הרבה פיות נפערו בתדהמה כשמירב בדיחי הגיעה ללשכת הגיוס בתל־השומר. בדיחי, 48, אם לארבעה ועובדת סוציאלית במקצועה, התהלכה בשבילי הבקו"ם כשהיא חמושה בתיק גדול. לצידה הייתה בתה החיילת, אך לא האם היא זו שבאה ללוות את הבת, אלא להפך. "היא אמרה לי: אמא, אין מצב שאת מגיעה לבד ללשכת הגיוס", מספרת בדיחי. "איכשהו היא השיגה אישור לצאת מהבסיס שלה, ובאה ללוות אותי. אנשים היו בהלם כשהיא הסתובבה שם וסיפרה בגאווה שאמא שלה מתגייסת. חשבו שהיא הזויה".
בדיחי היא אחת מ־45 נשים שסיימו בחודש שעבר מסלול גיוס שלב ב'. לראשונה בתולדות צה"ל נפתחה אופציה כזו עבור נשים שמסיבות שונות לא התגייסו אחרי כיתה י"ב, ומעוניינות כעת לשרת במילואים בתחום התמחותן המקצועית. כולן הותירו מאחור בני משפחה מתגעגעים וחברים המומים, ויצאו לטירונות בת שלושה שבועות במחנה 80, ככה באמצע החיים.
בדיחי, הטירונית המבוגרת ביותר בקבוצה, עלתה על מדים בתקווה להשתבץ בהמשך לתפקיד קב"נית. היא נשואה לאסף, שבעצמו נקרא לשירות מילואים של 124 ימים. אחד מילדיה גויס לארבעה חודשים, ובתה התגייסה לשירות הסדיר תוך כדי המלחמה. מה גורם לאישה כמוה לשים הכול בצד ולצאת למסלול תובעני שכזה? "התעורר בי משהו", היא מנסה להסביר. "בתקופה אחרת אולי זה לא היה קורה, אבל מאז תחילת המלחמה, תחושת הלאומיות והרצון לפעול הלכו והתגברו. חברה שלי פתאום תרמה כליה, ונראה שמשהו קרה לאנשים בתקופה הזאת. כשנתקלתי בפרסום על פתיחת המסלול הזה, שמיועד לנשים מגיל 25 עד 50, אמרתי – יאללה, אני על הקשקש. נהגת משא אני לא אהיה, אבל כעובדת סוציאלית אני יכולה לתרום הרבה. האמת? לא האמנתי שזה יקרה, אבל אז התקשרו אליי ושאלו אם אני יכולה לבוא לטירונות ממש מעכשיו לעכשיו, בתוך כמה ימים. הודעתי לבעלי, הודעתי למנהלת שלי, ויצאתי".
ומה היו התגובות?
"בעלי אמר לי מיד: 'לכי עם החלום שלך'. הילדים שלי גדולים בסך הכול, שניים כבר היו מגויסים, והקטנים יותר שנשארו בבית יכלו להסתדר איכשהו. השכנים גם עזרו לי. חלק מהזמן בעלי היה בחופשת שחרור, אבל בשבוע האחרון הוא ישב שבעה על אבא שלו שנפטר. לי אגב לא נתנו לצאת לשבעה של חמי.
"יש לי במסגרת העבודה ימים של קליניקה, והייתי צריכה לעזוב מטופלים, ולכי תסבירי להם שאת בגילך המופלג יוצאת לטירונות. בסביבה כולם אמרו לי שאני צריכה אשפוז. אמא שלי בכלל לא הבינה על מה מדובר. כששלחתי לאחים שלי תמונה על מדים, הם לא הגיבו, חשבו שהתחפשתי. חברים שלי ירדו עליי, התפוצצו מצחוק. אבל הייתה גם סקרנות לשמוע מה אני חווה. אנשים התחילו לעקוב אחרי העדכונים שלי בפייסבוק".
היא גדלה בבית דתי־לאומי ירושלמי, "לא דוס מדי, אבל עניין הגיוס לא היה רלוונטי מבחינתנו אז, בתחילת שנות התשעים. הבית שלי היה שמרן במובן הזה. ובכל זאת, השירות בצבא היה חלום שליווה אותי עוד בתקופת ההתבגרות. חברה שלי הזכירה לי שבגיל 16 התחפשנו לחיילות והסתובבנו בתחנה המרכזית בירושלים. מזל שהמשטרה הצבאית לא תפסה אותנו".
יסכה אלישביץ: "בשבוע השני של המלחמה הייתי בחתונת בזק של בחור שגויס, כל החברים שלו דיברו שם על השירות שלהם, ופתאום הבנתי אילו מחירים הם משלמים. אמרתי לעצמי – לא ייתכן שהצעירים האלה מקריבים כל כך הרבה, ואני אפילו לא אהיה חלק מהדבר הזה"
אחת מחברותיה למחזור הגיוס היא תמר רוזנטול־כהן (27) מקדומים, אף היא עובדת סוציאלית במקצועה. רוזנטול־כהן, שנשואה למ"פ במילואים, השאירה בבית שני ילדים קטנים, בני שנה ושנתיים. לאחר שסיימה טירונות היא אמורה להשתבץ במערך הנפגעים. "כן, זה היה רעיון מטורף", היא מודה, "אבל המלחמה לוקחת למקומות מטורפים. ידעתי שלא מתאים לי המנח הזה של האישה שרק מחזיקה את הבית ומחכה לבעלה. הרגשתי שאני חייבת לצאת ולעשות משהו, ושיש לי מה לתרום למאמץ המלחמתי. היה לי חשוב מאוד גם להחזיק נשק, כלקח מ־7 באוקטובר. ישבתי והתמרמרתי עם חברה טובה, ואז היא שלחה לי פרסום על שלב ב' שעומד להיפתח. אמרתי – אני הולכת על זה".
גם מבחינתה השירות הצבאי הוא חלום ישן ובלתי ממומש. "בחרתי בשירות לאומי, אבל היום אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה. עכשיו קיבלתי הזדמנות לבחור מחדש. הייתה בטירונות שלנו תחושה חזקה של גאווה; גם אם פספסתי את זה אחרי י"ב, אני עכשיו חולמת בגדול, ולא נותנת להחמצה ההיא להכתיב את החיים שלי".
איך הגיבו במשפחה?
"בהתחלה היה הלם, אבל מהר מאוד ההורים שלי הבינו והודיעו שהם נרתמים למשימה. לילדים שלי יש חיבור טוב איתם, אנחנו תמיד צוחקים שזו הורות משותפת, ככה שהייתי רגועה בנושא הזה". במעגלים החברתיים שלה, היא אומרת, "לא היה מישהו שלא התלהב. בכל מקום שאני הולכת אנשים אומרים 'וואו, היא עשתה טירונות'. זה גם עורר הרבה שיחות על נושא הבחירה בשירות הלאומי אצל בנות צעירות".
פתאום במיטת קומתיים
מי שעומדות מאחורי המסלול הן יסכה אלישביץ ועינת אליאס, שתי נשים שרק ביקשו להתגייס בעצמן, ולא האמינו איזה סחף ייווצר בעקבות הגישוש הראשוני שלהן. "זה התחיל מתחושה אישית", נזכרת אלישביץ (29), מעצבת גרפית מקריית־ארבע. "הרגשתי שאני רוצה לתרום ללחימה, אבל אין לי אופציה כזו. בשבוע השני של המלחמה הייתי בחתונת בזק של בחור שגויס, כל החברים שלו דיברו שם על השירות שלהם, ופתאום הבנתי אילו מחירים הם משלמים. אמרתי לעצמי – לא ייתכן שהצעירים האלה מקריבים כל כך הרבה, ואני אפילו לא אהיה חלק מהדבר הזה. באותו זמן שמעתי על חרדים שמתגייסים לשלב ב'. אמרתי לעינת, 'בואי ננסה לגרום לפתיחת מסלול כזה גם לנשים דתיות'. יצרנו קשר עם 'מיטב', מוקד הגיוס של צה"ל, והבנו שזה יכול לקרות".
הדס אלימלך: "אני חושבת שהחרדים לא מכירים מספיק את צה"ל, ולכן הם לא מבינים שהצבא יכול לספק מענה גם לצרכים הדתיים שלהם. לנו דאגו ברמה גבוהה מאוד. קיבלנו זמן לשלוש תפילות ביום, כשלפי ההלכה אנחנו אפילו לא חייבות בזה"
הן פתחו קבוצת וואטסאפ באופן די אגבי, בהודעה שעלתה לרשתות החברתיות. "אפילו פרסמתי את הטלפון שלי, ככה בתמימות", אומרת אלישביץ בשעשוע. "הייתי בהלם כשגיליתי שהצטרפו לקבוצה 600 מתעניינות. אחרי סינון, 500 מהן היו רלוונטיות. היינו צריכות לענות להרבה פניות, וממש עבדנו בזה במשרה מלאה".
הופתעתן מההיענות של צה"ל? אחרי הכול, זה די תיק לגייס עכשיו נשים ואמהות שמביאות איתן כל כך הרבה אילוצים.
"נכון. הרבה מסביבנו היו סקפטיים, וגם אנחנו. אבל מתברר שגם לצבא היו השיקולים שלו. רוב הבנות גויסו לתפקידים שצה"ל צריך לאייש עכשיו. יש בקבוצה עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, הרבה נשים שעוסקות במקצועות הרפואה, ויש גם מהנדסות, מתכנתות וביולוגיות".
אבל עוד לפני השיבוץ המקצועי, הייתה כאמור הטירונות. הנשים, במשך שלושה שבועות, כמעט לא ראו בית. "חזרנו רק בסופי שבוע", מספרת רוזנטול־כהן. "במהלך הטירונות הילד שלי גם אושפז פעמיים, ואין אמא ברקע. אין יציאות. ההורים היו איתו, ובעלי הצליח לקפוץ אליו מדי פעם".
איך היית מגדירה את חוויית הטירונות בשלב כזה בחיים?
"חוויה משוגעת, קצת כמו מאניה־דיפרסיה – רגע אחד את ממש כמו רווקה בת 18, ושנייה אחר כך את חוזרת הביתה לסופ"ש ופתאום את אמא לילדים. מתי עוד תהיה לך הזדמנות, בגיל כזה, לצאת לרגע מהמעגל ולהיות שוב ילדה? בעיניי זה היה מדהים. ברור שהיו גם קשיים. ילדה בת 19 מפקדת עלייך, והיא לא מבינה מה זה ילד בבית חולים ודאגות של אמא.
"כל החוויה הזאת גרמה לי גם להבין פתאום את הגברים המגויסים. להרבה נשים יש ביקורת על בן הזוג שחוזר הביתה, על מה שהוא בוחר לספר, כמה הוא נוכח. ופתאום, כשאת בתוך המערכת, את מבינה טוב יותר את הצד הזה".
היה קשה מבחינה פיזית?
"יש בנות שיגידו שהיה קשה, כי ישנו במיטות קומתיים בלי סולם והיה קר. לי לא היה קשה מבחינה פיזית, כי לא היו לנו מד"סים".
"נפלנו על ימים גשומים בטירוף", נזכרת בדיחי, "שבועיים של גשם בלתי פוסק. אנחנו מגיעות לבסיס בעשר בלילה, אל הלא־נודע, אני ו־44 בנות שאני לא מכירה. זרקו עלינו הרבה ציוד, היה קשוח. קיבלנו שעת ת"ש ואז התחילו לתרגל אותנו לתרחישים של שרפה, חירום וצבע אדום. את ישנה בביתן דולף עם עוד 19 בנות בחדר ועם מקלחות משותפות, ובארבע־חמש בבוקר צריך לקום. ויש לך מפקדת בת 18, שאת תלויה בה גם בשביל ללכת לשירותים. סיטואציה הזויה מאוד, את קולטת פתאום שזו באמת טירונות, אבל היו גם הרבה צחוקים והומור".
להבין את ראשי התיבות
רבות מהמגויסות למסלול החדש מספרות כאמור על תחושת החמצה שלוותה אותן לאורך שנים בגלל הבחירה שלהן בשירות לאומי. רוזנטול־כהן לא מתחרטת על השירות שלה – שנה אחת בגרעין בניצן, ועוד שנה בתנועת בני עקיבא העולמית – "אבל אני אשתמש במילה פופוליסטית: הסלילו אותי. התחושה שלי ושל חברותיי מהאולפנה היא שלא באמת בחרנו. הלכנו כי זה מה שהיה, וכי חשבנו שהשירות הצבאי מתאים רק לבנות מרדניות או כאלו שהן כבר לא דתיות. זה אפילו לא היה ברשימת האופציות.
"אני חושבת שהיום הבחירה שלי הייתה שונה. לא כי עשיתי שם דברים לא נחוצים; השירות שלי היה משמעותי, וקרה גם ש'סגרתי' עשר שבתות ברציפות. אבל ברור שאם את רוצה להיות חלק מהסיפור גם שנים קדימה, בשירות הלאומי זה לא קיים. את משרתת שנתיים, ואין לזה שום המשכיות. למרות כל הכלים והידע שרכשתי שם, לא הייתה לי אופציה להמשיך לתת בתחום שהוכשרתי אליו".
מירב בדיחי: "נפלנו על ימים גשומים בטירוף. הגענו לבסיס בעשר בלילה, אני ו־44 בנות שאני לא מכירה. זרקו עלינו הרבה ציוד, היה קשוח. את ישנה בביתן דולף עם עוד 19 בנות בחדר ומקלחות משותפות, ובארבע־חמש בבוקר צריך לקום, ויש מפקדת בת 18 שאת תלויה בה גם בשביל ללכת לשירותים. סיטואציה הזויה מאוד, אבל היו גם הרבה צחוקים והומור"
גם היום, כששיעור הבנות הדתיות המתגייסות אחרי התיכון הולך ועולה, מרבית המוסדות הדתיים לא ששים להכניס לכיתות נציגים מצה"ל שיספרו לתלמידות על המסלולים השונים הפתוחים בפניהן. "אני מכירה אולפנות שבהן חמישים אחוזים מהבנות מתגייסות, אולי אפילו יותר, ובכל זאת לא מנסים להנגיש להן את השירות הצבאי", אומרת בדיחי. "ההנהלה לא מוכנה לעשות את זה כדי לא לעודד גיוס, אבל גם שם מודעים למציאות ולא יכולים להתעלם ממנה.
"לא לכל אחת מתאים צבא", היא מבהירה, "זה אישי מאוד, ובמקרה שלי הרגשתי שהשירות שלי במד"א תרם רבות. יש יתרונות לכל דבר, אבל אני באופן אישי הרגשתי החמצה. הרגשתי שלי דווקא היה מתאים לעשות צבא, ובאיזשהו מקום אני לא חלק מהאתוס הישראלי. באוקטובר השנה הבית שלי הפך להיות צבאי מאוד. כשבעלי והבן היו חוזרים הביתה, הדיבור היה רק על הצבא. הרגשתי את הפער הזה, כשאני לא מבינה אפילו את המושגים, את ראשי התיבות. כאמא שרוצה להיות חלק מהמשפחה, הרגשתי שאני לא שותפה לחוויה".
"אני נגד הפחדות בנושא הדתי", אומרת רוזנטול־כהן. "כשאומרים לנערות דברים כאלה זה לא מקדם, ובכלל, הפחדות לא עובדות על אף אחד. אני הגעתי עכשיו לצבא ממקום אחר בחיים, ראיתי את הטירוניות שהיו לידנו ואמרתי לעצמי 'איזה כיף שאני באה כמישהי שבטוחה בעצמה ושום דבר לא מערער אותה', אבל ברור לי שעם המעטפת הקיימת היום, גם בנות דתיות צעירות יכולות לעשות את זה. לא הייתי מהססת להמליץ לבת שלי להתגייס".
את חושבת שבעקבות המלחמה תהיה התגייסות מאסיבית יותר של בנות דתיות לצה"ל?
"לדעתי כן. גם זה ישפיע, וגם הרוח של הבנות. אצלנו בטירונות היו בנות סופר־תורניות. כל בוקר הייתה לנו תפילה של חמישים דקות, שלוש תפילות ביום. יותר תורני מזה אין".
כשאני שואלת את אלישביץ אם הצורך הפנימי של נשים דתיות רבות להתגייס לצה"ל יעודד גם שינוי גישה במוסדות החינוך הדתיים, היא משיבה: "אני חושבת שהשינוי יתחיל מהבנות עצמן. אם הן ירצו להתגייס, המוסדות יצטרכו לתת לזה מענה. שירות לאומי זה דבר מצוין, כל הכבוד למי שבוחרת בו, זו תרומה חשובה מאוד. אני חושבת שאצלי לפחות זו לא הייתה באמת בחירה".
הגיוס המיוחד עורר גם ביקורת מסוימת ופקפוק במניעים של המתחיילות הטריות. "הן נטל. הן מבקשות להתגייס כעת כדי להשלים את החוויה, לא כדי לשאת בעול", טענה שמחה ברנס מחדשות כיפה. בכתבה באתר סרוגים נטען שהצבא מציע לנשים הללו תפקידים בלתי רלוונטיים, כמו מכונאיות רכב ומפעילות מלגזה, מה שמשאיר אותן בפועל מחוץ לשורות הצבא.
"כל מי שהתגייסה במחזור הראשון משובצת לאחד החילות או המדורים בצה"ל", מגיבה אלישביץ על הטענות. "חלק גדול מהנשים התחילו כבר לשרת כמילואימניקיות בתפקידים רבי ערך, שתואמים את כישוריהן ותואמים במידה רבה את עבודתן באזרחות. יש גם פתח לשינוי בשיבוץ, בהתאם לרצון ולכישורים של כל אחת. נכון שהרבה נשים ציינו שיסכימו לתרום לצה"ל בכל תחום, אבל בפועל, כשמישהי עוצרת את חייה המקצועיים והאישיים למען הגיוס, ברור לנו וגם לצבא שהיא מעוניינת בתפקיד שיאפשר לה לתרום למערכת מתוך הכישורים שלה. פרסום עובדות לא מאומתות פוגע בהצלחתו של המחזור הבא".
נטען שקיומו של מחזור נוסף עומד בסימן שאלה.
"לפי מה שאמרו לנו גורמים מתוך המערכת, פתיחה של מחזור גיוס מצריכה התאמה לוגיסטית, התאמה של כוח אדם, שיבוצים, מינוי גורמים אחראיים לנושא, הפקת לקחים מהמחזור הקודם ופרמטרים נוספים. כל מחזור כזה הוא מהלך גדול שיש הרבה אנשים ששותפים לו מאחורי הקלעים, והאתגר הוא עצום".
הדרך למרמור
בין המגויסות לשלב ב' ניתן למצוא גם קבוצה מפתיעה של נשים שהגיעו מרקע חרדי. הדסה פרץ (30), עובדת סוציאלית מירושלים העוסקת בתחום של תעסוקת צעירים בסיכון, העבירה את שגרת חייה למצב השהיה ועלתה על מדים. כעת היא ממתינה לשיבוץ בתחום של בריאות הנפש, ומקווה לעבוד עם חיילים הסובלים מפוסט־טראומה.
"אני באה מבית חרדי, ממשפחה של רבנים", מספרת פרץ. "אבא שלי הוא ראש כולל, ואף אחד מהאחים שלי לא שירת בצבא. גם במשפחה המורחבת אין כמעט אחד שהתגייס. בגיל 15 התחלתי לצאת מהחברה החרדית, והיום אני דתייה. תמיד רציתי לתת למדינה, אבל בזמנו ידעתי שאם אתגייס לצבא, המשפחה שלי לא תדבר איתי".
איך הם הגיבו כששמעו שאת נוסעת לבקו"ם?
"בהתחלה לא סיפרתי לחלק מהאחים. אמא שלי דווקא באה עם ראש פתוח, אבל היא חששה מהתפקיד עצמו. היא אמרה לי 'איך תטפלי באנשים שהשתחררו עם טראומות? זו עבודה שמתאימה לבני חמישים־שישים'. למעשה כבר היום במסגרת העבודה שלי אני מטפלת בצעירים שחווים פוסט־טראומה בעקבות השירות הצבאי, אבל אני רוצה לעשות את זה במסגרת הצבא.
הדסה פרץ: "אבא שלי הוא ראש כולל, ואף אחד מהאחים שלי לא שירת בצבא. גם במשפחה המורחבת אין כמעט אחד שהתגייס. בגיל 15 התחלתי לצאת מהחברה החרדית, והיום אני דתייה. תמיד רציתי לתת למדינה, אבל בזמנו ידעתי שאם אתגייס, המשפחה שלי לא תדבר איתי"
"לאבא שלי היה קושי אחר, הוא אמר לי 'אל תבואי עם הרובה'. כשהייתי צעירה יותר, והם הבינו שאני לא עומדת להישאר חרדית, היה להם קשה מאוד לקבל את זה, במיוחד לאבא שלי. היינו אפילו בנתק בהתחלה. היום הם יותר מקבלים, מעריכים את המקצוע שלי וגאים מאוד בכך שאני עוזרת לאנשים".
גם הדס אלימלך (27) מחולון מגיעה מבית חרדי, אך היום היא מגדירה עצמה מסורתית. היא סטודנטית לחשבונאות, עובדת במשרד רואי חשבון, והשבוע שובצה לחיל האוויר. "למדתי במוסדות חרדיים שלא תומכים אפילו בשירות לאומי", היא מספרת. "הוצאתי פטור מגיוס בלי לחשוב יותר מדי. רציתי לתרום למדינה, אבל זה פשוט לא היה מקובל. לאורך השנים לא חשבתי להתגייס, עד שנכנסנו למלחמה הזאת וראיתי איך כולם נרתמים לעזור. רציתי לעשות דברים שהם מעבר לחלוקת אוכל לחיילים, ואמרתי לעצמי – אם כולם עוצרים את החיים שלהם והולכים למילואים, גם אני רוצה להיות שותפה לזה. אני גרה כאן, זו המדינה שלי, ויש לי מה לתרום".
ההורים שלה הם בעלי תשובה ששירתו בצבא בצעירותם, "אבל מאז שהפכו לחרדים, הם מתנגדים לכך שהילדים שלהם יתגייסו. אין לי אחים ששירתו בצבא. כשסיפרתי להם שאני מתגייסת, הם אמרו 'מה? למה באמצע החיים? מה עם העבודה והלימודים?', אבל ברגע שאת מבהירה שזה חשוב לך, הסביבה לומדת לקבל.
"הרבה אנשים חושבים שמדובר במילוי חסך שלנו מגיל 18, אבל בנות שעשו איתי טירונות יגידו לך שזה אפילו לא קרוב. כולנו באנו חדורות מטרה. הטירונות עניינה אותנו הרבה פחות מהשאלה מה נעשה במילואים ואיפה ישבצו אותנו. בחרנו בזה כדי לתרום".
על הטירונות עצמה היא מספרת: "בימים הראשונים הייתי פשוט בשוק, אבל לא ציפיתי שיעשו לי הנחות. אחרי שיצאתי מההלם, זו הייתה חוויה מעצימה. הביחד עם הבנות, שכל אחת מגיעה מהרקע שלה, נתן לנו הרבה כוחות. הבעיה הכי גדולה היא שבמערך מג"ל, שהיה אחראי על הטירונות, לא הבינו שהם עומדים לקבל בנות בקבוצת גיל כזאת, ולכן היו צריכים לבצע התאמות תוך כדי תנועה. כמחזור ראשון היינו סוג של פיילוט, לטוב ולרע. לאט־לאט הבינו את הצרכים, קבעו נהלים חדשים, וזה היה יפה מאוד מצידם. לא ציפיתי מצה"ל לעשות התאמות כאלה".
תמר רוזנטול־כהן: "הסלילו אותי. התחושה שלי ושל חברותיי מהאולפנה היא שלא באמת בחרנו. הלכנו לשירות לאומי כי זה מה שהיה, וכי חשבנו שהשירות הצבאי מתאים רק לבנות שהן כבר לא דתיות. השירות שלי היה משמעותי, וקרה גם ש'סגרתי' עשר שבתות ברציפות, אבל אני חושבת שהיום הבחירה שלי הייתה שונה"
רגע מרגש במיוחד עבורה, היא אומרת, היה טקס ההשבעה – "להגיד פתאום את המילים האלה, להרגיש את המחויבות. את מבינה שאנחנו במלחמה, ושכולן עזבו הכול בשביל להיות כאן".
כאמור, הרעיון לגיוס שלב ב' לנשים נולד בעקבות התגייסות של גברים חרדים, מה שעורר שיח מחודש גם בחברה החרדית סביב שאלת השירות בצבא. "אני מרגישה שיש שם היום יותר רצון להתגייס ויותר הערכה לחיילים", מעידה פרץ. "יש לי אפילו בן דוד שני שנפל בעזה. אני שומעת קולות במשפחה המורחבת שאומרים שצריך להתפלל על החיילים, ופתאום גם בבית הכנסת החרדי אומרים תפילות לשלומם. אפשר להרגיש שיש יותר אהדה, זה לא היה ככה לפני המלחמה.
"אני חושבת שהקושי של החברה החרדית סביב הגיוס קשור לעניין הנורמות. אני עושה עכשיו קורס בנושא גבריות, וחוקרת את הגבר בחברה החרדית. בין השאר למדנו שאצל הגבר הישראלי הכוח והגבריות נגזרים מהיותו בצבא, ואצל הגבר החרדי מקור הכוח והגבריות מקושר ללמדנות ולהיותו בן תורה. הצבא הוא לא חלק מההגדרה שלהם, אלו הנורמות ועל זה הם חיים. אבא שלי סיפר לי שבעבר הם היו יוצאים עם הספרים ולומדים ליד החיילים בחזית, חווים את הפחד יחד איתם. אמרתי לו – למה זה לא קיים היום? למה לא הולכים ללמוד בעזה? אבל אני מבינה שתהליכים כאלו לוקחים זמן, וצריך להכיל את שני הקצוות".
"גם בתוך העולם החרדי יש אנשים שמבינים את גודל השעה, שמים את הדברים בצד ובאים לעזור", אומרת אלימלך. "הנורמות החברתיות מתבססות על תפיסה שאומרת שאם אתה מתגייס, הרמה הרוחנית שלך תרד. אני אישית חושבת שהם לא מכירים מספיק את צה"ל, ולכן הם לא מבינים שהצבא יכול לספק מענה גם לצרכים הדתיים שלהם. לנו דאגו ברמה גבוהה מאוד. קיבלנו זמן לשלוש תפילות ביום, כשלפי ההלכה אנחנו אפילו לא חייבות בזה. היה איתנו עוד מחזור של דתיים־לאומיים, והם ידעו לפתוח משנה בתור חדר האוכל וללמוד".
מה את אומרת למבקרים שטוענים כי מאחורי הגיוס שלכן יש מניעים רדודים כמו השלמת חסכים או התלהבות מהמדים?
"אני לא עשיתי את זה מתוך מניעים כאלה, אלא מתוך רצון לחיבור. אם מישהי באה כדי למלא חסכים, עדיף שתוותר, כי מחכים לה שלושה שבועות ממורמרים מאוד במחנה 80. בסופו של דבר זה צבא, וטירונות זו טירונות, לא הכול נוצץ. מי שבוחרת במסלול כזה, כדאי בשבילה שתבוא מהסיבות הנכונות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
