ליפא אהרוני בן ה־91 חזר בשבוע שעבר, אחרי יותר מחמישה חודשים, לביתו בקיבוץ סעד. ילדיו ונכדיו קישטו את הבית הצנוע בבלונים, ובהתאם לרוח התקופה צילמו אותו לסרטון כשהוא עומד בפתח הבית, מניף את מקלו באוויר לצד העובד הזר רטיש, וברקע אחד מהמנוני המלחמה: "גם בשעות החשוכות של הלילה". על אחד השלטים בתוך הבית טרח אחד הנכדים לחשב עבור סבו חובב הגימטריות: "ליפא אהרוני חוזר הביתה ועוד אחד" (התייחסות לרטיש) שווה בגימטרייה "ברוך אתה בבואך לקיבוץ סעד".
למי ששמו של אהרוני מצלצל מוכר באוזניו אך הוא לא יודע מהיכן, נזכיר שהוא היה מזכ"ל תנועת בני עקיבא בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אחד משלושה חברי סעד שהיו מזכ"לי התנועה לאורך השנים: מלבד אהרוני כיהנו בתפקיד גם תושבי סעד יעקב דרורי ז"ל וידידיה כהן ז"ל. בספטמבר נערך בקיבוץ אירוע מיוחד לכבוד יום הולדתו ה־91: שיח מזכ"לים לשעבר, ביוזמת תנועת הבוגרים של בני עקיבא. בסיום הערב עמד אהרוני וערך מפקד תנועתי לעשרות הנוכחים באולם האירועים של הקיבוץ. הוא קרא בקול רם "עמוד דום" ו"עמוד נוח", ושר עם כולם בקול רם את המנון בני עקיבא. לרגע היה נדמה שהמזכ"ל הוותיק, שכבר מתקשה מאוד בשמיעה ובהליכה, חוזר לנעוריו כקומונר צעיר בראשית ימי המדינה. בסיום המפקד וההמנון פצחו שבעת מזכ"לי התנועה באולם במחרוזת שירי בני עקיבא, ורקדו סביב חתן השמחה, המזכ"ל הרביעי.
אהרוני חבר בקבוצה מכובדת של ותיקי סעד ששבו לביתם בקיבוץ בימים האחרונים, אחרי גלות ארוכה שכפתה עליהם המלחמה. בחודשים האחרונים הוא שהה בבית נכדתו בקיבוץ עין־הנצי"ב בעמק בית־שאן. במשך עשרות שנים כותב אהרוני מקאמות בחרוזים, שרבות מהן פורסמו בספר שיצא לאור לפני כמה שנים; גם לפני שבוע הוא נפרד מחברי הקיבוץ בשיר קצר שנפתח במילים: "אור בהיר נאה ויציב / האיר עלינו בהיותנו בעין־הנצי"ב". בשבוע שעבר פגשתי אותו בסעד ושאלתי לשלומו. "כששואלים אדם מה שלומו, מתכוונים גם לבריאות שלו וגם למצבו הרוחני", הוא אומר. "בשניהם אני רוצה להיות טוב, ומשתדל לא להזניח".
אהרוני אינו שש לדבר על התקופה הארוכה שנאלץ לשהות מחוץ לביתו ומחוץ לקהילתו, אבל מובן מדבריו שהיא הייתה לא קלה. "עזיבת הקיבוץ שלי הייתה שונה משל רוב חברי הקיבוץ. הם היו יחד במלון ואני הייתי לבד בצפון, ולכן קשה להשוות. להם הייתה מסגרת משלהם וזה שמר עליהם. אני הייתי רק עם המשפחה. קיבלתי את זה שמצבנו לא כל כך טוב, והשתדלתי גם בתקופה הזאת להמשיך לעסוק מעט בכתיבה. זה לא פשוט כל כך, ואני עושה את זה במנות קטנות. אני משתדל לפחות לכתוב איגרת בחרוזים לכל בן משפחה שחוגג יום הולדת".
מה הכי חסר לך בתקופה שלא היית בקיבוץ?
"השהות בחברה תורמת מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. מבחינה גשמית היה לי יותר קל להתמודד. מבחינה רוחנית זה היה יותר קשה. אין אנשים בני גילך. אין רוחניות שהיית רגיל אליה. אתה צריך להתמודד עם זה".
ד"ר שרה עברון: "אתה לא יכול להכריז שהקהילה חוזרת הביתה. יש מי שיהיו מסוגלים רק בעוד חצי שנה או בעוד שנתיים, ויש גם מי שלא יחזרו, וזה בסדר. לא עברנו כאן מה שעברו בכפר־עזה שמעבר לכביש, ולא הייתה כאן לחימה בתוך הגדרות כמו בעלומים, אבל כל מי שהיה כאן במלחמה – זה עבר גם על הנפש שלו"
למבנים הפיזיים של הקיבוץ, חדר האוכל ובית הכנסת, אהרוני לא התגעגע, אבל חסרו לו הקהילה והחברים. "חברי הגרעין שלנו מעל גיל תשעים", הוא אומר. "הגרעין" הוא גרעין ז' של תנועת בני עקיבא, ילידי 1932, שכבת הגיל האחרונה בתנועה שלא זכתה לשם שבט ייחודי משלה. לאחר הקמת המדינה הם גויסו לצה"ל בגרעין הנח"ל הראשון של בני עקיבא, ובתום הפרק הצבאי הצטרפו עשרות מהם לסעד, הקיבוץ הדתי הראשון שהקימו ילידי הארץ חברי התנועה. אהרוני הוא גם אחד משבעה קומונרים בני הגרעין, ובהם הרב חיים דרוקמן זצ"ל וידעיה הכהן (אז וינגרטיין) ז"ל, ממייסדי ישיבת הר עציון ואביהם של הרב רא"ם הכהן ושל אלוף במילואים גרשון הכהן. לאחר פטירתו של חבר סעד חנן גולן לפני כמה חודשים, נותרו משבעת הקומונרים רק שניים: ליפא אהרוני ודוד (דודה) זהבי, שגם הוא שב לסעד בשבוע שעבר. "יש כאן אנשים שהייתי קשור אליהם והם היו קשורים אליי", אומר אהרוני. "גם אם אנחנו לא באים לבקר זה את זה אנחנו עדיין שמחים להיפגש בקיבוץ. ברכת ה'שלום' שלי להם בבוקר או בערב שונה מה'שלום' שלי לאחרים".
גאולה, אשתו, נפטרה לפני כשנתיים. ילדיהם מספרים שהם נישאו בזכות הפרת החוקים שקבע אביהם כשריכז סמינריון הדרכה בתנועה: הוא אסר על חברות החניכים להגיע לביקור, אך לא עדכן בכך את חברתו דאז. "אמא שלי החליטה להפתיע אותו בביקור, כי היא לא ידעה על ההוראה", מספר הבן, רמי אהרוני. "היא הגיעה ביום שישי לפני שבת, וכבר אי אפשר היה לשלוח אותה בחזרה הביתה. החניכים אמרו לאבא: בשבת נעשה לך משפט. אחר כך הם אמרו לו: אם תתחתנו, נסלח לכם. אבא אמר: לא הייתה לנו ברירה". נושא ההפרדה היה חשוב אז, אבל הסטנדרטים היו אחרים. בשיח המזכ"לים ביום הולדתו סיפר אהרוני שהוא עסק בתור מזכ"ל בפעילות מעורבת לבנים ולבנות. "עלתה השאלה אם ימשיכו הריקודים המעורבים או לא", הוא נזכר. "החלטנו שריקוד הורה מותר לרקוד, אבל ריקוד קרקוביאק אסור"". קרקוביאק הוא ריקוד עַם פולני, במקצב מהיר יותר מריקוד ההורה; חברת סעד כרמלה קום, שגם היא בת הגרעין של אהרוני, סתרה את דבריו: "בטח שרקדנו קרקוביאק!".
"ככל שהזמן עובר משתלטת עליי השכחה יותר ויותר", אומר אהרוני. "כשאמרתי את זה לאחד מחבריי הוא אמר לי: מזל שאת מה שאמרת לי עכשיו אתה עדיין זוכר… בסך הכול אני חי טוב בקיבוץ, מרגיש טוב ומתייחסים אליי טוב. אני לא שואף למציאות אחרת. טוב לי עם מה שיש לי".
יד אחים
כ־70 אחוזים מכ־1,040 תושבי סעד כבר שבו להתגורר בקיבוץ. גני הילדים פועלים, אנשים מסתובבים בשבילים, הכלבו הקיבוצי כבר פתוח, אבל חדר האוכל עדיין לא שב לפעילות מלאה. גם בית השקמה, המועדון של ותיקי הקיבוץ, עדיין לא שב לפעילות, ונמצא בשיפוץ לאחר תקופה ממושכת ששהו בו חיילים. נכון לימים אלו, סעד הוא הקיבוץ היחידי מכל הקיבוצים בעוטף עזה עד ארבעה קילומטרים מהרצועה שרוב תושביו חזרו לבתיהם.
התוכנית הראשונית של הנהגת הקיבוץ הייתה שהשיבה לסעד תהיה בשתי פעימות, אחת בראשית מרץ ואחת בסוף שנת הלימודים. בפועל, כמו במקומות אחרים בעוטף, אחרי המוסדות נמשכים התושבים: ברגע שנפתחו מוסדות החינוך והקהילה בקיבוץ, הם החלו למשוך כמגנט עוד ועוד משפחות. ובכל זאת, כל אחד מחברי סעד ששוחחתי עמם בשבועות האחרונים הדגיש שבסופו של דבר ההחלטה לשוב הביתה היא משפחתית, לא קהילתית. ד"ר שרה עברון, חברת סעד המכהנת בשנתיים האחרונות כמזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי, שבה לביתה כבר בסוף ינואר. "במשך חודשיים או שלושה מדברים אצלנו על המסע חזרה הביתה", היא מספרת לי בסלון ביתה. "זה מסע שהחל בשיח קהילתי ובוויכוחים פנימיים עוצמתיים על מה נכון ואיך נכון, מתוך הבנה ברורה שכל תא משפחתי יצטרך לבחור מחדש בבית הפיזי בסעד, ולא כל תא משפחתי יוכל לעשות את זה באותו קצב ובאותו זמן, ואפילו בתוך אותה המשפחה יהיו הבדלים.
ליפא אהרוני: "הם היו יחד במלון ואני הייתי לבד בצפון, ולכן קשה להשוות. להם הייתה מסגרת משלהם וזה שמר עליהם. אני הייתי רק עם המשפחה. קיבלתי את זה שמצבנו לא כל כך טוב, והשתדלתי גם בתקופה הזאת להמשיך לעסוק בכתיבה. זה לא פשוט, אני עושה את זה במנות קטנות"
"אתה לא יכול להכריז שהקהילה חוזרת הביתה ולהניח שמחר בבוקר כולם יוכלו לעשות את זה. יש מי שיהיו מסוגלים רק בעוד חצי שנה או בעוד שנתיים, ויש גם מי שלא יחזרו, וזה גם בסדר. לא עברנו כאן מה שעברו בכפר־עזה שמעבר לכביש, ולא הייתה כאן לחימה בתוך הגדרות כמו בעלומים, אבל כל מי שהיה כאן במלחמה – זה עבר גם על הנפש שלו. לכן יש גם מי שלא יוכלו לשוב, והמדינה והחברה וכולנו נצטרך לתת לזה מענה, ובשום פנים ואופן לא לשפוט".
את תהליך השיבה לסעד מתארת עברון כתהליך מאתגר לפחות כמו התיישבות חדשה. "אני ארבעים שנה כאן, ובחיים לא בניתי התיישבות. אבל יישוב שיצא ממקומו וצריך לחזור – זה סיפור להחזיר אותו. כשמעלים התיישבות חדשה, יש 15 זוגות צעירים על גבעה וכשמגיע הילד הראשון אתה חושב איך לפתוח בשבילו פעוטון. כאן, אתה מחזיר גם את יוכבד גולד בת המאה לביתה, וזה דורש מענים נוספים. יש חברי קיבוץ סיעודיים שהמטפלים שלהם מבוהלים לחזור הנה. זה לא פשוט. ואתה גם לא רוצה לאבד את האנשים שלא חזרו, ובחלק מהתחומים צריך לתחזק מערכות כפולות".
חמשת ילדיהם של שרה ואישהּ, אשר, מנהל הלולים, כבר גדולים, ומתגוררים ברחבי הארץ – מבית־רימון בצפון ועד באר־שבע בדרום. אשר חזר לקיבוץ שבועיים לאחר 7 באוקטובר, כשהלולים חזרו לשגרת עבודה. "בלולים נתפס מחבל אבל ברגע שהיה בטוח לעבוד שם, אשר כבר חזר לכאן", היא אומרת. "הרפת שלנו לא הפסידה אפילו חליבה אחת, ויש לנו המון גיבורי חקלאות מקומיים".
למה הכי התגעגעת בבית ובקיבוץ, כשהיית במלון?
"התגעגעתי לארון הספרים שלי. בשבת הראשונה במלון רציתי לצטט דברים שלא מופיעים ברשת, אז חבר טוב ממעלה־גלבוע שלח לי חומש לשבת ומישהו מירושלים שאני לא מכירה שלח לי ספר של הרב זקס. אני מחוברת מאוד לספרייה שלי. הקריטריון שלי לספר שעולה על המדף ונשאר עליו הוא שאקרא בו יותר מפעם אחת. בקיבוץ עצמו התגעגעתי לבית הכנסת, לאנשים ולנוף האנושי.
"זכינו בסעד שהיינו יחד, 90 אחוז מחברי הקיבוץ, במלון אחד מבודד בים המלח. אנחנו קיבוץ מופרט כבר שנים, וקיבלנו במלון מציאות של קיבוץ שיתופי עם היכרויות וחברויות ועזרה הדדית, והריבים הקטנים והגדולים וכל הדברים שבונים חברה. אחד החברים הוותיקים אמר לי בשבוע שעבר שאולי זה לא נשמע טוב לומר, אבל בזכות השהות יחד במלון הכרנו את כל המשפחות החדשות שהגיעו לקיבוץ בשנים האחרונות".
תושבי עלומים, הקיבוץ הדתי השני בעוטף עזה, עדיין לא שבו לבתיהם. "הם פרק אחר באותו סיפור", אומרת עברון. "קודם כול הם חוו את המלחמה הנוראה הזאת באופן עוד יותר מאתגר. בעלומים נהרגו 22 איש (עובדי חקלאות מנפאל ומתאילנד, א"ר). אם תוסיף את החיילים שנהרגו בקרבות שם, תגיע כבר לקרוב לשלושים. כשאתה חוזר למקום שהיה שדה קרב עם שמונה מוקדי לחימה, זה מאוד מאתגר. אומנם לא שרפו שם בתים כמו בכפר־עזה ובבארי, אבל נגרם נזק גדול לכל מרכזי החקלאות ואנשי כיתת הכוננות נפצעו. גם אצלנו נפצעו אנשים שיצאו להילחם בכפר־עזה. גם לנו יש סיפורי גבורה. אבל בעלומים זה אחרת. החזרה שלהם תהיה מאוחרת משלנו וגם היא תהיה מדורגת, אבל כבר היום, אם תיסע לשם תמצא עשר משפחות לפחות, ובהם ותיקי הקיבוץ שהגיעו לשם ב־1966 וחבורת מתנדבים בחקלאות. בסופו של דבר גם עלומים יחזרו".
יש לכם שיח על החזרה לכאן עם הקיבוצים החילוניים השכנים, שלא יחזרו בקרוב?
"יש לנו הרבה ערוצי תקשורת עם הקיבוצים מסביב, רובם לא רשמיים. אגב, בהתחלה היו אצלנו קולות חזקים שאמרו שלא נכון לחזור, לא רק כי הקיבוצים השכנים עדיין לא חוזרים אלא כי זה יפגע במאמץ המלחמתי. אחר כך התחלנו לשמוע מצה"ל שהדלקת האור ביישובים דווקא מסייעת. מישהו צריך להתחיל לחזור, ואם אפשר לעשות את זה בזהירות הראויה ואם צה"ל אומר שזה לא מפריע אלא אפילו מסייע, זו אמירה חשובה".
יגיע כפיך
עברון מספרת על הקשרים בין חברי סעד לשכניהם מכפר־עזה ומנחל־עוז, שספגו מכה קשה ב־7 באוקטובר, עם עשרות הרוגים וחטופים רבים. "ביום חמישי שעבר חברי כפר־עזה קיימו אירוע הקפות מרגש על שפת הים בתל־אביב, בתפילה לחזרת החטופים. אחת הנשים הצעירות אצלנו קמה ואמרה: אנחנו כבר חזרנו הביתה, אבל מה אנחנו עושים בשביל האנשים שסביבנו? אז הוצאנו אוטובוס עם חברי הקיבוץ, חלקם צעירים וחלקם מתקרבים לגיל שמונים, כדי להיות עם חברי כפר־עזה בהקפות הללו. זה היה אירוע מטלטל בצורה בלתי רגילה. כל אחת מההקפות הוקדשה לאחד החטופים של הקיבוץ שלא חזרו. דיברו שם בני המשפחות שלהם. אירוע אחר שנסענו אליו מהקיבוצים הדתיים היה קבלת שבת שקיימו חברי נחל־עוז ב'כיכר החטופים' בתל־אביב. יו"ר העסקים שלנו בקיבוץ, שנכנסה לתפקידה לפני חודשים ספורים, היא חברת כפר־עזה, והיינו איתה בסיור בקיבוץ. הכול אצלנו ארוג, והקשר נמשך כל הזמן".
בגיליון מיוחד של ביטאון הקיבוץ הדתי "עמודים", שיצא לפני כמה שבועות, קראה עברון לחבריה להתבונן בערכי הקיבוץ הדתי, לבחון אותם לנוכח המציאות ולשאוב מהם רוח חדשה. מן הערכים הללו היא בחרה להתמקד במיוחד בהתיישבות, בחקלאות ובחיי הקהילה. "אנו נדרשים להעלות את קרן ההתיישבות והחקלאות, לא רק בהצהרות אלא במעשים המעוגנים בחיי הדור הבא", היא כתבה. "אני עצמי לא הבנתי את עוצמתה של החקלאות עד למלחמה הזאת", היא מודה בשיחה איתנו. "אלו היו רגעים מכוננים כשהאחראי על מערכת ההשקיה פתח מחדש את המים לכל השדות באזור, וכשהרפת של עלומים נפתחה מחדש. הרפת של עלומים כמעט נכחדה, וחברים מקבוצת יבנה יחד עם חברי עלומים ומתנדבים מסרו את הנפש כדי שהיא תחזור לעבוד. זורעים כאן עד לתלם האחרון, ויש לזה עוצמות.
"מלבד חברי כיתות הכוננות, הראשונים שחזרו לקיבוצים היו החקלאים, שאף אחד לא ספר אותם לפני המלחמה, ויש להם חזון. חייבים ליצור תשתית אמיתית לחקלאות טכנולוגית, ולהשקיע בתחום הזה הרבה. הקב"ה מוציא לנו לחם מן הארץ, אבל אנחנו צריכים לעשות בשביל זה משהו. המן כבר לא יורד לבד מהשמיים. צריכים להצמיח אותו. החקלאות גם מביאה את היישובים בחזרה. אם אתה רוצה לייצר חקלאות, אתה לא יכול לגור במגדל באשקלון. אני חושבת שאנשים מסוגלים להבין עכשיו שיש משמעות ליישובים הכפריים והחקלאיים, לא בתור היסטוריה של 'אנו באנו' אלא כמשימה עכשווית. היכולת לשים קהילות של תורה ועבודה כפשוטו במרחב הזה חוזרת עכשיו למרכז תשומת הלב".
כתבת במאמר שלך גם על הצורך לחזק את חיי הקהילה. היתרון של הקהילתיות בלט מאוד בזמן ששהיתם במלונות.
"כדי לייצר את הקהילתיות הזאת, ותיקי הקיבוץ שלנו יצרו מרקם חיים שהם קראו לו קיבוץ. הקהילתיות הזאת אפשרה את ההקמה של הקיבוץ ואת ההמשך שלו, והיא מאפשרת כעת את התקומה שלו. הערבות ההדדית מתמשכת. זו ברית בסיסית שבה אני מוכנה שיהיה לי קצת פחות כדי שלכולנו יהיה ביחד הרבה יותר, ואני לא מפסידה מכך אלא מרוויחה. זו בשורה שיש לה עוצמות. למרות כל העזרה שהגיעה לקהילות מבחוץ, בסוף קהילה צריכה לדעת לעזור לעצמה, וזה מה שנותן לה את הכוחות להרים את עצמה. נדרשים לשם כך הרבה מנגנונים, צריך לקיים שיחה מתמשכת עם כולם, וזה דורש אנרגיות. ובל נטעה, השפה שאנחנו מדברים מלכתחילה בנושא הזה היא שפת התורה".
כותרת תוכנית העבודה של שנת 2023 בתנועת הקיבוץ הדתי הייתה "חידוש שליחותנו". גיליונות הביטאון של התנועה הוקדשו לנושא, לקראת כינוס המועצה של התנועה שתוכנן להתקיים כחודש לאחר החגים. אבל המלחמה שטלטלה את כל המדינה והביאה לפינוים של שני קיבוצי התנועה בנגב המערבי טרפה את הקלפים. "המלחמה הנוראה המחישה לנו קודם כול את עוצמת הקשר בין הקיבוצים עצמם", מספרת עברון. "ההתגייסות של הקיבוץ הדתי לסייע לעלומים ולסעד הייתה מרגשת מאוד. זה התחיל בדאגה ל'זקני העדה' שלנו, הסיעודיים ושאינם סיעודיים. חלקם נקלטו בתוך הבית הסיעודי של קיבוץ יבנה וחלקם בקיבוצים אחרים. כשהיינו במלונות, כל דבר שהיינו צריכים הגיע מהם, עם הקדשות אישיות של חברי קיבוצים.
שרה עברון: "אלו היו רגעים מכוננים כשהאחראי על מערכת ההשקיה פתח מחדש את המים לכל השדות באזור, וכשהרפת של עלומים נפתחה מחדש. הראשונים שחזרו לקיבוצים היו החקלאים, שאף אחד לא ספר אותם לפני המלחמה, ויש להם חזון"
"בנוסף, 70 אחוזים מפרנסתם של הקיבוצים הדתיים היא חקלאות. החקלאות היא לא קישוט אצלנו. והקיבוצים האחרים היו שם כדי להרים אותה מחדש. מיד בתחילת המלחמה פתחנו קבוצת עדכונים בוואטסאפ וקראנו לה 'נקוּם ובנינו', כשם הספר של נחום ברוכי על שיקום הקיבוץ הדתי מחורבנו לאחר מלחמת העצמאות. בשיא הפעילות של הקבוצה היו חברים בה 700 איש, וכתבנו שם מדי יום עדכון יומי, כי אנשים רצו לדעת מה קורה. כשחשבנו שאנחנו 'חופרים' מדי, ביקשנו לדעת אם אנשים רוצים שנמשיך לעדכן וכתבו לנו שהעדכונים מרחיבים את הלב. מישהי כתבה לנו: בכל בוקר אני שומעת בחדשות 'הותר לפרסום', ומחזק אותי כשבערב אני קוראת את העדכונים של 'נקום ובנינו'. אנשים מחוברים לרעיון ורוצים להיות חלק ממנו".
יש מקום לחלום על הקמת קיבוצים דתיים חדשים בנגב המערבי?
"אני לא בטוחה בזה. זו משימה קשה להעמיד מחדש את סעד ועלומים ואת כל היישובים האחרים, במרקם טוב ובונה ונכון. אני מניחה שגם סעד לא יהיה אותו סעד ועלומים לא אותו עלומים. שני היישובים האלה צריכים לגדול, אבל מחידושם של יישובי גוש קטיף למדנו שבשנתיים הראשונות עדיף לא לקלוט משפחות חדשות, אלא להבין את האירוע ואת מה שעבר על הקהילות. מלבד זאת, לא ברור באילו אדמות באזור אפשר להקים פה עוד קיבוצים. אי אפשר לקחת אדמות מעובדות, וצריך לחפש אדמות פנויות וזה לא פשוט. סביר שיהיו יישובים חדשים אבל אני לא יודעת לומר היכן.
"במרקם הכלל האזורי צריכים להבין מי כאן ומי לא כאן, ומה חבל הארץ הזה צריך. זו לא חוכמה להעביר זקנה את הכביש אם היא לא זקוקה לכך. אין טעם להסיט כוחות ומשאבים ואז לגלות שהיינו צריכים לעשות משהו אחר לגמרי. סוף מעשה במחשבה תחילה. יהיה מעשה, אבל צריכים לתכנן אותו, לחשוב אותו ולבנות נכון את הלב שלו. יש פה הזדמנות לעשות משהו ביחד – לגייס כוחות של תנועות מיישבות עם אנשים נוספים, וליצור חיבורים שלא השכלנו לעשות בעבר. בוודאי שאני רוצה דברים חדשים, אבל קודם כול צריך להבין מה נכון לעשות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
