הבית // משק חקלאי במושב. סלון ומטבח רחב, חדרי שינה, חצר גדולה מאחור עם בוסתן של מגוון עצי פרי ולול תרנגולות, מטע ומשתלה. "אנחנו אוכלים את התוצרת החקלאית שלנו. יש לנו גינת ירק קטנה לשימוש ביתי, וביצים שהתרנגולות מטילות. אנחנו משק אוטרקי שמספק את צורכי עצמו".
הבוקר // דרור קם בשש בבוקר, שותה שתי כוסות קפה, קורא עיתון ומתחיל את היום. שחר מתחיל בשבע בבוקר עם כוס קפה. אחרי כמה שעות עבודה דרור ושחר יושבים לארוחת בוקר.
עדי מתעוררת בשבע ויוצאת לעבודה – נסיעה של רבע שעה למשרד בהרצליה.
הייטק // עדי היא מנהלת פרויקטים ותפעול בחברת סאמיט־איי בע״מ. "החברה עוסקת בטכנולוגיות בינה מלאכותית של המרת קובצי שמע לטקסט, בהתמחות מיוחדת בשפה העברית. מנכ״ל החברה שירת איתי בצבא, ואני עובדת לצידו בתפקידים תפעוליים משלב ההקמה. אנחנו נותנים שירותים ללקוחות בתחומי הכתוביות, תמלול אוטומטי ועוד".
חקלאות // שחר: "היום שלנו תלוי בעונה: יש עונות שאני קוטף, יש עונות שאני יותר בענייני שתילה". דרור בודק שהכול כשורה במטע ובמשתלה ליד הבית, ואז נוסע למטע השני, בהוד־השרון: "שם נמצאים עצי האם שאנחנו עושים מהם את השתילים למשתלה. יש לנו מגוון רחב מאוד של שתילים, והעבודה במטע הזה לוקחת לא מעט שעות".
בן ממשיך // שחר הוא האמצעי בין שלושה ילדים. הוריו התגרשו לפני עשרים שנה והוא נשאר להתגורר עם אביו במושב. "אמא שלי גרה באחד המושבים הסמוכים. בתור ילד הייתי רואה אותה בכל יום. הגירושין לא היו כיפיים, אבל בגרתי ולמדתי לחיות עם זה". הוא למד בבית ספר האזורי בבית ברל. בצבא התגייס למודיעין שדה, אבל לקראת סוף המסלול נפצע ברגל ושובץ כמדריך ירי. כשהשתחרר עבד בביטחון ונסע לטיול גדול במזרח במשך חמישה חודשים. בשובו לארץ למד קרימינולוגיה ומזרח תיכון באריאל, ואז החליט לעבוד במשק באופן קבוע.
רתק // עדי נולדה למשפחת פולק וגדלה בחספין. היא השנייה מחמישה אחים. עד חטיבת הביניים היא למדה בבית הספר גולן בחספין, ובתיכון למדה באולפנית טבריה.
"למדתי גרפיקה באופן מורחב. אחרי התיכון התגייסתי להיות מדריכת שריון בשיזפון בדרום, ואז יצאתי לקצונה. הייתי קצינת רתק בצאלים ולבסוף קצינת מבצעים בחטיבת הקומנדו, בשלב ההקמה שלה". אחרי הצבא יצאה לטיול במזרח.
ההיכרות // שחר: "חבר ילדות שלי שירת עם עדי בצבא, שניהם היו קצינים ביחד בצאלים והוא דחף אותי להכיר אותה. עדי לא רצתה מישהו שמאלני משדה־ורבורג, היא באה ממשפחה דתית והרגישה שזה לא שייך. בסופו של דבר היא השתכנעה. יצאנו לדייט ראשון ובהתחלה זה לא נראה לשנינו. איכשהו זה דווקא התגלגל, יצאנו שמונה שנים ובסוף התחתנו".
עדי: "החבר הכי טוב שלו אמר לי שהוא חייב להכיר לי מישהו, כי אנחנו באמת כמו כפפה ליד. היינו סקפטיים, אבל עובדה – זה הצליח. עברו שמונה שנים ואין מאושרים מאיתנו".
להתמרכז // אחרי הטיול של עדי במזרח היא עברה לשדה־ורבורג. "אמרתי לשחר שהגיע הזמן להתמרכז קצת, והוא הזמין אותי להצטרף אליו ליחידת הדיור במושב. היתה נחיתה די רכה: המשק גדול, מלא בעצים, שקט מאוד, האקלים כפרי. אנחנו ממש לא מתלוננים. שחר נתן לי חלון מעבר לגולן בסיום הלימודים באוניברסיטה: הוא אמר לי, או שעוברים עכשיו, או שאני מצטרף לעסק של אבא. אמרתי לו שזה מוקדם מדי, רק הגעתי למרכז ואני צריכה עוד קצת זמן. אז שחר הצטרף לעסק המשפחתי של אבא שלו, ועכשיו כבר אנחנו מקורקעים חזק במושב".
דת // עדי: "בתיכון הרגשתי חיבור רגשי נמוך לכל הפעולות השגרתיות בדת – תפילה, מצוות וכו'. הרגשתי שאני עושה את הדברים על אוטומט, לא מרגישה חיבור עמוק לפעולות האלו. התחלתי קצת פחות להקפיד ואיבדתי לחלוטין עניין בדת. קבוצת חברים מהיישוב, שכולם קצת לא מצאו את הדרך, התגבשה לחבורה מאוד קרובה מאז ועד היום".
מורשת // משק אוהד מתמחה בגידולים תת־טרופיים. שחר: "סבא שלי הקים את המשק ב־1957. הוא למד שני תארים בתחום, הגיע לארץ, והקים משתלה לעצי פרי שיוכלו להשתלב בכל גינה ממוצעת. הכוונה כמובן לגינות רגילות – לא לגינה באקלים מדברי וגם לא ברמת הגולן. הוא התחיל עם מעט מאוד מינים של עצי פרי, והתפתח עם הזמן. הוא קיבל עצים מיוחדים מאספנים שהביאו מחו"ל מינים שפחות היו מוכרים בארץ. עד היום אנחנו מגדלים עצים שאנשים פחות מכירים".
פירות מיוחדים // "בשנים האחרונות גדלה המודעות לפירות מהסוג שאנחנו מגדלים, בגלל הערכים התזונתיים הגבוהים שלהם. אנחנו מוכרים ממקרר בשירות עצמי ללא מגע יד אדם. המכירה מתבססת על אמון: אנשים באים, קונים ומשאירים כסף. אנחנו מאמינים שאנשים ישרים, והפירות ארוזים ונמכרים כאריזה שלמה. כך יוצא שהקונים מכירים ונחשפים לטעמים שהם לא הכירו, כמו קניסטל, פרי ממקסיקו, כתום ושפיצי. לא מוכרים אותו בשום מקום פרט למשק שלנו".
מילואים // "אני משרת בגדוד 87 בחטיבה 14 בשיריון, מפקד פלגת אספקה. זה חלק מהמערך הלוגיסטי. בין שלל התפקידים שלנו אנחנו אחראים על כל השיירות עם הציוד שנכנסות לעזה. יצאתי לקורס קצינים במילואים, ושובצתי בתפקיד הזה לפני שנה וחצי. לא העליתי בדעתי שזה יהיה תפקיד חשוב כל כך. ב־7 באוקטובר הגעתי לצאלים, והיה בלגן מוחלט. היינו הצוות הראשון שם בשבת אחר הצהריים, וביום ראשון גייסנו את הכוח כדי שיאפסו את הכלים ויתדלקו. ביום שני הגענו לבארי והיינו מוכנים לקבלת משימות, בידיעה שהשטח עדיין לא טוהר, ומסביב כל המראות והזוועות. למזלי אני אדם קר רוח אז התמודדתי בסדר, להבדיל מהרבה אנשים שהיו שם מסביבי. כשהחלו להיכנס כוחות לעזה גם אנחנו השתלבנו".
מעבר // "המשתלה הייתה בהוד־השרון. העברנו אותה אל מאחורי הבית תוך כדי שירות המילואים שלי. חזרתי להעביר את המשתלה, ובסוף השבוע ירדתי לעזה לעזור לחבר'ה שלי".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
