כלי הנגינה שהציל את מרדכי שנוולד היה דווקא גיטרה. שנוולד הוא אומנם כנר מחונן שמושך בקשת מגיל 6, אבל כשפקח את עיניו לכמה דקות בבית החולים, שעות אחדות אחרי שנפגע מטיל נ"ט בעזה, דחפו לו לידיים כלי מיתר כבד וביקשו שיתחיל לפרוט. "הרופאים עמדו להרדים ולהנשים אותי", הוא מספר. "יצאתי מטיפול ראשוני בחדר ההלם והועברתי לטיפול נמרץ. בדיוק אז הגיע לשם חבר שלי, רב מהעיר מודיעין, יחד עם שליח חב"ד באשקלון, הרב אברמי לרר. הם נכנסו לחדר שלי כשבידיהם גיטרה וקלרינט, ואמרו לי 'תשיר'. ואני אחרי הרדמה ולפני הרדמה, פוקח את העיניים ורואה אותם מגישים לי גיטרה.
"זה היה קצת הזוי, המצב שלי לא היה אידיאלי, אבל למרות הכול התחלתי לשיר וקצת לנגן. הרופאים נכנסו מיד לחדר בבהלה, לא הבינו מה קורה. כשראו אותי שוכב אבל שר ומנגן, הם אמרו: 'הבן־אדם הזה לא יורדם ויונשם'. וכך המסלול שלי השתנה – מפצוע שעשוי להיות מורדם למשך חודשים, סוג של צמח, לכיוון של 'כן יכאב או לא יכאב, הוא יכול לשרוד את זה'".
וכאב?
"כן, מאוד. סף הכאב שלי גבוה יחסית. אני זוכר שכשהגעתי לבית החולים ושאלו אותי מה רמת הכאב מאחת עד עשר, עניתי 'שלוש', כי בשטח כאב לי הרבה יותר. כנראה ספגתי את זה בגנים: אמי סיפרה לי שהיא ילדה שמונה ילדים בלי אפידורל, וכשעברה טיפולי שורש, היא ביקשה לא להרדים את המקום. אך למרות הסף הגבוה אצלי, היו ימים כואבים מאוד".
המוזיקה הייתה איתו גם בשבועות הקשים שהגיעו לאחר מכן. "כואב לך מאוד, אין לאן לברוח, אבל המוזיקה נותנת לך כוח ואז הכאב נעלם. כלומר, אתה לא חושב עליו, אתה נתפס למשהו אחר. ההשפעה של מה שקורה אצלך בראש היא מטורפת. באותם ימים נתנו לי את משככי הכאבים הכי קשוחים שיש, וזה עדיין כאב, אבל הנגינה עזרה לי, נתנה לי כוח ריפוי וגם השכיחה ממני את הכאב. וכששכחתי מעט מהכאב, הרגשתי שאני יכול להרים קצת את הראש מעל המים. זה היה חשוב במיוחד בימים הראשונים, כשקריסת מערכות הייתה כל הזמן מעבר לדלת, ואם מגיעים למצב הזה אין כמעט דרך חזרה. גם אז המוזיקה הרימה אותי קצת מעל הבלגן, מאי היציבות, מהקושי הנורא לנשום".
ביומיום שנוולד הוא נגן כינור וירטואוז, שכבר הספיק לעמוד על הבמה לצד כל גדולי הזמר החרדים, בהם אברהם פריד, מרדכי בן־דוד, מוטי שטיינמץ ועוד. איש מאלפי הצופים שרואים אותו מנגן בלהט, לא יצליח לנחש מה עבר על הכנר הצעיר בחודשים האחרונים, ושאך כפסע היה בינו לבין המוות.
אנחנו פוגשים אותו בבית החולים שיבא בתל־השומר, לכאן הוא מגיע מדי יום לטיפולי פיזיותרפיה ולשחייה בבריכת השיקום של בית החולים. כשהוא מוביל אותי בבטחה במסדרונות, מלווים אותו מבטים משתאים. רק לפני חודשים ספורים שנוולד שכב בבית החולים הזה, מתנדנד בין חיים למוות. עכשיו הוא מהלך כאן במהירות, בדרך לעוד יום עמוס בפעילות, וגם דואג לחלק מילים טובות ומחמאות לכל מטופל שהוא פוגש בדרכו. "וואו, כמה התקדמת", הוא אומר לפצוע שנעזר בקביים כדי ללכת. למטופל אחר, שמתנייד בכיסא גלגלים, הוא מרים את בקבוק המים ואת הארנק שנפלו לו.
המטופלים כאן מכירים אותו לא רק כעמית לשיקום; בימים הראשונים שלו בתל־השומר הוא ביקש לחלוק את מתנת המוזיקה גם עם אחרים. "הסתובבתי עם הכינור במחלקת טיפול נמרץ, כשאני עצמי צמוד לבלון חמצן, וניגנתי לפצועים", הוא מספר. "המוזיקה נוגעת ומרגיעה, אנשים יכולים לשמוח איתי או שאני עצמי מנגן ומשמח אחרים, וגם זה מרגיע אותי. כשאני יכול לעזור לאחר, זה מחזק אותי עוד יותר".
לרקוד חזק יותר
מרדכי שנוולד, 34, גדל ביישוב חספין שברמת הגולן, ילד רביעי מתוך שמונה. אביו הוא הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבות ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ובאופקים, ואלוף משנה במיל'. אל הכינור הגיע מרדכי בעקבות תקרית קשה אחרת ברצועת עזה – פיגוע שבו נרצח דודו, מאיר שנוולד, לוחם בחטיבת גבעתי. זה קרה באפריל 95': מכונית תופת התפוצצה סמוך לאוטובוס שנסע לכפר־דרום, ומעוצמת הפיצוץ נהרגו שמונה חיילים. "הייתי אז בן 5", מספר מרדכי שנוולד. "דוד מאיר היה אהוב עליי במיוחד, הוא היה משחק איתנו הרבה. לא לקחו אותי ללוויה שלו, אבל כעבור שנה הייתי באזכרה, ושם הקרינו קטע וידאו שמראה אותו מנגן בכינור. בדרך חזור אמרתי להורים שלי: כזה אני רוצה. אני רוצה לנגן בכלי שמאיר ניגן עליו. הייתי ילד קטן, אבל היה שם משהו שתפס אותי, והיה לי גם רצון להתחבר אל דוד מאיר".
ההורים הסכימו ושלחו אותו לשיעורי נגינה. "למדתי כינור קלאסי, ועם הזמן, מכיוון שהכינור הוא כלי קלאסי מדי וחייבים משהו אחר בשביל האיזון, למדתי גם נגינה על סקסופון. אבל בניגוד לכינור, עד לפני זמן קצר לא היה לי סקסופון משלי".
אחרי השירות הצבאי הוא למד באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובהמשך גם בבית הספר "רימון" בתל־אביב. "היינו שלושה דתיים בלבד בכל בית הספר, כולל תלמיד אחד שהיה חרדי מבני־ברק. ישבתי שם לצד שמות שהפכו למפורסמים בהמשך. יסמין מועלם, למשל, הייתה בכיתה שלי".
כישורי הנגינה שלו סללו את דרכו אל הבמות, ואמנים רבים, בעיקר מהמגזר החרדי, החלו להזמין אותו ללוות בכינורו את הופעותיהם. שנוולד הפך לדמות מוכרת בעולם המוזיקה החרדי, וגם היה חבר בתזמורת "המנגנים", שמופיעה באירועים ודינרים. באחד הימים קיבל הזמנה מפתיעה מידידו הכנר המפורסם אייל שילוח: "הוא התקשר וביקש שאבוא לנגן עם אברהם פריד, במופע משותף שלו עם אביב גפן בבריכת הסולטן. זה היה מדהים, כי פריד הוא זמר שגדלתי עליו. בנסיעות בגולן תמיד שמענו קלטות שלו ושל מרדכי בן־דוד, והכרתי כמובן את כל החומר שלו על בוריו. זו הייתה גם סגירת מעגל, כי הקטע האחרון שהדוד שלי ניגן על הכינור באותו סרטון שבעצם הכניס אותי לתחום, היה מנגינת השיר 'תניא' של אברהם פריד".
גם בחג שמחת תורה השנה ביקש שנוולד להתחבר לניגונים חסידיים. לשם כך נסע לירושלים עם הבית שלו. כן, שנוולד מתגורר במשאית שנודדת איתו ממקום למקום. בזמן שאנחנו משוחחים היא ממתינה כמובן בחנייה של בית החולים. שנוולד מספר שיש לו בה כל מה שהוא צריך, מחדר שינה מאובזר ועד אולפן בזעיר אנפין, כולל פסנתר חשמלי.
הפסנתר הזה הוא ששלח אותו בעקיפין לירושלים. "בחול המועד סוכות, רגע לפני הטבח ולפני המלחמה, חבר ביקש ממני לשאול את הפסנתר לצורך אירוע. כשהוא חזר, ישבנו וניגנו יחד עד שלוש בבוקר. אחד הניגונים שחזרנו אליהם שוב ושוב באותו ערב היה 'שערי שמיים פתח' (בלחן ששר הזמר זאנוויל ויינברגר – ח"ב), ומאז השיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש. הרגשתי עמוק מאוד, חסידי מאוד, והחלטתי שאת שמחת תורה אני הולך לעשות במאה־שערים. בערב החג נסעתי לירושלים, החניתי את המשאית ליד מאה־שערים, והלכתי להיכן שרגליי נשאו אותי".
כך מצא עצמו בבית כנסת של חסידות קרלין. "קיבלו אותי שם יפה מאוד. רקדנו בהקפות, דיברנו דברי תורה, ואחד החסידים הזמין אותי לביתו לסעודת החג. היה לי איתם חיבור מדהים".
בבוקר הכול השתנה. אזעקות נשמעו בירושלים, "ובשמונה בבוקר אני שומע מישהי עוברת ברחוב, ממש מחוץ למשאית שלי, וצועקת 'מלחמה'. ידעתי שאם יש מלחמה, אני מגויס מידית. בדקתי בטלפון וראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה מהיחידה, וגם הודעות. כתבו לנו: 'תהיו מוכנים להקפצה'".
יחידת המילואים שלו נקראת מלא"ר – מלך האריות. זוהי יחידה מובחרת ומסווגת הפועלת במסגרת חיל השריון. "הטנקים שאנחנו עובדים איתם הם אגרסיביים מאוד, אלה לא טנקים שמתאימים לכניסה לקיבוצים. לכן בשעות הלחימה הראשונות, כשצה"ל עסק בטיהור היישובים ממחבלים, עוד לא היינו רלוונטיים.
"נתנו לי את משככי הכאבים הכי קשוחים שיש, וזה עדיין כאב, אבל הנגינה עזרה לי, נתנה לי כוח ריפוי וגם השכיחה ממני את הכאב. וכששכחתי מעט מהכאב הרגשתי שאני יכול להרים קצת את הראש מעל המים. זה היה חשוב במיוחד בימים הראשונים, כשקריסת מערכות הייתה כל הזמן מעבר לדלת"
"הלכתי לתפילת שחרית בקרלין ולקחתי איתי את הטלפון. התפללתי ורקדתי ושמחתי איתם בהקפות, אך כבר הבנתי שזו התפילה האחרונה שלי לפני יציאה למלחמה. אחרי שנפצעתי, החסידים משם הגיעו לבקר אותי בבית החולים. הם סיפרו לי שהתפילה שלי באותו בוקר נראתה שונה לגמרי מזו של ליל החג".
מי שאירח אותו במאה־שערים היה הרב מנחם אייזן, דמות ידועה בחסידות קרלין. "אחרי שתי ההקפות הראשונות הלכתי אליו לקידוש, ובדרך אני אומר לו – 'קרה משהו הבוקר, אני עדיין לא יודע מה בדיוק, אבל צריכים להיות מוכנים'. הוא שאל אותי: להפסיק את הריקודים? עניתי: 'לא, להפך. כעת צריך דווקא לרקוד חזק יותר. אם יש משהו שיכול לעזור, זה זה'. יידעתי אותו שיש עליי טלפון, שלא יתפלא אם אצטרך לענות לשיחה.
"עשינו קידוש, ופתאום הרגשתי רטט מהטלפון. ביקשתי סליחה והלכתי לחדר צדדי כדי לענות. על הקו היה אחד מחבריי ליחידה, שהתקשר כדי להודיע שעליי לקפוץ לנקודת מפגש במרכז הארץ, שם החבר'ה שלי מתארגנים על הטנקים. מיד הלכתי למשאית ונסעתי לשם, כשבדרך אני אוסף את האחים שלי ממודיעין ומפזר גם אותם בבסיסים שלהם".
אין חטופים, יש רימון
במוצאי החג העלו שנוולד וחבריו את הטנקים למובילים, ולמחרת הצטרפו ללחימה. "ביומיים־שלושה הראשונים עסקנו בעיקר בהדיפת המחבלים, ומיד לאחר מכן נכנסנו להתקפה. ימים ספורים לפני הפציעה שלי השתתפתי במבצע לשחרורה של אורי מגידיש. היו שם כמובן חי"רניקים שחילצו אותה, ואני הייתי בטנק שליווה את המבצע".
מה עבר עליך באותם ימים של בין לבין, אחרי הטבח הנורא ולפני הכניסה הקרקעית הגדולה?
"מצד אחד היה כמובן הרבה קושי – מה קרה לנו, ואיך זה קרה. ומצד שני, כל הקושי הזה נותב לעשייה. קיבלנו כוח מהידיעה שאנחנו לפחות עושים משהו, וזה הרבה יותר טוב מאלה שנמצאים מאחורה. מבחינתנו היינו במקום האידיאלי באותו זמן, נלחמים באויב. הטנק שלנו חיסל יותר ממאה מחבלים לפני שנפצעתי".
אתה נגן כינור, כלי שמזוהה עם עדינות ונשמה, ומאידך גיסא אתה צריך לתפקד כמכונת מלחמה. אין דיסוננס?
"התשובה לכך נוגעת במהות. אני לוי, ועל שבט לוי אומרים שמהותו היא גבורה. לכאורה היית מצפה ששבט שמופקד על הנגינה במקדש, והוא לכאורה נחמד, המהות שלו תהיה חסד. אבל לא, המהות של הלוויים היא גבורה. כמוזיקאי, אם אין לך דיוק ברמה גבוהה מאוד, אתה לא רלוונטי. החדות היא קריטית. אז גם אם נראה שמישהו עדין, יש שם משהו נוסף.
"זכיתי שיש לי גוף שיכול להיות גם אגרסיבי, והמהות שלי היא חדה מאוד, וזה מסייע לי בלחימה. מבחינה פיזית גרידא, גם מחבל חמאס יכול להיות חזק; היתרון שלנו הוא בעיקר בראש".
התקרית שבה נפצע אירעה בתחילת נובמבר, ימים ספורים לאחר הכניסה הקרקעית הנרחבת לרצועה. "היינו בתוך שאטי, במקום שנמצא בלב עזה. הגענו למרכז העצבים של השליטה הצבאית החמאסית, משהו שמקביל לקריה. כבשנו את המקום, אך לקראת סיום הפעולה גילינו שיש לנו שתי בעיות: התחמושת של כולנו עומדת להיגמר, וכך גם הדלק. חלק מהכוח שלנו יצא כדי לתדלק, וכ־45 לוחמים מהיחידה נשארו במקום עם כמה טנקים, להחזיק את הקו הקדמי עד שהאחרים יחזרו.
"הלכתי לתפילת שחרית בבית הכנסת של קרלין, ולקחתי איתי את הטלפון. התפללתי ורקדתי ושמחתי איתם בהקפות, אך כבר הבנתי שזאת התפילה האחרונה שלי לפני יציאה למלחמה. אחרי שנפצעתי, החסידים משם הגיעו לבקר אותי בבית החולים. הם סיפרו לי שהתפילה שלי באותו בוקר נראתה שונה לגמרי מזו של ליל החג"
"כשהתחמושת אצלנו בטנק כמעט אזלה, יצרתי קשר עם אחד הטנקים הסמוכים, וסיכמנו שאקח מהם כמה פגזים. מאחר שגם דלק כמעט לא נשאר, דוממנו מנוע. המרחק לטנק השני היה מאה מטר. אני רץ אליו, וחוזר ממנו עם שני פגזים על הכתפיים, כל אחד במשקל 35 קילו. כדורים מתחילים לשרוק סביבי, ואני יודע שאם כדור אחד יפגע בפגז – המקום הופך למכתש, ואני לאבק. את הדרך הזאת עשיתי שלוש פעמים הלוך־חזור, בכל פעם אני מעמיס עוד שני פגזים, ובכל פעם הכדורים מתקרבים אליי, מאיימים. אבל הצלחתי, כל הפגזים הגיעו ליעד, ואני בתוך הטנק. אוקיי, את זה פתרתי.
"כעבור רגע נפתחה לעברנו אש כבדה. במקביל קיבלנו מודיעין על כך שמחבלי חמאס מנצלים את העובדה שחלק מהכוח התרחק, ויוצאים להתקפה. אמרתי לנהג 'תניע', והוא ניסה להניע ולא הצליח. זו שעת לילה, המחבלים יורים לכיווננו ומתקדמים, ואנחנו לא יכולים לזוז. הנהג שוב מנסה, ואין תוצאות. כשאנחנו מבינים את המצב, משתררת דממת מוות של חצי דקה, ואני מתחיל להגיד פרק תהילים. כי אצלנו ביחידה אין מצב של חטופים. במקרה הכי גרוע יש רימון. ואת זה לא רציתי לעשות.
"יצאתי מהטנק כדי לנסות לתקן את התקלה. פתחתי את המנוע, תיקנתי, והטנק הצליח להניע, ברוך השם. אבל כשהייתי בדרך חזרה פנימה, חטפתי טיל נ"ט בגב. בנס הוא לא התפוצץ. אם היה עליי אפוד קרמי, אני יכול לומר בוודאות שהטיל היה מתפוצץ, כי הפגיעה בחפץ קשה מפעילה אותו. כמובן, הפגיעה עצמה העיפה אותי ונפצעתי באורח שהוגדר קשה עד אנוש. נשברו לי 11 מתוך 12 הצלעות של צד שמאל, גם האגן נשבר, והריאות התמלאו בדם".
ביקור סודי
שנוולד הובהל משדה הקרב לבית חולים בדרום. "מיד אחרי פגיעת הטיל איבדתי את ההכרה", הוא מספר, "אבל דווקא במהלך הפינוי, שהיה די אגרסיבי בגלל התנועה, שבתי לערנות. הייתי במצב רפואי שיכול להוביל לקריסת מערכות ולמוות חלילה בתוך שניות, ומצד שני הייתי ער לכל אורך הדרך ונשמתי בכוחות עצמי".
הטיפול הראשוני שקיבל בבית החולים לא הצליח לייצב את מצבו. הוא כמעט הורדם, אך היכולת שלו לשיר ולנגן שכנעה כאמור את הרופאים לא לנקוט הליך כזה. לאחר שיחה עם היועץ הרפואי הרב אלימלך פירר, ביקשה המשפחה להעביר אותו מיד לבית החולים שיבא, "ושם הצילו אותי".
ימים אחדים לאחר שאושפז בתל־השומר, הגיע אליו מבקר מפתיע: האדמו"ר מקרלין, הרב ברוך שוחט. שנוולד לקח לידיו את הכינור וניגן את "י־ה אכסוף", פיוט מפורסם שמקורו בחסידות קרלין, והרבי ופמלייתו שרו איתו. "היו כמה דברים שהובילו לביקור המיוחד הזה", מספר שנוולד. "גם השבת במאה־שערים, וגם מפגש נוסף שהיה לי עם החסידים. עברתי בתל־השומר ניתוח לא פשוט, ולאחריו שכבתי במיטה כשאני סובל כאבים אדירים. בשלושת הימים הראשונים נתנו לי הרבה משככי כאבים, אבל אחר כך הפסיקו, מחשש להתמכרות ולגרימת נזק לגוף. זה היה היום הכי כואב בחיים שלי.
"בשבע בערב נכנסתי למיטה, שקוע כולי בכאבים. פתאום נכנס אליי הרב מנחם אייזן, אותו חסיד קרלין שאירח אותי ברוחב לב, ואיתו היו עוד כמה חסידים. הוא אמר לי: 'מרדכי, בוא ננגן קצת לכבוד חנוכה'. אמרתי לו: הרב, כואב לי. והוא השיב: 'אז מה עדיף, שתשכב במיטה כעת לבד, עם הכאבים?'. רק בשבילו הסכמתי ויצאתי איתם החוצה ללובי. ניגנתי שם את 'י־ה אכסוף', בליווי קלידן חסידי שהגיע עם הרב אייזן.
"אש כבדה נפתחה לעברנו. אמרתי לנהג 'תניע', והוא ניסה להניע ולא הצליח. כשהבנו את המצב, השתררה בטנק דממת מוות. יצאתי החוצה כדי לנסות לתקן את התקלה. פתחתי את המנוע, תיקנתי, והטנק הצליח להניע, ברוך השם. אבל כשהייתי בדרך חזרה פנימה, חטפתי טיל נ"ט בגב"
"הלובי היה מלא באנשים, והם הצטרפו אלינו לשירה. אחרי כמה דקות עבר במקום רופא ערבי שטיפל בי, ואני התחלתי לנגן לכבודו את 'אינתא עומרי', מהשירים הערביים המפורסמים ביותר. הוא ניגש לקלידים של הנגן החסידי והתחיל ללוות אותי. מישהי שעברה שם צילמה את זה, וכך התפרסם בעולם סרטון שמראה אותנו שרים יחד את 'י־ה אכסוף' ו'אינתא עומרי'. אנשים רקדו בצד, משהו מיוחד מאוד קרה שם. היה גם מסר שעבר בין הצלילים – החיילים הישראלים הם לא חיות, יש להם קשר טוב גם עם ערבים, והם נלחמים רק באלה שפועלים נגד החיים כאן".
האדמו"ר מקרלין, כך התברר לשנוולד, שמע מחסידיו רשמים מהאירוע ההוא, וביקש לפגוש אישית את הכנר הפצוע. "הביקור שלו תוכנן בצורה דיסקרטית, ביקשו ממני לא לספר לאף אחד לפני שהוא מגיע. כשהרבי בא לבית החולים, הוא היה מלווה במספר מצומצם מאוד של אנשים. כמה דקות לפני כן הגיע אליי לביקור ידידי הזמר יצחק מאיר. אמרתי לו: שמע, כדאי לך להישאר עוד קצת, תכף תראה למה. ואז, כשהרבי הגיע, ניגנו ושרנו ביחד במשך דקות ארוכות את 'י־ה אכסוף'.
"יותר מהניגונים, ריגשו אותי הדברים שאמר לי הרבי. הוא דיבר אותי בגובה העיניים, התעניין בפרטים הכי קטנים של מה שאירע לי ומה עובר עליי. זה לא מובן מאליו, כי בדרך כלל הרגשתי שאני תומך ומחזק את אלה שמגיעים לבקר אותי – ואילו האדמו"ר מקרלין הנמיך את מבטו אליי, עד שממש ראה והרגיש את הכאבים שלי, ברמה הפרטית. התרגשתי כמו ילד קטן".
הוא מספר כי החזרה אל הכינור, אחרי שבמשך ימים רבים לא נגע בכלי, הייתה מאמץ בפני עצמו. "בימי שגרה אני מנגן בתזמורת, ומתאמן מדי יום במשך כמה שעות. כשניגנתי בכינור בפעם הראשונה בבית החולים, אחרי הפסקה ממושכת, זה היה קצת קשה. אחת האחיות שמה לב שיש לי חוברת של תווים, ובדיוק גם הביאו לי את הכינור שלי, אז היא ביקשה שאנגן איזה קטע של בטהובן. זה לא היה פשוט בכלל. למעשה, עד היום קצת קשה לי פיזית לנגן בכינור, כי הוא יושב על הצד השמאלי שלי, בדיוק על הצלעות השבורות. אבל האחות ההיא לא ויתרה לי. היא אמרה: אני יושבת כאן ומחכה עד שתנגן. תפסתי את הכינור ביד והרגשתי שהאצבעות שלי נוקשות מדי בשביל נגינה. לא הבנתי איפה האצבעות העדינות שהיו רגילות לכלי הזה. ניסיתי כמה פעמים, עד שלבסוף הצלחתי לנגן את הקטע".
במהלך האשפוז בתל־השומר הוא התחדש בכלי נגינה נוסף משלו. "כחלק מתהליך הריפוי והאיחוי של הצלעות, נתנו לי מכשיר קטן של פיזיותרפיה – מאמן לנשימה, שמגיע עם שלושה כדורים צבעוניים. זה כלי שאתה נושף לתוכו וכך הייתי אמור להתאמן מדי יום במשך כמה דקות. אבל במקרה שלי זה לא הספיק, אז חברים טובים דאגו לי לסקסופון משלי. ניגנתי במשך שעות, כשהנגינה עושה את האפקט של אותו מאמן נשימה – גם מחזקת את הריאות והשרירים, וגם סוגרת לי אט־אט את כל החורים. יש בסקסופון הרבה בחינות של פיזיותרפיה. היום אני מנגן בו שעה וחצי בכל יום".
חיילי המסייעת בכו
מצבו הרפואי של שנוולד השתפר במהירות, וכחודשיים אחרי הפציעה הוא כבר יצא לארה"ב, לסדרת הרצאות משולבת בנגינה בכינור. "נסעתי לשם יחד עם רחל מאופקים ועם רמי דוידיאן, תושב הדרום שהציל מאות חבר'ה מהמסיבה בנובה. המטרה העיקרית הייתה לדבר ולהסביר על המצב בישראל, הכינור היה יחסית נלווה ולא העיקר, אבל בכל מקום ביקשו ממני בשלב מסוים: נגן לנו משהו, אנחנו רוצים לשמוע אותך מנגן. ביקרתי גם באו"ם, בדיוק בזמן הדרמטי של הדיונים בהאג מול דרום־אפריקה. ניגנתי במטה האו"ם את ניגון 'אני מאמין' הידוע מהשואה, וזה עורר הרבה רעש".
בארה"ב הוא גם פגש את אברהם פריד, והפעם לא במסגרת הופעה. "זו הייתה הפתעה עבורי. הוא הגיע לבית שהתארחתי בו כדי להגיד לי שלום, והתרגשתי מאוד. פריד הוא איש צנוע עם נשמה גדולה ועדינות ששומרת עליו, יש בו משהו נקי וטהור מאוד. ישבנו על הספה ודיברנו, וכמובן תוך כמה דקות התחלנו לנגן ולשיר, כי זה מה שאנחנו אוהבים לעשות. זה היה מין 'קומזיץ', שהיה מבחינתי אחד משיאי הביקור בארה"ב".
כשחזר לארץ, הזמינו אותו לנגן בערב "על האש" לחיילים שלחמו בעזה. "מנחם גורביץ', איש חב"ד, אמר לי: 'אתה חייב לנגן להם את ארבע בבות'. זה ניגון חב"די מרטיט ומרגש. החבר'ה שהופעתי מולם איבדו לא מעט חברים, והמטרה הייתה להרים את המורל ולרקוד, כך שלא הבנתי מה קשור עכשיו ארבע בבות. אבל בכל זאת ניגנתי להם אותו במשך שבע דקות, עם כל הדקויות שבו, כשאני חוזר כמה פעמים על הפזמון. אלה היו חיילי מסייעת, לוחמים בכל מאודם, ולאורך כל שבע הדקות האלה הם לא זזו מילימטר, היו שאפילו בכו. הניגון הזה היה משמעותי עבורם. יש משהו בנשמה של יהודי שמתחבר לדברים האלה".
בשבועות האחרונים הספיק שנוולד להופיע גם לצידם של אביב אלוש, אמיר דדון וישי ריבו. בסוף פברואר הוא יצא למסע נוסף לארה"ב, והפעם ליווה הופעות של עדן חסון בניו־יורק, במיאמי ובלוס־אנג'לס. החיבור בינו ובין חסון, הוא מספר, נוצר בתל־השומר, כשהזמר הגיע לבקר את פצועי המלחמה.
רגע לפני שימשיך לאימון שחייה, אני שואל אותו איך הוא מסביר את התפנית החדה בעלילה – מפציעה מסכנת חיים לשגרה של אימונים, הופעות ואפילו נסיעות לחו"ל. "אין לי שום הסברים, הקב"ה עזר לי", עונה שנוולד. "ראינו פה דברים לא סבירים. אני לא יודע אם זה בגלל התפילות או מסיבה אחרת, אני לא חבר בקבינט הא־לוקי. אבל חד־משמעית, קרו לי ניסים. אנשים לא מחלימים במהירות כזו. כשהרופאים שטיפלו בי רואים אותי יוצא להופעות כמעט מדי ערב, הם אומרים: זו הזיה, או שאתה לוקח על עצמך יותר מדי ומהר מדי, או שזכית בנס מהשמיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
