היוזמה שתגרום לכל מכור לטלפון להתבייש בעצמו

"ניסוי חברתי פסיכי", כך מגדיר אסף בנר את אחת מתופעות הלוואי של מלחמת חרבות ברזל. "אנחנו עורכים עכשיו סקר בנוגע למגויסים למלחמה", הוא מדווח. "יש לנו כאן 300 אלף איש שנותקו בבת אחת מהסלולרי ומהטלוויזיה, חיו בלי מסכים ועשו משימה אמיתית ביחד. זה מטורף, אירוע ששום חוקר בעולם לא יכול לארגן. ואתה שומע אותם יוצאים משם ואומרים: תגידו, מה זה השטויות האלה? על מה אתם רבים פה כולכם?"

בנר מספר ששמע בכנס מילואים את אלישע מדן, לוחם גדס"ר 551 ששתי רגליו נקטעו בעקבות פציעה בקרב. "הוא אמר שלפני 7 באוקטובר הוא היה מוכן ללכת מכות עם אנשים שהתנגדו לרפורמה, אבל בעזה אנשים כאלה נכנסו לבית ממולכד כדי לחלץ אותו. לוחמים שהיו בחזית שואלים את עצמם: מה קרה לנו? איך יכול להיות שהגענו לקיטוב הזה? עכשיו אנחנו בודקים איך החוויה בעזה השפיעה על הקיטוב אצלם".

הניתוח הזה עומד מאחורי "מהפכת הקשב", חברה לתועלת הציבור הפועלת לקידום יחסים בריאים ומיטיבים בינינו ובין הטכנולוגיה הדיגיטלית. החברה הוקמה בהשראת ספר באותו השם שחיבר ד"ר מיכה גודמן, והיא מנסה לקחת את הרעיונות שמובאים בו וליישם אותם במציאות. המיזם נולד בקהילת "מבוע – בית מדרש ישראלי", בראשותו של הרב דני סגל. מייסד החברה הוא היזם החברתי אסף גרנות. "מיכה גודמן מדבר בספר על שני מחירים גדולים – המחיר הבין־אישי והמחיר הפוליטי", מסביר גרנות. "אנחנו הבנו שהמהפכה הדיגיטלית יוצרת גם מחירים ארגוניים. למעשה יש שני צירים שמובילים את הפעילות שלנו: בנר מתמקד בהשפעה של אלגוריתמים ושל טכנולוגיה דיגיטלית על הקיטוב, ואני מתעסק בעיקר בהשפעות ארגוניות, קהילתיות ורגשיות".

בשנים האחרונות נוצרו לא מעט תכנים שעוסקים בהשפעה המקטבת של הרשתות – מסרטים כמו "מסכי עשן" ו"הרשת החברתית", ועד לסדרת התחקירים "דו"ח רולניק". ובכל זאת, גם כשאנחנו מבינים איך פועל המנגנון, אנשים עדיין רוקדים לפי החליל שלו. איך אתם מסבירים את זה?

בנר: "רבים וטובים כבר הוכיחו שרציונליות היא לא השחקן המרכזי בקבלת ההחלטות שלנו. כולנו יודעים שמסוכן לסמס בנהיגה, ובכל זאת אנחנו עושים את זה. לכן הנחת היסוד שלנו היא שהמודעות לבדה לא משנה התנהגות. אבל בתיאוריה של שינוי התנהגות יש פירמידה, והפירמידה חייבת להתחיל במודעות. למודעות צריכה להצטרף מוטיבציה, ואני מאמין שאפשר לייצר אותה. מי חשב בעבר שאנשים לא יעשנו במטוסים? אבל הנה, זה קורה. מי חשב שיהיו מנות טבעוניות וצמחוניות כמעט בכל מקום? מי חשב שכולנו נקליק את חגורת הבטיחות במושב האחורי במכונית? מוסכמות חברתיות הן חזקות, אבל הן משתנות, גם לכיוונים שנראו לנו הזויים".

אחרי המוּדעוּת והמוטיבציה מגיעים השלבים הבאים בפירמידה. "צריך כלים לשינוי ההתנהגות", מפרט בנר, "וצריך משהו שיחזיק את כל הפירמידה הזו, שפיץ שהוא גם היסוד של הכול – מה הנורמה. מה מקובל מסביב.

"כשהחילו בארץ את חוקי העישון, היו 25 פקחים במדינה של כמה מיליוני אזרחים. אבל זה עבד, לא היה צורך בפקח בכל מקום, כי מעשנים התחילו לומר לעצמם 'וואלה, לא מתאים להדליק סיגריה ליד אנשים אחרים'. הייתה בשלות אזרחית למהלך הזה, ונוצר שילוב נפלא של כוחות, עם מודעות גדולה ומוטיבציה גדולה לשינוי, כי הסכנות היו ברורות. החוק רק בא ותפר את הפינה, כי הוא אִפשר להגיד: זה אסור".

ואיך כל זה מתורגם לנושא שאתם רוצים לשנות, הקיטוב במדינת ישראל?

גרנות: "גם בתחום הזה, מאז תחילת המלחמה אני נתקל ביותר ויותר אייטמים ופוסטים של אנשים שאומרים: 'אני לא מוכן שידברו באופן מפלג ומקטב'. מתפתחת נורמה שאומרת שאתה צריך להיות בצד המאחד, ולא בצד המרעיל. האם כולם עומדים בה? רחוק מזה, אבל אנחנו רואים לפחות איזו תנועה לשם. לא מופרך לחשוב שבבחירות הבאות, כשאנשים ירצו להחליט למי להצביע, הם יסתכלו לא רק על הזהות הפוליטית של המועמד, אלא גם על השאלה אם הוא דמות רעילה או לא".

בנר: "גם תמונת המנדטים בסקרים היום מראה שיש ציבור גדול שמעדיף את האמצע הזה ומתרחק מהקצוות".

אין מוצאי שבת

גרנות (35), אב לילדה, מתגורר ברעננה. הוא בוגר תוכנית רביבים באוניברסיטה העברית, סטודנט לפסיכותרפיה, מרצה, מנחה קבוצות וממקימי תוכנית המעורבות החברתית "בשביל". שותפו ליוזמה, בנר (46), הוא ירושלמי במקור והיום תושב אדרת. הוא נשוי למרב, מעצבת פנים, ואב לארבעה. זה שנים רבות הוא עוסק בהקמה וניהול של מיזמים חברתיים, ובהם "שכן טוב", "מעגלי צדק", קרן פסיפס ו"חותם".

מאז הקמת "מהפכת הקשב" הם נפגשו עם קהילות וארגונים רבים בניסיון לגבש אמנות משותפות ונורמות התנהלות חדשות במרחב הדיגיטלי. "דרוש כפר שלם כדי לתקן מערכת יחסים", אומר גרנות. "אנחנו עובדים עם קהילות הורים והן מגבירות מודעות, מקבלות כלים, ובסופו של דבר קובעות נורמות לגבי השימוש בטכנולוגיה. קהילה יכולה למשל להחליט שדוחים את גיל קבלת הסמארטפון, ולנסח אמנת הורים בנושא. זה הבסיס. אבל גם כשיש סמארטפון, אפשר לנווט את הפעילות דרך התקנת כלי פיקוח להורים, לחסום הורדת טלגרם, או להגדיר שהטלפון ננעל אחרי השעה עשר בלילה כדי להגן על השינה של הילדים. הטענה המרכזית שלנו אומרת: כמו שלמדנו שצריך לדעת לנהל תקציב, כך צריך לדעת לנהל גם את 'תקציב זמן המסך', משום שיש אלגוריתמים ששואבים אותנו כל כך".

אפשר לייצר היום סביבה שתומכת ברעיון? הרי הורים נותנים סלולרי גם לילדים בכיתה א'.

"אנחנו לא מכוונים למאה אחוז. שלושת ההורים שקנו סמארטפון לילדים – זה לא מה שמייצר את הנורמה. אם 80 או 90 אחוז מהכיתה עדיין בלי סלולרי, הבת שלי לא מודרת מהמרחב החברתי אם אין לה טלפון משלה".

בעבודה עם קהילות וארגונים, הוא מספר, הם מנסים לזהות "מה כואב להם. האם זה איזון בית־עבודה? האם זה מתח ועומס? האם זו פרודוקטיביות? אנחנו שומעים הרבה שיקולים, ובהתאם לכך נותנים מענה".

תן דוגמה.

"ישראל במצוקה גדולה מאוד של כוח אדם במערכת החינוך. בתי הספר לא מצליחים לגייס מספיק מורים. אחת הרשויות שאנחנו עובדים איתן עשתה סקר וגילתה שמקדם השחיקה מספר אחת של מורים בישראל הוא התקשורת עם ההורים, בעיקר אחרי שעות הלימודים. מי מוכן לעבוד מהבוקר עד אחר הצהריים, ואז לדעת שמצפים ממנו לזמינות גם בערב? מורה אחת סיפרה לנו שתלמיד התקשר אליה ב־12 בלילה, והיא לא ענתה. אחרי דקה היא קיבלה ואטסאפ: 'המורה, אני רואה שאת מחוברת'.

"אנחנו חיים בתרבות של זמינות, ויש מיקח וממכר בין קשב לזמינות. אם אני יושב עם חבר בבית קפה, אני אולי לא בזמינות לילדים שלי כשהם צריכים אותי, ואם אני בזמינות לילדים, אני לא בקשב מלא לחבר. בשנים האחרונות האיזון הופר. ערך הזמינות בחברה המערבית נעשה גבוה עד כדי כך שהקשב נפגע. אז עבדנו למשל עם בית ספר ממלכתי חילוני, ויחד איתו קבענו נורמה: מיום חמישי בערב עד יום ראשון בבוקר אין תעבורת תקשורת אל המורים".

יש משמעות להצבת הגבול ביום ראשון בבוקר, הוא מסביר. "בבירור עם מורים ועובדים אחרים, שמענו מהם שהשבת לא מצליחה באמת להיות שבת, כי הם מפחדים ממוצאי שבת. אנחנו שומעים שבהרבה חברות היי־טק מותר לעובדים לקחת כמה ימי חופש שהם רוצים, אבל בפועל הם לא לוקחים, כי הם מפחדים ממה שיחכה להם בתיבת הדואר הנכנס. הארגונים שעבדנו איתם הטמיעו פתרונות באופן חכם. ביום חמישי בשעה שתיים בצהריים, כל הארגון מקבל תזכורת על סגירת התעבורה למעט מקרים דחופים.

"השינוי מותאם – הוא יכול להיות קשור למרחב, יכול להיות קשור לזמן, ויכול להיות התאמה של המדיום למסר. אם אני רוצה להתלונן על המורה של הבת שלי בפני המנהלת, זה לא לוואטסאפ. אם אנחנו רוצים להתווכח על משהו, לא מתווכחים בוואטסאפ. במרחב בריא יכולה להיות נורמה שאומרת שבכל פעם שדיון בקבוצת הוואטסאפ מתלהט, מנהל הקבוצה מציע לקבוע שיחת פנים אל פנים על העניין".

המפקד שנרדם

בנר וגרנות כבר הספיקו לייצר תהליכים כאלה בכמה ארגונים גדולים, ובהם רשויות מוניציפליות. גם תנועת בני עקיבא עבדה איתם. "זה אחד הארגונים הכי מעמיקים שפגשנו, התייחסו לנושא ברצינות רבה", אומר גרנות על תנועת הנוער הדתית־לאומית. "יצרנו איתם אמנה של נורמות לתקשורת. מכיוון שזה ארגון בלתי פורמלי, אי אפשר לקבוע שאין פעילות בסופי שבוע ובערבים. במקום זה הם החליטו להגדיר שבימי שני יש ערב חופשי – לא מתקשרים, וכך נותנים לעובדים קצת יותר מרחב וזמן עם המשפחה. הנשים של העובדים באו להודות לנו על כך.

"אסף גרנות: "מקדם השחיקה מספר אחת של מורים בישראל זו התקשורת עם ההורים, בעיקר אחרי שעות הלימודים. מי מוכן לעבוד גם בערב? מורה אחת סיפרה לנו שתלמיד התקשר אליה ב־12 בלילה, והיא לא ענתה. אחרי דקה היא קיבלה ואטסאפ: 'המורה, אני רואה שאת מחוברת'"

"היום מדברים על המושגים Deep Work ו־Shallow Work, עבודה עמוקה ועבודה רדודה. המציאות היא שכל הזמן יש דפיקה בדלת, כל הזמן יש התרעות והפרעות, וקשה מאוד להתרכז. קשה מאוד לעשות Deep Work, אם אנחנו לא קובעים גם זמן שאין בו הפרעות מחוץ לעבודה. מי שפיתחה את הרעיון היא לסלי פרלו, חוקרת אמריקנית. היא עבדה עם חברת ייעוץ שהעובדים שלה סבלו מעומס מטורף ומשחיקה נוראית. עברה חצי שנה עד שהם קיבלו את הרעיון שלה, אבל בסוף היא מצאה צוות שהסכים שבימי שלישי בערב לא עובדים. היום זאת כבר נורמה שקיימת בכמה מדינות".

בנר: "הם גילו שזה לא רק נעים יותר, אלא גם הופך אותם ליצרניים יותר. היה שם אתוס של 18 שעות עבודה ביממה, ופתאום הזמן החופשי שניתן לאנשים עזר להם להיות יצירתיים".

גרנות: "בעבר היינו בטוחים שהמפקד הכי טוב הוא זה שמכבה אחרון את האור במגורים; היום אנחנו מבינים שזה המפקד שגורם ליותר תקלות בטיחות. לכאורה מנהלים רוצים שהעובד יהיה זמין להם תמיד, אבל זה אומר שהוא לא יהיה מרוכז בעבודה שלו, והוא גם לא יהיה יצירתי, כי הוא מוסח כל הזמן. בפעם הראשונה שבית ספר פנה אלינו, שאלנו את המנהל למה הוא רוצה לעבור איתנו תהליך. הוא סיפר שהוא התקשר לאחד המורים, והמורה ענה לו: 'אני באמצע שיעור, אפשר לחזור אליך אחר כך?'. המנהל אמר לעצמו: אם הוא עונה לי באמצע השיעור, למי עוד הוא עונה?

"אנחנו מנסים כאמור להוביל מהלך שדורש את כל הכפר. תהליך שבו גם התנועה, גם הצוות החינוכי בבית הספר, גם ההורים וגם התלמידים והתלמידות – כולם מדברים בטרמינולוגיה משותפת שמבינה מה זה קשב, מה הערך שלו, מי הם גוזלי הקשב, למה יש מנגנונים כלכליים שסוחרים בקשב שלנו ורוצים אותו, ולמה דרוש מהלך קהילתי משותף של עיצוב הסביבה והמרחב".

בנר מבקש להתעכב עוד על המשמעות של עבודה קהילתית, בניגוד להרגלים אישיים שאדם מבקש לסגל לעצמו. "בתור פרט, אני יכול להחליט שאני נכנס לישיבות בעבודה בלי טלפון. אבל אם כולם יושבים שם עם טלפון, תם הטקס. זו הנורמה. ישראלים גולשים יותר מ־12 שעות בממוצע בכל יום. 'דו"ח בזק' האחרון מעיד על זה. למה הטלפון הסלולרי לא נחשב להתמכרות? כי התמכרות היא סטייה מהנורמה, אבל אם זו הנורמה, קשה להגדיר אותה כהתמכרות".

"אם חברה של הבת שלך מגיעה אלייך הביתה, יש קהילות שבהן מקובל שלא תיתני לה כל דבר שהיא רוצה לאכול", מוסיף גרנות המחשה ליכולת הקהילה לכונן נורמות. "יש איזה קוד, מה התזונה הראויה לילדים. גם אם תביאי לאירוע כיתתי אוכל ג'אנק, יסתכלו עלייך במבט מוזר".

יש משהו בהשוואה הזאת. כשחברה של הבת שלי באה אלינו, אני ארגיש נבוכה אם הן יראו טלוויזיה ביחד. ואם במקרה הן יושבות מול המסך, ואמא של האורחת מודיעה לי שהיא באה לאסוף אותה, אדאג לכבות מיד כדי שהיא לא תחשוב שזה כל מה שהן עשו בשעות האחרונות.

"זה בדיוק העניין. מתישהו לא נעים לנו. הנורמה יכולה להתלבש על הרצון שלנו להיתפס כנורמטיביים או ערכיים, והתפקיד שלנו הוא לייצר אותה. בנושא של צריכת סוכר, משרד הבריאות למשל הוציא סרטון הסברה נפלא, שמתרחש בשנת 2030: ילדים משתתפים בסיור ומתפלאים לשמוע איך בעבר ההורים היו נותנים לילדים שתייה ממותקת. אנחנו מראים את זה בהרצאות שלנו".

את הנורמות החדשות הם מנסים להצמיח גם דרך אפליקציות ייעודיות. "אנחנו מפתחים עכשיו אפליקציה שביקשו מאיתנו בעיריית ירושלים, ומטרתה לסגל הרגלים מיטיבים וכך לחזק חוסן משפחתי. למשל, כשמוציאים את הכלב לטיול לא לוקחים את הטלפון הסלולרי. הרעיון הוא שהמשפחה לוקחת על עצמה אתגרים שהם גם סור מרע וגם עשה טוב, והופכת אותם לנורמות".

בשלב הזה גרנות שולף מתיקו מוצר מיוחד, "כיסו" שמו – מעין נרתיק קטן שנועל את הסלולר בתוכו. "בארה"ב יש מוצר דומה שנקרא 'יונדר'. הרבה בתי ספר משתמשים בו, והוא נמצא גם בכניסה להופעות. אנשים לא רוצים שיצלמו אותם בסלולרי, וזה פתרון אלגנטי שלא דורש מהילד או מהמבוגר להיפרד מהטלפון שלו: הוא מכניס את המכשיר פנימה, וזה נשאר אצלו אבל נעול כמו התגים המגנטיים בחנויות בגדים. המגנט שמשחרר את ההתקן נמצא אצל המורה, או במזכירות, או ביציאה מההופעה".

כשהפרשנים יתחבקו

קשה לא להתרשם מהיוזמה של שני האספים, אבל יש גם שאלות ותהיות מתבקשות. למי היא פונה בעצם? והאם היא לא מכוונת מראש לקהילות פריווילגיות בעלות רמת מודעות גבוהה? איך מחדירים מסרים כאלו לקהילות אחרות, שבהן החזקת סלולר מגיל צעיר היא סמל סטטוס? איך מסייעים גם להורים שעובדים קשה ונמצאים מחוץ לבית עד שעה מאוחרת, ובינתיים ילדי המפתח צריכים להסתדר לבדם ומעבירים את הזמן מול המסכים? האם באמת יש דרך להגיע גם אליהם?

"ברמת ההתמכרות, אין הבדל גדול בין האוכלוסיות", אומר בנר. "לפי דו"ח בזק, ילד ישראלי ממוצע מקבל טלפון בגיל שבע. הטלפון הוא בייביסיטר מעולה, הוא עולה פחות מבייביסיטר אנושי, ושמעתי גם טיעון שאומר 'ככה אני נותן לילד להתפתח'. שנית, גם מהפכות תזונה מתחילות בציבור שיש לו מרחב נפשי וכלכלי להתעסק בדברים שהם לא הבסיס של פירמידת מאסלו. זה לא רע, והרבה פעמים ככה זה עובד".

אסף בנר: "אני יכול להחליט שאני נכנס לישיבות בעבודה בלי טלפון עליי. אבל אם כולם יושבים שם עם טלפון, תם הטקס. זו הנורמה. ישראלים גולשים יותר מ־12 שעות בממוצע בכל יום, אז למה הטלפון הסלולרי לא מוגדר כהתמכרות? כי התמכרות היא סטייה מהנורמה, אבל אם זו הנורמה, קשה להגדיר אותה כהתמכרות"

בהקשר הזה הוא מספר איך נוצרה הנורמה של "נהג תורן", תחילה בארה"ב ואחר כך גם אצלנו. "זה התחיל כשחוקר באחת האוניברסיטאות האמריקניות הנחשבות גילה שצעירים נהרגים בתאונות דרכים במוצ"ש אחרי ששתו. כדי לשנות את זה, הוא שהה קיץ שלם בהוליווד, פגש משפיענים, תסריטאים ומקבלי החלטות, ואמר להם: 'אני רוצה שבסרט הבא שלכם, כשהחבר'ה הולכים לפאב, הם ישאלו: רגע, מי נהג תורן?'. כעבור זמן הוא בדק את המודעות לנושא של נהג תורן, והאם ההרגל הזה נטמע בנורמות החברתיות. יצא לו גרף משוגע. מאיפה אני יודע איך מתנהגים בדייט? כי ראיתי אלף דייטים בטלוויזיה. באותה דרך של הטמעה אפשר לייצר עוד נורמות".

אז בואו נכניס את שינויי ההתנהגות לטלוויזיה, לקולנוע, למדיה שהנוער צורך.

גרנות: "זה נכון גם בהקשר של הקיטוב. דמייני שני פרשנים באולפן שאומרים זה לזה 'אני חולק עליך לחלוטין, אבל אתה אח שלי'. אם השפה תהיה לא מקטבת, אם האנשים שמולנו ידגימו שיח שונה, זה יכול לחלחל. וזו אחת הפנטזיות שלנו".

בנר: "אנחנו עומדים לצאת לשני מהלכים גדולים. הראשון הוא להקים בית ספר לאזרחות דיגיטלית. אנחנו צריכים ללמוד לנהל קשב כמו שלומדים לנהל תקציב, או לנהל תזונה נכונה. לפני כמה שנים משרד הבריאות הורה לשים על המוצרים 'מדבקות' שמעידות כמה סוכר וכמה נתרן וכמה שומן רווי יש בהם, וכך אנשים יודעים היום לבחור בעצמם מהבופה שעל המדף את מה שמזין ולא את מה שמזיק".

גרנות: "קיימנו אירוע בהשתתפות ארגונים בעלי מוטת השפעה רחבה – תנועות הנוער הגדולות, התאחדות הסטודנטים, מבוע, הרבעון הרביעי, מעוז, המכינות הקדם־צבאיות. אם נצליח לרתום את חברי השכבה הבוגרת הזאת, הם יוכלו להיות השגרירים שמלמדים אחרים את הכלים האלה – איך אני מתערב כשיש שיח מקטב ברשת, ואיך אני יכול לזהות שיח כזה אפילו בקבוצה המשפחתית או הקהילתית שלי".

מהם הכלים?

"לדוגמה, אם מישהו כותב בצורה מקטבת, לא כדאי להגיב לו, כי זה רק מגביר את התהודה שהוא מקבל. יש נטייה כביכול 'להיכנס בו', אבל כך אתה נותן לו מיקרופון. טכניקה אחרת היא פנייה 'בפרטי': ראינו שבמקרים רבים עצם הפנייה גורמת לחבר בקבוצה למחוק את הטקסט המקטב. טכניקה נוספת היא לצרף כתבה שמביאה אמירה מורכבת לתוך השיח. לקחת נושא שהפך לבינארי, עם טובים ורעים, ולהראות את המורכבות שבו".

"אסף גרנות: "אחדות היא לא 'ערך נחמד'. מי שמקדם מכונת רעל מאיים על הקיום שלנו, אז בואו נוציא את הכעס עליו ועל הרשתות ועל חברות הטכנולוגיה שהאלגוריתם שלהן רוצה אותנו מקוטבים ושונאים. בואו נשתמש ברגשות האלה כמו בג'ודו – ניקח את הכוח שמפעיל היריב, וננצל אותו נגדו"

בנר: "כלי נוסף שאנחנו עובדים עליו עכשיו קשור לפוליטיקאים. הרבה אנשים כועסים על חברי הכנסת וטוענים שהם מתבטאים בקיצוניות. למעשה הפוליטיקאים אינם שונים מההתפלגות הנורמלית של אנשים – הרבה בינוניים, מעט טובים, מעט רעים – אבל הם לומדים איך צריך לדבר כדי שישמעו אותם. האלגוריתמים ברשתות מכוונים להפיץ אמירות שמעוררות זעם וכעס, כי זה מה שמושך את תשומת הלב שלנו. האלגוריתם עצמו עיוור, לא אכפת לו מה התוכן – כל עוד תהיה יותר זמן מול המסך, ואז הרווח של מישהו יגדל.

"הפוליטיקאי מכניס זעם לדברים שלו, כי זה מה שיצטטו וזה מה שייכנס למהדורה. התשובה לכך היא שינוי של המציאות מלמטה. נניח שיש צוות נרחב שמלקט מאנשים מקטבים את האמירות הלא מקטבות ומפיץ אותן. פתאום הפוליטיקאי או משפיען הרשת מגלה שדווקא אמירה כזאת מקבלת תהודה רחבה. יש לו דחיפה מלמטה בדמות לייקים ומעורבות להתבטאויות לא מקטבות. עד היום הוא למד שדברים כאלה לא עושים מספיק רעש, ופתאום יש לו תמריץ לאמירות מורכבות יותר.

"עכשיו, זה לא 'לאבי דאבי'. אני לא אומר: בואו נהיה כולנו יחד, ורק נגיד זה לזה 'איזה חמוד אתה'. יש מחלוקות אידיאולוגיות, וטוב שהן קיימות. קיטוב אידיאולוגי לא מפחיד אותנו, מה שמפחיד הוא הקיטוב הרגשי שנלווה אליו: התפיסה שאומרת שמי שחולק עליי הוא כנראה רשע ואי אפשר לסמוך עליו".

אסף בנר: "חוקר אמריקני גילה שצעירים נהרגים בתאונות דרכים במוצ"ש אחרי ששתו. כדי לשנות את זה, הוא שהה קיץ שלם בהוליווד, פגש תסריטאים ואמר להם: 'אני רוצה שבסרט הבא שלכם, כשהחבר'ה הולכים לפאב, הם ישאלו מי נהג תורן?'. זה נטמע בנורמות החברתיות"

לדברי גרנות, תנועת "הרבעון הרביעי", הפועלת "לקידום שיח של שותפות במדינת ישראל", מנסה לפעול בדרך הזאת, "וזה עובד. יש לפעילות כזו שתי תוצאות חיוביות. ראשית, זה עוזר מאוד למי שמשתתף. פתאום אני לא מוצף בשיח מקטב, אני שומע סביבי מסרים מאחדים, מורכבים, והרווחה והאופטימיות שלי משתנות. זו פעולה שמיטיבה לא רק עם האחר, אלא גם עם עצמי. שנית, יש השפעה ברמה האזרחית. אחת השאלות הגדולות בדמוקרטיה המערבית היא איך אפשר להיות אזרח פעיל שלא מסתפק בהצבעה פעם בארבע שנים. אנחנו מציעים עשייה שמאפשרת לך להיות אקטיביסט בקלות. בשלוש דקות ביום אני יכול לקחת תוכן אחד ולהגביר את התהודה שלו. לגרום למשל לשר מסוים לראות שהפוסט הכי מורכב שלו הוא זה שקיבל הכי הרבה תהודה בחודש האחרון. כך אפשר לתמרץ אותו לכתוב בצורה פחות מקטבת".

הרעיונות האלה נחמדים, אבל להפעלה רגשית באמצעות כעס יש כוח חזק מאוד. אנחנו נשאבים להגיב לדברים שמרגיזים אותנו. אם אתם רוצים להניע המונים, איך תשכנעו אותם לנטרל את הכוח הזה?

"אצטט את מיכה גודמן בהקשר הזה. הוא ישב פה והסביר שאנחנו צריכים את הכעס, אבל אפשר לנתב את הרגש הזה כלפי מי שמפריד בינינו. אחדות נתפסה בארץ בתור מה שנחמד שיהיה, nice to have, ועכשיו אנחנו מבינים שקיטוב גדול מוביל לסכנה קיומית. אחדות היא לא 'ערך נחמד'. מי שמקדם מכונת רעל מאיים על הקיום שלנו, אז בואו נוציא את הכעס עליו. בואו נוציא את הכעס על הרשתות החברתיות ועל חברות הטכנולוגיה שהאלגוריתם שלהן רוצה שנהיה מקוטבים ושונאים כדי להרוויח יותר כסף. בואו נשתמש ברגשות האלה קצת כמו בג'ודו – ניקח את הכוח שמפעיל היריב, וננצל אותו נגדו".

בנר: "בארה"ב מדברים היום על 'ענווה אינטלקטואלית'. העולם מלא סימני קריאה, ואנחנו רוצים להעביר אותו קצת לסימני שאלה. סקרים שערכנו הראו שאנשים פחות בטוחים היום בדעתם, ומאמינים שיש גרעין של אמת גם בטענות של הצד השני. בתוך עולם שבירת הקונספציה נולדה ההבנה שמותר לי להשתהות רגע ולהגיד שאני לא בטוח מה אני חושב על נושא מסוים, ואני לא כל כך נחרץ לגביו.

"עכשיו אנחנו רוצים לבדוק את 300 אלף האנשים שיצאו למלחמה והיו שם בלי טכנולוגיה סלולרית –  האם החוויה הזאת הקטינה אצלם את הקיטוב הרגשי, לא האידיאולוגי. אנחנו רוצים לבדוק אם הם אומרים: אני חושב הפוך ממך, אבל אתה עדיין אח שלי, איזו שאלה?"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il