בסוף הריאיון אני מבקש מבעז פיין, מאייר ומנחה גרפי, לתאר באמצעות איור את השיחה שלנו מהזווית שלו. כשאני מתבונן בתוצאה פתאום נשקפת תמונה ברורה ומעניינת על העבודה שלי. במבט אחד אני יכול לראות איך קולט אותי הצד השני שמעבר לשולחן, זה שאני מקשה עליו בשאלות שאולי מעולם לא נשאל, ולפעמים גורם לו לחשוב בפעם הראשונה לעומק על כל מיני אירועים בחייו.
המונח המדויק שבו מתעסק פיין נקרא בעגה המקצועית "הנחיה גרפית", graphic facilitation. כשפיין החל לעסוק בו, הוא לא היה מודע לעובדה שהמקצוע הזה קיים בחו"ל. מכיוון שחשב שהמציא אותו, החל לפתח מתודות ומוצרים משלו להעברת מסרים תמציתית באמצעות איורים. "אני משתמש בהנחיה גרפית בצורות שונות ועם קהלים שונים, אבל הכי קל להבין את התחום מתוך העבודה בכנסים", הוא מסביר. "שם אני מאייר על לוחות גדולים את הנושאים שמציג המרצה, או את האירועים שמתרחשים בחדרים ובאולמות. תוך כדי המפגש ובהפסקה מגיעים אנשים, ומוצאים באיורים את הפרשנות שלי לכל מה שהם שמעו וחוו. זה מעורר סקרנות, מעודד אותם לחשוב על התכנים ויוצר דיונים נוספים".
הנחיה גרפית היא דרך לעורר חשיבה ודמיון אצל המשתתפים, ויכולה לשמש כלי מועיל לתכנון אסטרטגי, לפתרון בעיות ולעידוד יצירתיות. "הדמיון הופך למוחשי דרך האיורים. דמיון של משתתף אחד לא יכול לעבור למשתתף השני בלי כלי מתווך, וכאן נכנס הציור שלי. זה מועיל במיוחד לאנשים שקצת מרחפים, שיש להם פערי שפה, בעלי מוגבלויות, או פשוט מי שמתחברים לדימויים טוב יותר ויוצרים דרכם זיכרון והבנות חדשות".
איך אתה יודע שהשיטה הזו באמת אפקטיבית?
"עשיתי סקר: כמה פעמים, ביציאה מהרצאה, ביקשתי מאנשים לחזור על מה ששמעו לפני כמה דקות. רק 30 אחוז ידעו לעשות זאת. לאחר מכן הראיתי להם את האיורים וההבדל היה עצום – יותר מתשעים אחוז הצליחו לדבר על התוכן באופן שוטף".
לשחק בטושים
פיין, 41, נשוי לנעמה ואב לשלושה, מתגורר עם משפחתו ביישוב צור־יגאל. הוא גדל לא רחוק משם, בכוכב־יאיר, ילד שני משלושה. בנעוריו למד במגמת ביולוגיה ומחשבים בתיכון רבין בכפר־סבא, ובצבא שירת בצנחנים. כשהיה צריך לבחור מה ללמוד, כמו אצל לא מעט צעירים הגדיר לעצמו מסלול של רצונות ומאוויים. זה לא עזר לו. "החלטתי שאני לא רוצה ללמוד בתל־אביב, שאני מעוניין בעבודה פיזית, לא הרבה מחשב, ובעיקר רוצה לעבוד עם אנשים. למרות כל ההגדרות האלה הלכתי ללמוד אנימציה, שזה בדיוק ההפך ממה שתכננתי. זה היה קשה, כי בתוכי הרגשתי התנגדות גדולה. הרגשתי שאני לא במקום שלי, שאני עושה דברים חסרי חשיבות. לכן תוך כדי לימודי האנימציה הלכתי ללמוד תכנות. אח שלי אמר לי: עזוב אותך מאיורים, בוא ללמוד משהו עם משמעות וחשיבות".
הכוונה לחשיבות או לפרנסה?
"גם משמעות, וגם חשיבות מבחינת הערך שנוצר. התחושה שאני מתעסק במשהו שאין לו ערך, שאני 'משחק בטושים', ליוותה אותי הרבה מאוד זמן. זו תחושה שהתעצמה הרבה גם בגלל התגובות מהסביבה. לכן התחלתי ללמוד תכנות, ותוך כדי קלטתי שאני רואה את הקוד ככתמים של צבע. אחרי סמסטר אחד הבנתי שזה לא זה, והמשכתי בלימודי האנימציה, למרות כאבי הבטן והכעס הפנימי".
תחושת התסכול הובילה אותו לחפש כיוונים נוספים. "הכול עניין אותי: למדתי אנימציה וקריאייטיב, ניהול פרויקטים, הפקה, כתיבה ובימוי. התנסיתי גם בסטארטאפ – אפליקציות, תכנות ופיתוח מיזמים. אני זוכר ששאלתי פעם את אשתי, 'מה אני עושה? למה אני לומד עכשיו גישור?'. והיא ענתה לי: 'כרגע אתה לא יודע, אבל בסוף זה יתחבר'. וזה באמת מה שקרה. צברתי ניסיון וידע נרחבים מאוד בהרבה תחומים שסייעו לי בהמשך, אבל באותן שנים לא מצאתי את עצמי".
אחת התשוקות שזנח כשפנה לאנימציה הייתה הוראה. "במשך שנים הדרכתי ילדים ובני נוער בחוגי סיור. זו הייתה תקופה משמעותית בשבילי, אבל להיות מורה באופן רשמי – חשבתי שצריך להיות אדם משכמו ומעלה. לפני כמה זמן אמרתי לעצמי, בעצם למה לא? ובשנה האחרונה התחלתי ללמד 'בית מדרש יוצר' בבית ספר מיתרים. אנחנו משלבים בין קומיקס ואיור למדרשי חז"ל. אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלי בתחום הוא כמובן שי צ'רקה המדהים".
אחרי מסע בין המון תחומים וחוסר שקט, דווקא להנחיה גרפית הגיע פיין לגמרי במקרה. "לפני ארבע שנים פנתה אליי עמותה חינוכית וביקשה משהו מגניב לכנס. עלה הרעיון שאעמוד בלובי עם לוח כיתה ענק, אזמין את המשתתפים לדמיין את נושא הכנס, ואז אאייר עם גירים צבעוניים בתמונה אחת את כלל הדמיונות שעלו. זו הייתה הפעם הראשונה שלא סבלתי מחוסר הריכוז, ולא הייתי צריך פתרון חיצוני כמו ריטלין. פשוט עמדתי שלוש שעות, ראיינתי אנשים וציירתי. בסוף הכנס אנשים רצו שאמכור להם את הציור. מבחינתי זה היה איתות. כשחזרתי הביתה הבנתי פתאום שזה מה שאני הולך לעשות. התחלתי להרים טלפונים כדי לנסות לעניין מישהו בשירות החדש".
עד שהגיע לפורמט הנוכחי, שבו הוא מצייר עם טושים על קאפה, עבר הרבה זמן ונדרשו הרבה ניסיונות. אפילו הגדרה מדויקת למה שהוא עושה לא הייתה לו. "לתקופה מסוימת חשבתי לקרוא לזה 'אמנות עסקית' ולעבוד עם קנבסים ומכחולים. זה היה אסון", הוא צוחק. "אי אפשר לבוא למפגש עם מכחולים וצבעים, ולאייר במשך שלוש שעות ציור אחד שישקף את התהליך של הקבוצה".
בעזרת חברו דני קובץ', שעומד בראש חברת אג'ימה (Ajimeh) העוסקת בהדרכות לארגונים, הוא הצליח להתמקד. "דני ביקש ממני להכין 12 איורים ב'לייב' לכנס שהוא ארגן. עד אז עבדתי כשלוש שעות על ציור אחד, עכשיו הייתי צריך להספיק אותו ב־40 דקות. זה נראה לי בלתי אפשרי. הפתרון היה החסרה, עיקרון שהוא אחת מהטכניקות ליצירתיות: אתה לוקח את מה שאתה עושה ומוחק ממנו יסוד מרכזי חשוב, ועם זה צריך להסתדר. זה דורש ממך יצירתיות כדי להגיע לפתרון. במקרה הזה, היסוד שנלקח ממני הוא היכולת לעבוד לאט ובאופן מדויק ויפה. לפני שהגעתי לצבעים הייתי עובד עם טושים כדי להכין סקיצה, ולכן פשוט נשארתי עם הטושים והסקיצה כמוצר סופי. בהמשך גיליתי שהטכניקה הזו הוציאה את המיטב מסגנון האיור שלי. היא שחררה אותו. מה שמצחיק זה שבכל העולם עובדים ככה, אבל אז לא ידעתי את זה".
איך הסתדרת עם הדרישה והלחץ לצייר כל כך מהר?
"כשדני ראה אותי עומד תוהה בתחילת הכנס, הוא אמר לי: 'פשוט תיהנה וזה יצליח'. אז נהניתי וזה הצליח. מאז זה הפך לעיקרון יסוד אצלי".
הפרעות קשב
בהמשך פתח פיין את חברת "ויז'ואל מיינדס", שעוסקת בהנחיה גרפית, בלימוד יצירתיות ובגמישות מחשבתית. לפני כשנה הפכה החברה לחלק מחברת אג'ימה של קובץ'. "בהתחלה פיתחתי את מתודת העבודה והסגנון. עברתי הרבה שיחות טלפון והמון פגישות, ולאט־לאט הרגשתי שהשוק משתנה. בהתחלה הייתי צריך להסביר מה היא הנחיה גרפית, למה היא טובה, אבל אחרי פחות משנה שמתי לב שאנשים כבר יודעים במה מדובר וחוו דברים דומים".
אילו תגובות אתה מקבל על האיורים?
"בדרך כלל, אחרי הרצאות במקומות קטנים אנשים מרגישים חופשיים לבוא ולדבר. כיף להם לראות את האיורים נוצרים תוך כדי, והם באים להחמיא. היו פעמים שהתמקדתי בדינמיקה שנוצרה בקבוצה, מעין שיקוף מהצד של איך אני רואה את הדברים. אפילו כשאיירתי רגעים טעונים, אנשים שאוירו לקחו את זה בקלות. כשזה מגיע בהומור, קל לאנשים לדבר על מה שקרה ולצחוק. זו גם דרך לייצר תובנות קבוצתיות ועצמיות".
יצא לך להיתקל גם בלגלוג?
"כן, זה קורה. הייתה פעם שישבתי עם צוותי מנהלים בהייטק על תכנון אסטרטגי. בהפסקה, כשהצוותים התחלפו, שמעתי את אחד המנהלים שנכנס אומר בעייפות: 'הנה, הביאו לנו צייר'. אחד היוצאים מהחדר אמר לו: 'אני לא יכול לומר לך למה, אבל זה עובד. צפה לחוויה שלא חווית'. הדרך לשכנע מישהו שרואה בי ועדת קישוט היא פשוט לתת לו פעם אחת לראות מה אני עושה.
"פעם השתתפתי בתהליך למידה של חברת הייטק, וכל הנוכחים היו מלאי תובנות ועניין מהאיורים, אבל המנהל הבכיר פלט ביובש: 'לא התחברתי'. שקלתי אם לענות לו, להסביר את הערך שאפשר להפיק, אבל ראיתי שהוא היחיד שלא התחבר, וזה בסדר גמור. לא כולם חייבים".
זו עבודה שדורשת חלוקת קשב.
"נכון. אני חייב להיות בפוקוס על מה שקורה בחדר: האינטראקציות, התוכן שנאמר, ההערות שנזרקות, והפרשנות עם האיור כמובן. אני נותן ליד לאייר ולראש להיות במה שנאמר. בגלל זה, מדי פעם יוצא שאני מתבונן לאחר מעשה על מה שעשיתי וממש צוחק. אני לא תמיד מודע לכל מה שאני עושה. אני יוצר את התמונה הגדולה ונותן לחלק אחר בי להשלים את הפרטים. מצחיק אותי לראות אחר כך בדיחות או דמויות שהכנסתי, זה נראה לי פתאום כאילו מישהו אחר יצר אותן".
אז איך אתה מצליח להחזיק ראש בשני המקומות?
"זה מוזר, אבל אני מצליח להיות בפוקוס. זה לא תמיד היה כך. היו זמנים שהייתי על ריטלין. זה התחיל לפני שנים, כשהפקתי וביימתי סרט לחברה גדולה ועבדתי באותו זמן עם פרילנסרים. מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קשה לשבת במקום, ולא ידעתי להתמודד עם זה, אבל אז זה היה ממש קיצוני. מעולם לא הרגשתי ככה. פשוט לא הצלחתי לעשות כלום, גם לא לשבת. אני מנסה לעבוד, ובפנים השתוללות. חשתי תסכול נוראי וחוסר אונים. ממש הגעתי לכדי דמעות".
עד כדי כך?
"כן. למזלי, באותו יום ביקרה אותי חברה טובה והיא נתנה לי ריטלין. זה נראה לי מוזר בהתחלה, אבל לקחתי אותו ויצאתי לריצה. פתאום הריטלין 'נדלק' והתחיל לעבוד. במקום אלף קופים שצורחים לך בראש – שקט. הכול ברור. רגוע. זה היה כמו לנחות בעולם חדש. חזרתי לעבוד, וזה היה גילוי משנה תודעה. בסוף, דרך לימודי ימימה נפרדתי מהריטלין".
לפני כשנתיים מד הלחץ עלה עוד, כשפיין הוזמן לאייר בכנס TEDx בתל־אביב. "האתגר היה קשה: עד אז איירתי נושא ב־45 דקות, עכשיו הייתי צריך בפחות מ־20 דקות. מובן שאמרתי 'כן', ונלחצתי בטירוף. התייעצתי עם כל מי שרק אפשר, וניסיתי למצוא מישהו שיעבוד איתי, שנאייר ביחד, או שאני אאייר והוא יצבע. בסוף ירדתי מזה. במקרה יומיים לפני הכנס קבעתי עם עמוס אלנבוגן, מאייר מדהים ומצחיק שהיה מורה שלי. הוא הזכיר לי להכניס הומור באיורים. ההומור הוא כלי משמעותי, טריגר מצוין לזיכרון, שגורם להנאה רבה. וזו הייתה עצה שתכננתי לבצע".
למרות העצות הטובות שקיבל, בדרך לכנס של "טד" שוב עלו בו ספקות. "אמרתי לעצמי: אין לך שום סיכוי לתפור את זה כמו שצריך. למזלי אשתי הצליחה לסדר לי את הראש. היא אמרה לי שמקור הלחץ הוא ביהירות. לא הכול בזכותך ולא הכול בגללך. צריך לשחרר. כשהגעתי לשם נפלה עליי מין שלווה גדולה. ולמרות שהייתה איזו בעיה עם המיקום שלי, כי בעלי האולם לא הסכימו לתת לי מקום, ולמפיקים לא היה זמן להתעסק עם זה – היה לי ברור שהכול יסתדר. אז לקח שעה או שעה וחצי, אבל בסוף הכול באמת הסתדר בסיעתא דשמיא".
אילו עוד קשיים יש בעבודה הזו?
"הצורך להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. קודם כול כדי לא לשעמם את עצמי, וגם כדי לא ליפול לקלישאות. יש גם תהייה לפעמים אם הנוכחות שלי מביאה ערך מוסף למפגש ולכנס, או שזה רק קישוט. השאיפה שלי היא שזה לא יהיה גימיק. לפעמים יש אתגר לדייק את הנוכחות הנדרשת ממני. האם להיות יותר פעיל ומוביל, או ההפך – להשתלב בטבעיות ולעורר אמון בתהליכים קבוצתיים רגישים".
שוק אסוציאציות
חזותו של פיין אינה מסגירה את העובדה שכבר תקופה ארוכה הוא שומר מצוות. אפשר לקלוט את זה רק משפתו האמונית. "אני בא ממשפחה חילונית חמה, עם הרבה אהבה לארץ ולעם, אבל מילדות הרגשתי איזה געגוע עמוק. בתי הספר הדתי והחילוני בכוכב־יאיר צמודים זה לזה, ואני זוכר את עצמי מסתכל בערגה אל בית הספר הדתי. הייתה אפילו פעם אחת שהחלטתי שאני חוזר הביתה ומבקש מההורים שלי לעבור, אבל עד שהגעתי הביתה איבדתי את האומץ. לא ידעתי לבקש".
שנים אחר כך, כשגר בתל־אביב, התחיל לגשש והלך לשיעורי תורה. "היו הרבה ניסיונות להתקרב, אבל לא ידעתי לקחת את זה לכיוון הממשי. רק כשעברנו לגור פה, בצור־יגאל, עם המשפחה שלי, הצלחתי להתחיל תהליך יציב. ללימודי ימימה יש חלק עצום בזה. את התהליך עברתי כל הדרך עם אשתי. בהתחלה בכל פעם מישהו אחר הוביל, והשני היה בהתנגדות. התחלפנו. אחר כך שמנו לב ששנינו צועדים קרוב יותר. בתקופה האחרונה היא מורת הדרך שלי".
בשנה האחרונה פיין ממשיך לפתח את הליווי החזותי עם מתודות משלו, וטוען שבזמן האחרון הוא חש פריחה גדולה בתחום. "כיום אנחנו צריכים להתמודד עם כמויות מידע בלתי אפשריות", הוא מסביר. "העבודות והמשימות נעשות יותר יצירתיות ופתוחות. יש יותר אנשים בתפקידי ניהול בכירים שהם לא בהכרח בעלי אופי אנליטי, אלא ויזואלי. אנשים בעלי קשיי קשב וריכוז נמצאים בכל מקום. גם סביבת העבודה היא מרובת שפות ותרבויות, ועבודת הצוות מתרחבת. כל אלה מרוויחים המון מעבודה ויזואלית, יצירתית, שמשקפת להרבה אנשים במקביל תמונת מחשבה אחת".
כמובן, ההנחיה הגרפית לא מיועדת רק למבוגרים. "גם לילדים זו מהפכה של ממש. לטוני בוזן, ממציא מפות החשיבה, יש וידאו שבו הוא ביקש מילד רעיונות לשימוש מקורי בצמיג של מכונית. הוא לא הצליח לדמיין יותר מארבע אפשרויות. אחרי שלמד ותרגל בקצרה מפות חשיבה, הוא מילא דף שלם בשרבוטים ורעיונות. ממש רואים דף מלא בשמחה וחדוות יצירה. אני חוזר על זה הרבה, כי זה הופך את דרך המחשבה".
"מפות החשיבה" שפיין מזכיר הן אחד הדברים שפיתח בתקופה האחרונה עם חברת אג'ימה. "למשל, אם אני אומר 'פיל', הדבר הראשון שעולה לראש הוא המראה שלו. אחרי זה יש הסתעפויות: חדק, גן חיות, צבע, כובד, ועוד אסוציאציות", הוא מסביר. "אני בונה סביב המילה רשת של הקשרים, ונוצרת מפת מידע קלה להבנה. פתאום כל המידע הופך לשלי. הוא נמצא בכף ידי, וקל לזכור אותו.
"במפות החשיבה האלו השתמשתי בכנס של חברת הייטק, ביום מנהלים. צוותים ישבו ליד שולחנות וכתבו תוכניות עבודה שנה קדימה בעזרת המפה. אחרי שהיא הייתה מוכנה עם כל מיני איורים מגניבים, אנשים מצוות אחד יכלו להסביר את התוכניות שלהם לצוותים אחרים בכמה מילים ובקלות. נוצר יריד דינמי ושמח, שדמה למעין שוק פתוח שבו כל התוכניות מוצגות באיור ובמפות, וכל אחד עובר בין כולן. ככה נוצרו שיתוף פעולה והבנה גדולה של הדברים".
מה המטרה הבאה?
"אני חושב שאני רוצה לעלות מדרגה בהכול. לשלב בין חינוך וטיפול, ללמד עוד כלי התבוננות, דמיון ויצירתיות, ולהמשיך לפתח כלים נוספים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
