם אם הטיעונים הם חזקים. קשה לי לשמוע אנשים שיושבים פה בנחת ואומרים בנחרצות דברים שמבטלים אנושיות של אנשים אחרים, של בני עמם שנלקחו בידי אויב. כשאתה שם, האפשרות שלא תחזור מפחידה יותר מלמות".
היית בבארי מאז שחזרת?
"חד־משמעית לא. יש בי סקרנות מסוימת, הוציאו אותנו משם די מוקדם ולא ראיתי את ההרס של הקיבוץ. אני יודעת שזה לא יישאר ככה, אלא יבנו וישקמו, ולכן יש בי קול שתוהה אם אני לא צריכה ללכת לשם כדי להשלים לעצמי את התמונה. אבל אני לא חושבת שאני חזקה מספיק להכיל את זה. גרתי שם ארבע שנים, הבת שלי גדלה שם, בשבילי בארי זה לא בית שרוף וסרטון של מחבל. עד היום, כשאני מדברת עם חברות מהקיבוץ ועולה שם של מישהו מבארי, אני שואלת אותן אם הוא חי או מת. כי אני עוד לא יכולה להכיל את הכמויות. לאט־לאט אני מגלה".
בתמונות מהאיחוד של ירדן עם בני משפחתה, גפן מחייכת חיוך קורן. כשאני שואלת אם הילדה זוכרת את היום ההוא, ירדן משיבה: "היא זוכרת הכול. אנחנו לא מסתירים. היא יודעת שכרמל עדיין 'באיבוד', שמחפשים אותה. שסבתא כנרת מתה. אחרי הכול, מחבלים לקחו אותה באוטו, ירו עליה כשברחנו. אי אפשר לרפד לה את זה. היא מתמודדת עם זה בצורה מדהימה, אבל מתמודדת. גם אצלה זה עוד לא מאחוריה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
