תשכח ימיני
מאז שהגיע לברלין, איינשטיין התרגל בהדרגה לרעיון של השתייכות לעם מסוים ואף החל לשמוח על כך. במידה רבה, היהודים הרבים שהכיר בברלין שניסו להיטמע בתרבות הגרמנית הם שהשפיעו עליו לשנות את היחס שלו למורשתו. רוב יהודי גרמניה העדיפו את גישת ההתבוללות, שביקשה "להתגבר על האנטישמיות על ידי נטישת כל מה שהוא יהודי", כהגדרת איינשטיין. בעיניו, הניסיון הזה להיטמע היה רכרוכי, מתרפס וטיפשי, והוא לא היסס להביע את דעתו בגלוי.
ההתבוללות הייתה מקובלת יותר במערב אירופה מאשר במזרחה, ואיינשטיין סלד במיוחד מהיהודים המתבוללים הרבים בגרמניה שראו את עצמם כתרבותיים יותר – ולכן נעלים יותר – מהיהודים ממדינות כמו רוסיה או פולין, שברובם לא התבוללו. "רק כשהגעתי לברלין, בגיל 35, הבנתי מה פירוש 'קהילת הגורל' היהודית וחשתי חובה להתנגד כמיטב יכולתי להתנהגות חסרת הכבוד של אחי היהודים".
הוא לא חזר בתשובה. היהדות, כפי שתפס אותה, לא היתה שאלה של דת. הוא עצמו השתמש במטפורה הבאה: אומנם חילזון הוא יצור שחי בתוך קונכייה, אבל זאת איננה הגדרתו; גם אם ייפטר מהקונכייה שלו, הוא עדיין יישאר חילזון. הוא תפס את היהדות, כך כתב פעם, כ"קהילה של מסורת". הסולידריות שלו עם העם היהודי הייתה, כניסוחו, סולידריות עם "אחיו לשבט" ולא עם עמיתיו לדת.
בתחילת 1919, הדרך שבה בחר איינשטיין לאמץ אל ליבו את "השבט" שלו הייתה תמיכה בציונות. בעידודו של המנהיג הציוני קורט בלומנפלד, הוא התגבר על התנגדותו האינסטינקטיבית ליסוד הלאומני בתנועה הציונית – כלומר השאיפה להקים מדינה יהודית – ושוכנע שבית לאומי יהודי בארץ ישראל יעניק ליהודים ביטחון פנימי וחירות שמעולם לא היו להם. כשהלך לביתו בחברת בלומנפלד אחרי אחת מהרצאותיו של המנהיג הציוני, הכריז איינשטיין: "אני נגד לאומנות, אבל בעד הרעיון הציוני. היום הבנתי את הסיבה. אם יש למישהו שתי ידיים והוא חוזר ואומר, 'יש לי יד ימין', אז הוא שוביניסט. אבל אם למישהו חסרה יד ימין, הוא מוכרח לעשות הכול כדי למצוא לה תחליף".
מרגע שהעניק איינשטיין את תמיכתו לתנועה הציונית, הוא מעולם לא הסיר אותה. הוא לא הצטרף באופן רשמי לשום ארגון ציוני, אך לעיתים קרובות הטיל את כובד משקלו לטובת יעדי התנועה, ובמיוחד הקמת אוניברסיטה יהודית בארץ ישראל. בית לאומי יהודי, כך האמין, יעניק "לכל היהודים מרכז תרבותי, מקום מפלט למדוכאים ביותר עלי אדמות, שדה פעולה לטובים שבינינו, אידיאל מאחד ואמצעי להשגת בריאות פנימית ליהודי כל העולם". במקביל למחויבותו ההולכת ומעמיקה ליהדות במשמעותה החדשה ולסיוע ליהודים בכל דרך אפשרית, האנטישמיות בגרמניה הלכה והחריפה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בתגובה לפיצויים הכבדים שהשיתו מדינות ההסכמה על גרמניה, התפשט בעיתונות הימנית מיתוס מנחם וחתרני שלפיו הסיבה לתבוסה הייתה בגידה מבית: עמדות פציפיסטיות, בינלאומיות ואנטי־צבאיות בעורף החלישו את הצבא, והאוכלוסייה האזרחית ומנהיגיה מנעו ממנו את תמיכתם ברגע מכריע במלחמה. הנרטיב הזה התחלף עד מהרה בסיפור פשוט יותר, והאשמה בהשפלתה של גרמניה הוטלה כמעט כולה על היהודים שחיו בה.
זה הספיק כשלעצמו כדי להעיר את הרגש היהודי בליבו של איינשטיין. מחאתו הציבורית הראשונה נגד האנטישמיות נשמעה בקיץ 1920, בדמות הגנה על עצמו. ב־24 באוגוסט, ארגון ימני לאומני בשם "קבוצת המחקר של מדענים גרמנים למען שמירה על המדע הטהור" ערך באולם התזמורת הפילהרמונית של ברלין כנס שנועד לנגח את הלגיטימיות של תורת היחסות ואת האופי של ממציאה. ראשון הדוברים היה פאול וילנד, מהנדס שכתב כמה מאמרים בעלי אופי פוליטי שהשמיצו את היחסות. הוא טען בעקשנות שהציבור וחלק מהמדענים מתעניינים בבסיס המופשט של תורת היחסות ומתעלמים מהבסיס הניסיוני, וש"האופי היהודי" הזה שלה, כהגדרתו, מאיים על המדע ה"מסורתי". תורת היחסות, הכריז וילנד בכנס, היא מזויפת, תרמית של יחסי ציבור ונוסף על כך גניבה מדעית. אחריו דיבר בכנס הפיזיקאי הניסיוני ארנסט גרקה (Gehrcke), שלמעשה חזר על דבריו של וילנד אך התבטא בשפה מדעית.
כשגרקה היה באמצע נאומו, נשמעו רחשים באולם – "איינשטיין, איינשטיין", לחשו מאזינים. אלברט ישב בתא בולט לעיני כולם כדי שיוכל לצפות במופע וללעוג לו בגלוי. הוא רתח מזעם על משמיציו ועל הדעות הקדומות הבוטות שלהם – והיה עתיד להגיב לכנס כעבור כמה ימים בפרסום מאמר שתקף אותם והפריך את טיעוניהם – אך לפי שעה שמר על רוגע ופיזר חיוכים לכל עבר. במהלך הכנס, הוא וחברו ולטר נרנסט צחקו מדי פעם והריעו בקולי קולות. כשהכנס נגמר, איינשטיין הכריז שהוא היה "משעשע מאוד".
שחלק מכבודו ליראיו
הבוקר עובר לאט. אחרי ארוחת בוקר נעימה, איינשטיין עובד. בשעה 11:00 סטודנטית שלו, אסתר פוליאנובסקי, מגיעה לדירה. איינשטיין תמך בבקשתה להתקבל לאוניברסיטה לפני כמה שנים. היא הביעה לאחרונה ספקות בנוגע להישארותה בגרמניה, ולכן הזמין אותה כדי לדון בנושא.
היא יושבת בחדר העבודה שלו, מביטה בכוננית הספרים הענקית והמקושטת העשויה מעץ חום כהה, בטלסקופ המרשים ובגלובוס הניצב בפינה. הם בקושי הספיקו להחליף מילות נימוס ואלזה מפריעה להם ומודיעה ששני יהודים דתיים נמצאים למטה ומבקשים להיפגש עם בעלה. "הכניסי אותם, כמובן", הוא אומר.
"שלום עליכם", הם מברכים ביידיש. מאחר שאלברט ואלזה אינם מבינים יידיש, פוליאנובסקי מתרגמת. הם מבקרים בברלין ושואפים ללחוץ את ידו של היהודי הדגול. פגישה עם אדם דגול, הם מסבירים, היא סגולה לאריכות ימים. הם מוסיפים ש"ברכה היא לשים עין על מלך", אם כי פוליאנובסקי חושבת שעדיף להשמיט את המשפט הזה.
אחרי שלחצו את היד ששאפו ללחוץ ואמרו מה שרצו לומר, הם הולכים לדרכם. אחרי שתיקה קצרה אלזה אומרת: "זה היה נחמד, אבל לא נותנים לנו רגע של שקט".
פתאום איינשטיין רוצה לדעת מה התאריך היום. "שכחתי שיש פגישה של האקדמיה למדעים. את הולכת לאוניברסיטה הבוקר?", הוא שואל את פוליאנובסקי. "יופי, אז נלך יחד. יהיה לנו הרבה זמן".
בעודו לובש את מעילו המרופט וחובש את הכובע, הוא שומע את אלזה מזהירה את פוליאנובסקי שלא תיתן לו ללכת ברגל. "זה לא בריא בשבילו".
כשהם יוצאים מברלנדשטראסה 5 הוא מחייך למראה היום היפה. "איזה בוקר מקסים! בואי לא ניקח את הרכבת התחתית. לא יזיק לי ללכת ברגל. איך מתקדמים העניינים שלך?"
לפוליאנובסקי אין ברירה אלא ללכת בעקבות המורה שלה, שכבר החל לצעוד ברחוב. "תודה, הם לא כל כך מתקדמים. אני עדיין תקועה עם הבעיה שהטלת עליי לפתור. לעולם לא אהיה פיזיקאית תיאורטית, אני לא מספיק יצירתית".
איינשטיין מתחמק מהשלוליות הקטנות על המדרכה האפורה בגלל החורים בנעליו.
"למדת הרבה בפרק זמן קצר", הוא אומר לתלמידתו. "מעט מאוד נשים הן יצירתיות. לא הייתי שולח בת שלי ללמוד פיזיקה. אני שמח שאשתי איננה מבינה דבר במדע. אשתי הראשונה כן הבינה".
"מדאם קירי הייתה יצירתית".
"בילינו כמה חופשות עם משפחת קירי", הוא עונה. "מדאם קירי מעולם לא שמעה את שירת הציפורים!"
השניים הולכים דרך הטירגארטן, הפארק המיוער הגדול בלב העיר, עם החורבות והפסלים הלבנים השחוקים. איינשטיין מודה בצער שאינו מתקדם בעבודתו. "היחסות שייכת לעבר, ומה שאני מנסה עכשיו לא עובד".
קולו רגוע. פוליאנובסקי חושבת שהקול שלו תמיד רגוע ונשמע כאילו הוא מגיע מרחוק.
"אני לא מחליף הרבה רעיונות עם מדענים אחרים", הוא מסביר, "ואין לי הרבה מגע עם אנשים. כמעט שום דבר לא בא אליי מבחוץ, הכול מבפנים".
אחרי שהם יוצאים מהפארק, הם הולכים מתחת לשער ברנדנבורג, בין המון האנשים בפאריזר פלאץ ולאורך שדרת אונטר דן לינדן. "אני רוצה לנסוע לצרפת", אומרת פוליאנובסקי, "כדי לדעת צרפתית ממש טוב ולקרוא ספרות צרפתית. אני רוצה להיות בסביבה חדשה".
"אני אף פעם לא מחפש דבר כזה", מגיעה התשובה כשהם מתקרבים לחזית החיצונית המפוארת של האוניברסיטה. "אני אוהב את פריז, אבל אני לא רוצה לנסוע לשם או לכל מקום אחר. אני לא רוצה ללמוד שפה חדשה, אני גם לא רוצה מאכלים חדשים או בגדים חדשים. אני לא נמצא הרבה בחברת אנשים אחרים ואני לא איש משפחה. אני רוצה את השקט שלי. אני רוצה לדעת איך א־לוהים ברא את העולם הזה. לא מעניינים אותי תופעה מסוימת כלשהי, או ספקטרום של יסוד זה או אחר. אני רוצה לדעת את המחשבות של א־לוהים, וכל היתר זה פרטים שוליים".
מסע בשם הציונות
ב־2 באפריל 1921 איינשטיין מגיע לאמריקה. לצד אלזה, מתלווה אליו לנסיעה משלחת של ההסתדרות הציונית העולמית, ובראשה נשיאה חיים ויצמן, ביוכימאי מוכשר ומצליח שעתיד לכהן כנשיא הראשון של מדינת ישראל. איינשטיין הסכים לנסוע הודות להזמנתו – למעשה התעקשותו – של ויצמן. מטרת המשלחת היא לגייס כספים כדי לסייע ליישב את ארץ ישראל, ובמיוחד כדי להקים אוניברסיטה עברית בירושלים. איינשטיין יודע היטב שצורף למשלחת כמכונת תעמולה ושהוא "יוצג לראווה כמו חיה בקרקס".
על סיפון האונייה רוטרדם, שעוגנת בנמל ניו־יורק, איינשטיין וויצמן פוגשים חבורת עיתונאים. האוויר קריר, ואיינשטיין לובש מעיל אפור עבה וכובע לבד ונושא תיבת כינור ביד אחת ומקטרת ביד השנייה. אלזה והוא עושים פוזות למצלמות במשך חצי שעה, ואז הוא מתבקש להשתתף במסיבת עיתונאים, שממנה הוא די נהנה. "תוכל לתמצת לנו את תורת היחסות במשפט אחד?" שואל אחד הכתבים. "במשך כל חיי אני מנסה לסכם את תורת היחסות בספר אחד", עונה איינשטיין. "והוא רוצה שאתמצת אותה במשפט אחד!"
ויצמן נשאל אם הצליח להבין את תורת היחסות בעזרת הפרופסור. "כשחצינו את האוקיינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה שלו בכל יום", הוא אומר, "ועד שהגענו, השתכנעתי מעבר לכל ספק שהוא מבין אותה היטב".
סירת גרר מגיעה לחוף, תזמורת של תופים וחלילים מנגנת, ואז עוברת שיירת מכוניות דרך השכונות היהודיות של הלואר איסט סייד במשך שעות ומגיעה קצת לפני חצות למלון קומודור. איינשטיין מותש לגמרי.
איינשטיין לא מדבר הרבה באירועים הגדולים של הסיור. באחת הפגישות, בנוכחות 8,000 איש, הוא אומר את המשפטים הבאים בלבד: "המנהיג שלכם, ד"ר ויצמן, דיבר עכשיו יפה מאוד בשם כולנו. תעשו מה שהוא אומר ותצליחו. זה כל מה שיש לי לומר". בקבלת הפנים הרשמית שלהם בניו־יורק, בטקס שנערך ליד בניין העירייה, הוא לא אומר כלום. ויצמן מקבל רק מחיאות כפיים ספורות של נימוס, ואילו את איינשטיין מרימים עמיתיו על כתפיהם ונושאים אותו לעבר המכונית לקול תרועת הקהל. אחרי שלושה שבועות בניו־יורק, איינשטיין וכמה מנציגי המשלחת מבקרים בבית הלבן ופוגשים את הנשיא וורן ג' הרדינג. כשהוא מצטלם יחד עם איינשטיין, הוא נשאל אם הוא מבין את התיאוריה של הפרופסור. הוא מחייך ומודה שאינו מבין ממנה דבר וחצי דבר.
בקבלת פנים באקדמיה הלאומית למדעים, אלה שנפל בחלקם הכבוד נושאים נאומים ארוכים על תחומי העניין שלהם ועל מחקריהם. אחד מהם הוא פליאונטולוג, ויש גם מומחה לציפורים צפון־אמריקניות. הנסיך אלברט ממונקו, אוקיינוגרף נלהב, מדבר על המחקר שלו ועל היאכטות שלו שנבנו במיוחד לצורך זה. שורת מומחים לתולעים טפילות נושאים נאומים מייגעים יותר ויותר.
איינשטיין רוכן לעבר דיפלומט הולנדי שיושב לידו ומכריז בשקט ובפנים קורנות, "יש לי עכשיו תיאוריה חדשה של הנצח".
הסיור של איינשטיין נמשך בשיקגו, בפרינסטון ובניו־הייבן. במהלך יומיים בבוסטון הוא משתתף בשש קבלות פנים, בארוחת בוקר עם אנשי עסקים, בארוחת צהריים ובארוחת ערב כשרה עם 500 משתתפים. בהרטפורד מובילה אותו דרך העיר שיירה של כ־100 מכוניות שבראשה שוטרים רכובים על אופנועים, בליווי תזמורת כלי נשיפה ומכונית עם ארבעת הרבנים הבולטים באזור, כש־15 אלף צופים עומדים לאורך המסלול. הרחובות, החנויות, הבתים והמכוניות עטורים בדגלים אמריקניים, ציוניים ומשום מה – גם אנגליים. ילדים מגישים לו פרחים.
רוב בעלי העסקים היהודים בקליבלנד מכריזים על חצי יום חג לכבוד ביקורו של איינשטיין. כשהוא וויצמן יוצאים מהרכבת, אלפי אזרחים מקבלים את פניהם ומורחקים בידי קבוצה של חיילים יהודים משוחררים במדים. ושוב חוצה את העיר שיירה – שהפעם כוללת 200 מכוניות ומובלת בידי תזמורת צבאית – ולוקחת את איינשטיין וויצמן למלון שלהם, אך עוצרת בבית הספר העברי לשם פגישה בת עשר דקות עם הצוות ו־2,000 ילדים. אנשים אוחזים במכונית של איינשטיין ומנסים לעלות על המדרכים שלה, והשוטרים מונעים זאת מהם. לאחר מכן הם משתתפים בסעודה חגיגית עם 600 אורחים.
בסוף מאי, כשאיינשטיין שוב נמצא בניו יורק ומתכונן למסעו בחזרה, הוא כותב לחברו מיקלה בסו ומציין שהוא שמח שהביא תועלת, אבל החודשיים האלה היו מפרכים: "נס שהצלחתי לעמוד בזה".
חסידות שפינוזה
ב־1929 קיבל איינשטיין מברק מהרב הרברט גולדשטיין בניו־יורק, וזה לשונו במלואו: "האם אתה מאמין בא־לוהים? תשובה של עד 50 מילים שולמה מראש". "רק אמריקני", צחק איינשטיין, "יעלה על דעתו לשלוח למישהו מברק ששואל 'אתה מאמין בא־לוהים?'". למרות תגובתו המשועשעת, איינשטיין השתמש בהרבה פחות מ־50 המילים שהוקצבו לו ושלח את התשובה הכנה הבאה: "אני מאמין בא־לוהים של שפינוזה, שמתגלה בהרמוניה הסדורה של כל מה שקיים, ולא בא־לוהים העוסק בגורלם ובמעשיהם של בני האדם".
איינשטיין קרא כמה מספריו של הפילוסוף היהודי־הולנדי ברוך שפינוזה, בן המאה ה־17, יחד עם חבריו לאקדמיית אולימפיה בתקופת ברן, והזדהה עם הרעיונות שמצא בהם. שפינוזה נהפך להוגה האהוב עליו ולאורים ותומים שלו בסוגיית האמונה.
שפינוזה לא צידד באמונות של הדת המסורתית: הוא שלל את קיומו של העולם הבא וסבר שהאדם איננו ייחודי. הוא טען שהתנ"ך לא נכתב בהשראה א־לוהית. הוא גם לא האמין בא־לוהים המסורתי ולא חשב שא־לוהים שופט את מעשינו, שומע את תפילותינו, מעניש אותנו על חטאינו או גומל לנו על מעשינו הטובים. "לא השכל ולא הרצון אינם שייכים לטבעו של א־לוהים", כתב. הוא סבר שהשכל והרצון אינם אלא השלכות אנושיות.
איינשטיין פירש כך את העמדה הזאת: "אינני יכול להעלות על דעתי א־לוהים שמתגמל או מעניש את ברואיו, או שיש לו רצון שדומה לרצון שאנו חווים בעצמנו. גם אינני רוצה, או יכול, להעלות על דעתי אדם שחי אחרי מותו הפיזי; מחשבות מסוג זה ראויות לאלה ששכלם נחלש בגלל פחד או אגואיזם מגוחך".
שפינוזה טען שא־לוהים איננו מצוי מחוץ לטבע, אלא למעשה הוא־הוא הטבע – ואפשר לתארו כקיום עצמו, היקום וכל חוקיו. "כל מה שקיים הוא חלק מא־לוהים, ובלי א־לוהים דבר לא יכול להתקיים או להיתפס בשכל", כתב.
ובניסוחו של איינשטיין: "אנו חסידי שפינוזה מוצאים את הא־לוהים שלנו בסדר ובחוקיות המופלאים של כל מה שקיים, ובנפש שלו כפי שהיא מתגלה באדם ובבעלי החיים".
שפינוזה האמין שהחיים מוכתבים על ידי האל, ובמילים אחרות – שהם מוכתבים על ידי חוקי הטבע. החיים הם אפוא דטרמיניסטיים. אין לנו חלופות לפעולות שאנו מבצעים; אנחנו פשוט פועלים בהתאם לחוקיו הנוקשים של היקום. "אינני מאמין ברצון חופשי", אמר ב־1932.
בהזדמנות אחרת טען שאילו הירח ניחן בתחושה של עצמיות, אולי היה חושב שתנועותיו מסביב לכדור הארץ נובעות מרצונו החופשי. כשם שהרעיון הזה מעלה אצלנו חיוך, כך גם היומרה שאנו פועלים מרצוננו החופשי תשעשע ישות נבונה מאיתנו. מסירות נאותה לאל, כך האמינו שפינוזה וגם איינשטיין, כרוכה בהבנת מנגנון פעולתו של העולם ובהשלמה עמו כדי להתקיים בהרמוניה עם היקום, כלומר עם א־לוהים.
בריאיון ב־1930 התבקש איינשטיין להגדיר בצורה מדויקת יותר את אמונתו הדתית. הוא ענה, באופן הולם למדי, בעזרת משל:
מצבנו דומה לזה של ילד קטן שנכנס לספרייה ענקית, גדושה בספרים בשפות רבות. הילד יודע שאנשים כלשהם כתבו את כל הספרים האלה, אבל לא יודע איך ואינו מבין את השפות שבהן הם נכתבו. הילד חושד במעומעם שקיים סדר מסתורי בארגון הספרים. אבל הוא אינו יודע מה טיבו. נראה לי שאפילו האנשים הנבונים ביותר מאמצים גישה כזאת כלפי האל. אנחנו רואים שהיקום מאורגן בצורה מופלאה ומציית לחוקים מסוימים, אבל אנחנו מבינים אותם רק במעומעם. שכלנו המוגבל קולט את הכוח המסתורי שמניע את קבוצות הכוכבים.
נשיא ללא גרביים?
חיים ויצמן – המנהיג הציוני שהיה אחראי לסיור של איינשטיין באמריקה ב־1921 ולימים נבחר לנשיא הראשון של מדינת ישראל – הלך לעולמו בנובמבר 1952. העיתון "מעריב" המליץ על "בן העם היהודי הגדול ביותר החי בימינו: איינשטיין" ליורשו.
זאת הייתה הצעה עוצמתית ובשעתו היא מצאה חן בעיני ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעד מהרה תמך בה בפומבי.
הוא שלח מברק דחוף לשגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן. אבן שלח מברק לאיינשטיין ובו ביקש את רשותו לשלוח אליו לפרינסטון שליח מהשגרירות כדי למסור הודעה חשובה.
איינשטיין הבין במה מדובר. עיתוני ארצות הברית כבר דיווחו על מותו של ויצמן ורמזו שהוא עשוי להתמנות ליורשו. הוא חשב בהתחלה שזאת בדיחה ולא רצה להתמנות לתפקיד. כפי שאמר למרגוט, "אם הייתי מכהן כנשיא, היה עליי לומר מדי פעם לעם הישראלי דברים שלא היה רוצה לשמוע". איינשטיין חשב שהנסיעה של השליח המסכן כל הדרך מהשגרירות לפרינסטון מיותרת וצלצל לאבן כדי לבקש ממנו שלא יציע לו את התפקיד: "אני לא האדם המתאים לתפקיד הזה ואין לי אפשרות לכהן בו".
"אבל אני לא יכול לומר לממשלה שלי שטלפנת אליי וסירבת", אמר אבן. "על פי הנהלים, אני חייב להציג בפניך את ההצעה באופן רשמי".
בסופו של דבר ויתר איינשטיין, אחרי שהבין שסירוב להצעה בטרם קיבל אותה יהיה בגדר עלבון. כעבור זמן קצר נשלח לפרינסטון נציג מהשגרירות.
"קבלת התפקיד", נכתב במכתב הרשמי, "פירושה מעבר לישראל וקבלת אזרחות ישראלית. ראש הממשלה מבטיח לי שממשלת ישראל והעם הישראלי, שמבינים היטב את החשיבות העילאית של פועלך, יספקו לך את כל הציוד הנדרש ואת החופש המלא להמשיך לעסוק בעבודתך המדעית החשובה".
אבן הדגיש את העובדה שההצעה מגלמת "את הכבוד העמוק ביותר שהעם היהודי יכול לרחוש לאחד מבניו… תקוותי היא שתביט בעין יפה על מנסחי בקשה זו ותשבח את המטרות והמניעים הנעלים שהובילו אותם לחשוב עליך בשעה חגיגית זו בתולדות עמנו".
זוהי התשובה שהניח איינשטיין בידו של הנציג שהגיע לביתו:
ההצעה מטעם מדינת ישראל שלנו מרגשת אותי מאוד, אך לבושתי ולמרבה צערי אינני יכול לקבל אותה. לאורך כל חיי עסקתי בנושאים אובייקטיביים. ולכן אין לי את הכישרון הטבעי והניסיון הדרושים כדי לטפל כראוי באנשים ולמלא תפקידים רשמיים. מסיבה זו אינני מתאים למילוי החובות של המשרה הרמה, גם בלי להתחשב בגילי המתקדם המכלה בהדרגה את כוחותי. הנסיבות האלה מעציבות אותי במיוחד, שכן הקשר שלי לעם היהודי נהפך לקשר האנושי האמיץ ביותר שלי, מאז שהתברר לי לאשורו מצבנו הרעוע בין אומות העולם.
בסופו של דבר, בן־גוריון היה אסיר תודה לאיינשטיין על סירובו. כשהמתין לתשובתו, החלו לקנן בו ספקות. "תגיד לי מה לעשות אם הוא יגיד כן!", התבדח בן־גוריון באוזני מזכירו האישי יצחק נבון. "אם הוא יסכים, נהיה בצרות". אילו איינשטיין קיבל את ההצעה, היה למדינת ישראל נשיא שמתעב סמכות, פורמליות וניירת, שאומר את כל אשר על ליבו, שאינו יודע עברית, שלא חגג בר־מצווה, שהשקפותיו הלא אדוקות על א־לוהים ידועות לכול ושמתח ביקורת קולנית על עצם הקמתה של מדינה יהודית. "הייתי מעדיף בהרבה הסכם סביר עם הערבים על בסיס של חיים משותפים בשלום על פני הקמת מדינה יהודית", אמר פעם, כשניסח בתמצית את השקפתו בנוגע לציונות. "מלבד השיקול המעשי, מתוך מודעותי לטבע המהותי של היהדות אני מתנגד לרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא ועוצמה גשמית, גם אם תהיה צנועה. אני חושש מהנזק הפנימי שייגרם ליהדות בשל כך". אכן, פתח לצרות.
