שרה פריד היא לא בדיוק מי שהייתם מצפים למצוא באתר חפירות, מנגבת זיעה ממצחה ומעלה אל שפת הבור דלי עמוס אדמה, סרפדים ואולי גם מטבע בן אלפי שנים. היא בת 71, פנסיונרית וסבתא לנכדים, אבל במקום לאמץ את התחביבים הרגועים של חברותיה היא מעדיפה לחפור את הארץ, גם באתרים מאתגרים במיוחד. "למה אני עושה את זה? לא יודעת, שיגעון", היא עונה לתמיהתי. "הסטודנטים לארכיאולוגיה הרי שונאים את החפירות. הם צריכים להשתתף בהן כדי להשלים את מטלות הלימודים. אני – כל חיי חשבתי שלחפור זה נחמד. כשיגאל ידין הוציא את הספר על חפירות מצדה, היה שם פרק מיוחד על המתנדבים. היו להם המון מתנדבים מחו"ל. ההתייחסות שלו אליהם דיברה אליי, וכנראה זה נתקע לי בראש".
מה שמביא את שתינו לשבת יחד במכוניתה בדמדומי הבוקר הוא "קול קורא" שנשא את הכותרת "משנכנס אדר – חופרים בחורבת א־רפיד". ד"ר אהרון טבגר מהחוג לארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל, הזמין בו את הציבור להצטרף לצוות החוקרים והסטודנטים בחפירה ראשונית באתר קטן בתחומי ההר המרכזי באזור בנימין. כשוחרת נלהבת של היסטוריה ארץ־ישראלית, וכמי שנשאה בליבה חלום ללמוד ארכיאולוגיה ולחפור ברגבי אדמתנו, קפצתי על ההצעה של העורך שאצטרף לחפירות. בהרבה התלהבות ובלי הרבה תכנון, נרשמתי כמתנדבת ליומיים מתוך השבועיים של הפרויקט. ספוילר קטן: הממצא החשוב ביותר שגיליתי במו ידיי היה שיום אחד של עבודות הוא די והותר עבורי.
אחרי שפניתי לד"ר טבגר צורפתי לקבוצת הוואטסאפ שמאגדת את המשתתפים בחפירה, וכדי להגיע פיזית למקום שודכתי לשרה פריד מנווה־דניאל. את שיחת התיאום ניצלתי כדי לשאול במה כדאי לי להצטייד. מים, כובע ונעליים גבוהות וסגורות, המליצה שרה כחופרת מנוסה, "ותבואי בבגדים הכי סמרטוט שלך. את הולכת להתלכלך, אלה בסופו של דבר עבודות עפר".
קבענו להיפגש עוד לפני הזריחה ליד סינמה סיטי בירושלים. ניסיתי להירדם מוקדם כדי לצבור כוחות, אך ההתרגשות הייתה בעוכריי. בחמש וחצי בבוקר יצאתי לדרך, כשמאחוריי שעתיים שינה ולפניי עשר שעות בשטח. "חפרתי עם טבגר בבית־אל, במקום שהוא לטענתו האתר המקורי של בית־אל. את יודעת שיש כמה דעות בעניין", מספרת לי שרה כשאנחנו עושות את דרכנו בכביש 60 לכיוון שילה. "השתתפתי גם בחפירות בחירבת מדרס ובמערת מורבעת באזור ים המלח. מתחילה אצלם עכשיו עונת חפירה נוספת, אבל אני לא הולכת. אני מפחדת. את יודעת איזו דרך יש שם עד למערה? ירידה קשה ומפחידה מאוד. חביבתי, אם את הולכת לשם, דעי לך שלא חוזרים הביתה בערב. זו לא חפירה יומית, מקימים שם מחנה. זה מעניין מאוד, מה לא מצאו שם, אבל העבודה קשה ומלאת אבק, עד כדי כך שצריך לחבוש מסכות מיוחדות".
הדרך לחורבת רפיד קלה יותר, אם כי לא מסומנת. ההוראות שקיבלנו מלמדות שיש לפנות שמאלה בצומת סינג'יל לעבר מעלה־לבונה, ומיד אחר כך ימינה בכביש ללא שם המוביל לבסיס צבאי. כשהכביש מתעקל שמאלה אנחנו ממשיכות בדרך עפר לחוות נחל שילה, ושרה חונה שם.
טבגר וצוות החוקרים שאיתו – רובם סטודנטים לתואר שני, דוקטורנטים ופוסט־דוקטורנטים – הגיעו לכאן יום קודם לכן, להכין את השטח. כעת נפתח היום הראשון לעונת החפירות השנייה בחורבת רפיד. עד הקיץ שעבר לא נערכה באתר הקדום הזה חפירה ארכיאולוגית, אבל כן נערכו כמה סקרים, מהמאה ה־19 ועד שנת 2019. פרויקט החפירות במקום יורד לעומק 5,000 שנה, חולף על פני התקופה החשמונאית והתקופה הפרסית, ממשיך דרך תקופת הברזל 1 ו־2, ומגיע עד תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה הקדומה. לעבודות הללו, שנערכות בחסות האקדמית של אוניברסיטת אריאל, יש מטרה כפולה: גם להרחיב את הידע על האתר לטובת מחקריו של ד"ר טבגר, וגם להנחיל לסטודנטים את רזי החפירה.
השעה שש וחצי בבוקר. ליד פינת קפה ואוזני המן שהוצבה בשטח החווה, אני פוגשת את המשתתפים. ראש וראשון הוא ד"ר טבגר, שהגיע לכאן על חצי מדים ונושא עליו נשק; בימים אלה הוא משרת במילואים מתוקף היותו חבר כיתת הכוננות ביישוב מגוריו, זית רענן הסמוך לנריה. לצידו הראל גוטפריינד, עמית מחקר באוניברסיטת אריאל. הוא הגיע לכאן מקיבוץ גשור בגולן, ועל מטרת נוכחותו עוד נלמד בהמשך; אביגיל, סטודנטית שנה ג' בחוג לארכיאולוגיה; טיפאני ואביגייל, שתיהן דוקטורנטיות מחו"ל – הראשונה מוונקובר שבקנדה, והשנייה מאיידהו שבארה"ב. לחבורה האקדמית הזו מצטרף כוח המתנדבים – סיגלית שעשתה את הדרך מפתח־תקווה, לילך שככר השתתפה בכמה וכמה חפירות, נער צעיר בסווטשירט של בני עקיבא, וכאמור שרה ואני.
מזג האוויר קריר, אך השמש מחממת קמעה ומחיה את הצבעים המתעוררים מולנו. משטח העבודות נשקף נוף קסום; אנו עומדים על תל בגובה 690 מטרים מעל פני הים, ועמק שילה נפרס מתחתינו במרבדים של ירוק עם נגיעות של נוריות, רקפות ומצליבים, כיאה לסיומה של העונה הגשומה ופתחו של האביב. על המדרונות סביבנו מוריקים כרמים ומטעים לרוב. טוסקנה מחווירה לעומת ארץ היין הישראלית הנגלית לעינינו.
מזל טוב, הוסמכתם
אנחנו חוצים את שער החווה לכיוון תל החורבה, וטבגר מכנס אותנו להרצאה חפוזה על המקום ותולדותיו. אנו עומדים על שפת מבנה שנראה כמו מגדל חלול, הוא מסביר, כנראה מהתקופה החשמונאית. תל שילה נמצא בכיוון צפון־מזרח, מעבר לכביש. מעליו, הכפר קריות והיישוב שילה המודרני. מצפון נראה היישוב עלי, שמאלה משם, באופק, אפשר לזהות את שכונת האוניברסיטה באריאל, ומתחתיה בתי הכפר לובן א־שרקייה.
חורבת רפיד היא חלק מחידה היסטורית שהעסיקה את ד"ר טבגר במשך שנים. בסקר שערך הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין התגלו כאן מצבורי חרסים רבים, והמדרון הסמוך מלא גלי אבנים, ככל הנראה שרידי בתים מתקופת הברונזה הקדומה. "נחל שילה הוא אגן הניקוז הגדול ביותר במערב השומרון", מספר טבגר. "הוא מתחיל ממש כאן, מקו פרשת המים הארצי, ואנחנו עומדים מעל הנקודה שבה הזרימה של הנחל מתרחבת. עמקים הם אזורים פוריים שטובים לגידולים חקלאיים, ולכן תמיד התיישבו סביבם. עמק שילה שלפנינו הוא העמק הראשון מצפון לירושלים. מעבר לעמק, אפשר לראות שאנחנו נמצאים ליד דרך ההר המרכזית, שעוברת על הרכס. כביש 60 הישן, שנסענו בו עד שנות התשעים, עובר למעשה בתוואי הדרך העתיקה שמובילה מבאר־שבע לחברון, ירושלים, בית־אל ושכם. בסוף ספר שופטים מתואר המקום שאנו נמצאים בו: 'ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה'. זה תיאור הווייז הראשון בתנ"ך. מנגב ללבונה, פנה ימינה במזרחה השמש ותגיע לשילה.
"תמיד חזרתי על הציטוט הזה בהדרכות בתל שילה, ותמיד הוא היה לי קשה. כי אותנו לימדו שלערים מרכזיות יש מקור מים, יש מיקום אסטרטגי ויש דרך. למה שילה ממוקמת 'מזרחה השמש למסילה'? אם זו עיר חשובה, היא צריכה להיות על המסילה. רק כשהתחלנו לעבוד פה נפל לנו האסימון", הוא אומר.
והאסימון הזה הוביל אותו להבין את המיקום של חורבת רפיד. "בנקודה הזאת מתחתינו נחל שילה נעשה קניוני. זה כנראה פירוש המילה 'רפיד': אצל אחד הנביאים המוסלמים המילה הזו מופיעה במשמעות של 'מים זורמים' או 'נחל זורם'. חורבת רפיד יושבת בדיוק בנקודה שבה נחל שילה הופך לשיטפוני יותר כשיורד גשם.
"מהסקרים שנערכו בחורבת רפיד ראינו שעיקר הממצא הוא מתקופת הברונזה הקדומה, בערך 3,000 שנה לפנה"ס. שילה עדיין לא הייתה קיימת אז. זה עוד לפני אברהם אבינו, יותר ימי נוח, אפילו קדם־נוח", הוא עונה לשאלת אחת המשתתפות, שמבקשת למקם את התקופה על ציר הזמן התנ"כי. "אנחנו יודעים היום שתקופת הברונזה הקדומה הייתה לחה מאוד, היו הרבה משקעים. בסופה הגיע משבר אקלימי, התחממות, והתקופה הבאה הייתה יבשה יותר. וכשחיברנו את זה, הבנו הכול", הוא שומר על המתח. "מדוע יש כאן התיישבות? ומדוע שילה, עיר מרכזית הפרוסה על כשלושים דונם, רחוקה יותר מהציר? כעת ידענו לענות: בתקופה לחה אפשר לשבת פה, יש מספיק מים. בתקופה יבשה יותר צריך להקים את שילה ליד מקורות מים אחרים. אנחנו יודעים שמצפון לשילה יש שני מעיינות שנובעים כל השנה – עין סיילון ועין קריות. זאת ככל הנראה הסיבה לכך ששילה, בבוא הזמן, מתפתחת לעיר מרכזית, וחורבת רפיד הופכת לאתר קטן, שננטש בהמשך. וכך הוא נשאר, עד שבאו כמה משוגעים כמוני והתחילו לחפור".
כבר בעונה הקודמת חילק טבגר את השטח לשלושה אזורים המסומנים כ־A, Bו־C – ואין ברירה אלא להתעלם מקונוטציית אוסלו. שטח A בחורבה נחפר לאחר גילוי חומה עצומה, חמישה מטרים עובייה, שמקיפה את האתר. היא מתוארכת לתקופת הברונזה התיכונה, אבל מעבר לכך היא עדיין בגדר תעלומה. "למה לבנות חומת ענק לאתר קטן כל כך, כששילה, העיר המרכזית והגדולה יותר, כבר קיימת?", שואל טבגר. את התשובה לכך הוא מקווה למצוא בשטח חפירה A.
אנחנו יורדים לשם ופוגשים את ג'ון, מנהל השטח. הוא הגיע משפילד שבצפון אנגליה כדי לעשות פוסט־דוקטורט באוניברסיטת אריאל, ומתמחה בתקופת הברונזה הקדומה. במסגרת החפירה שהוא אחראי עליה, החומה נחשפה ואבניה נשלפו. בתוך החומה נמצאו חרסים מתקופת הברונזה התיכונה, מה שמעיד על ימי הקמתה, ומעבר לה נחשף קיר עגול שיושב על סלע האם. בעונת החפירה הנוכחית, טבגר שואף לסיים את מלאכת הפירוק של החומה, לחשוף את הקיר ולהבין לאיזה מבנה הוא שייך.
זה חוקי, לפרק ככה חומה עתיקה?
"ארכיאולוגיה היא עבודת הרס. לא אגיד לך שלא כאב לנו לעשות את זה, אבל היינו חייבים להרוס כדי להבין יותר".
את עבודתו בחורבת רפיד עד כה מסכם טבגר במשפט "יצאתי לחפש מלוכה ומצאתי אתונות". האתר הזה, הוא מסביר, חדל להיות מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת. הוא נותר בשיממונו גם בתקופת הברזל 1 – ימי ההתנחלות והשופטים, כששילה בשיא הדרה – וחזר להיות פעיל בתקופת הברזל 2, ימי ממלכת ישראל, הפעם ככפר־לוויין של שילה. זאת התקופה שמעניינת את טבגר: הברזל 2 וראשית התקופה הפרסית, שבאה לאחר מכן. "אבל את התקופה שאני חוקר עוד לא מצאנו בשטח. כן מצאנו חרסים שמשויכים אליה וגם מטבע מהתקופה הפרסית, שהתגלה ביום האחרון של החפירה הקודמת. זה אחד מהמטבעות הקדומים ביותר שנמצאו בארץ: המאה ה־5 לפני הספירה".
המטבע הנדיר אותר בעזרת גלאי מתכות בשטח B, ושם טבגר ממשיך את הרצאתו. "אחרי שממלכת ישראל חרבה, האזור הזה שוב שומם. בדוקטורט שלי כתבתי שאחד האתרים היחידים שמתקיימים אחרי חורבן ממלכת ישראל הוא האתר בעלי, ממש במרכז היישוב, והתברר שגם פה יש סימני התיישבות מהתקופה ההיא, סוף הברזל 2 ותחילת התקופה הפרסית. ממצאים התגלו גם במשטח הצפוני בשילה. כלומר, יש כאן תופעה של התיישבות בתקופה שאנחנו רוצים לבדוק. מה קורה פה באזור אחרי חורבן ממלכת ישראל? לזה אני מקווה שנגיע בחפירה".
התקופה המאוחרת ביותר של ההתיישבות ברפיד – והראשונה שנחשפה בחפירה הארכיאולוגית – היא התקופה החשמונאית. החוקרים והחופרים למדו זאת מאבנים בעלות שוליים מסותתים. "אנו יודעים שהחשמונאים התרחבו צפונה בכיבושים שלהם, והגיעו לדרום השומרון", אומר טבגר. לצורך העניין, גם הממצאים החשמונאיים הם מבחינתו בגדר אתונות, בעוד הוא מחפש את המלוכה – כלומר, את חורבן ממלכת ישראל.
רגע לפני שאנחנו המתנדבים נצטרף לסטודנטים, שנקישות המכושים שלהם כבר עולות מהשטח, ד"ר טבגר נותן לנו תדריך חשוב שהוא גם בגדר הסמכה. "אנחנו עושים כאמור פעולות הרסניות, ולכן הדבר החשוב ביותר מבחינתנו הוא התיעוד. יש ארבעה כללים שצריך להקפיד עליהם. הראשון הוא: לא מוציאים שום דבר מהאדמה, אלא מוציאים את האדמה מהממצאים, חושפים ומנקים אותם. הכלל השני: מכיוון שיש באתר הזה כמה שכבות היסטוריות, נתקדם שכבה אחר שכבה, כמו קילוף בצל. כלומר, תמיד נחפור את אותו הגובה בכל שטח החפירה. כלל שלישי: תמיד נשאיר בנקט (מעין שוליים – א"כ) כבקרה וכעדות, שנוכל לראות מה חפרנו. הבנקט הוא למעשה התשליל, הנגטיב של מה שנחפר. כלל רביעי: בתוך תא שטח, תמיד נתחיל לחפור מהמוכר אל הלא מוכר. לצורך העניין, קיר הוא משהו מוכר ואנחנו נתחיל ממנו, לא מאמצע תא השטח. וזהו, מזל טוב, הוסמכתם כחופרים".
אין שלם מסיר שבור
בשטח B נמצאו שני קירות ממבנה המתוארך לתקופה החשמונאית. קיר שלישי, לא מוסבר, עובר באלכסון בתוך המבנה. "רואים איך רצפת הטיח נפגעה כשבנו את הקיר הזה, שנגמר באמצע החדר. אנחנו לא בדיוק מבינים מה הוא". בקצה אחד של המבנה התגלו בעונה הקודמת טאבון וגם סיר שלם – כלומר, מרוסק לחתיכות, ולכן הוא מוגדר "שלם" ולא "תמים". לחפירות בתא השטח הזה אני מצטרפת, תחת ניהולן של הלן דהן וקטיה אפלבאום – שתיהן סטודנטיות לתואר שני באוניברסיטה, שתיהן דוברות צרפתית, ושתיהן ארכיאולוגיות מקצועיות, כל אחת במעבדה אחרת.
משטחי החפירה באתר מחולקים לריבועים, שמסומנים בעזרת כדורי טניס וחבלים מתוחים על הקרקע. שטחו של כל ריבוע כזה הוא חמישה מטרים על חמישה מטרים. הכלים העומדים לרשותנו הם כפפות (כמו כפפות גינון, שאגב גם אותן כדאי להביא מהבית), מכושים, מכושונים, אתי חפירה, מברשות, מזמרות ועוד. אני לוקחת מכושון, חוברת לאביגיל הסטודנטית ומבקשת מהלן הוראות. פשוט להתחיל לחפור ולחשוף את מה שהאדמה טומנת בתוכה, היא אומרת.
בשעתיים הקרובות, זה מה שאעשה: אכה באדמה במכושון. אפשר לשער בקלות שהאבנים הנחשפות והולכות הן המשך הקיר במבנה החשמונאי. במהלך החפירה אני מוצאת לא מעט חרסים. בהתחלה זה מלהיב; בהמשך, ככל שמספרם הולך וגדל, ההתלהבות פוחתת. את החרסים אנו שמים בדליים מיוחדים, עם פתקים המציינים את שטח החפירה, תא החפירה והתאריך. פיסות החרס העתיקות הללו ישהו במים 24 שעות, ולמחרת יעברו שטיפה וסינון. מלבד הדלי הקשיח המיועד לחרסים יש לנו דליים מחומר רך יותר, המשמשים לפינוי אדמה, סרפדים, עשבים ואבנים. כל מה שאני והמכושון מנתקים מהקרקע, מוכנס אליהם, ואחת לכמה זמן מפנים את תכולתם למריצה. הממצאים שלי כוללים שלל תולעים ושלשולים, אבל גם לנוכחותם אפשר להתרגל. אביגיל לידי מוצאת נדל, ובאומץ רב מחסלת את האיום.
תוך כדי החפירה היא מספרת לי על לימודי הארכיאולוגיה. מתברר שממש כאן היא משלימה את המכסה הנדרשת לצורך קבלת "תעודת חופר" – שבעה שבועות של עבודת שטח. שאר הסטודנטים סביבי צריכים שבוע חפירה אחד במסגרת הדרישות הבסיסיות לקבלת התואר. אביגיל עוד לא יודעת אם תרצה לעסוק בארכיאולוגיה, ולכן במקביל היא לומדת הוראה ומלמדת באחד מבתי הספר באזור.
יש משהו שקט ומרגיע בחפירה. את עומדת בתוך נוף יפהפה, מרגישה את הכיף הפשוט של המגע בטבע. השקט הפנימי והחיצוני מופר כשאני שומעת פתאום את טבגר חוזר על ההרצאה שנשא אך לפני שעה וחצי; מתנדבים נוספים הגיעו, וגם הם צריכים לקבל סקירה על האזור. הטקס יחזור על עצמו עוד פעמיים בהמשך.
השמש עולה, וגם הטמפרטורה. זה הזמן להתקלף מהשכבות. כעצתה של שרה, לא לבשתי את מיטב מחלצותיי, בלשון המעטה. מגפוני בלנדסטון, מכנס ארוך ומעליו חצאית שידעה ימים יפים יותר, חולצת טיולים של השומר החדש וסווטשירט מימי המדרשה העליזים. לראשי כובע רחב שוליים, ולמרות זאת, כשאשוב הביתה אבין כמה חבל שלא מרחתי קרם הגנה על הפנים, שמתקלפים גם הם.
בשלב כלשהו מצטרפות אלינו שתי נשים – מרים מבית־אל ובתה נועה, תושבת מעלה־לבונה. הן הגיעו לחפירות לא רק בשביל הכיף, אלא גם מתוך תחושת שליחות ורצון לעזור בשימור ההיסטוריה שלנו. הראל גוטפריינד מתיישב לידנו ומבקש לשאול אותנו כמה שאלות לצורך עבודתו: "אני עוסק בבחינת הקשר בין ארכיאולוגיה, קהילה וחינוך", הוא מסביר. "אני מלווה הרבה מאוד חפירות, מעביר שאלונים בין המשתתפים, מראיין ועורך תצפיות כדי ללמוד מחוכמת ההמונים. הרעיון הוא לשמוע מאנשים איך הם רואים את החפירות הארכיאולוגיות, ומה הם חושבים על הקשר בינן ובין חינוך וקהילה. המטרה שלי היא לפתח מודל חינוכי־קהילתי שמשלב את הארכיאולוגיה בלמידה של כל מקצוע, ומסייע בעיצוב קהילות דרך פעילות ארכיאולוגית. אז איך לדעתכן הארכיאולוגיה יכולה לתרום לתלמידי בית ספר?", הוא שואל אותי ואת נועה.
אני עונה שמלבד התרומה המובנת ללימוד היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך, ההשתתפות בחפירה ארכיאולוגית יכולה להקנות לא מעט ערכים לימודיים כמו התמדה, הבנה תהליכית, סבלנות, ריכוז ועוד. ככל שהמילים יוצאות מפי, אני מבינה שגם אני ברגעים אלה ממש שוקדת על ערכי ההתמדה, הסבלנות, הריכוז וההבנה התהליכית שלי, שזקוקים לחיזוק.
ב"שולחן הזרים" התאספו ג'ון, טיפאני ואביגייל. פה בישראל, הם אומרים, אפשר ללמוד ארכיאולוגיה בבטחה, שלא כמו בסוריה, בלבנון ובירדן. "פתחו לאחרונה גם חפירה בעיראק, אבל אני לא מעיזה לנסוע", אומרת טיפאני
בתשע וחצי אנחנו נקראים לעלות בחזרה לחווה, לארוחת הבוקר. לחם לבן פרוס, ירקות חתוכים, גבינה, ביצים וחמוצים ממתינים לנו על שולחן בפינת הקפה. החופרים מתיישבים על ספסלי הפיקניק הפזורים בשטח החווה. אני מצטרפת ל"שולחן הזרים", שבו התאספו ג'ון, טיפאני ואביגייל. הם בארץ כבר שנתיים, סטודנטים לכל דבר ועניין. פה בישראל, הם אומרים, אפשר ללמוד ארכיאולוגיה בבטחה, שלא כמו בחפירות בסוריה, בלבנון ובירדן. "פתחו לאחרונה גם חפירה בעיראק, אבל אני לא מעיזה לנסוע", אומרת טיפאני.
החוויה שלהם מישראל חיובית, מספרים השלושה. הם שמחים להיות כאן, אך יש אתגרים, שחלקם מוכרים גם לסטודנטים המקומיים: סוגיית המגורים, הצורך לקנות רכב כדי להגיע ממקום למקום, ויש גם שמועה מאיימת הטוענת כי בקרוב לא יוכלו לקנות לחם, עוגיות ומוצרים רבים נוספים, כי הישראלים אשכרה מכסים מדפים שלמים במרכולים, ואף מוכרים את כל הסחורה לערבים לפני חג הפסח. השלושה, אם תהיתם, אינם יהודים: ג'ון ואביגייל נוצרים, וטיפאני מגדירה עצמה חסרת דת.
אבל פסח עוד רחוק, ויש חג קרוב ממנו. בעודנו סועדים את ליבנו נשמעים מעברו האחר של הוואדי צלילים וקולות שמחה: שירי פורים מתנגנים כנראה בבית הספר היסודי בשילה, וההד של העמק נושא אותם עד אלינו.
טעם של פעם
טיפאני ואביגייל חוזרות אחרי הארוחה לשטח C, שם נחשף בעונה הקודמת ממצא לא אופייני: גת חשמונאית מוקפת קירות. אני מצטרפת אליהן ואל שרה, שטורחת על חשיפת קיר או גדר סמוך לבור האיגום בגת. כאן אני פוגשת את ד"ר שיבי דרורי מאוניברסיטת אריאל, חוקר יין שהוא גם יינן מצליח – הבעלים של "יקב גבעות" שנמצא ממש מעלינו, בגבעת הראל. לדבריו, הוא מגיע לראות מקרוב כל גת שמתגלה בארץ. "המעבדה שלי עוסקת בתחום הגפן והיין, בדגש על חידוש טיפוח הזנים העתיקים של גפן בארץ ישראל, תעשיית היין העתיקה ומסורות היין בארץ. אחד הדברים שמעניינים אותנו מאוד הוא נושא הגתות – או הגיתות, כפי שיש המקפידים לומר – והטכנולוגיות הקדומות שהיו כאן והלכו לאיבוד: איך בדיוק המקומיים ייצרו יין, אילו יינות היו להם, באילו סגנונות ומאילו זנים".
אביגייל יורדת לבור שנחשף בגת ומתחילה לדלות ממנו אדמה. מתוך הרגבים היא שולפת פתאום ידית יפהפייה, ומניחה אותה בדלי החרסים. את דלי האדמה היא מעבירה לדרורי, והוא מפזר את התכולה על ניילון שחור שנפרס בשטח הגת. כך הוא מייבש את האדמה הלחה, כדי לסנן אותה ולחפש ממצאים אגרונומיים.
"גודלו של חרצן ענבים הוא חמישה מילימטרים על שני מילימטרים", אומר דרורי. "תשאלי: איך מוצאים כזה דבר? התשובה היא שתחתית הגת היא המקום שבו החרצנים נאגרים. אם יתמזל מזלנו, נמצא חומר אורגני בתחתית של גת שננטשה או התכסתה עם הזמן. החומר הזה הוא שאריות מתהליך הייצור, וממנו נוכל ללקט את החרצנים. באוסף שלנו יש כמאה זני גפן עתיקים שנמצאו ברחבי ארץ ישראל, ואנחנו אפיינו את החרצנים של כולם. היום יש לנו מודלים מתמטיים שמאפשרים לזהות זנים על בסיס צורת החרצן.
ד"ר שיבי דרורי: "איך מוצאים חרצן ענבים? אם יתמזל מזלנו, נמצא חומר אורגני בתחתית של גת שננטשה, וממנו נוכל ללקט חרצנים. באוסף שלנו יש כמאה זני גפן עתיקים, ואנחנו מזהים זנים על בסיס צורת החרצן"
"ייננים מודרנים מייצרים יין בשיטות שהבאנו בעיקר מחו"ל, אבל מעניין מאוד לחקור איך ייצרו פה יין בעת העתיקה. אלה היו אנשים חכמים, והיו להם אלפי שנים לפתח את הטכנולוגיות שלהם, כאן, במקום הזה, בטמפרטורות האלו ועם הזנים המקומיים. כל הזנים הארץ־ישראליים שמצאנו נטועים היום לצורך מחקר".
כדי "להקים לתחייה" זנים נשכחים, נדרש תחילה מחקר גנטי מורכב. "סרקנו את כל ארץ ישראל, מדן ועד גבול מצרים, מצאנו כל גפן סוררת שגדלה בשטח ולקחנו ממנה עלים לבדיקה גנטית. בחנו אם זו גפן ארץ־ישראלית מקורית, או שהיא הגיעה לכאן ממקור חיצוני. כך גילינו שיש לנו ביד עושר גדול של זנים מקוריים. זה הוביל לתגליות מיוחדות: בשנה שעברה פרסמנו באחד מכתבי־העת הנחשבים ביותר בעולם, מאמר שמראה שמקור הגפן הוא בארץ ישראל. אוכלוסיית הבר המקורית של הגפנים מכל העולם נמצאת בעצם כאן, וקיימת אצלנו באוסף. ארץ ישראל היא אם הגפן".
הזנים שהתגלו בארץ קיבלו שמות ישראליים מאוד, למשל "יעל" ו"באר", שנמצאו שניהם בחולות ליד היישוב ניצן. "יש כמה זנים שמצאנו בצפון, צורימן למשל, ובימים אלה מתחילים להפיק מהם יין. התעשייה לא יכולה לקחת את הזנים כאלה כפי שהם; הם הרי הגיעו מהבר, והספיקו לצבור הרבה מאוד פתוגנים, וירוסים ופטריות. היינו צריכים להעביר אותם תהליך של תרביות רקמה כדי 'לנקות' אותם, ואז לקבל עבורם אישורים מהרשויות להגנת הצומח. כך הכנסנו כבר ארבעה זנים עתיקים לתעשיית היין".
מה הייחוד של הזנים הארץ־ישראליים העתיקים?
"הם שונים מאוד באופי שלהם מהזנים האירופיים הקלאסיים. קודם כול במבנה – אשכולות הענבים גדולים הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים, חלקם עצומים ממש; לסיפור של המרגלים יש על מה להתבסס. בדרך כלל הענבים גם לא עגולים לגמרי, בניגוד לענבים האירופיים. בזנים הישראליים יש איזושהי מאורכות או סגלגלות. אנחנו מעריכים שרבים מהענבים האלה שימשו גם למאכל וגם לייצור יין, בניגוד לגידול הגפנים בעולם המודרני, שמחלק בין ענבי מאכל לענבי יין.
"מבחינת טעמים, הזנים העתיקים הם עדינים יותר. רמות הסוכר לא גבוהות כמו בזני אירופה. קשה להגדיר את זה בפשטות, צריך לטעום כדי להרגיש, אבל משרע הטעמים שונה. לזנים העתיקים יש טעמים קלים יותר, שמתאימים לקיץ הישראלי. אם רוצים להשוות לענבים אירופיים, זה דומה יותר לגרנאש ופינו־נואר. עדין, אבל עשיר ופירותי. מצאנו גם לא מעט זנים לבנים שדומים באופי שלהם ליינות לבנים אירופיים. למשל דומיאת – זן ארץ־ישראלי מסורתי שהשתמר אצל הדרוזים וקצת אצל הערבים. הוא ארומטי מאוד, כנראה ממשפחת המוסקטים".
ד"ר אהרון טבגר: "נתקדם שכבה אחר שכבה, כמו קילוף בצל. תמיד נחפור את אותו הגובה בכל שטח החפירה. תמיד נתחיל לחפור מהמוכר אל הלא מוכר. וזהו, מזל טוב, הוסמכתם כחופרים"
חלק אחר במחקרו של דרורי עוסק בשיפור טכנולוגיות יין מודרניות. "יש הרבה פטנטים שמטרתם לשפר את תהליך היישון, למשל. מעבר לזה, מעניין אותנו לדעת מה היה פה פעם, ואנחנו יוצאים בקרוב לפרויקט הבנה של גיתות ארץ־ישראליות עתיקות לאורך התקופות. אנחנו רוצים ללמוד אם גת חשמונאית דומה לגיתות אחרות מאותה תקופה, למשל מיוון, האומה השלטת באזור. הניסיון הוא להבין איפה ארץ ישראל התמקמה מבחינת טכנולוגיית היין כשאימפריות שונות שלטו פה; האם התפתח כאן משהו ייחודי, או שזה חיקוי של מה שהכובשים הביאו איתם. בתקופה הרומית רואים בבירור שמה שהיה פה זה חיקוי. היקב של הורדוס בהרודיון, למשל, דומה מאוד ליקבים בפומפיי.
"שחזור גת ממבנה שנחשף הוא עבודה מסקרנת מאוד", ממשיך דרורי. "כאן למשל הצלחנו לחזות מה יהיה עומק הבור שייחשף, עוד לפני שהוא נחפר. עשינו את זה לפי משטח הדריכה. עוד כשהבור היה מכוסה אמרתי להם שהעומק יהיה מטר וחצי. לא האמינו לי, אבל צדקתי".
בונים תיק
אני חוזרת לשטח B ואל אביגיל, ואנחנו ממשיכות לחשוף את האבנים. הגב שלי כבר דואב, ואני תוהה באוזני הנוכחות אם אני עובדת לא נכון, או שאולי זה חוסר ניסיון. הלן וקטיה מבטיחות לי שגם להן כואב הגב. ככה זה בחפירות. מי שהופך את העבודה לנעימה יותר הוא סאם, הכלב של קטיה. היא ריחמה עליו, לא רצתה שיישאר לבד בבית, ולכן הביאה אותו לחפירה. הוא מוצא כאן לא מעט עניין, מביא לנו אבנים כדי שנזרוק אותן והוא ירוץ לחפש. באחת הפעמים הוא בלבל בין אבן לצב, ואביגיל מיהרה לחלץ מפיו את החיה המופתעת ולשחרר אותה לחופשי.
תוך כדי חפירה אני שואלת את הלן מה תופס אותה במיוחד במקצוע הארכיאולוגיה. "יש לי כל כך הרבה יעדים ודברים שאני רוצה לחפור, לאו דווקא בארץ", היא אומרת. "הייתי רוצה להתמקד בחפירות שקשורות לחקר השואה באירופה. מעבר לזה, כל חפירה מקנה לי ניסיון והרחבת אופקים, וזה גם כיף. זו עבודה מגוונת שמאפשרת לי זמן בחוץ וזמן בפנים, במעבדה". היא עובדת במעבדה של פרופ' יונתן אדלר, שמתמקדת בתקופת בית שני: "יונתן הוא מומחה לארכיאולוגיה והלכה. במעבדה אנו חוקרים כלי אבן קירטון – כלים שהשתמשו בהם בתקופת בית שני וקשורים לענייני טומאה וטהרה. זה ממצא לא נפוץ במיוחד".
במשך שעתיים אני מכה באדמה במכושון, ומוצאת לא מעט חרסים. בהתחלה זה מלהיב; בהמשך ההתלהבות פוחתת. הממצאים כוללים גם שלל תולעים ושלשולים. אביגיל לידי מוצאת נדל, ובאומץ רב מחסלת את האיום
קטיה עובדת במעבדה של פרופ' יצחק שי, שחוקרת ממצאים מאתר תל בורנה בשפלה, בגבול יהודה ופלשת, מול העיר הפלשתית גת. החפירה שם עוסקת בתקופת הברונזה עד תקופת הברזל, "ומצאנו המון חרפושיות (קמע בצורת חיפושית, שמקורו בתרבות המצרית – א"כ), כלי מתכת, עצמות ועוד".
בשעה אחת־עשרה מוכרזת הפסקת פירות, ואני הולכת להתרשם קצת מהנעשה בשטח A. הקיר הצמוד לחומה הולך ונחשף, וכך גם סלע האם. בינתיים בשטח B, אלעד, סטודנט שנה ג', מוצא לצד הקיר שפה של כלי כלשהו, כנראה סיר או קנקן.
השמש מתקרבת לשיא גובהה, האוויר ממשיך להתחמם, ואני כבר די מותשת וחייבת לעשות מתיחות לגב. בתור אחת שעושה לא מעט פעילות גופנית, לא חשבתי שארגיש עד כדי כך את המאמץ. באחת וחצי אנחנו נקראים לארוחת צהריים שמסיימת את יום העבודה. מותשים אנחנו מתיישבים לסעודה בשרית משביעה וטעימה שארגן לנו ד"ר טבגר. בשלב הזה של היום נערכת בדרך כלל שטיפה של הממצאים, אבל הפעם זה לא יקרה: אנחנו חשפנו רק חרסים, והם כאמור צריכים לשהות במים 24 שעות. בתור תחליף, ולכבוד ראש חודש אדר, ד"ר דרורי מזמין אותנו לטעימת יין ביקב שלו.
שרה פריד השתתפה גם בחפירות ובמערת מורבעת. "את יודעת איזו דרך יש עד למערה? ירידה קשה ומפחידה. חביבתי, אם את הולכת לשם, דעי שלא חוזרים הביתה בערב. מקימים שם מחנה"
אני נוסעת שוב עם שרה ("אני איתך לאן שתצטרכי להגיע, שתצא לך כתבה טובה"). כעשרים חופרים מתאספים בכניסה ליקב, ששופץ לפני כשנה. האבנים החשופות משתלבות בעיצוב מודרני, ובמסעדה הבשרית שם יש חלון שמשקיף אל חביות העץ ותורם לאווירה. עם כל האבק והעפר שעלינו, אנחנו זוכים לסיור קצר סביב היקב, בגת עתיקה ובתצפית על עמק שילה. משם אנחנו ממשיכים לתוך היקב, לסדרת טעימות יין. אני שואלת אם כל יום חפירה מסתיים כך, והנוכחים פורצים בצחוק. "זה תלוי באיזה יום ומי האורחים", עונה ד"ר טבגר.
שרה ואני מדרימות לירושלים. בדרך שתינו מסכימות שלא נגיע ליום חפירה נוסף, לפחות לא למחרת. הגוף דואב והעייפות מנקרת בהכרה. אבל גם בהמשך אני נשארת מחוברת לקבוצת הוואטסאפ של החופרים, שם ד"ר טבגר מעדכן בנעשה באתר. חופרים נוספים מצטרפים במהלך השבוע, למשל נערים צעירים מקידה, והם שותפים בחשיפת העיר הכנענית ובמציאת מטבעות חשמונאיים במבנה בשטח B. בפינת הגת מתגלה נישה ובתוכה קנקן מימי הורדוס. האטרקציות החדשות הללו מושכות לחורבת רפיד תשומת לב ומבקרים, ובהם שרת ההתיישבות אורית סטרוק וכחמישים מטיילים של קבוצת "עמיתים לטיולים". ד"ר דביר רביב מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן מגיע ועוזר למצוא מטבע נוסף, הפעם של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס. בשטח C מסיימים לחשוף את הגת, ובבור האיגום מתגלה אבן כתישה ששימשה ככל הנראה לריסוק גיר או תבלינים.
כל זה יקרה כאמור בלעדיי. בעודנו מתקדמות בכביש 60 לכיוון ירושלים, אני נזכרת שחודש רמדאן התחיל זה עתה, והנסיעה בדרכים המוכרות לי כל כך נעטפת פתאום שכבה של פחד. והפחד הזה מתגבר כשאנחנו רואות לפנינו משאית עומדת בצד הדרך, קצת אחרי צומת המשטרה הבריטית. את הנהג אני לא רואה, וככל שאנחנו מתקרבות אני משכנעת את עצמי שהוא אורב לנו מאחורי המשאית ומתכונן לפתוח באש. הרי לא רחוק מכאן נמצאת תחנת הדלק של עלי, שלפני ימים אחדים ידעה פיגוע קשה, בפעם השנייה בתוך שנה.
שום ירייה לא נורתה לעברנו, אבל התחושה המציאותית הקשה הזו נותנת מבט חדש על יום העבודה בחורבת רפיד. את הבוקר והצהריים הקדשתי למלאכה שאחת מהשלכותיה היא העשרת "תיק הראיות" המחבר אותנו לאדמת אבותינו. אחר הצהריים נזכרתי, במעבר חד, שהמאבק עליה עדיין לא הסתיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
