כשנכנסים לשכונת היובל ביישוב עלי בימים אלה, העין נמשכת מיד אל ביתה של משפחת בן־דוד. תפאורה גאה וכואבת עוטפת את הבית שבו התגורר רב־סרן עמישר ז"ל, מפקד החפ"ק של עוצבת הקומנדו שנפל בקרב ברצועת עזה. דגלי ישראל מתנופפים מכל עבר, נרות נשמה ערוכים על שולחן, וסביב תלויות מודעות תנחומים מכל גוף ומוסד שעמישר למד או עבד בו. כאן ביישוב, למרבה הצער, מכירים היטב את כללי הטקס גם מבתים אחרים וממשפחות אחרות שהפכו שכולות מאז שמחת תורה. גם אחרי תום השבעה, השכנות עוד באות ויוצאות, נרתמות ועוזרות. הריטואל הקשה שלהן מוכר אף הוא. שבעה, שלושים, אזכרות, אירוח, ליווי.
לא תכננו להיכנס אל בית משפחת בן־דוד, רק עמדנו מולו והתלבטנו אם אפשר לצלם את החזית המעוטרת דגלים, או שכדאי לבקש את רשות המשפחה. בינתיים ילדיו של עמישר ראו אותנו, מיהרו לצאת אלינו, והתעקשו שלא רק נצלם מבחוץ אלא גם ניכנס פנימה. אמם שלומית מתנצלת שלא נערכה לבואנו הלא צפוי, ומציעה מיד מאפים ושתייה. מאיפה הכוח הבלתי נגמר, אנחנו שואלים אותה. "אגיד לך משהו ששמעתי מרוחמה בן־יוסף כשהיא באה לנחם", משיבה שלומית. "היא אמרה לי: 'אם כוס קפה נשברת – יישפך ממנה קפה, לא מיץ תפוזים, כי זה מה שהיה בתוכה'. ומה שנשפך פה, במה שאנחנו עברנו, היה הסיפור של השכונה שלנו. כן, היה פה שבר, אבל הוא גם הראה מה ממלא את גבעת היובל. יש פה הרבה חסד, אהבה, נתינה ושותפות גדולה. יש כאן רעיון, יש תורה ומסירות לעם ישראל. זה מה שיצא החוצה, וזה מדביק את כולם".
גם כששאלו אותה בשבעה שוב ושוב על קורותיו של עמישר במלחמה, מתי יצא למילואים ולאן הגיע ברצועת עזה, היא התעקשה על הסתכלות רחבה יותר. "אמרתי להם: תקשיבו, זה לא הוא, וזה לא סיפור של המשפחה שלנו. זה סיפור של המקום הזה ושל עם ישראל. הרגשתי שהטוב שיש פה מקיף את העולם וממלא את הארץ. החיבור לקודש, לאמת, לפשטות, להדדיות ולכלל ישראל – שזה הדבר הכי בולט פה".
מה שהביא את עמישר לשכונת היובל הוא מה שמביא לכאן כעת גם אותנו – מוסדות "בני דוד". לפני הגיוס הוא למד במכינה, ואחרי השירות חזר לעלי, לבית המדרש לבוגרי צבא, בראשות הרב אליעזר קשתיאל. הוא בנה את ביתו סמוך לבתיהם של אלירז פרץ, שנפל בקרב ברצועת עזה ב־2010, ורועי קליין, הסמג"ד שבמלחמת לבנון השנייה זינק על רימון והקריב את חייו כדי להציל את החיילים שהיו איתו.
"שכונה של חמישים משפחות איבדה שלושה תושבים, שלושתם קצינים בדרגת רב־סרן שהיו בחוד החנית של השכונה ושל הלחימה", אומר לנו הרב קשתיאל, המשמש גם כרב של שכונת היובל. "שלוש המשפחות – קליין, פרץ ובן־דוד – קרובות זו לזו גם פיזית וגם נפשית. כשהודיעו למשפחה של עמישר שהוא נהרג, משני הצדדים של שלומית ישבו שתי אלמנות".
מה התחושות בימים אלה בשכונה ובמוסדות בני דוד? זו תקופה של אבל מתמשך?
"כולנו קרובים יותר, מהדקים שורות וצריכים לחבק זה את זה יותר מבעבר. מגבירים את הביחד, ויש תחושת אחריות שמנקה את רעשי הרקע, שמה בצד את ההתעסקות בנושאים אחרים וממקדת אותנו בלימוד ובמשימות שיש לפתחנו. יש כאב גדול, אבל גם גאווה גדולה מאוד, כי אנחנו רואים את הצעירים, את המשפחות, את הערבות ההדדית, ההקרבה, המסירות, הרעות, האחדות, הנחישות והעקשנות של העם הזה. זה מפעים ומרומם, וזה נותן הרבה תקווה. שמעתי את אבא של עמישר מדבר על 'הרבה כאב והרבה גאווה'. כך גם אבא שלי אמר על הנכד שלו שנפל בשמחת תורה, האחיין שלי. הם אמרו: אנחנו גאים לראות אילו בנים יש לנו, איזה עם יש לנו".
הרב קשתיאל: "בעלייה לקבר של עמישר בן–דוד, שלושים–ארבעים חיילים וקצינים הניחו ידיים זה על זה ושרו יחד 'שלום עליכם מלאכי השרת', לזכרו. המקום הטהור הזה, שבו כולם יכולים להתחבק בערב שבת אחרי כל מה שקרה במשך השבוע, ולקבל בצורה מרוממת ונקייה את מלאכי השלום שבאים לברך אותנו לשלום – זה עם ישראל"
אחיינו של הרב קשתיאל, יונתן אלעזרי, גדל באלון־שבות. בקיץ שעבר התגייס ליחידת דובדבן, ובשמחת תורה שהה במכינה הקדם־צבאית באופקים. בבוקר החג, כשמחבלי חמאס חדרו לעיר, הוא יצא מהמכינה ללא נשק ונאבק מולם בגבורה עד שנרצח. בן 20 היה במותו.
איך משפיע עליך הכאב האישי?
"בוכים הרבה, זה כאב שאין לו פתרון או תרופה, והוא יכול לתפוס אותך כשאתה לא מוכן. אני לא חושב שאפשר לברוח ממנו. הוא קיים, הוא נוכח והוא קשה. אבל אני מרגיש שגם הכאב הזה עושה אותנו טובים יותר. אנחנו מנתבים אותו למשהו מזוכך יותר בנפש. הוא גורם לנו להיות עדינים, רגישים, חושבים יותר על אחרים. הוא יוצר מחויבות גבוהה יותר כלפי המשפחות והחברה".
האמון הוא המפתח
בחודשים האחרונים עובר הרב קשתיאל בין הלוויה לשבעה, בין אזכרה לניחום אבלים. 18 מבוגרי מוסדות בני דוד נפלו במלחמת חרבות ברזל, עם כמה מהם היה לו קשר אישי וקרוב. ביישוב יודעים לספר שהוא נרתם למען משפחותיהם של נופלים ועושה רבות בעבור ילדיהם. "רב־סרן שי שמריז וסרן יהודה כהן, שניהם מפקדי פלוגות שנהרגו", מונה הרב קשתיאל את התלמידים ששכל. "סרן גבריאל שני, שהיה קצין מילואים בסיירת צנחנים, ורס"ר צביקה לביא ששירת במגלן. עמישר למד אצלי בעיקר אחרי הצבא, והיה לנו קשר קרוב הן מהמכינה והן מהשכונה". עם רועי קליין ז"ל למד הרב קשתיאל בחברותא, ואחרי נפילתו הוציא לזכרו את הספר "בכל לבבך".
הוא בן 56, אב לשמונה. למד בישיבת מרכז הרב, ובשני העשורים האחרונים הוא מלמד במוסדות עלי ועומד בראש בית המדרש לבוגרי צבא. במשך השנים יצא שמו כאחד הבולטים ברבנים המלמדים את תורת הרב קוק, שבמרכזה מבט גאולי על חזרת עם ישראל לארצו, וראיית מדינת ישראל כהתגשמות חזון הנביאים.
כשאני שואל אותו על רגע או אירוע אחד שנצרב בו במיוחד בתקופה האחרונה, הוא חוזר אל ימי השבעה על עמישר בן־דוד, והעלייה לקברו. "הרבה חיילים מהחפ"ק של הקומנדו הגיעו לנחם את המשפחה בשבעה. הם סיפרו שגם במהלך המלחמה, עמישר הוביל בכל שבוע 'קבלת שבת' – כשנכנסת שבת כולם שרים ביחד 'שלום עליכם מלאכי השרת'. לבקשת המשפחה, הם שרו בשבעה את 'שלום עליכם', גם חיילים שאין להם שבת כמו שאנחנו מכירים.
"בעלייה לקבר בסוף השבעה נערך טקס צבאי, ובסיומו כל החבר'ה מהקומנדו, שלושים־ארבעים חיילים וקצינים, הניחו ידיים זה על זה ושוב שרו יחד 'שלום עליכם מלאכי השרת', לזכרו של עמישר. מבחינתי זה הכול. זו האחדות וזו ההמשכיות, זה המכנה המשותף. המקום הטהור הזה, שבו כולם יכולים להתחבק בערב שבת אחרי כל מה שקרה במשך השבוע, ולקבל בצורה מרוממת ונקייה את מלאכי השלום שבאים לברך אותנו לשלום – זה עם ישראל".
לפעמים נדמה שהסיפורים שאנחנו שומעים על הנופלים, על המידות וההתנהלות האישית שלהם, מציבים סטנדרט בלתי אפשרי.
"הדברים נאמרים כל הזמן, לא במובן של תוכחה, אלא כקריאה לדגל. את גבריאל שני אפיינו לדוגמה חריצות גדולה לצד צניעות גדולה. הוא היה נחבא אל הכלים, ואלה תכונות מרגשות שיפה לראות אותן משתלבות יחד. אז אנחנו כמובן מדברים על זה עם התלמידים, ואומרים להם: 'בואו נרים את השאיפות שלנו בנושא הזה'. עמישר בלט בנתינה לכולם, לא חשב על עצמו לרגע. הוא דרש מעצמו הרבה מאוד בכל תחום, וזה מעורר אותו להיות אדם 'כללי'. וצביקה לביא – הייתה בו תכונה של תמימות גדולה, הוא האמין בערכים ובתורה שלנו מכל הלב. אלה דברים יפים שאנחנו רוצים לקחת".
אתה מדבר על רוממות הרוח בישיבות, בשכונה וגם בשדה הקרב. אבל בשבועות האחרונים נראה שאנחנו חוזרים אחורה, הסדקים שוב משתלטים על סדר היום הציבורי: ויכוחים סוערים על עתיד הממשלה, הפגנות בסוגיית הגיוס ועוד ועוד.
"לא, אני לא במקום הזה. אני מאמין בעם שלנו, אוהב אותו ומשוכנע שהחברוּת והערבוּת חזקות מהכול. לא נכון לתת לקולות של קרעים מקום מרכזי בחיינו. הקול הבולט צריך להיות זה שמחפש איך לגשר על פערים, למצוא פתרונות ולהחזיר את האמון.
הרב קשתיאל: "צריך לגשת לסוגיית גיוס החרדים מתוך אמון. להבין שאם מישהו לא מתגייס, זה לא משום שהוא אדם רע לב, אכזרי וסוציומט. יש לנו קשרים טובים מאוד עם הצבא; ויש פה הרבה מסירות נפש, שזה מושג שלא זר לעולם החרדי. לכן אנחנו יכולים לדבר עם אלה ועם אלה, ולהיות הגשר"
"אנחנו חייבים שיהיה לנו הרבה מאוד אמון הדדי, כי נמשיך לחיות פה יחד, ובלי אמון אי אפשר לעשות את זה. בדיוק כמו שאי אפשר לקיים חיי משפחה בלי אמון בין כל בני הבית, או להקים עסק בלי אמון בין השותפים, וברור שאי אפשר לצאת למלחמה בלי אמון בין המפקדים לחיילים ובתוך הצוות הלוחם. זו נשמת אפנו, ואת זה צריך לחזק. נכון שחטפנו מכה קשה שפגעה באמון, אבל חייבים לשקם אותו ולדאוג שהוא יעבור גם כמורשת לדורות הבאים".
כשיוצאים משדה הקרב לסוגיות הפוליטיות והחברתיות, נראה שיש פערים גדולים בחברה הישראלית, והם לא ייעלמו.
"לכן צריך לעמול ולהפעיל חשיבה יצירתית כדי למצוא פתרונות שיבנו פה משהו אחר. אף אחד לא ינסה לכפות משהו על האחר, ולא נאכל זה את זה. גם את זה למדנו מעמישר. את רוב השירות שלו הוא עשה עם אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית. הם היו השותפים שלו, בני הזוג שלו, במשימות שביצעו יחד. הוא למד אותם, הם למדו אותו, ושני הצדדים ראו איך משתפים פעולה. כשיש אמון הדדי וכבוד הדדי, מוצאים את הפתרונות. זה מצריך חשיבה ועבודה, אבל אנחנו עם חכם. כל החוכמה שהשם נתן לנו היא בדיוק בשביל זה. לא כדי שנרוויח כסף, אלא כדי שנדע איך לשכון יחד בשלום.
"גם אנשי התקשורת צריכים להשקיע בנושא הזה. תקשורת היא מלשון קשר, וזו המטרה האמיתית שלה: למצוא קשרים, לראות איך לקשר, לקשור ולהתקשר. אנחנו צריכים למצוא המון מקום לקשרים. זה לא אומר שצריכה להיות תמיד הסכמה, אבל זה אומר שיש כבוד הדדי. ראינו את זה במלחמה, וכך יהיה גם בעוד מקומות ועוד אתגרים".
מוסדות בני דוד מזוהים עם שירות צבאי, גיוס ליחידות מובחרות ויציאה לקצונה. והנה, כשצעירים רבים נמצאים חודשים ארוכים מחוץ לבית, מפסידים עבודה ולימודים ואף מחרפים את נפשם – בציבור החרדי דווקא מחריפים את ההתנגדות לגיוס. זה לא מעורר בכם כעס?
"גם לסוגיה הזאת צריך לבוא מתוך אמון. קודם כול, אמון שאם מישהו לא מתגייס זה לא משום שהוא אדם רע לב, אכזרי וסוציומט שאכפת לו רק מהחיים של עצמו. אם ככה אנחנו ניגשים לסוגיה, לא נצליח לפתור שום דבר בחיים שלנו. צריך לבוא מתוך הבנה שיש פה עולם ערכים מסוים, שונה משלנו. ועכשיו בואו נחשוב איך אפשר לעשות צעדים בוני אמון. אנחנו עושים את זה עם האויבים שלנו, ופה זה הרי לא אויב, רק יריב אידיאולוגי. צריך לחשוב ולשבור את הראש איך לא מפחדים מהצד השני, איך חיים ביותר אמון, אחרת זה יטריף אותנו. כל אחד צריך להתאמץ ולהיות יצירתי כדי לפתור את זה".
בתי המדרש של הציונות הדתית רואים בשילוב של לימוד תורה וגיוס לצבא לא רק אילוץ אלא אידיאולוגיה, חיבור שהופך גם את התורה וגם את הצבא לשלמים יותר. אפשר היה לצפות שהישיבות הללו וראשיהן יהיו בחוד החנית של השיח לשילוב חרדים בצה"ל.
"זה נכון. מאז תחילת המלחמה לא היינו פנויים מספיק בראש ובלב לסוגיה הזאת. עכשיו, כשיש זמן להרים את הראש מהלחימה, אני מסכים שזה צריך להיות התפקיד שמוטל עלינו. ראוי וטוב שאנחנו נהיה אלה שמייצרים את האמון. זה לא קל, אבל ייתכן שיש לנו חלון הזדמנויות לפריצת דרך. אני לא מתייחס לזה כצורך, אלא כזכות. בניית אמון וגשרים זו זכות גדולה מאוד, והלוואי שנצליח. נתפלל על זה. מכורח הנסיבות ואחרי כל השנים, יש לנו קשרים טובים מאוד עם הצבא; ויש פה הרבה מסירות נפש, מושג שלא זר לעולם החרדי. לכן אנחנו יכולים לדבר עם אלה ועם אלה, ולהיות הגשר".
כמי שמלווה בחורים לפני הגיוס ואחרי השחרור, אתה ודאי מכיר את החשש משחיקה הלכתית ורוחנית בשירות הצבאי. מה אפשר לענות לחרדים שמעלים את החשש הזה?
"ברור שאפשר לעשות את זה. יש אנשים שהצליחו לשמור על רמה רוחנית בצבא, ויש כאלה שהיה להם קשה יותר. זו סוגיה מורכבת, אבל לדעתי היא לא קשורה רק לצבא. הציבור החרדי יודע שאנשים שעוזבים את הישיבה והולכים לעבוד לפרנסתם – והם הרוב – גם אצלם יש בהרבה מקרים שחיקה ברמה הרוחנית. אי אפשר להתחבא מזה. אדם שלמד בישיבה חרדית כמה שנים, ואז למד מחשבים ועכשיו הוא מתכנת, יש לו גם התמודדויות. כשעוזבים את בית המדרש, תמיד יכולה להיות שחיקה. צריך לדבר על זה, להתמודד עם זה ולחשוב איך נותנים גם לזה מענה".
מה האלטרנטיבה
מגני הילדים ביישוב עלי ומהרמקול של תלמוד התורה עלו השבוע קולות פורים. צלילי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ו"להודיע שכל קוויך לא יבושו" קידמו גם את פני נשיא המדינה, שהגיע לביקור במכינה. בעולם הישיבות, וגם במוסדות בני דוד, שמור לפורים מקום מיוחד של צבעוניות ושמחה פורצת גבולות. אני תוהה באוזני הרב קשתיאל אם גם השנה יוכלו הוא ותלמידיו לציין את פורים כבכל שנה, או שהמועקה המלווה את המדינה כולה מאז שבעה באוקטובר לא תאפשר שמחה כזאת.
הרב קשתיאל: "היום רואים בצורה בהירה וברורה את ההבדל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. מה שאפשר ללמד במשך שנה בשיעורים ובחברותות, עכשיו רואים בעיניים. זה משמעותי לתלמידים הצעירים – ההמשכיות, השייכות לאומה ולרצף הדורות, הגאווה להיות חלק מצבא כזה וממדינה כזאת. יש עוד ועוד מעגלים שמתחברים לזה"
"חלק מהאנשים מרגישים צורך לשמוח קצת, ולו מהמקום של האיזון אחרי התקופה הקשה שעברנו", אומר הרב קשתיאל. "אני חושב שבמובן מסוים, עמוק, השנה אנחנו שמחים יותר מתמיד להכריז שאנחנו שייכים לעם ישראל, להגיד 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר'. אנחנו מסתכלים מסביב, ובשנה הזאת ברור לנו במיוחד כמה גאווה יש בהשתייכות לעם שלנו. אם האלטרנטיבה לקושי זה לא להיות יהודי – אנחנו מעדיפים להיות יהודים. אנחנו לא רוצים להחליף את הגורל שלנו בזה של שום עם אחר".
אתם מצליחים להעביר את העולם הערכי הזה לתלמידים הצעירים?
"כן, וזה אפילו טבעי, כי היום רואים בצורה בהירה וברורה את ההבדל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. מה שאפשר ללמד במשך שנה בשיעורים ובחברותות, עכשיו רואים בעיניים. זה משמעותי עבורם – ההמשכיות, השייכות לאומה ולרצף הדורות, הגאווה להיות חלק מצבא כזה וממדינה כזאת. במהלך הניחומים בבתי האבלים התרגשתי לפגוש עוד ועוד מעגלים שמתחברים לזה, עוד אנשים שנחשפים לעוצמות של העם הזה. גם משפחות הנופלים שאנחנו מלווים, וגם המשפחה שלי, כולם מרגישים זכות גדולה לצד הכאב הגדול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
