ההחלטה של ממשל ביידן להקים נמל ימי ארעי ברצועת עזה לאספקה הומניטרית היא תזכורת טובה לכוחו של חיל הים לשמש בתור כלי דיפלומטי גמיש. במפרץ עדן הצי האמריקני תוקף מטרות חות'יות, ומנסה להגן על השיט הבינלאומי. בים התיכון הצי צפוי להעביר אספקה לפלסטינים כדי להפחית מעט את הביקורת הבינלאומית והביקורת מבית על ממשל ביידן.
לשימוש בחיל הים למטרות דיפלומטיות קוראים "דיפלומטיה של ספינות תותחים", או Gunboat Diplomacy. אחת הדוגמאות הידועות של דיפלומטיה כזו היא מאמצע המאה ה־19: ספינת תותחים אמריקנית עגנה במפרץ טוקיו, והאדמירל, מת׳יו פרי, מסר לממשלת יפן מכתב מנשיא ארה"ב המורה לה לפתוח את שערי המדינה למסחר עם ארה"ב. היפנים, שהבינו את כוח האש העצום של הספינה, נענו לדרישה, וכ־250 שנות בידוד והסתגרות באו לקיצן כמעט בן־לילה.
גם היום, דיפלומטיית ספינות התותחים חיה ובועטת. יש לה גם היבטים הומניטריים, מלבד צדדיה האלימים. בכל פעם שמדינה משתמשת בכוח ימי כדי להשיג מטרה מוגבלת כלשהי היא נוקטת דיפלומטיה של ספינות תותחים. המטרה יכולה להיות הרתעה, ענישה, או כפייה על הצד השני לעשות דבר מה. לדוגמה, ב־2017 נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הורה לתקוף כוחות סוריים שהיו מעורבים בהפעלת נשק כימי. את התקיפה ערכו אוניות הצי האמריקני בים התיכון.
הספינות לא בהכרח חייבות לתקוף כדי להשיג את מטרתן. במהלך מלחמת העולם השנייה, ספינת מלחמה בריטית ניסתה להשתלט על ספינה גרמנית שהחזיקה שבויים אנגלים. היא עשתה זאת במים הטריטוריאלים של נורווגיה, מדינה ניטרלית באותו הזמן. ספינת מלחמה נורווגית שעברה באזור הביעה מחאה על ניסיון ההשתלטות הבריטי, אולם בהיעדר כוח אש מספק – ומשום שהבריטים היו נחושים להשלים את משימתם – הנורווגים נסוגו, והניחו לבריטים להשתלט על הספינה הגרמנית.
זו דוגמה מעולה של הפגנת כוח שמספקת תוצאה. דוגמה אחרת, כושלת, היא ההחלטה של הנשיא קרטר לשלוח שתי נושאות מטוסים סמוך למפרץ הפרסי בעקבות משבר החטופים באיראן ב־1978. הנשיא קרטר קיווה שהפגנת הכוח הזו תאיים על טהרן. האיראנים, שהבינו שהאיום האמריקני הוא איום ריק, לא שינו את התנהגותם אל מול נושאות המטוסים.
לכוח ימי יש יתרונות: הוא נייד, מהיר יחסית, יכול לשהות זמן ממושך בנקודה מרוחקת מגבולות המולדת ויכול לשאת כוח אש רב. הביטוי הכי קיצוני של היכולות האלו הוא בנושאות המטוסים האמריקניות, שכל אחת מהן נושאת כשישים מטוסי קרב חמושים ויכולה לשהות בים הפתוח במשך חודשים. ארה"ב משתמשת בנושאות המטוסים שלה לעיתים קרובות בדיפלומטיית ספינות תותחים, כולל במלחמת חרבות ברזל: שליחת נושאת המטוסים פורד למזרח הים התיכון נועדה להרתיע את חיזבאללה שלא יצטרף למלחמה נגדנו.
העובדה שהכוח הימי יכול לשהות זמן ממושך בנקודה מסוימת גם יכולה להפוך אותו לבסיס נייד. ספינות גדולות יכולות לשגר חיילים אל החוף ואז להמשיך לתספק אותם, ולתמוך בהם גם בכוח אש. כוחות מיוחדים יכולים להישלח מספינות או מצוללות לביצוע משימות ממוקדות בארץ יעד רחוקה. לחלופין, הן יכולות לשלוח אספקה הומניטרית, דרך האוויר באמצעות מטוסים ומסוקים או דרך הים באמצעות ספינות המתאימות להתקרב לחוף. הספינה שולטת במים שהיא נמצאת בהם, ומאפשרת להקרין כוח מעבר לתחום השפעתה.
החולשה הימית של ישראל מגבילה אותה בתחום הדיפלומטיה הימית. חיל הים הישראלי קטן יחסית, עם מעט ספינות קרב וללא יכולת הקרנת כוח משמעותית. אבל ליכולות האלה יש מחיר יקר מאוד, הדורש הפניית משאבים גם מחיל היבשה וגם מחיל הים. ישראל, כמדינה קטנה המאוימת בעיקר יבשתית, לא יכולה להשקיע בצי גדול כפי שיכולות לעשות ארה"ב, סין או טורקיה. חיל הים שלנו הוא בעיקר הגנתי. אם אנו רוצים לערוך הפגנת כוח באזור, בדרך כלל נשתמש בחיל האוויר כדי להעביר ליריב את המסר.
