"ב־7 באוקטובר לא היו רחמים על אף אחד. לא תינוק בעריסה, לא זקנה סיעודית, לא אישה הרה ולא אדם מבוגר. כולם היו מטרה בעיניהם", כך אומר רב־פקד אלכס נמירובסקי, ראש המחלק הביטחוני ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות של המשטרה. זה 16 שנה הוא משרת כחוקר במשטרת ישראל, וחקר כבר פשעים חמורים בזירות קשות, אבל כל מה שראה לא קרוב אפילו לחקירה המורכבת שהוא מנהל עם יחידות אחרות בלהב 433 בחודשים האחרונים: חקירת הפשעים נגד האנושות שנעשו ביישובי הדרום בשמחת תורה, וחקירתם של המחבלים שהשתתפו בטבח.
פרטי־פרטיהם של המעשים, מעורבות האוכלוסייה העזתית האזרחית בהם, גודל הרוע שצמח בערוגות עזה – כל אלה מזעזעים אותו כבר חמישה חודשים, יום אחר יום. בתחילת המלחמה הוא השתתף במאמצי המשטרה לפתור את משבר המידע הבסיסי: זיהוי המתים, הפצועים, מנותקי הקשר, הנעדרים והחטופים. ואז, באמצע חודש אוקטובר, הוא החל לעבוד עם שירות הביטחון הכללי על חקירת אירועי הטבח. במתקני כליאה ברחבי הארץ הוחזקו כבר עזתים שנתפסו בידי כוחות הביטחון ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן. "שב"כ חקרו אותם לצורכי מודיעין, כדי לסייע במידע לכוחות שמתמרנים ברצועה וכדי להשיג את יעדי הלחימה", אומר נמירובסקי. "אחר כך חקרנו אותם אנחנו, בחקירה פלילית, במטרה לגבש נגדם תשתית ראיות שבסופה יועמדו לדין על מעשיהם, עם כתב אישום מגובש ומפורט שיביא להרשעה".

לפי הוראות מערכת הביטחון, אסור לציין כמה מהמשתתפים בטבח עצורים בישראל, גם לא בהערכה גסה. כן אפשר לספר משהו על זהות העצורים: לא רק מחבלי יחידות העילית של חמאס, הנוח'בה, ולא רק פעילי ארגוני הטרור, אלא גם אזרחים רבים. "כולנו ראינו את הסרטונים של הכוח שפרץ בסביבות שש וחצי בבוקר לקיבוצים", אומר נמירובסקי. "הגל הראשון, מוקדם בבוקר, היה של מחבלי הנוח'בה. בזמן שהם רוצחים וטובחים, התחילו הטפות במסגדים וקריאות ניצחון. בשעות הצהריים, נאום של מוחמד דף הושמע בכל המסגדים בעזה. הוא קרא לכולם לצאת ולכבוש את יישובי העוטף, ואמר שאין שם צבא. בעקבות זאת, אזרחים מעזה יצאו גם הם בהמוניהם, עברו את הגדר והלכו לקיבוצים. יש נחקרים שאמרו לי: 'הבאתי תיק עם בגדים, כי הייתי בטוח שאני הולך ליישב את המשפחה שלי בבארי'. זה היה הלך הרוח ברצועה באותו הבוקר. הרבה עזתים היו בטוחים שגורל יישובי העוטף יהיה כמו גורל היישובים שישראל עזבה בגוש קטיף".
ארבעה גלים
המחלק הביטחוני ביאחב"ל חוקר בשגרה עבירות ביטחון שנעשו על ידי ישראלים: ריגול, בגידה, הסתה וכדומה. באופן שוטף הם עוסקים גם בחקירת ארגוני פשיעה ומגוון עבירות חמורות. עכשיו מונחת על שולחנם חקירה מסוג אחר לגמרי, ואנשי המחלק מודעים לכך. "זו חקירה לאומית ברמה שעוד לא ראינו כמותה", אומר נמירובסקי. "המקרה הכי קרוב שאפשר להשוות אליו את מה שאנחנו עושים פה, הוא העבודה של לשכה 06, שחקרה את אדולף אייכמן וביססה נגדו תיק. זה משהו בסדר גודל דומה. היקף החומרים אסטרונומי. המשטרה עושה מאמצים גדולים כדי למצוא כמה שיותר מידע".
החקירה מחולקת לפי זירות. "יש יחידה שלמה שחוקרת מה שקרה בבארי, יש יחידה שבודקת מה היה בשדרות, יש יחידה שאחראית לנובה", פורט נמירובסקי. "צריך לקחת תיק של מחבל, להבין איפה הוא היה, לשייך אותו לזירה שפעל בה, ולהשיג ראיות שקשורות למה שהוא אמר בחקירה. יש גם מחבלים שעברו בכמה זירות – למשל, היו בנובה ומשם דילגו לבארי. אני צריך להבין מה בדיוק עשה המחבל בכל אחת מהזירות הללו, ולפי זה לגבש נגדו תשתית ראיות".
"יש נחקרים שאמרו לי: 'הבאתי תיק עם בגדים כי הייתי בטוח שאני הולך ליישב את המשפחה שלי בבארי'. זה היה הלך הרוח ברצועה באותו הבוקר. הרבה עזתים היו בטוחים שגורל יישובי העוטף יהיה כמו גורל היישובים שישראל עזבה בגוש קטיף"
היחידות החוקרות של המשטרה אוספות מידע מהשטח – ממצאים בזירה, עדויות, תיעוד וידאו. נמירובסקי וחוקריו מגיעים אל מתקני הכליאה ומאמתים בשיחות עם המחבלים את החלק שלהם בטבח, לפי כלל הממצאים. המחבלים מוחזקים באגפים שמורים, אזוקים במשך רוב היום, מנותקים מהעולם. החקירה נעשית ללא נוכחות עורך דין, בהתאם לתקנות החירום המאפשרות את שלילת זכות הייצוג. הראיות הולכות ונערמות, ומספר הנחקרים הולך וגדל כשמחבלים שנתפסו בעזה בידי כוחות צה"ל מובאים למעצר בישראל. נמירובסקי אומר כי הוא לא רואה באופק את סיום שלב החקירה והעברת התיקים לפרקליטות לצורך הגשת כתבי אישום. "בכל פעם נראה שסיימנו לקלוט את המחבלים מ־7 באוקטובר, ואז מוצאים עוד בפעילות בעזה. ובכל פעם מגיעה עדות מעוד יישוב ועוד זירה. הסוף לא קרוב".
לוח הזמנים של מאורעות שמחת תורה, כפי שעולה מהחקירה, מראה שהעזתים יצאו לטבוח בארבעה גלים. הראשונים היו מתוכננים מראש, ואחריהם היה איבוד שליטה מוחלט. "מתוך החקירה אנחנו מבינים את חלוקת התפקידים בגל הראשון, זה של הנוח'בה. גדוד נוסייראת היה צריך לחסל את קיבוץ בארי. גדוד דרג'־תופאח היה מופקד על קיבוץ אחר. לכל כוח שפרץ מהרצועה הייתה תוכנית צבאית מסודרת, עד רמת הבתים בכל יישוב. הופתענו מרמת התכנון והדיוק".
הטבח במסיבה ברעים היה גם הוא חלק מהתוכנית?
"הם לא ידעו בכלל על המסיבה, היא הפתיעה אותם. כשהם ראו שיש שם ריכוז כזה של צעירים, הם ביצעו מעשי זוועה. ואני אומר כאן משהו קשה: אם המחבלים לא היו מתמהמהים שם, אם הם לא היו מוצאים מולם שוטרים ומאבטחים ואזרחים שתפסו נשק, גם רובים מגופות של מחבלים, ונאבקו בגבורה – יכולנו לסיים את 7 באוקטובר עם תוצאות עוד יותר קשות. מחבלים היו מצליחים להגיע גם לראשון־לציון ולתל־אביב. אירע פה אסון כבד מאוד, אבל לולא המסיבה, זה היה יכול להסתיים בקנה מידה חמור עוד יותר".
הגל השני של הפולשים, אומר נמירובסקי, היה של גדודי עז א־דין אל־קסאם, המשתייכים גם הם לחמאס. "הם הגיעו סביב עשר בבוקר. אחר כך, סביב שתים־עשרה, היה גל נוסף של כל מיני ארגונים אחרים מתוך הרצועה. והגל המאוחר, שיצא סביב שתיים אחר הצהריים ונמשך עד ארבע, היה של אזרחים עזתים, שכמו שאמרתי עברו את הגדר בעקבות הנאום של מוחמד דף".
האזרחים האלה הגיעו לבזוז רכוש, או לרצוח?
"מדובר בחיות אדם. הם באו כדי לבזוז, אבל עשו את המעשים הכי קשים שאפשר. לא אפרט, אבל כשישבתי מולם ושמעתי מה הם עשו – הבנתי עוד יותר את האכזריות שלהם, ואת תחושת השליחות שהייתה להם כשפלשו".
בחקירה יש הבדל בין המחבלים וה"אזרחים"?
"גם מי שהגיע בשעה שתיים ידע שהוא נכנס בחסות מתקפה רצחנית, ידע שהוא מסייע לעיכוב כוחות הצבא, וראה גופות. בהרבה מקרים האזרחים, לכאורה 'לא מעורבים', עזרו לכוחות הנוח'בה והכווינו אותם. יש לנו הרבה תימוכין לכך שהיו אנשים שגנבו ארנק ממכונית, ואז ראו בין הגופות פצוע מדמם והחליטו לרצוח אותו או לקחת אותו לתוך הרצועה. הם היו שותפים מלאים למתקפה. הנבלים האלה נחקרים ומקבלים יחס חמור כמו כל טרוריסט אחר".
"אני שואל את כל הנחקרים: למה אתם הורגים ילדים? הם עונים לי: 'ילד יהיה חייל'. למה הרגתם אישה? 'אישה תוליד ילד שיהיה חייל'. נשים קשישות? 'אמהות של חיילים'. הכול חלק מאותו הנרטיב. כל ישראלי מבחינתם קשור לחייל, ואין רחמים על אף אחד"
מה הגיל של המחבלים האלה?
"יש מנעד רחב. העצורים הכי צעירים הם בני נוער, בגיל 17 ואפילו 16. ויש גם מבוגרים שגילם נושק לשישים. הם נכנסו בעיקר כבוזזים, אבל כפי שאמרתי עשו לא מעט נזק. הנערים היו שותפים מלאים לטבח. אחד מהם, לדוגמה, נכנס לבית לבזוז, עבר בין החדרים, ראה שני ילדים והוריהם, יצא החוצה מהר ואמר למחבלי הנוח'בה 'חבר'ה, יש פה עוד יהודים, צריך לקחת אותם'. הוא בעצם סייע לחטיפה. יש לא מעט סיפורים כאלה".
יש גם נשים שפלשו לשטח ישראל ונעצרו?
"כן. הן לא רק פלשו. יש נשים שסייעו לחטיפות, שמרו על חטופים, עזרו למחבלים. אין הרבה, אבל יש. הן לא חלק מהנוח'בה או מהגדודים של חמאס, אבל גם נשים השתתפו בטבח 7 באוקטובר".
המתבכיין, המתוודה, המתגאה
נמירובסקי (38) הוא תושב הדרום בעצמו, נשוי ואב לשניים. הוא התחיל את דרכו במשטרה בתור בלש ביחידה הכלכלית, ואחר כך היה קצין בילוש, מפקד קורס השוטרים במכללה הלאומית לשוטרים, ואז קצין חקירות. הניסיון הממושך לא מגן עליו מהזעזוע כשהוא שומע את דברי הנחקרים שלו כיום. "הנחקר שהיה אצלי השבוע היה שותף לרצח של כמה אנשים באחד היישובים", מספר נמירובסקי. "כששאלתי אותו 'למה רצחת?', הוא אמר: 'אם תוריד לי את האזיקים ותיתן לי נשק, אני ארצח גם אותך'. גם כשהוא יושב בכיסא של הנחקר וחרב עליו עולמו, הוא עדיין אומר שהיה הורג אותי. עד כדי כך השנאה היא קיצונית".

מישהו מהם תירץ את מעשיו במצב הכלכלי? דיברו על ה"מצור" או על התנאים בעזה?
"המצב הכלכלי לא רלוונטי. האידיאולוגיה של חמאס מוכרת לכולם – הם לא מכירים בזכות של ישראל להתקיים. אם מישהו חושב שאפשר לעשות איתם איזשהו הסכם, צריך לזכור שהארגון הזה קורא להשמיד אותנו. הם לא רוצים 'עוד שטח', בשורה התחתונה הם רוצים להשמיד את כל תושבי מדינת ישראל וליישב את הארץ במקומנו".
בחקירה הם מכחישים את מעשיהם או מתגאים בהם?
"יש לנו מאות אלפי סרטונים, חלקם כבר הופצו בכל פלטפורמה אפשרית. כמו בכל חקירה פלילית, אנחנו צריכים להטיח בפני החשוד את הראיות נגדו ולשאול אותו מה קרה שם, מדוע הוא עשה את זה. למה בחרת להיכנס לבית הזה ולא לבית אחר? מה עשית שם? מפרקים את המעשים לכל מיני שלבים. מתוך החקירה אנחנו מבינים שהם היו מאוד מתוכננים. היה להם ברור מה הם רוצים לעשות, ואיך לעשות את זה. הייתה להם תוכנית סדורה לכל זירה וזירה".
ומה היה המניע שלהם?
"אני שואל את כל הנחקרים: נניח שבאתם להילחם בחיילים, זה עוד חלק מהמלחמה, הגיוני. אבל למה אתם הורגים ילדים? הם עונים לי: 'ילד יהיה חייל'. למה אתם הורגים אישה? 'אישה תוליד ילד שיהיה חייל'. נשים קשישות? 'אמהות של חיילים'. הכול מבחינתם חלק מאותו הנרטיב, כל ישראלי קשור לחייל, ואין רחמים על אף אחד".
היה מישהו שניסה להביע חרטה, לפחות למראית עין?
"יש שלושה סוגים של נחקרים, בכל חקירה וגם כאן. יש נחקר בכיין. הוא רוצה להראות לי כמה הוא מסכן ומצטער. הייתה לו ילדות קשה, לא היה לו מה לאכול, ההורים שלו דחפו אותו להתגייס לחמאס, לא הייתה לו ברירה. אדם בן ארבעים יכול להתפרק מולי בבכי ולומר כמה הוא מתחרט ומבקש רחמים. כמובן, אין לנו שום רחמים עליהם. אף אחד לא ריחם עלינו ב־7 באוקטובר, אין מחילה על מה שהם עשו, ואני לא קונה שום התנצלות.

"יש נחקר שמְּרַצֶּה. הוא ייתן לחוקר הכול, יודה, יספר. ויש מי שגם מתגאה במעשים שלו ומנופף באידיאולוגיה. מחבלי נוח'בה גאים במה שהם עשו ומודים ברוב העבירות. מי שלא מתגאים הם המחבלים ברמה הנמוכה יותר, בוזזים, נבלים שהגיעו כדי לגנוב כסף ורכוש ומכוניות – והיו לא מעט כאלה שהחליטו בן רגע להרוג או לחטוף. הם רוצים להסתיר את המעשים החמורים שלהם. בחלק מהמקרים אין עדות מכלי ראשון לפשעים שלהם, כי כל יהודי שהיה שם נרצח, והמחבלים באזור חוסלו. אז הם מנסים לגמד את החלק שלהם, כדי שלא נצליח להפליל אותם. נניח, כמה מחבלים ירו על מבנה. כל אחד מהם אומר שהוא לא יודע אם הירי שלו הרג את מי שהיה שם, או הירי של המחבלים האחרים. אני לא מוותר להם. אנחנו לוקחים כל תיק כזה וחוקרים את המחבלים שלב אחרי שלב. זו עבודה סיזיפית, קשה, מפרכת. החקירות עשויות להימשך שעות ארוכות".
החקירות כוללות שימוש ב"אמצעים מיוחדים"?
"אנחנו לא משתמשים באלימות. יש הרמות קול, יש הטחת ראיות בפניו של הנחקר. אנחנו רוצים ליישר אותו ולהביא אותו למצב שלא תהיה לו ברירה אלא להודות. זה כמו לסחוט לימון, וזה לוקח זמן. אני עושה מאמץ לדלות מכל מחבל כמה שיותר מידע, עד שכבר אין מה להוציא ממנו".
עבירות מין עולות בחקירה?
"יש לנו אינדיקציות לעבירות כאלה, ובשבועיים האחרונים יצא דו"ח מפורט של האו"ם שקובע חד־משמעית שבוצעו עבירות מין. בחקירה אספנו ראיות לכך".
המחבלים מודים בעבירות כאלה?
"על זה הם לא ששים לדבר. הם יודו ברצח, בחטיפה, בזוועות אחרות – הם מספרים איך הצמידו מטענים לבתים ושרפו אנשים בחיים – אבל בעבירות מין הם לא מודים. יש לנו מכלול של ראיות והפללות בעניין הזה, אף שהם עשו הכול כדי להשמיד הוכחות, כולל שרפה של גופות".
הכנה לסוף לא ידוע
ככל שמתקדמת החקירה, נמירובסקי ואנשיו לומדים יותר על אחיזתה העמוקה של אידיאולוגיית הטרור באוכלוסיית עזה. "חמאס מורכב משלוש זרועות עיקריות", הוא אומר. "יש זרוע מדינית, יש זרוע צבאית שכוללת את אל־קסאם והנוח'בה וכל המחבלים, ויש זרוע אזרחית, הדעווה, שהיא בעצם הטפה במסגדים והפצת האסלאם הקיצוני לאזרחים. רוב תושבי רצועת עזה עמלים יום־יום על הדעווה. הם מקבלים כסף מחמאס על לימוד הדעווה, נפגשים עם מטיפים, מפיצים אותה במסגדים, בבתי הספר, במקומות העבודה. בעזה אין אזרחים תמימים. כולם בצורה זו או אחרת שייכים לחמאס.
"אנחנו יודעים שיש בעיות. על פגיעות מיניות, למשל, אין לנו עדויות חיות, כי רוב הנפגעות כנראה נרצחו. אי אפשר לדעת בכל זירה אם מי שירה על בית הוא שרצח אזרחים, או שהרוצח עמד לצידו וחוסל.ייתכן שכתבי האישום יוגשו באופן קבוצתי"
"גם מי שאומר לנו בחקירה 'אני לא לוחם, אני אזרח', הוא עדיין אזרח של חמאס, עובד אצלו ומחויב לו. אנחנו זוכרים את ההפגנות שהיו מול הגדר. מי שעשו אותם לא היו לוחמים, אלא אזרחים. בחקירה הם סיפרו שכל אחד מהם קיבל 100 או 150 דולר על ההשתתפות. נחקר אחד אמר לי: אם אתה לא חמאס, אתה לא יכול לשרוד בעזה. זה הדבר היחידי שנותן לך כמה גרושים לעבור את החודש".
לנמירובסקי יש לקח אחד שוועדת החקירה תצטרך אולי להדגיש בקו תחתון, וכבר עכשיו מדינת ישראל וכוחות הביטחון צריכים להתייחס אליו ברצינות רבה. "אסור להמעיט בערך האויבים שלנו", הוא אומר. "הרבה מחבלים מספרים לי שהטיקטוק והפייסבוק שימשו ככלי מלחמה. חלקם נכנסו לדפי הפייסבוק של חיילות וחיילים, וככה ראו את הבסיסים מבפנים. הרבה פעמים מזהירים את החיילים ומבקשים מהם לא לצלם בבסיס, והם חושבים שזה לא רלוונטי. אבל דרך הצילומים המחבלים עשו רשימות של חיילים שמשרתים בכל בסיס, בדקו מה כוח האדם בכל מוצב, ידעו איפה חדר האוכל. ראינו את זה הלכה למעשה. הם ידעו לאן הם הולכים, הם ידעו למצוא את החמ"ל, והכול בצורה מדויקת מאוד. אחד הנחקרים אצלי הוא איש טכנולוגיה, שהעבודה שלו הייתה לעזור לחמאס למפות את העוטף באמצעות כניסה לפרופילים של חיילים".
ברמה האישית או הרגשית, עשיתם הכנה לפני שפגשתם את המחבלים הללו?
"לצערי הרב לא, קפצנו מיד למים העמוקים. אבל תחושת השליחות היא ההכנה הכי טובה. הרבה חברים שלנו נהרגו, ובכלל, אין אזרח ישראלי שהטבח והמלחמה לא נגעו בו באופן אישי. כולם מכירים ממעגל ראשון, שני או שלישי מישהו שנחטף, נרצח או נפצע. זו ההכנה שלנו. כולם נרתמו למשימה, לא היה מישהו שביקש פטור מהתיק הזה. לפעמים חוקר צריך לצאת מחדר החקירה, לשתות כוס מים ולהיכנס בחזרה. כשמחבל מספר איך הוא נכנס לבית, שמע מהממ"ד קול של תינוק בוכה, ירה על הדלת ואז השתרר שקט, אתה מבין שהוא מתאר לך איך הרג תינוק ואת כל המשפחה שלו. אז לפעמים חוקר אומר: 'אני לא מסוגל יותר לשמוע את הדבר הזה', והוא לוקח הפסקה. אבל לשמחתי במתקן שלי לא היה מישהו שביקש לא לעסוק בכלל בחקירה הזאת.
"המחבלים לא ידעו בכלל על המסיבה. ואני אומר כאן משהו קשה: אם הם לא היו מתמהמהים שם, ולא היו נלחמים בשוטרים ובמאבטחים ובאזרחים שתפסו נשק ונאבקו בגבורה – יכולנו לסיים את 7 באוקטובר עם תוצאות עוד יותר קשות. מחבלים היו מצליחים להגיע גם לראשון־לציון ולתל־אביב"
"לפעמים בא לי להתפרץ ולזרוק משהו על הנחקר, אבל אני לא שוכח שאני חוקר ושוטר במשטרת ישראל, ואנחנו לא כמותם. אנחנו נוציא את המידע והם יעמדו לדין בדרך המקובלת. הכוח שלנו מגיע מעצם השליחות והמשימה החשובה. אני מקווה מאוד שכשנעמיד אותם לדין, הם יואשמו בעבירות הכי חמורות. זה עדיין לא יהיה צדק מוחלט עבור משפחות הנרצחים, אבל העבודה שלנו היא לא לחינם. בסוף כל אחד ואחד מהמחבלים האלה יפגוש את כתב האישום החמור ביותר".
זה לא נשמע פשוט. יש המון זוועות שלא תצליחו להוכיח בשיטה הפלילית הרגילה, וזוועות שאתם אפילו לא יודעים עליהן.
"אם נתנתק לרגע מהזעזוע, התפקיד של המשטרה הוא לערוך חקירה פלילית יסודית ככל האפשר, ולהגיש את הקלסר עם כל המסקנות. מדינת ישראל מתמודדת היום עם השאלה איך להעמיד לדין את המחבלים האלה, ואנחנו יודעים שיש בעיות. בנושא הפגיעות המיניות, למשל, אין לנו עדויות חיות של הנפגעות, כי רובן כנראה נרצחו. אי אפשר לדעת בכל זירה אם מי שירה על בית הוא זה שרצח אזרחים, או שהרוצח היה מחבל שעמד לצידו וחוסל. יש דיון תמידי בכנסת ובממשלה ובין גורמים משפטיים איך לעשות את זה. ייתכן שכתבי האישום יוגשו במשותף – קבוצה של מחבלים יועמדו לדין בכתב אישום קבוצתי. ייתכנו גם תיקוני חקיקה שיאפשרו העמדה לדין של כמה שיותר מחבלים. המשטרה תפקידה לחקור, והמדינה תתמודד עם ההעמדה לדין. אין עוד החלטה איך זה בדיוק יקרה. טובי המשפטנים בארץ חושבים מה הכלי המשפטי הנכון, ובאיזה סוג של בית משפט. האם זה יהיה בית דין צבאי? בית משפט אזרחי? אנחנו עוד לא שם. בינתיים אנחנו עורכים חקירה פלילית מקיפה ויסודית ככל האפשר".
איך שומרים על שפיות בעבודה הזאת?
"אי אפשר לומר שזה לא משפיע על הנפש. המפלט שלי הוא הילדים שלי, בני שבע ועשר. בסוף היום הם מחזירים אותי לעולם שמחוץ לחקירות. אני עוזר להם בשיעורים, מכין איתם משלוח מנות לחיילים, משחק איתם בטאקי. לילדים יש צרכים ובקשות, והמענה להם הוא מה שעוזר לי אחרי עוד יום עבודה של התעמקות בזוועות הללו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il