"דפקתי את הראש בקיר, והתפללתי 'אבא רחם עליי'"

שיחת הטלפון תפסה את דליה (שם בדוי) באמצע ניסוי במעבדה לביולוגיה שהיא מנהלת באוניברסיטת בר־אילן. "מגיע לך מזל טוב", בישר לה קולה של הטוענת הרבנית צביה מושקוביץ. "זהו?", שאלה דליה כלא מאמינה, "זה נגמר?". כשהשיחה הסתיימה, היא כינסה את חבריה למעבדה. "זה רגע היסטורי", אמרה, ובדמעות בעיניה הסירה את כיסוי הראש.

במשך שש שנים ניסתה דליה לקבל גט מבעלה, ד"ר עודד גז. נגד הסרבן ננקטו סנקציות חברתיות וכלכליות שונות, וגם שיימינג: הוראתו של בית הדין להתרחק ממנו פורסמה ברשתות החברתיות וזכתה לאלפי שיתופים. אך כל אלו לא סייעו להשלמת הליך הגירושין, וגז אף נמלט מהארץ באמצעות דרכון מזויף. מסע הייסורים של אשתו הסתיים רק לאחר שבצעד נדיר ביותר, החליט בית הדין הרבני לבטל למפרע את נישואי השניים. "הייתי באופוריה כשקיבלתי את ההודעה שאני חופשייה. אין מילים שיוכלו לתאר את זה", אומרת דליה, בריאיון ראשון מאז החל הפרק החדש של חייה.

היא צנומה, נראית כבת־עשרה, פניה נטולי איפור, שיערה אסוף לצמה. ועכשיו היא גם סוף־סוף מרשה לעצמה לחייך, מרגישה בשלה לפתוח דף חדש. פגשתי בה בעבר, ואז היו כתפיה שחוחות תחת עול העגינות. קשה להאמין שהאישה העדינה הזו ניהלה מאבק חוצה יבשות להשגת חירותה, תוך שהיא מגדלת לבדה שני ילדים, משלימה דוקטורט בביולוגיה ומשקמת את הריסות חייה. "הרגשתי כמו כדור שנזרק מקיר לקיר, מקבל מכה ועף ללא שליטה. אני מנסה למרות הכול לשמור על שליטה, מגלה בכל פעם כמה שולטים עליי וכמה פוגעים בי, ושוב ושוב אני מנסה למצוא את הכוח העצמי של הכדור הזה. זו הייתה בעצם המלחמה שלי: ללמוד איך לשאוב את הכוח הדרוש".

אחרי שנות הסבל הארוכות, ואחרי הפגיעה שחוותה מצד מי שהיה הקרוב אליה ביותר, היא עדיין בוחרת בכל יום מחדש להאמין – גם בטוב שבאדם, וגם בהשגחה מלמעלה. "לאורך כל התהליך הזה נפגשתי עם האנשים הכי טובים בעולם. אנשים מלאי חסד, שמטרתם בחיים להיטיב לזולת. אחרי שרואים את הטוב הטהור הזה, חייבים להמשיך להאמין במין האנושי. התהליך שעברתי היה כולו גדוש בניסים, ולימד אותי המון: לשמור על עצמי, להקשיב לתחושות הבטן שלי, וכמובן להתפלל. התפילות שלי בזמן הזה היו אחרות. זה לדפוק את הראש בקיר ולבכות 'אבא, רחם עליי'. אבל יש זמן לבכות ולהתפלל, ויש זמן להמשיך בחיים, לפעול ולא לשקוע. ואני לא התייאשתי. אף אחד לא האמין שיבוא יום ואוכל להינשא מחדש, אבל אני סירבתי לאבד את האמונה".

לבכות כל הדרך לחתונה

דליה (32) גדלה במשפחה יהודית חילונית בצרפת, בת לרופאת שיניים ולאדריכל. את הילדות שלה שם היא זוכרת כמפנקת ונעימה, אך בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים החלו הוריה לדבר על כך שהטרור יכול להגיע לכל מקום. גם האנטישמיות הגוברת בצרפת הייתה זרז להחלטתם לעלות ארצה. "ההורים שלי הרגישו שאין להם מקום כיהודים בצרפת", מספרת דליה. "הם ידעו שאם לא יעלו בשלב הזה – אחר כך כבר לא יוכלו להשתלב בעבודה בארץ חדשה. אני מאוד גאה בהם ומעריכה אותם על הצעד האמיץ שעשו".

עוד בצרפת היא התחילה תהליך של חזרה בתשובה, ובעקבותיה שינתה כל המשפחה את אורחות חייה. "הרגשתי שאם אנחנו עולים למדינת היהודים, אני צריכה לדעת יותר על היהדות ועל הציונות, וזה גרם לי להתחזק". לפני 14 שנה הם הגיעו לישראל, ודליה למדה עברית ועברה בציון גבוה את הבחינה הפסיכומטרית. "התקבלתי ללימודי ביולוגיה בטכניון. תמיד רציתי לעסוק במה שמאחורי הקלעים של עולם הרפואה. הכוונה שלי הייתה לחקור גנטיקה, אבל ככל שנחשפתי לתחום, העדפתי להתמקד בחקר מחלות הקשורות לחלבונים".

לקראת סוף לימודיה לתואר השני באוניברסיטה העברית היא הכירה באירוע של חברים משותפים את עודד גז, סטודנט לפיזיקה. היא הייתה אז בת 23, הוא בן 25. "אחרי האירוע הוא מצא אותי בפייסבוק. בהתחלה התכתבנו כמה פעמים ביום, ואז זה המשיך לטלפונים ולפגישות. שנינו היינו בעולם האקדמיה, שנינו חוזרים בתשובה עם פתיחות לכל הזרמים, ולשנינו היה רצון להקים משפחה שמבוססת על תורה וחסד – כמו שחולם כל זוג בתחילת הדרך", היא אומרת בחיוך. "הוא היה חכם, רגיש וכריזמטי, ואני התרשמתי ממנו מאוד".

השניים התארסו, ומיד לאחר מכן החלו החריקות. בחירת האולם, שלב שאמור להיות חלק מהשמחה הגדולה, הפך לסלע מחלוקת. גז התעקש על אולם מעבר לקו הירוק, בעוד הוריה של דליה הסבירו שרבים מאורחיהם לא יוכלו להגיע לשם. דליה מתארת כיצד ניסתה לרכך את עמדתו, "אבל הוא כפה את דעתו והיה נעול במטרה שלו, לא רואה שום דבר חוץ ממה שהוא חושב לנכון. אני הייתי עדיין בתוך הקסם של החודשים הראשונים, וחשבתי שהכול נובע מתוך לחץ. הייתי נגררת לכל האולמות, והבעלים של הקייטרינג איתנו. הוא ראה אותי בוכה בלי סוף, ואמר לי 'את לא צריכה לבכות כשאת באה להתחתן'".

לבסוף התפשרו על חתונה בעיר העתיקה בירושלים. לאחר נישואיהם המשיכה דליה לדוקטורט באוניברסיטת בר־אילן, שבה למד גם גז. הם תכננו לגור בגבעת־שמואל הסמוכה, אך לאחר שלא מצאו שם דירה הציע גז שיגורו במרתף של בית הוריה. "הוא אמר: 'אולי בכלל עדיף לחפש דירה לקנייה ולא להשכרה, אז נגור שם בינתיים ולא נהיה פזיזים'. היה לי מוזר לחזור לגור צמוד להורים, אחרי שכבר גרתי שש שנים מחוץ לבית עם שותפות. זה היה סוג של חזרה לקן. ההורים שלי לא ידעו שזה יימשך תקופה ארוכה, חשבו שאוטוטו נמצא דירה".

היחסים בין בני הזוג הלכו והתערערו. ניכר על פניה של דליה כי הזיכרונות מהימים ההם אינם פשוטים לה. היא מתארת יחס משפיל שגרם לה לאבד את כל ביטחונה העצמי. בתשובה לשאלה המתבקשת מדוע לא קמה ועזבה, היא אומרת: "קל מאוד לשאול את זה. הרי הייתי אצל ההורים שלי, יכולתי פשוט לומר לו 'שלום, זה הבית שלי'. מה מנע ממני לעשות את זה? – צריך להבין את ההשפעה של שתלטנות רגשית ופסיכולוגית. אני אישה אינטליגנטית, משכילה, עשיתי הרבה דברים בחיים לפני שהכרתי אותו, אני אדם דעתני שיודע מה הוא רוצה – ועדיין עודד הצליח לשלוט עליי. גם היה חשוב לי שלום בית, רציתי להילחם על הקיים, ולא להגיד 'לא מתאים לי' וללכת. לא חשבתי שזה יגיע לרמות הזויות. הייתה לי תקווה לחיים נורמליים".

פחות משנה אחרי החתונה היא ילדה בן, וכעבור שנתיים נולד בן נוסף. חיי המשפחה הצעירה המשיכו להתנהל בשגרה הלא נורמלית. הוריה של דליה לא ידעו עד כמה ביתם סובלת, אך חשו שמשהו אינו כשורה. "הם ראו שאני נובלת וניסו לדובב אותי, אבל אני התעקשתי שהכול בסדר. זו הייתה טעות. אם הייתי אומרת אפילו משהו קטן, הרבה דברים היו משתנים. מה שכן, כשהחלטתי לעזוב ידעתי שתהיה לי תמיכה מהם".

שנתיים לאחר חתונתה התארס אחיה, וההורים ביקשו מדליה ועודד לעזוב את יחידת הדיור לטובת הזוג הטרי. הדבר הוביל לסכסוך משפחתי ממושך וחריף. דליה עוד חשבה שדווקא המעבר לגבעת־שמואל – שם לא תצטרך להסתיר כל העת מהוריה את מה שעובר עליה – יאפשר לה להתמודד בצורה טובה יותר. מהר מאוד היא התבדתה. "החיים שלי הפכו לגיהנום שאין לתאר", היא אומרת. בניסיון לשמור על שלמות התא המשפחתי היא הציעה לבעלה לגשת לייעוץ זוגי. "בסוף הלכתי בעצמי לפסיכולוג שהוא גם רב, והוא נתן לי המון אומץ. לא סיפרתי לו כלום על מה שקרה, ובכל זאת הוא קלט הכול ונתן לי להבין שזה לא נורמלי".

את מנת המוטיבציה הדרושה לדליה לה כדי ליטול את גורלה בידיה סיפקה אחת השכנות. "היא ראתה אותי 'הפוכה' עם הילדים בגינה, ושאלה 'הכול בסדר?'. עניתי 'הכול יהיה בסדר', אבל היא הרגישה שיש כאן בעיה. בערב היא הגיעה אלינו עם אבטיח, וביקשה שארד איתה לגינה. בשיחה איתה הורדתי ממני עול".

למחרת החליטה לעזוב את הבית. חברתה לקחה אותה לרשויות הרווחה המקומיות. "היא נתנה לי יד, והעניקה את התמיכה שהייתי צריכה כדי לברוח". ברווחה המליצו לה לעבור למקלט לנשים מוכות, אך לדליה זה לא נשמע כמו צעד הגיוני. "אמרתי 'מה פתאום מקלט?'. הם ביקשו ממני לחתום על מסמך שאומר שסירבתי ללכת למקלט כפי שהוצע לי, ושאני מודעת להשלכות".

חשבת לחזור לבית הורייך?
"ידעתי שהוא מכיר את המקום ואת קוד הכניסה. ברגע שהוא יבין שאני כבר לא תחת שליטתו, אני לא יודעת מה יקרה".

לבסוף אזרה אומץ והחליטה לעבור למקלט של עמותת "בת מלך", המסייעת לנשים נפגעות אלימות מהמגזר הדתי. "יצאתי מהבית כמעט בלי כלום: רק עגלה, תעודת זהות ותיק שהכיל מוצץ, בגדים להחלפה לאותו יום וכמה חיתולים. כמו ליציאה של שעתיים עם הילדים". במקלט היא מצאה סוף־סוף קצת מנוחה לנפשה. כמתנדבת בעמותה פגשתי אותה שם לראשונה. "יכולתי סוף־סוף לישון לילות שלמים", משחזרת עכשיו דליה את התקופה ההיא. "הרגשתי שאני במקום בטוח, נעול. החזירו לי את הטעם לחיים, החזירו לי את החיים, את הזכויות הבסיסיות של בנאדם. נתנו לי חברוּת, הבנה, הכלה, תמיכה נפשית. זה היה השלב הכי משמעותי בשיקום שלי".

איך הילדים קיבלו את המעבר?
"הם היו קטנים מאוד, וכל עוד אני הייתי בסדר, גם הם היו בסדר".

האוניברסיטאות התגייסו

לאחר שעזבה את ביתה, הגישה דליה תלונה במשטרה נגד בעלה. לבקשתה הוציא בית המשפט לענייני משפחה צו הרחקה זמני נגד עודד גז, ואסר עליו להתקרב למרחק של מאה מטרים ממנה. ובכל זאת, באחד הימים הוא הגיע למקום שבו שהתה וסירב לעזוב, עד שניידת משטרה הוזעקה למקום. הבעל נחקר באזהרה על עבירות של הפרת צו בית משפט והסגת גבול, והוגש נגדו כתב אישום. בהכרעת הדין כתב השופט: "הנאשם עשה עליי רושם לא אמין… נוכח הדברים הברורים שנקבעו בצו, אסור היה לנאשם לבוא בעצמו לקבל את הילדים. הנאשם הציג מצג לא אמיתי כשטען כי יש לו זכות לקבל בעצמו את הילדים".

בעת שהותה במקלט כבר היה ברור לדליה שהשלב הבא הוא הליך גירושין; היא לא העלתה על דעתה שיעברו עוד שנים של כאב וחוסר ודאות לפני שתקבל את הגט המיוחל. לדיון הראשון בבית הדין הרבני הגיעה כשהיא מלווה בעובדת סוציאלית מטעם "בת מלך". "כשהיא שאלה אותי כמה כסף להכניס למדחן, אמרתי לה שתשים הרבה, כי בטח ייקח כמה שעות עד שיתקיים דיון ועד שיכתבו את הגט", נזכרת דליה בחיוך עצוב. בפועל לא נערך שום דיון. הבעל דרש הרכב של שלושה דיינים, ובמקום נכח רק דיין אחד. המשך ההליך נדחה. "ואז התחילה מלחמה", אומרת דליה. "לא הבנתי למה אני נכנסת, אבל ידעתי שזה לא יהיה נעים".

בהתחלה ייצג אותה עורך דין, אבל לאחר שעברו כמה חודשים ללא תוצאות, חברה דליה לטוענת הרבנית צביה מושקוביץ. "ראיתי אישה כבויה, מפוחדת, שונה מאוד מזו שאת רואה היום", מספרת לי מושקוביץ. "ככל שהכרתי יותר את הצד השני הבנתי שיהיה מסובך מאוד לסיים את התיק הזה, ושמדובר בבעל שלא ייתן בקלות גט. בהתחלה פחדתי אפילו לשקף לדליה את המצב".

דליה: "צביה כן אמרה לי 'אנחנו ביחד עד הסוף. אולי זה לא יקרה מחר, ואפילו לא בעוד שנה, אבל אני לא עוזבת אותך'. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, וזה נתן לי רוגע ונחת".

בבית הדין ביקש עודד "שלום בית", והדיינים הפנו את בני הזוג לייעוץ זוגי. דליה ידעה שאין תקווה לשיקום היחסים, אך הסכימה כדי למצות כל אפשרות שמציע בית הדין. "הלכתי פעם אחת וזה היה קשה מאוד, בלתי נסבל", היא מספרת. לאחר שדיונים נוספים לא הועילו, והבעל עמד בסירובו לתת גט, החליט בית הדין להטיל עליו "הרחקות דרבנו תם", שמשמעותן שאין לדבר עמו, להעסיק אותו או לחלוק לו כבוד כלשהו. "הדיינים חיפשו פתרונות יצירתיים כדי ללחוץ עליו לתת גט בלי להגיע למצב כזה. הם עשו עבודה מדהימה ולא התמהמהו. הזמינו פרופסורים מהאוניברסיטה שינסו לשכנע אותו, והטילו עליו סנקציות כמו הגבלת חשבון הבנק והפקדת הדרכון ורישיון הנהיגה. אבל כל זה לא עזר".

בהתאם לבקשת בית הדין פוטר גז ממשרתו באוניברסיטת בר־אילן. גם אוניברסיטת תל־אביב מנעה ממנו להמשיך במסגרתה את מסלול הפוסט־דוקטורט. בגלל היכרותה איתו חשבה דליה שה"הרחקות" יאלצו אותו להיכנע. "זו אחת הסנקציות שבהן משתמשים לפני שלב המאסר, ואני חשבתי שדווקא היא תפחיד אותו אפילו יותר מהכלא. התדמית שלו והשם שלו חשובים לו מאוד. הוא אפילו הסתיר מכולם את העובדה שאנחנו כבר לא ביחד. חשבתי שעצם זה שירחיקו אותו מבית הכנסת ומהציבור ישפיע עליו. אבל הוא כבר הבין מראש מה הולך לקרות, ולכן עזב את גבעת־שמואל ועבר לרעננה".

בפברואר 2016 קיבל הסיפור תפנית, כאשר בית הדין אישר לפרסם את שמו של עודד גז ואת הסנקציות המוטלות עליו. דליה עברה בין בתי הכנסת ברעננה וביקשה לדבר עם ראשי הקהילות. אלה הביעו אהדה כלפיה, אך לא ידעו בדיוק במי מדובר. דליה הבינה שכדי שההרחקות יהיו אפקטיביות, היא צריכה לפרסם גם תצלום של בעלה. לאחר שבית הדין אישר זאת, היא שוב סבבה בין בתי הכנסת, ותלתה את תמונתו לצד פירוט ההרחקות שהוטלו עליו. גז עתר לבג"ץ בבקשה לאסור על הפצת התמונה ברשתות, צעד שהגדיר כלא יהודי ולא חוקי, אך השופטים לא נענו לבקשתו.

אמרת שעודד ניסה להסתיר הכול. מה את הרגשת כשהסיפור שלכם יצא החוצה?
"לי אישית, כמסורבת גט, זה דווקא עשה המון טוב. הבנתי שאני לא צריכה להתבייש, לא צריכה להסתיר. פתאום אנשים תמכו בי, עודדו אותי ונתנו לי יד".

אורלי טובולסקי־חדד מהנהלת "בת מלך" ביקשה מדליה רשות לפרסם את החלטת בית הדין בדף הפייסבוק שלה, שיש לו עוקבים רבים. דליה הסכימה, אף שלא האמינה שמישהו יתעניין יותר מדי בסיפור. להפתעתה, הפוסט שכתבה טובולסקי־חדד הפך במהירות לוויראלי, וצבר כ־3,000 שיתופים. "הוצפתי בתמיכה", מספרת דליה. "אנשים שהכירו אותי היו בהלם כשגילו מה עובר עליי, כי ביומיום לא הראיתי שום קושי, תמיד חייכתי. פתאום בסביבה שלי הבינו שמאחורי החיוך מסתתר סיפור לא פשוט".

מרדף חוצה יבשות

הפוסט התפרסם ביום שישי. באותה שבת שהו הילדים אצל אביהם, ודליה הייתה מלאת חששות. "פחדתי שהוא יאבד את העשתונות, התפללתי כל השבת שהם יחזרו אליי. במוצאי שבת הוא החזיר אותם בלי לומר מילה".

חששת שהוא יברח מהארץ?
"ממש לא. הוצאנו נגדו צו עיכוב יציאה, כי זה חלק מהפרוטוקול, אבל חשבתי שאין סיכוי שהוא יעזוב את הילדים שלו. הרי הוא נלחם עליהם".

התיק הועבר לבית הדין בחיפה, בין השאר בשל קרבתו לבית המעצר בקישון – שם הייתה עשויה להתממש הסנקציה הבאה. עודד גז הצטווה להתייצב בכל יום בשמונה בבוקר בבית הדין, והדיינים ניסו לשכנע אותו לתת גט, בתקווה שיישבר.

באחד מימי אפריל 2016 לא הופיע הבעל לדיון. כשניסו לאתר אותו, התברר שהוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. "פתאום אני מקבלת הודעה שהוא לא הגיע לבית הדין", מספרת דליה. "לא ידענו לאן הוא ברח, לא ידענו אם הוא בארץ או בחו"ל. אמרו לי שיש חשש שיחטוף את הילדים, ושאשמור עליהם היטב. זה היה ממש כמו בסרטים".

כעבור זמן התברר שעודד נמלט מהארץ בזהות בדויה. באופן מפתיע, הדבר דווקא הרגיע את דליה. "הרגשתי בטוחה יותר. הבריחה שלו העידה שהוא מפחד ממשהו, שיש נקודת פחד שבאמצעותה אפשר לגעת בו. הרגשתי גם את התמיכה של בית הדין, והבנתי שהם לא ינטשו אותי".

אגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים פתח במרדף אחר הנמלט, באמצעות חוקרים פרטיים וגורמי מודיעין. הם גילו כי גז טס לקפריסין, והמשיך משם לאומן שבאוקראינה. מאומן הוא טס ללונדון ובהמשך לבלגיה, ונציגי בתי הדין הרבניים יצאו בעקבותיו. בפעילות משותפת של אגף העגונות, האינטרפול, משטרת ישראל והמחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים נעצר גז בבלגיה, וכיום מתנהלים הליכים להסגרתו לישראל.

לא היה בך כעס על שהוא לא נכלא מלכתחילה?
"ברבנות באמת עשו את המקסימום, ואני לא מאשימה אותם. צריך להבין את התחכום והמניפולציות של עודד. כשהוא ברח הם נלחמו לאתר אותו ולהביא להסגרתו. הרגשתי שהם עוזרים ולא מזלזלים, שהם חשים אחריות כלפיי והם ימצאו את הדרך לשחרר אותי. אלה אנשים שלא ישאירו חיילים פצועים בשטח".

חייה נכנסו למסלול של המתנה, אך היומיום ממשיך להתנהל כרגיל. "אצלי לא קרה כלום בשלב הזה. עם הילדים, לומדים לחיות בצורה אחרת".

ואיך התמודדת עם חוסר הוודאות?
"היה קושי, אבל הייתה בתוכי גם אמונה חזקה, שנתנה תקווה שהגזרה תשתנה. לא הייתי פסימית. רציתי מאוד להתחתן מחדש ולהמשיך בחיי, אבל אמרתי: אם זה עדיין לא קורה, יש לי עכשיו תפקיד אחר – לחנך את הילדים, להשקיע בלימודים שלי. אם אין עדיין גט ואני לא יכולה להתחתן, אני אדאג לבנות את המשפחה שלי, כדי שכאשר יגיע הזמן אהיה בשלה לנישואין ולא שבר כלי".

ולא היו רגעי ייאוש?
"יום אחד את מרגישה תקווה ולמחרת את מרגישה ייאוש. אבל ידעתי שאלוהים יכול הכול, ושבדרך כלשהי יבוא סוף לסיפור הזה".

במבט לאחור, מה היה הקושי הגדול ביותר בתהליך?
"הקושי הכי־הכי גדול דווקא לא היה קשור ספציפית להיותי מסורבת. כל אישה פרודה או גרושה נאלצת להיפרד מהילדים בזמן שבן הזוג לשעבר נמצא איתם. לישון לילה בנפרד מהם, להתעורר בבוקר ולא להרגיש אותם, לראות את הבית מסודר במשך 24 שעות. בעיניי זה היה בלתי נסבל, ובכיתי המון.

"הקושי השני היה המלחמה המשפטית. עודד ידע לנהל את המערכה שלו בצורה מצוינת. אני לתומי האמנתי שרק צריך לומר את האמת כדי שהצדק יצא לאור, אך טעיתי ובגדול. לקח שנים עד שהמערכת המשפטית הבינה במי מדובר, ובכל התקופה הזו חוסר הצדק זעזע אותי. המוטיב שלי כל הזמן היה להישאר בפוקוס. פחדתי לאבד את הפוקוס. הסתכלתי לשמיים וביקשתי שלפחות תישאר לי הדעת לפעול נכון ולא ליפול. בדיעבד אני חושבת שהצלחתי במשימה.

"עוד קושי גדול היה היעדר היציבות. אף יום לא היה דומה לזה שלפניו. היה צורך בגמישות ויצירתיות והכלה. גם התפילות שלי כמובן השתנו. יש לי חברה קרובה שגם היא עגונה כבר כמה שנים, ושתינו התחלנו לומר זו על זו פרקי תהילים".

הילדים היו מודעים לכל מה שעובר עלייך?
"כל הקשיים, התפילות, הבכי, הרגעים הבלתי נסבלים – לא היו מולם. היה לי חשוב ליצור סביב הילדים בועה של בריאות. כשאנחנו שלושתנו יחד – העולם יפה, השמש זורחת והגינה פורחת. לא רציתי בשום אופן שירגישו את המתח. הייתי מכבה את הטלפון, מתמקדת רק בהם ובבית. כך הצלחנו להעביר את התקופה הזו עם הרבה שמחה. אותה בועה נוצרה גם סביב ההורים שלי, גם אותם לא שיתפתי יותר מדי, העיקר לא להכניס אותם למתח".

"כמו רווקה שלא נישאה"

בשלוש השנים האחרונות, במקביל לניסיונותיה של דליה לקבל גט, החל הרכב של בית הדין הרבני בחיפה לחפש למענה נתיב אחר. הראב"ד הרב אברהם מאיר שלוש, הרב דניאל אדרי והרב שמואל אברהם חזן ערכו דיונים באשר לתוקף הקידושין של בני הזוג, במחשבה שאולי אפשר לבטל אותם. רב מוכר שדליה התייעצה איתו אמר לה: "תבדקי את העדים". אם יתברר בדיעבד שאחד העדים בחתונה היה פסול לעדות, הקידושין יפקעו.

כשהתקשרה לעד הראשון, התברר שכיום הוא רב קהילה, מה שהוביל לשיחה מביכה למדי. דליה המשיכה אל העד השני, שהודה כי באותם ימים לא הקפיד על קיום מצוות. "הוא אמר לי: 'אני מוכן להיכנס איתך לסיפור הזה. מבחינתי זו שליחות למענך וגם למען עודד, כי אני יכול להוציא אותו מהלופ שאליו הוא הכניס את עצמו'".

התהליך היה ארוך ומייגע. העד התייצב ארבע פעמים מול ארבעה הרכבים שונים. הדיינים התייעצו שוב ושוב, חקרו אותו וביקשו לשמוע עדים שיספרו עליו ועל מעשיו. לכל אורך הדרך המשיך בית הדין לנסות להשיג גט בהסכמה, אך במקביל קידם את אופציית ביטול הנישואין, למקרה שהבעל יעמוד בסרבנותו.

יש הרבה מקרים של עגונות. למה דווקא בסיפור שלך נעשה בירור כל כך מקיף ומאמצים לחשוב מחוץ לקופסה?
"אם את שואלת אותי, זו העקשנות של הטוענת הרבנית ושלי. דפקנו על כל הדלתות, לא ישבנו וחיכינו שזה יקרה. שלחנו אנשים לבלגיה שינסו לשכנע את עודד לתת גט. כמה אנשים הפעלנו, וטלפונים, ומכתבים, והשתדלויות. כמה השפלות עברתי. אבל הזזתי את האגו, כלום לא היה אכפת לי. בסופו של דבר כולנו קיווינו שהגט יגיע, אבל חיפשנו עוד פתרון. הבנתי שהסגרה תיקח זמן, כי הוא נלחם נגדה בבלגיה, וגם אם יביאו אותו לארץ הוא לא ירוץ לחתום על הגט".

שש שנות עגינותה באו כאמור לקיצן בהחלטה שקיבלו הדיינים. הפסיקה המלאה נותרה בתחילה חסויה, ובית הדין הסתפק בהודעה תמציתית: "לאחר דיונים מאומצים שבהם נשמעו עדויות והתקבלו חוות דעת וסקירות מקצועיות, ובהשקעה מרובה של בית הדין, הוחלט היום לבטל את קידושיהם של בני הזוג גז ולהתיר את הגברת גז מעגינותה. המשמעות: מעמדה של הגברת גז הוא כשל רווקה שלא נישאה מעולם. על פסק הדין סמכו את ידיהם גדולי הרבנים העוסקים בתחום".

לאחר שנפוצו פרסומים לא מדויקים על ההליך חשף בית הדין גם את הנימוק להחלטה הנדירה: "העד היה אדם דתי שגדל במשפחה שומרת תורה ומצוות ולמד בחינוך דתי, ותקופה קצרה אף למד בישיבה. בתקופה שהיה עד כבר 'יצא מהדת' וחי חיים המנוגדים באופן מוחלט וברור לתורה ומצוות: חילל שבת בפרהסיה 'למהדרין', כולל הדלקת אורות בשבת, בישול ונסיעה בשבתות, ובשלב מסוים אף עבד כמציל בשבתות. קיים יחסי אישות מלאים עם נשים, ובעדותו לבית הדין אמר כי 'הייתי מודע לאיסור נידה אבל זה לא הפריע לי'.

"לחתונה כעד אמנם הוא הגיע עם כיפה, לבקשת עודד גז. הרב אורי שרקי שסידר את הקידושין לא ידע זאת, אך חבריו (של העד – ר"ר) בהחלט ידעו שהוא רחוק מלהיות יהודי 'שומר תורה ומצוות' – גם בהגדרה ה'לייטית'".

בבית הדין דאגו כאמור לגבות עדויות מחבריו של העד, שסיפרו כי ראו אותו מחלל שבת ופירטו עד כמה היה "פרוץ בעריות". דליה אומרת כי הצטערה מאוד על שהדיינים נאלצו לפרסם את כל הפרטים הללו. "העד בסופו של דבר השקיע הרבה זמן ומאמצים, וכאב לי על שהדברים האלה נחשפו".

אני שואלת את דליה אם שקלה במהלך התקופה הזו לפנות לבית דין פרטי, כפי שעשתה צביה גורודצקי – מסורבת גט שבמשך למעלה מעשרים שנה לחמה על חירותה, והפכה לסמל המאבק של המסורבות כששבתה רעב מול הכנסת. לפני חודשים אחדים שב ועלה המקרה שלה לכותרות, כשבית הדין בראשות הרב פרופ' דניאל שפרבר ביטל למפרע את קידושיה. "אני יכולה להבין מדוע צביה פעלה כך", אומרת דליה. "היא רוצה להיות פנויה, היא יכולה עדיין להספיק לאהוב ולהיות נאהבת. לא שקלתי לפנות לבית דין פרטי, כי בעיניי לא כדאי שהליך כזה יהפוך למשהו נורמטיבי. זה יגרום לפילוג ויחליש את מערכת בתי הדין.

"ברמה האישית הצעד שלה מובן, אבל ברמה הכללית אני חושבת שאנחנו צריכים לתת את הסמכות לבתי הדין הרבניים, כדי שהם ירגישו שזו האחריות שלהם, וישתמשו בכל הכלים כדי לשחרר כל עגונה. בית דין פרטי לא פותר את הבעיה הלאומית. יש בעיה כזו, ויש כלים כדי לפתור אותה. ככל שהם ייכנסו יותר לשגרה, כך יימנעו יותר בעיות.

"עניין העגינות לא קשור דווקא בסרבנות: עגינות פירושה גם שאדם הלך לשחות בבוקר ולא חזר, וכך אשתו נשארת עגונה. לכן מלכתחילה כדאי לדעתי לעשות איזשהו 'גט שליחות'. הגבר יפקיד במקום כלשהו גט על תנאי, שיוכלו להשתמש בו בעת צרה".

מסורבת אחרת שסיפורה התפרסם בשנה האחרונה היא מזל דדון אטיאס, שבסופו של דבר קיבלה גט מבעלה ירון, לאחר שגם הוא זכה ל"שיימינג ציבורי" מבית הדין. "אני חושבת שהסיפור הזה תרם למודעות לנושא העגונות", אומרת דליה. "הרבה אנשים חושבים למשל שהגט תלוי בהסכמה בעניינים אחרים, כמו ממון וילדים. עכשיו מתחילים להבין שבעצם זה לא קשור – יש גט ויש נושאים שאפשר לדון עליהם בבית המשפט או בבית הדין".

אחרי כל מה שעברה, היא עדיין מאמינה במוסד הרבנות ובהחלט מקווה לפגוש אותו שוב, והפעם בנסיבות משמחות. "אני לא חושבת שהפתרון הוא להתחתן מחוץ לרבנות. אני אומרת את זה גם מבחינה ציונית, וגם מבחינה הלכתית".

מה חשוב לך בבן הזוג העתידי?
"שיהיו לו לב טוב, שמחת חיים, עין טובה. שנוכל להיות שותפים, שהוא יבין את מורכבות החיים וידע ליהנות מרגעים קטנים של אושר. וכמובן שיאהב ילדים, כי אני רוצה עוד הרבה".

תגובתו של עודד גז לא התקבלה

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il