פחות מחודש לפני הבחירות לרשויות המקומיות, אורי קלנר היה מנוּע עדיין מלהתחיל את מסע הבחירות שלו. בתור סגן מפקד חטיבה 55 – חטיבת המילואים של הצנחנים – הוא שהה אז בחאן־יונס, בין פירי מנהרות ובניינים ממולכדים, מרוחק מאות קילומטרים מהבית ומהמועצה האזורית גולן. הוא אומנם נכנס למרוץ לפני כשנה, הרבה בטרם פריצת המלחמה, אך במבט מתוך רצועת עזה, מערכת הבחירות נדמתה כמתקיימת ביקום מקביל. "לא חשבתי על הקמפיין לרגע", מספר קלנר. "הייתי בטוח שאשלם על זה מחיר, והייתי מוכן לזה. השירות במילואים הוא משימה לאומית, וגם ראשות המועצה היא משימה לאומית, ואלה שתי משימות שאני לא מערבב ביניהן.
"כשתוכנן לקיים את הבחירות מוקדם, ב־31 בינואר, הסיכום שלי עם המח"ט היה שאני משתחרר שבוע לפני כן, ומה שיהיה יהיה. 'אם אצליח – מצוין. אם לא – אני חוזר אליך', אמרתי לו. בסוף הבחירות נדחו, וככה היה לי קצת יותר משבוע של קמפיין. בתחילת פברואר החטיבה שלנו סיימה את פרק הלחימה שלה, ולמחרת כבר התחלנו לעבוד. עשרה חודשים של קמפיין הצטמצמו לבליץ ממוקד. אגב, הייתי נגד הדחייה של הבחירות. לא הצטרפתי לבג"ץ שהוגש בעניין, אף שביקשו ממני".
למה לא לדחות? עריכת הבחירות במועד הקודם לא הייתה מפלה לרעה את המועמדים המילואימניקים?
"המועצות האזוריות והמרחב הכפרי בישראל צריכים יציבות, צריכים אפשרות להתקדם. כל עוד תקועים עם עניין הבחירות, זאת בעיה. אפילו תקציב לא היו יכולים להעביר".
שלושה שבועות עמדו לרשות קלנר והכוורת שלו. בראש הצוות עמדה יהודית, אשתו. עד תחילת מסע הבחירות היא עבדה במחלקת התרבות במועצה האזורית, אך לאחרונה פרשה כדי לצאת לדרך עצמאית כמפיקת אירועים. הבחירות המקומיות השתלבו עם התפנית בקריירה. "היא לא התפטרה בשביל הקמפיין", מדגיש קלנר. הצוות כלל גם את מיקי ענבר, דוברת אתר החרמון, שבחורפים שקטים יותר אפשר לראות אותה מגיחה מדי פעם למרקע בתוכניות האקטואליה, ומעדכנת אם האתר פתוח לציבור.
"ישראל צריכה סבלנות, אורך רוח. המציאות הביטחונית תהיה קשה, ונעבור אותה ויהיה בסדר. הצבא עושה עבודה מדויקת ואיטית. יכולנו להרוג יותר מחבלים ולפגוע בבכירי חמאס, אבל ידענו שבכל מקום יכולים להיות חטופים"
"ניהלנו קמפיין ברוח חיובית. לא עניין אותי להתמקד במה אחרים לא, אלא לדבר על מה שיש לנו להציע. יש 13,800 אלף בעלי זכות הצבעה בגולן, וידענו שאפשר להגיע לכולם. העבודה בתוך מועצה אזורית היא אישית מאוד. בנינו כלי שממפה את בעלי זכות הבחירה, וכך הגענו לאנשים שיכולים להעביר את הבשורה הלאה. המערכת שלנו דייקה ב־99 אחוזים של חיזוי ההצבעות: קיבלתי מאה קולות יותר מהמספר שצפינו".
בסופו של דבר לוח הזמנים הצפוף לא פגע בקמפיין של קלנר. 67.5 אחוזים מהבוחרים בגולן נתנו לו את קולם, לעומת 27.1 אחוזים ליריבו העיקרי – ראש המועצה היוצא חיים רוקח. וכך, בגיל 44, נבחר קלנר לראש המועצה האזורית גולן, על 33 יישוביה המתפרסים מהחרמון בצפון ועד מבוא־חמה בדרום.
אני פוגשת אותו בקצרין, חמישה ימים אחרי הבחירות. הנסיעה בכבישי רמת הגולן בימים אלה מתוחה, שונה מאוד משהייתה בעשרות השנים האחרונות. הגולן נחשב אומנם בחודשים האחרונים לאזור בטוח ושקט, ודאי לעומת קו הגבול בגליל, אך גם השלווה הזאת הופרה בשבוע שעבר, כשמטח כבד של טילי חיזבאללה, שישים לפחות, נורה לדרום הרמה. בימים כתיקונם הנסיעה לכאן מכיוון הקריות עוברת בכביש 89, אך החשש מפני אזעקות ונפילות מפנה אותי לנסוע בציר דרומי יותר, דרך צומת גולני וסובב הכנרת.
מצד שני, הנופים כמו לא שמעו על המלחמה המתחוללת בגבול הצפוני של ישראל. הזרימה בנחלים שופעת, והאופק בהיר ומזמין. אחרי עצירה קצרה באחת מעגלות הקפה הרבות באזור, אני מגיעה לפאתי קצרין, היישוב העירוני היחיד בגולן. מימין נגלה אזור התעשייה הגדל, אחר כך אני חולפת על פני אתר קצרין העתיקה ותחילת מסלול נחל הזוויתן. פנייה שמאלה מובילה אותי היישר לבניין המועצה האזורית.
מסדרונות הבניין הזה, המעוצב בסגנון אופייני של שנות התשעים, לא זרים לקלנר. בשנים 2012־2018 הוא כיהן כאן כסגן ראש המועצה דאז, אלי מלכה. ביומו הראשון בכס ראש המועצה, על הדלת מופיע עדיין שמו של חיים רוקח. קלנר לא נכנס רשמית לתפקיד, אך הוא מקיים כאן פגישות התעדכנות וחפיפה.
איך עבר עליך יום הבחירות?
"היו מתח והתרגשות וציפייה, אבל היה גם שקט פנימי. הבנו איפה אנחנו עומדים, לאן זה הולך ומה אנחנו רוצים לראות. בסוף הגיעו התוצאות, והייתה שמחה גדולה".
חגיגות הניצחון התקיימו במטה ברמת־מגשימים. רגע מרגש נרשם כשראש המועצה היוצא הגיע לשם כדי לברך את יורשו־יריבו. בסרטון בפייסבוק נראה קלנר מודה לרוקח במשך דקות ארוכות על פועלו למען הגולן ותושביו. "חיים הגיע כי הוא הרגיש בנוח להגיע", הוא אומר לנו. "כיבדנו אותו מאוד. הוא עשה מעשה טוב ויפה, וכולנו הרווחנו מזה".
רוקח מבוגר ממך בעשרים שנה בערך, וכך גם אלי מלכה. הניצחון שלך מסמל חילופי דורות בהנהגת הגולן?
"לאורך כל שנות פעילותי בגולן קיבלתי תמיכה וחיזוק מדור המייסדים – מאלי מלכה, מיהודה הראל, מאלי זיו. המנהיגות של הדור ההוא בנתה אותנו. מה שייקח אותנו עכשיו קדימה הוא השילוב של המנהיגות הצעירה והנמרצת עם דור ההורים, שנמצא פה ברקע ואנחנו מתייעצים איתו. אנחנו לא מכריזים על 'חילוף דור' ומוחקים את מה שהיה, אלא יוצרים חיבור. אני כן חושב שהמאבקים של הדור הקודם, על השארת הגולן בידי ישראל, הסתיימו. אנחנו נמצאים היום באתגר אחר. המשימה היום היא לשמור על הגולן מפני כל מיני אינטרסים זרים שעלולים לפגוע בייחודיות של הטבע ושל האוכלוסייה כאן".
הפיסה הטבעית האחרונה
אורי קלנר נולד וגדל בקריית־משה בירושלים. הוא הבכור משבעת ילדיהם של הרב יוסף ומיכל קלנר – "משפחה של מרכזניקים", הוא מחייך. לפני כשש שנים התעוררה סערה סביב אביו, המלמד במוסדות בני דוד בעלי; סרטון שהופץ ברשתות החברתיות הראה את הרב קלנר אומר במהלך שיעור כמה משפטי זלזול בנשים וביכולותיהן האינטלקטואליות. באותה התקופה פורסמו גם קטעים משיעוריו של הרב יגאל לוינשטיין באותה מכינה, שהכילו אף הם אמירות מעוררות מחלוקת. תדמיתה של המכינה בעלי נפגעה, ונשמעו קריאות לסגירתה. הרב קלנר מצידו טען שהקטע עבר עריכה מגמתית במטרה להשחיר את שמו ואת שם המוסד שהוא מלמד בו. "תקפו אותי לא מעט במהלך הקמפיין על הדברים של אבא שלי", אומר אורי קלנר. "אני מעריך אותו מאוד, הוא אדם חכם ורציני, אבל לו יש דעות משלו ולי יש דרך משלי כבר הרבה שנים. הובלתי אותה בצבא, הובלתי אותה באזרחות, אנשים מכירים אותי. אם תוקפים אותך בגלל אבא שלך, ואתה לא כזה, אז מה בעצם רוצים ממך?"
איך ילד ירושלמי מתחבר כל כך לרמת הגולן? דרך נחל יהודייה ומפל הזוויתן, כמובן. כשהיה בן 12, הוא מספר, נסע לטייל בגולן עם אחת הדודות שלו, "והתאהבתי באזור. החלטתי שאעבור לכאן מתישהו, ובגיל 14 הגשמתי את זה, כשהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית בחספין. מאז ועד היום אני פה, למעט הפסקה של שש שנים, בזמן השירות במגלן". בתקופת השירות הוא התחתן ועבר לגור במושב קשת. מהנישואין ההם יש לו חמש בנות; ליהודית, רעייתו כיום, יש שבעה ילדים משלה. "אנחנו ארמדה גדולה, ויש אושר גדול", הוא מתאר את המשפחתיות המורכבת.
לפני חמש שנים, כשסיים את הקדנציה כסגן ראש המועצה, הקים קלנר חברת ייעוץ לפרויקטים בגולן. הוא עבד עם משרדי הממשלה, ועדים מקומיים ואגודות שיתופיות. "לא ניתקתי קשר מהמועצה, כך שגם עכשיו אני יודע היטב מה קורה ביישובי הגולן. אני צריך להשלים את הפאזל בפגישות חפיפה, אבל מעטים הנושאים שאני לא מכיר".
אתה נכנס לתפקיד בדיוק כשהגולן, כך נראה, עומד לשנות את פניו מאזור פסטורלי ונעים לאזור מלחמה.
"הגולן יישאר פסטורלי ונעים", מוחה קלנר. "צה"ל חזק ואנחנו סומכים עליו. את שומעת את המטוסים פה למעלה? אנחנו שומעים את זה 24/7, וככה צריך להיות".
ובכל זאת, עכשיו כשהמלחמה הגיעה גם אליכם, יכול להיות שיפנו את תושבי הגולן כפי שעשו ברבים מיישובי הגליל?
"בכל מקום שפינו יישובים, אנחנו בבעיה. צה"ל היה צריך להגן על היישובים, לא לפנות אותם. אפשר אולי להעביר חלק מהנשים והילדים למקום בטוח לתקופה מסוימת, אבל ההחלטה על פינוי מלא הייתה טעות גדולה. למה לרוקן את קריית־שמונה? היינו בתל־חי ונהרגנו, אבל נשארנו שם, כי ככה קובעים את קו הגבול. וגם פה נישאר.
"לגולן יש מסורת של היאחזות. כשבאו לפנות את מרום־גולן במלחמת יום כיפור, התושבים אמרו: אנחנו לא יוצאים מפה (לבסוף הוחלט על חודו של קול לפנות את הקיבוץ – א"כ). גם באתגר הנוכחי, אנשי הגולן יישארו ביישוביהם. אנחנו אזור ספר – אני לא קורא לזה פריפריה – והאזור הזה מגיע עם הגבול המזרחי של מדינת ישראל. אנחנו שומרים על כ־80 קילומטר של גבול, וכולנו מבינים שהיכן שיש התיישבות, שם תהיה המדינה. אני אומר למנהיגי המדינה: חזקו את היישובים ותנו לצבא להיכנס פנימה. זה החוסן של החברה בישראל. צריך לחזק את החוסן הנפשי של הקהילה, ואחר כך גם לעבות פיזית את כיתות הכוננות, את המיגון וכן הלאה. זאת תוכנית העבודה שלי עכשיו והממשלה צריכה לחזק את המאמץ הזה".
ובצד האזרחי השוטף, איזו משימה נמצאת מבחינתך בראש הערמה?
"להפיח תקווה במועצה ובגולן. אני רוצה שהסדר והארגון ישקפו את היכולת של הגולן לפרוח ולהתקדם. הגולן הוא לא אוסף של הרבה פרויקטים, הוא אוסף של המנהיגות שקיימת בו. אנחנו צריכים להבין מה היעדים שלנו ולאן אנחנו הולכים בשנים הבאות, לפי תוכנית אסטרטגית ברורה".
אתה מדבר על הפחת תקווה כי יש כאן ייאוש?
"יש פה משבר תקציבי גדול, ודאגנו להאיר אותו לציבור, כי ברחוב לא דובר עליו בכלל. הגירעון של המועצה העמיק בשלוש השנים האחרונות ביותר מ־7 מיליוני שקלים. זה אתגר ענק שפוגע בגמישות, והוא נוצר כתוצאה ממנגנונים שפחות עבדו. אני לא מדבר על מה גרם להם לא לעבוד, וגם בקמפיין לא עסקתי בכך, אלא הצעתי את דרך הפעולה שלי – לפתח קודם כול חזון, וממנו לצאת לאסטרטגיה ותוכניות עבודה מסודרות, לעבוד מול הממשלה על הרבה מאוד דברים ולגייס משאבים.
"האתגר הגדול שעומד היום בפני הגולן הוא חוק המספרים הקטנים והמרחקים הגדולים. זה יוצר מגבלות בהרבה פרויקטים. יש פה עוד אתגר גדול, והוא לשמור על צביון הגולן. כמעט כל אדם שאני פוגש, אומר לי שהוא רוצה לעבור לגולן. אין בעיה להביא לפה אנשים ולתרום כך לצמיחה הדמוגרפית, אבל הכפלת מספר התושבים בגולן זה לא דבר שעושים ברגע, אלא בהרבה מחשבה. הגולן הוא פיסת הארץ הטבעית האחרונה שנשארה במדינת ישראל, ולכן צריך איזון בין הפיתוח, שחשוב לנו מאוד, ובין השימור של האזור והייחודיות שלו".
כלומר, מגדלים ואזורי תעשייה לא נמצאים בתוכניות שלך?
"אני רוצה קודם כול לראות את קצרין מתפתחת מאוד, לראות אותה מוכפלת ואת הכלכלה שלה מוכפלת. אני רוצה לראות את היישובים הקהילתיים גדלים, אני רוצה שיושקעו בהם כספים שיאפשרו לקהילה לצמוח – דרך מתקני ציבור, מתקנים חינוכיים, תשתיות הכבישים, תשתיות האינטרנט ומעל הכול התשתיות הכלכליות. אם אתה מצמיח אזור מבחינה דמוגרפית ולא מספק לו את התשתית הכלכלית, אתה כורת את הענף שאתה יושב עליו.
"אנחנו מזהים שהיזמים המקומיים בגולן הם המנוע הכלכלי העיקרי שלנו, בכל תחום; חקלאות, תיירות, מסעדנות וגם תעשיית היי־טק. הפוקוס שלנו צריך להיות איך נותנים ליזם המקומי את הכלים להניע כאן את הכלכלה. אם אביא חברה מבחוץ, היא לא תמצא כאן מספיק עובדים".
לא היית רוצה לראות מפעל של אינטל מוקם פה? הרי חברות ענק כאלה יכולות לקדם את הכלכלה של אזור שלם, ולתמוך בצמיחה הדמוגרפית.
"הייתי רוצה, אבל האתגר הכי גדול של חברה כזאת היא להביא את העובדים. אם הזכרת את אינטל – העובדים שלה בקריית־גת מגיעים לשם ברכבת מתל־אביב. כדי להגיע לכאן מתל־אביב צריך נסיעה של שעתיים ברכבת, ואז עוד אוטובוס". אבל בנושא הזה הוא אופטימי: "יש כבר תוכנית ממשלתית להביא את הרכבת לחצור הגלילית, ויש תוכנית לכביש בין חצור לקצרין, שיקצר את הנסיעה מחצי שעה לשבע דקות. מכל מקום, העובדים שאפשר למצוא כאן לא מספיקים כדי להחזיק חברת היי־טק גדולה. לעומת זאת, אם יזם מקומי מקים חברת היי־טק קטנה, הוא יכול למצוא בגולן את מספר העובדים הדרוש לו, וכך לאט־לאט לגדול. לשם אנחנו רוצים ללכת".
קודם אינטרנט, ואז תושבים
החלטה שהתקבלה בממשלת בנט־לפיד בשנת 2021 הייתה אמורה לכאורה לתת מענה לכל הדרישות גם יחד. דובר בה על "עידוד צמיחה דמוגרפית בת קיימא ביישובי המועצה האזורית גולן וקצרין", והיעד שהוצב היה להכפיל עד שנת 2025 את אוכלוסיית קצרין ואת היישובים הקיימים, ולהקים עוד שני יישובים חדשים. התקציב שהוקצה לכך עמד על כמיליארד שקלים, שנועדו לתכנון ולשיווק של אלפי יחידות דיור, וגם לפיתוח התשתיות, הכלכלה המקומית והתיירות. ובכל זאת, קלנר יצא נגד התוכנית. לדבריו, מיזם מרחיק לכת כזה, אם לא יתחשב בצביון היישובים הקיימים, עלול להוביל לאסון ולא לפיתוח. "התנגדתי לתוכנית, כי בעיניי היא הייתה אינטרס חיצוני שכפו על הגולן", הוא מסביר. "במקום לשמוע מה הגולן צריך, באו ואמרו – זה מה שאתה צריך. התוצאה בשטח עלולה להיות הרסנית".
אמרת את זה למישהו בממשלה?
"לא הייתי במערכת אז, אבל אני חושב שאם הייתי ראש המועצה הייתי יושב עם שר הפנים דאז, ואומר לו שיש לנו פה יישובים מדהימים, ואנחנו צריכים לחזק ולהגדיל אותם. לא צריך להביא בשביל זה את רשות מקרקעי ישראל, שתוציא מכרז לבניית אלפי יחידות דיור בשתי נקודות בגולן, ואחר כך נדל"ניסטים ישתלטו על הכול. צריך לעשות את זה כך שבאמת תיבנה פה התיישבות, לגדול בצורה נכונה. לא צריך להגדיל את כל היישובים במאות אחוזים, צריך להגדיל נקודות חשובות.
"המעשה הנכון הוא לקחת את התקציבים ולהשקיע ביישובים קיימים. למשל, היישוב בני־יהודה צריך תקציב של 50 מיליון שקלים לכביש עוקף, כי עורק התנועה הראשי שעולה לגולן עובר בו. המינימום הוא לבנות מעבר תת־קרקעי, כדי שילדים שרוצים לחצות את הכביש לא יידרסו. ואם בבית הספר בבני־יהודה אין מספיק כיתות ואין מתקני ספורט, איזו קהילה אתה מצמיח? אתה מגדל את הילד בנוף ובכיף, אבל איפה האיכות? רק אם מוסיפים תשתיות מתאימות אפשר להגיד ליישוב – תצמח. צריך גם להשקיע המון בבניית אזור תעשייה ובשילוּח; היום אין יתרון בקווי ייצור בגולן, כי אתה צריך לשלוח את התוצרים למרחקים גדולים. בדרום הגולן נמצא מנחת פיק, שחברת אלביט מפתחת אותו מאוד, וזה כיוון שאפשר להעצים. צריך גם לחזק את תשתיות האינטרנט והחשמל, שיהיה פה משהו יציב, כי כרגע זה ממש לא ככה".
קלנר מדבר על צמיחה מותאמת ואיטית, אבל גם בדרכה עומד מכשול לא קטן. לרוב היישובים אי אפשר פשוט להצטרף היום; צריך לעבור ועדות קבלה, ואלה מערימות קשיים. ביישובים רבים עליך להתגורר לפחות שנה בשכירות לפני שתהיה זכאי להתקבל כתושב מן המניין – אבל דירות להשכרה אין. לשיטה הזאת, אני אומרת לקלנר, יש אולי יתרונות – שמירה על צביון קהילתי מסוים. אבל התוצאה היא קיפאון דמוגרפי ויצירת תדמית אליטיסטית וסגורה להתיישבות בגולן.
"אם אדם מבקש להצטרף ליישוב, אבל רק מפעיל פה צימר ומפריע לשכנים – כי מי ששילם 2,000 שקל ללילה רוצה להשמיע מוזיקה ליד הבריכה – זה לא מה שאנחנו מחפשים. אני צריך ילדים, אני צריך חברי קהילה. לכן יש ועדות קבלה"
"ועדות הקבלה חשובות מאוד", משיב קלנר. "מרכז חיי ועשייתי פה בגולן הוא הקמת קהילות. החלום שלנו הוא קהילה ערכית וטובה, שכולם מוזמנים להצטרף אליה. אבל יש לא מעט אנשים שהמטרה שלהם היא לא להיות חלק מקהילת הגולן, אלא להקים פה צימר או בית נופש, לעשות ממנו כסף, ולבוא לזמן קצר בקיץ עם המשפחה. אם אדם מבקש להצטרף אלינו, ובסופו של דבר הוא ממשיך לגור בתל־אביב ורק מפעיל פה צימר מרחוק ומפריע לשכנים – כי מי ששילם 2,000 שקל על לילה בווילה רוצה להשמיע מוזיקה ליד הבריכה ב־12 בלילה – זה לא מה שאנחנו מחפשים. גם לא עוזרת לי הארנונה שהוא משלם. אני צריך ילדים למערכת החינוך, אני צריך חברי קהילה. אם מדינת ישראל רוצה להקים פה יישוב נופש לעשירים, אנחנו נתווכח איתה. לכן יש צורך בוועדות קבלה, ולצערי יותר מדי אנשים מנסים לעקוף אותן בדרכים לא ישרות.
"אני תמיד נותן כדוגמה את אירוע חד־נס: בשנת 2000 המדינה הוציאה לשיווק מיידי מאה מגרשים ביישוב, ואני זוכר ששמחנו מאוד. בשלהי המאבק על הגולן (בעקבות המשא ומתן בין ראש הממשלה אהוד ברק לנשיא סוריה חאפז אל־אסד – א"כ), היינו מרוצים מכך שהרבה אנשים רוצים לעבור לגור בחד־נס. לא הבנו אז את מה שקרה שם: חלק מהרוכשים היו אנשים שבאו להשתקע בגולן, אבל חלק היו נדל"ניסטים, וחלק לא רצו לגור ביישוב אלא רק לנפוש. זה הקריס את הקהילה. אם רשות מקרקעי ישראל תאמר עכשיו שהיא משווקת כאן יישוב חדש עם 2,000 יחידות דיור, והוא יהיה פתוח לכולם – זה יהיה יישוב בלי תשתיות כלכליות מותאמות, ועם הרבה יזמי נדל"ן או אנשים שרק רוצים להחזיק בית נופש. זה פוגע באזור, ולא באמת מקדם את ההתיישבות".
אתה מדבר על משפחות שמצטרפות ליישובים. מה לגבי אוכלוסיית הרווקים, הסטודנטים? הם יכולים למצוא את עצמם בגולן?
"הייחודיות של הגולן היא בשקט שלו, בקהילות המאוחדות ובמרחבים. מי שמוצא את עצמו בתוך זה, יכול להיות פה. יש גם אתגרים: אם אני רוצה לפגוש את אחותי, אני נוסע שעתיים. יש חסמים טבעיים של כלכלה, תעסוקה ומרחק ממרכזים חברתיים. לגור בגולן זה אתגר שלא מתאים לכל אחד, אבל הרמה פתוחה לכולם.
"גם ילדים שרוצים לגור ביישוב של ההורים נתקלים בחומות גבוהות – כולל מבחינת מספר המגרשים הקיימים. את זה אנחנו רוצים לפתור בבנייה של דירות קטנות ומרוכזות יותר. לא מגדלים, אבל כן בנייה רוויה. נפתח גם אפשרות של שכירות לטווח ארוך, כך שבנים ממשיכים או תושבים מבחוץ שרוצים לבחון את האפשרות לגור כאן יוכלו לאט־לאט להשתלב. יש פתרונות נקודתיים, אבל המציאות הקיימת בנושא השכירות היא אחד האתגרים שיש לטפל בהם – ושוב, באיזון. צריך להתמקד בפיתוח היישובים המרכזיים, ובראש ובראשונה קצרין. זה מקום איכותי שחייב להתפתח".
הדימוי של קצרין לא חיובי במיוחד.
"נפגשתי עם ראש המועצה הנבחר יהודה דואה, ודיברנו על מיתוג קצרין מחדש כעיר היי־טק וחינוך. יש פרויקט חינוכי מדהים של משרד הביטחון, 'אודם', שפועל כאן שלוש שנים, ואחת משלוחות האוניברסיטה שתקום בתל־חי תהיה בקצרין. יש כאן אתגרים גדולים, למשל לתחזק כבישים שמספר הנוסעים בהם נמוך יחסית. חברת 'נתיבי ישראל' תעדיף כנראה להשקיע בכביש 4 ולא בכביש 98, וזה מובן. הנהגה בגולן צריכה לקחת אחריות ולמשוך לכאן תקציבים. מדינת ישראל צריכה לשים לב לאזור הספר המקסים הזה ולתת לו את היכולת להמשיך לצמוח".
מטען העוצמה
כשנכנסים לאתר שהוקם עבור המרוץ של אורי קלנר לראשות המועצה, מתברר שהוא עדיין בבנייה ו"עולים לאוויר בקרוב". אפשר לראות בכך עדות נוספת ללוח הזמנים הבלתי אפשרי שנכפה עליו, בין פטיש המילואים לסדן הבחירות. התוכן היחיד באתר הוא תמונתו של קלנר והסיסמה שבחר – "יחד לוקחים אחריות בגולן". "הרבה יועצים אסטרטגיים הציעו לי להשתמש בסיסמה שתאמר שאני אוהב את הגולן", הוא מספר. "אמרתי להם: מי לא אוהב את הגולן? אני רוצה לשדר אמירה מנהיגותית יותר. אז חשבתי מה הדי־אן־איי של הגולן, ומה אני הייתי רוצה להוביל בגולן. והדי־אן־איי הזה הוא קודם כול – יחד".
היחד הזה התבטא לדבריו בשלוש תקופות קריטיות בתולדות ההתיישבות ברמה. "בימי הקמתם של הקיבוצים הראשונים והיישובים הראשונים, לא היה שום הפרש ביניהם. קשת הוקמה בידי אנשי קיבוץ מרום־גולן, למשל יהודה הראל, יחד עם הרב אלי סדן, הרב יהושע צוקרמן ואחרים. היום זה לא נשמע הגיוני שקיבוץ יקים יישוב דתי ברוח גוש אמונים, אבל אז התחושה הייתה שעם ישראל מקים ביחד את יישובי הגולן. התקופה השנייה הייתה בבניית החיים פה, כשכל אנשי היישובים שירתו יחד בהגנה המרחבית. המ"פ המושבניק ממעלה־גמלא עמד עם החייל מנוב באותה העמדה. זה צרב בנו שכולנו יחד".
"המאבק על הגולן היה המאבק הפוליטי המוצלח בתולדות המדינה. הוא הכניס את הגולן לתודעה כאזור שאסור לוותר עליו, כי כולנו קשורים אליו. דתיים וחילונים, מושבניקים וקיבוצניקים, ימנים או שמאלנים – כולנו עמדנו יחד"
התקופה השלישית שליכדה את התושבים הגיעה בשנות התשעים, בימי המאבק נגד מסירת הרמה לסורים. "אני חושב שזה היה המאבק הפוליטי המוצלח בתולדות מדינת ישראל. הוא הכניס את הגולן לתודעה כאזור שאסור לוותר עליו, כי כולנו קשורים אליו. דתיים וחילונים, מושבניקים וקיבוצניקים, ימנים או שמאלנים – כולנו עמדנו יחד בהפגנות. במסע הטרקטורים לירושלים היינו יחד, ובהפגנה בקיבוץ אל־רום אני והקיבוצניקית החילונית עמדנו יחד והחזקנו את אותו השלט. זה יצר פה חיבור מיוחד".
את היחד הזה פגש קלנר לדבריו גם במקום אחר – במילואים. בבוקר שמחת תורה, כשהגיעו הידיעות הראשונות על המתרחש בדרום והצטרפו אליהם הסרטונים משדרות, "מיד אמרתי לאשתי שיש מלחמה. עליתי על מדים ובשעה 11 כבר הגעתי לבסיס ביל"ו, הבסיס של החטיבה. גייסנו גדוד שלם, גדוד 71, בלי צו 8, ובארבע וחצי הגדוד נכנס בשערי כפר־עזה. בחמש חצי הוא הרג שני מחבלים ראשונים.
"לדעתי זה היה הגדוד היחיד שהגיע לשם כבר אחר הצהריים להילחם. היו כמובן בודדים שרצו לאזור ועצרו בגופם את המחבלים, כדי שמדינת ישראל לא תיפול, אבל אנחנו היינו ההתארגנות המילואימניקית הראשונה שנכנסה לשטח. אני הגעתי לכפר־עזה בלילה עם תחמושת נוספת, נפיצה יותר, ועוד דברים שהיו חסרים". הוא גם חילץ בעצמו ניצולים מהקיבוץ, העלה אותם למכוניות ודאג להוציא אותם למקום בטוח.
מה קלטת מהסיטואציה?
"קלטתי שנכבשו יישובים, אבל זה לא היה כל הסיפור. כשהייתי בדרך לכפר־עזה, מ"פ המפקדה של הגדוד אמר לי: 'אורי, אל תעצור בדרך ליד מכוניות שאתה רואה. סע ישר אלינו לכפר־עזה'. בצומת שער הנגב ראיתי ניידת משטרה ריקה באמצע הנתיב שלי. עקפתי אותה, וראיתי מכונית יוקרה שחורה שכל הדלתות שלו פתוחות ועגלת תינוק זרוקה מאחוריה. מיד אחריה היו שרידי רכב שרוף על הצומת. לקחתי שמאלה – ואחסוך ממך את התיאורים של מה שנגלה לעיניי. אמרתי לחבר'ה שאיתי ברכב לדרוך את הנשק ולהיות בהיכון להיתקלות. לא הבנתי עדיין שכל האזור נכבש, ויש מארבים על הצירים. הבנתי את האירוע, לא הבנתי את הכמות והעוצמה. רק אחר כך הבנתי שגבול המדינה נפרץ ואלפי מנוולים נכנסים פנימה, כשאנחנו עוד לא מוכנים להגן על עצמנו".
"כשבאו לפנות את מרום־גולן במלחמת יום כיפור, התושבים אמרו: 'אנחנו לא יוצאים מפה'. היכן שיש התיישבות, שם תהיה המדינה. צריך לחזק את החוסן הנפשי ולעבות פיזית את כיתות הכוננות, את המיגון. זו תוכנית העבודה שלי עכשיו"
כוחות חטיבה 55 המשיכו להילחם בגזרה ארבעה ימים נוספים. אחר כך הצפינו לרמת הגולן וכשחזרו, עברו עליהם כמה שבועות של מבצעים קטנים בשטח הרצועה, ואז כניסה לחאן־יונס. "היינו אחראים לפתוח את הציר שם. בשבוע וחצי סללנו ציר ענק שאפשר מרחב פעולה. החטיבה שלנו בנתה שיטה משלה: ידענו לטפל בקרקע ובתת־קרקע, ולהרחיב בכל מקום את מרחב ההגנה על הציר. מי שפיתח את השיטה באופן עקבי הוא המח"ט עודד זימן, איש מדהים. בכל בוקר הייתה ישיבה בנושא – אילו מארבים של האויב פעילים, מה לא פעיל, וראינו שזה עובד. לצערי הרב איבדנו 12 לוחמים בשדה הקרב, והיו לנו פצועים. הצוות שלי ואני עשינו לא מעט מבצעי חילוץ תחת אש".
היתקלויות עם מחבלים, פירים, בתים ממולכדים?
"כן", הוא לא מרחיב. "במלחמה כמו במלחמה".
ואנחנו מנצחים בה?
"מדינת ישראל צריכה לתת לצבא אשראי של שנה כדי לפתור את הבעיה. זה לא זבנג וגמרנו. החברה בישראל צריכה סבלנות, אורך רוח. במשך שנה־שנתיים המציאות הביטחונית תהיה קשה, ונעבור אותה ויהיה בסדר. הצבא עושה שם עבודה מדויקת ואיטית. יכולנו להרוג הרבה יותר מחבלים ולפגוע בבכירי חמאס הרבה יותר בקלות, אבל ידענו שבכל מקום יכולים להיות חטופים ישראלים. זה אתגר, ולכן עובדים לאט".
מה אתה סוחב איתך מהלחימה בעזה?
"אני סוחב משם עוצמה. מדינת ישראל הייתה בבעיה קשה, והיינו שם בשבילה בזמן הנכון. אמרתי את זה ללוחמים שלי: אני מכיר באתגרים, בפוסט־טראומה, אבל אנחנו צריכים לשים את המשקל לא רק על החוויות הקשות שעברנו. אדם יוצא מלחימה גם עם מטענים של עוצמה, וצריך לדבר על זה, על כך שהיינו פה בשביל החברה בישראל, בשביל האחים שלנו".
באולפנים אנחנו שומעים לא מעט ביקורת על התמרון, על הקצב, על ההישגים של צה"ל עד כה.
"כל היושבים באולפנים צריכים לשנות דיסקט ולהתחיל לחשוב איך מחזקים את החברה בישראל. גם עיתונאי ופרשן הוא חלק מהחברה, אז תן גב לאוכלוסייה, תן גב לצבא, ואל תאמר מה לא, אלא איך אנחנו כחברה מחזיקים מעמד".
לא נציג של אף אחד
במבט כלל־ארצי, הניצחון של קלנר מצטרף לתופעה של צמיחת מנהיגות צעירה: בבחירות לראשות מועצת גוש עציון ניצח ירון רוזנטל, בחצור הגלילית מיכאל קבסה, בערד יאיר מעיין, בעמק המעיינות איתמר מטיאש, ובקצרין כאמור יהודה דואה. קלנר מספר שייפגש בקרוב עם מטיאש. "יש דמיון בין עמק המעיינות לגולן, במארג של קיבוצים ומושבים, דתיים וחילונים", הוא אומר. "וכן, זה באמת גל של הנהגה צעירה, ואנחנו צריכים לראות איך לוקחים את הרוח הצעירה הזאת לכל מדינת ישראל, איך מפסיקים להיות 'נגד' ומתחילים להעצים את הטוב שבאחר".
ובמקרה של הגולן, מה מאפיין את הדור הזה?
"הרצון לאיכות חיים. עד היום התפשרנו על בריאות, כלכלה ותשתיות, ולא נתפשר עוד. האנשים הם גם אידיאליסטים, ויחד עם זה הם אומרים: אנחנו רוצים איכות חיים, ואנחנו פה כי יש פה קהילה ייחודית שחיה ביחד ולוקחת אחריות על עצמה. הגולן לא מנותק ואליטיסטי, הוא מקבל את כולם. הוא פשוט שומר על הקהילתיות שלו".
בתור ראש מועצה דתי, יש מבחינתך דגש מיוחד על צורכי המגזר ברמת הגולן?
"ממש לא. אני נציג של הגולן, של הפסיפס האנושי המקסים שיש בו. לא מעט אנשים ניסו לייחס אותי לליכוד, לציונות הדתית. היו כתבות, גם אצלכם, שהגדירו אותי כ'נציג של', אבל שום מפלגה לא תמכה בי. יש לי קשר מצוין עם האנשים של בני גנץ, של בצלאל סמוטריץ' ושל יאיר לפיד. גם חיים רוקח לא פעל כנציג מגזר, והשתדל להיות של כולם".
התפקיד של ראש מועצה אזורית יכול להיות קרש קפיצה לפוליטיקה הארצית. זה משהו שאתה מכוון אליו?
"לא, אני מכוון להנהיג את הגולן בשנים הקרובות. כל פעילות שעסקתי בה עד היום הייתה משולבת בתרומה לחברה ולקהילה בישראל, ואני מעריך שאמשיך בזה גם אחרי שאסיים את התפקיד פה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
