מרגע שנפתחו דלתות בניין הספרייה הלאומית החדש, המונים צובאים על דלתותיו. לוח הסיורים המאורגנים לקבוצות במשכנה החדש של הספרייה מול הכנסת מלא לפחות עד אחרי פסח. ההתרגשות רבה, ובצדק: ההיכל מרחיב את הלב ומרים את הרוח, מהמרתפים ועד לחלון הפתוח אל על. אבל אני הלכתי בכיוון ההפוך, אל הבניין הישן של הספרייה בגבעת רם. ילדי מפונים משלומי שבצפון מתרוצצים שם, קוראים בקול בחללים שהפכו בעבורם באורח זמני לבית ספר.
ילקוטים ונעליים קטנות, של הילדים־הפליטים, הונחו למרגלות חלונות ארדון המרהיבים בקומה השנייה של הספרייה. אבל לא רק הם. כמו בכל מעבר דירה, עם המעבר לבניין החדש הותירה מאחור הספרייה חפצים שלאיש כבר אין חפץ בהם, אך הם מספרים את סיפורו של המקום שהיה במשך עשרות שנים ביתם של מיליוני ספרים, קוראים נאמנים רבים וכמובן הרבה עובדים. היה מוזר להסתובב באולמות הקריאה ולראות את חריצי המדפים על הרצפה ליד דלפק ההשאלה המיותם, או את חדר כתבי היד שנשא את סודות העבר ועכשיו הוא ריק אחרי שהכתבים עברו לחדר מרופד, מכובד ומוזיאוני במבנה החדש.
בשיטוטיי הגעתי לראשונה גם אל המחסנים, מערת אלדין קסומה שהכניסה עליה נאסרה עד כה – והנה נפתחו בפניי שלוש קומות של מרחבים עצומים בבטן האדמה, שעוד נותרו בהם ארונית קטנה, מדפי מפות, מגירת כרטסת קטלוג מעץ ושלטי תערוכה שהסתיימה מזמן. המגירה הזכירה לי את ארון הקטלוג שהיה בספריית הצליל, ובו הכרטיסייה מספר אחת ששמו של סבי, הרב יוסף קאפח, מתנוסס עליה. זאת הייתה ההקלטה הראשונה שנעשתה בשביל הספרייה, ובה נשמע קולו של סבי קורא את פרשת בראשית בנוסח תימן.
על אף המעבר לבניין החדש, מגיעים מדי פעם אל הספרייה הישנה קוראים ותיקים שמתגעגעים. הם מסתובבים באולמות, מחפשים את הכיסא שנהגו לשבת עליו או את מדפי הספרים שהיו כל כך רגילים אליהם. והם קצת אבודים, כי פינה קטנה בליבם עדיין שומרת אמונים למשכן הרוח היהודית מאז 1960.
מתוך הגעגוע והאהבה אל המקום שהיה, פניתי אל ספרניות וספרנים ותיקים שעבדו קרוב לחמישים שנה בספרייה הלאומית, כדי שיספרו על החפצים הללו. הראיתי את התמונות שצילמתי בספרייה לשלמה גולדברג, ותיק הספרנים ומנהל המחסנים, לספרנית הוותיקה שרה אביחי בת ה־92, ולנורית הרווי, שעבדה שנים במחלקת היעץ. כשהם ראו את התמונות אורו עיניהם. זיכרונותיהם מרגעי היומיום בשנות העבודה הרבות בספרייה הלאומית כמו התעוררו מחדש.
דרכון על הדלפק
צילמתי את דלפקי הספרניות המיותמים באולם קריאה יהדות ובאולם קריאה מדעי הרוח. לצידם, ארונות הספרים הותירו חריצים על הרצפה, מעין חותמות שנגרמו במשך עשרות שנים של עמידה באותו המקום. "יום אחד עמדתי מאחורי הדלפק", מספרת שרה אביחי על מעשה שהיה במקום שבילתה בו שנים רבות. "הגיע לכאן אדם מבוגר שהתמחה בספרות ובהיסטוריה. ראיתי שפניו מתכרכמות ונעשות אדומות. שאלתי אותו מה קרה. דאגנו לו, כי הוא לא היה אדם צעיר. הוא הצביע על דרכון שהושאר על הדלפק כפיקדון לספר ושאל: איך את יכולה להחזיק את הדבר הזה פה? לא הבנתי. הוא נראה נסער, והצביע שוב על הדרכון בכאב. זה היה דרכון גרמני, והאיש היה ניצול שואה".
בסדר אלפביתי
"זאת מגירה מהסוג הישן, לא מגירת קטלוג רגילה", מסביר שלמה גולדברג, מנהל המחסנים, כשאני מצביעה על תמונת מגירת הכרטסת שמצאתי בקומת המחסנים. "היא שימשה לקטלוגים ישנים מ'אוצרות הגולה'. אחרי מלחמת העולם השנייה נשלחו שליחים מהספרייה הלאומית לגרמניה ולאירופה בכלל, והם אספו ספרים מבתי כנסת ומקהילות שחזרו והתאחדו. כרטיסי הקטלוג שלהם היו קטנים, ואותם שמו במגירות כאלה".
אביחי נזכרת בתהליך שנדרש כדי לעבור מכרטסת הקטלוג הידנית לקטלוג הממוחשב. "לקח לנו זמן ללמוד איך לתפעל את התוכנות במחשב, וגם היינו צריכים להעביר למחשב את כל המידע שבכל מגירות הקטלוג, מיליוני כרטיסיות", היא מספרת. "התהליך ארך כמעט שנתיים. לקחנו כל מגירה, הוצאנו את המוט שהחזיק את הכרטיסיות, והעתקנו כל כרטיסיה אל המחשב. את צרורות הכרטיסיות שסיימנו, שנערמו בצד, לקחנו כמות שהן ופשוט זרקנו לפח".
מגירות הכרטסת זרות לדור הצעיר היום, אבל לדברי נורית הרווי, שעבדה במחלקת היעץ, גם בעבר לא כולם ידעו כיצד להשתמש בהן. "יום אחד הגיעה מישהי וחיפשה ספר של הסופרת האמריקנית טוני מוריסון", היא נזכרת. "חיפשה, חיפשה, ולא מצאה אבל לא ביקשה עזרה. כעבור חצי שעה פניתי אליה והתברר לי שהיא לא מבינה איך הקטלוג בנוי: היא חיפשה מגירה שהיה כתוב עליה 'טוני מוריסון'".
מקלט הספרים הנדירים
מיליוני ספרים היו במחסנים במרתף הספרייה, ומסוע מיושן העביר ספרים ממקום למקום. "עם הזמן הפכנו את טורי המדפים הנייחים לניידים בעזרת 'קומפקטוסים', מדפים על גלגלים שהיו מאפשרים לצופף את השורות", מספר גולדברג. "אבל קרה שהמנגנון שלהם נתקע, וטורי הספרים פשוט לא זזו". הרישום המדוקדק והסדר במחסנים היו חשובים מאוד, אבל לפעמים דברים הלכו לאיבוד: "היו לנו סטודנטים שתפקידם לחפש ספרים אבודים. זה היה לחפש מחט בערימת שחת, אבל כך נמצאו הרבה דברים".
בארונות עץ מסוימים ובחדרים מיוחדים אוחסנו אוספים מיוחדים ותיעוד נדיר: "אוסף גרשם שלום" או "אוסף ש"י עגנון". הסופר ק. צטניק, שם העט של ניצול השואה יחיאל די־נור, הגיע יום אחד אל המחסן ובפיו בקשה מיוחדת: "הוא שמע שיש בספרייה עותק של ספר שירים שחיבר ביידיש בגיל 17, כשהיה תלמיד בישיבת חכמי לובלין בפולין. הספר נקרא 'צווייאונצוואנציק', עשרים ושתיים, והוא כולל 22 שירים שניבאו את אימי השואה. חיפשתי את הספר שלו ומצאתי אותו בין הספרים הנדירים", מספר גולדברג. "זאת הייתה חוברת דקה. נתתי לו לעיין בחוברת והוא לקח אותה פתאום, מיהר לשים בכנף המעיל והתחיל לרוץ משם. נשארתי נדהם. מה לעשות? לא רציתי להזעיק את אנשי הביטחון, כי הוא ניצול שואה, מוכר ופגיע, ומצד שני זו אחריותי שהספר יישאר בספרייה. קראתי אחריו בקול שיעצור ולא עזר.
"כעבור שבוע קיבלתי ממנו במעטפה את קרעי החוברת, ולצידם מכתב: 'צירפתי כאן שאֵרים מתוך הספר. אנא, שרוף אותם כמו שנשרפו כל היקר לי וכל עולמי בקרמטוריום של אושוויץ'. גם כשמצא את ספרו בספרייה הציבורית בניו־יורק, הוא לקח אותו משם ללא רשות ושרף אותו'.
"אני אחד הילדים הראשונים שנולדו ב־1946 במחנה העקורים ברגן־בלזן, והסיפור נגע לליבי במיוחד. שבוע לאחר מכן התראיינתי לכתבה בטלוויזיה ושם פניתי אל הצופים וביקשתי שאם מישהו מחזיק בעותק של הספר, שלכל הפחות ישלח אלינו צילום שלו. וכך היה".
הזמנה תקועה
צילמתי קופסת קרטון שהשתלשלה מתקרת המחסן. היא הזכירה לי שיטות עבודה מאולתרות של שנות החמישים. "בממוצע הזמינו לאולמות הקריאה 800 ספרים ביום. הזמנות הקריאה הגיעו למחסנים בפתקים ששולשלו בחריץ בדלפק ההזמנות, ומשם הם הגיעו בצינור לשולחן פיקוד עמוק במחסן", מסביר גולדברג. "האחראי קיבל את ההזמנות ומיין אותן לפי האזורים במחסנים. בכל אזור הייתה תחנה של צנרת פניאומטית. האחראי היה מחייג את מספר התחנה, ולפי המספר ההזמנות היו עפות בצנרת, באמצעות לחץ אוויר, אל האזור הנכון במחסן.
"את המערכת התקינה חברה שוויצרית, שקבעה את העובי והמשקל הנכון של פתקי ההזמנות כך שיתאימו לכוח של לחץ האוויר. זה עבד יפה כמה שנים, אבל מטעמי חיסכון הזמינו נייר בעובי אחר וההזמנות היו נתקעות בעיקולי הצנרת ואף אחד לא ידע שהן תקועות שם. התחילו להגיע תלונות מקוראים, שחיכו שעות באולמות הקריאה לספרים שיגיעו מהמחסן, אבל במחסן כלל לא קיבלו את ההזמנה.
"אז החליטו לוותר על משלוח ההזמנות בלחץ אוויר – ופשוט קשרו קופסה עם חבל והורידו ידנית את ההזמנות. מדי פעם הגיעו השווייצרים לתקן את המערכת מסתימות הניירת, אבל העבודה הפכה להיות ידנית".
ספרים עולים ויורדים
את מעלית הספרים הכרתי מצידה השני, במקומה באולם הקריאה מעבר לדלפק הספרנים. היא הייתה מביאה מהמחסנים את הספרים המבוקשים, והנה היא – במרכז החלל הגדול של המחסן. אנשי הספרייה נזכרו שלפעמים ספרים היו נופלים אל הרווחים שבצידי המעלית, צונחים לתחתית הפיר, והם נדרשו לעצור את המעלית ולהוציא אותם.
סיכון מחושב
הכרטיס המנוקב היה חלק משיטה מיושנת לערוך מעקב ממוחשב אחרי הספרים. "בגב כל ספר הייתה מעטפה חומה ובה כרטיס מנוקב", מספר גולדברג. "כשקורא ביקש לשאול את הספר, היינו מעבירים את הכרטיס במכונה של IBM, והיא קראה את הנתונים לפי הניקובים וידעה להדפיס את שם הספר, שם המחבר ומספר הספר. כשהקורא היה מחזיר את הספר, העברנו את הכרטיס במכונה אחרת. אבל המעקב נעשה במחלקת המחשוב, שהייתה באגף אחר, וקרה לפעמים שהספרן היה לוקח קופסה עם כרטיסים אל המחלקה ומועד איתה, הקופסה הייתה נופלת וכל הכרטיסים התבלגנו וקוראים קיבלו הודעות על ספרים שהם צריכים להחזיר"
ענייני גודל
גולדברג מספר שספרים גדולים מאוד אוחסנו במדפים מיוחדים, שכונו "פוליו". מנגד, הרווי מתארת את עבודתה במיזם הזיעור – צילום כל כתבי העת ועלוני הקיבוצים והמרתם למיקרופילמים. במפעל הזה השתתפה גם אוניברסיטת הרווארד, כדי לקבל לאחר מכן לספרייתה עותקים של המיקרופילמים הללו. "הייתי עוברת על כל ארכיוני הקיבוצים, קיבוץ אחר קיבוץ, ומפרקת את הסיכות מכל עלון כדי לצלם אותו", נזכרת הרווי. "לדעתי החזרנו את העלונים לקיבוצים כשהם מפורקים. מהקיבוצים הוותיקים שלחו אלינו עלונים משנות השלושים. לא קראתי את התוכן כי היתה המון עבודה, אבל מדי פעם צד את עיניי סיפור עסיסי במיוחד".
הסופר חיים באר, כשביקר בספרייה הלאומית, היה נוהג לשבת במחסנים עם גולדברג ולשתות איתו כוס ויסקי. "כשעשיתי לו סיור בשלוש הקומות והראיתי לו את האוצרות שלנו, הוא התרגש עד כדי כך שלקה בסינדרום הספרייה הלאומית", מספר גולדברג. "הוא הקדיש לה את הרומן 'לפני המקום', וכתב שם: 'כשתפגוש בירושלים את רפי וייזר (שהיה מנהל מחלקת כתבי יד וארכיונים, ע"ק) או את שלמה גולדברג, תדרוש בשלומם בשמי ותאמר להם בטובך שאם בדרך מקרה התגלגלו אל הספרייה הלאומית ספרים מהספרייה של אבא, אני מוכן ומזומן לתת תמורתם כל פריט מהפריטים שברשותי, יהיה מחירו אשר יהיה'. הוא היה יוצא מגדרו כשביקר במחסנים".
