האם סיפורי גבורה מרפאים את כאבי שבעה באוקטובר

וכשהדלת נפתחה היה מלא רעש וצעקות בקשר של החיילים, ואני קלטתי שהם לא הבינו איפה יש קרבות, איפה יש פצועים, איפה יש מחבלים, והבנתי בשלב הזה, שזה לא יעזור להישאר מתחת למיטה. אז יצאתי מהממ"ד ובאתי אליהם, לחיילים, ואמרתי להם, "אני יכולה לעזור לכם" (מתוך סיפורה של גלי אילון מכפר־עזה, בספר "יום אחד באוקטובר").

אוריה מבורך נסעה בשבוע שעבר למלון שפיים, כדי למסור לאחת מגיבורות ספרה עותק של הספר במתנה. זו הייתה למעשה פגישתן הראשונה. "היא בת 15, והיא… אני דווקא אדם של מילים, אבל פשוט אין לי מילים כדי להמחיש עד כמה היא מדהימה. אמרתי לעצמי, ככה רחל אמנו הייתה, ככה אסתר המלכה", מנסה מבורך להמחיש את דמותה של גלי אילון מכפר־עזה, הנערה שכיוונה במשך שעות ארוכות את כוחות הצבא בתוך הקיבוץ שלה, כדי שיגיעו אל מי שזקוק לחילוץ. אביה טל אילון, מפקד כיתת הכוננות של כפר־עזה, כבר לא היה אז בין החיים; הוא נהרג בניסיון להגן על הקיבוץ מפני המחבלים.

"ישבתי איתה בלובי כ־45 דקות, ואמרתי לה שהיא גיבורה במעשה שעשתה, אבל גם גיבורה בכל יום מחדש", ממשיכה מבורך. "כי בניגוד לסיפורים שבהם כל הדמויות יצאו בשלום, היא איבדה את אבא שלה. זאת ילדה שהייתה אמורה לכאורה לשכב עכשיו במיטה, ובמקום זה היא יוצאת, והיא קוראת, והיא שואלת. היא ראתה בגב הספר שאני מרצה ליהדות ולפילוסופיה, וביקשה שאמליץ לה על ספרים. נערה מיוחדת מאוד. שאלתי אותה מה הספר הזה בשבילה, והיא תיארה אותו כניצחון, כהחלמה. היא שחזרה איך בריאיון לספר היה קשה לה לדבר, היא הפסיקה באמצע וחזרה, והנה – עכשיו היא פה".

בימים אלה יוצא לחנויות הספר "יום אחד באוקטובר" (הוצאת מגיד), בעריכתם של אוריה מבורך ויאיר אגמון. אסופה של ארבעים מונולוגים, ארבעים סיפורי גבורה שהתרחשו כולם בשבעה באוקטובר 2023. נדמה כי בגל ספרי האסון והמלחמה שמתחיל להתנחשל, הספר הזה מצליח בכל זאת לבלוט – גם בגלל שמות הכותבים, המוכרים יחסית, אך לא רק בגללם.

מלאכת יצירת הספר נמשכה ארבעה חודשים עמוסים וזריזים. כשמבורך מתארת את עיניה הנוצצות של גלי אילון ומספרת בהתלהבות על ההתרשמות האישית, אני חייבת לשאול כיצד ייתכן שרק כעת הן נפגשו. בהקדמה לספר, אני אומרת לה, אתם מציינים שהיה לכם צוות של מראיינים, והייתה מתמללת, ובעצם קיבלתם את הסיפורים כטקסטים כתובים וערכתם אותם. לא הפריע לך וליאיר, ככותבים, לספר את סיפורו של אדם בלי לראות אותו, בלי לשמוע אפילו את קולו?

"אני לא חושבת שאתאושש מהחוויה של לא לדעת בזמן אמת מה עובר על האחים שלי בדרום. השבת שמרה עליי במובן הרע של המילה. את פותחת חדשות במוצאי שבת, ואז מבינה איפה את היית כל היום ואיפה עם ישראל היה. אולי דרך איסוף הסיפורים אני מקבלת קצה־קצה של הזדמנות שנייה"

"שאלה טובה מאוד", עונה מבורך. "יותר מזה, כל הראיונות צולמו, קובצי הווידאו היו בידינו, אבל אמרנו לעצמנו שלא נצפה בהם. היה לנו חשוב לעבוד רק עם המילה הכתובה, כי זה החומר שהקוראים יפגשו. יאיר ואני ראינו לנגד עינינו כל הזמן את שני הצדדים: את הגיבורים עצמם, מה הם ירגישו כשהם יקראו את הסיפור שלהם – כל אחד מהם קיבל אותו כמובן לפני הפרסום הסופי – ואת הקוראים. יש סיפורים שהם ממש כמו סרט פעולה, עם סצנות מטורפות ומפורטות, ואת לא יכולה להעביר הכול במונולוג. רצינו שזה יוגש ככה, כמו שמגיע לקורא".

מבורך, בת 40, מתגוררת באלון־שבות ונשואה לישי מבורך – ממייסדי "בית המדרש שם ועבר" בירושלים ועורך ספריו של הרב שג"ר. היא אם לשניים, מורה, מרצה ויועצת הלכה. ב־2014 הקימה את מכון "אפרכסת – להתמודדות החברה הדתית עם התרבות המערבית". ספרה הראשון "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שראה אור לפני כשלוש שנים, שלח אדוות ברחבי המגזר הסרוג וניער את השיח בכל הנוגע לצניעות, מיניות ושמירת נגיעה. הייתה בו מגזריות מודעת מאוד ורצון לשלוח מסרים פנימה. הספר הנוכחי מבקש לחולל תנועה בכיוון אחר: לספר את הגבורה הישראלית על שלל מגזריה, אל שלל מרכיביה. "הקפדנו שהסיפורים יהיו פסיפס מייצג – דתיים, חילונים וחרדים, גברים ונשים, חיילים ואזרחים, מזרחים ואשכנזים, ערבים וגם עובדת זרה", מתארת מבורך.

מזה שנה וחצי היא העורכת הראשית של הוצאת מגיד. "בעקבות הספר הקודם נוצר לי קשר חם מאוד איתם, והם הציעו לי את התפקיד". הרעיון לספר שכולו סיפורי גבורה עלה בהוצאה כבר בשבוע שאחרי שמחת תורה. "הרב ראובן ציגלר, שעומד בראש המערכת, אמר שהוא שם לב שבסיפורים האלה יש משהו מרפא מאוד, גם במישור האישי. אתה פוגש אדם שהתעלה למדרגה האנושית הכי גבוהה, וזה נותן לך איזון מול התת־אנושיות של חמאס, שהכניסה את כולנו להלם. הם לקחו את המושג 'אדם' וחיללו אותו, גם מצד מה שקרה לקורבנות, וגם מהצד שלהם, כשהתנהגו כמפלצות".

חדוות האכזריות.

"בדיוק. החדווה, היצירתיות. שיחת הטלפון שבה מספרים להורים בהתלהבות על התעללות ורצח יהודים, ומקבלים עידוד להמשיך. הרב ראובן אמר – בואו נראה להם מה זה אדם. הגיבורים בספר שלנו הם המדרגה הכי גבוהה של אדם, והם כולם לא רואים את עצמם ככאלו. יש פה משהו מרתק, גם במובן האישי וגם במובן הלאומי".

היא גייסה לפרויקט את יאיר אגמון, סופר וקולנוען, שכותב גם בעיתון זה. מבורך לא הכירה אותו אישית עד אז, רק מהפייסבוק. יחד הם נכנסו לעבודה מואצת, "כי עם ישראל זקוק לחיבוק הזה עכשיו".

סיפורי גבורה נותנים נחמה קולקטיבית?

"כן, גם קולקטיבית וגם פרטית. אני אישית עברתי תהליך תרפויטי ממש. גם יאיר. הוא כותב על זה בתחילת הספר – איך הוא שקע בדיכאון אחרי שבעה באוקטובר, ואיך העבודה על הספר הרימה אותו. אני מרגישה שהעבודה הזאת הייתה מתנה בשבילי, עד כדי כך שאני תוהה במה זכיתי".

לא רק רמבואים

בחודשים האחרונים היא ככה התחילה לומר לנו, לפחות לי אישית, היא התחילה לומר שהיא מודאגת, כי היא רואה מה קורה על הגדר, והיא חושבת שזה הולך לקראת משהו. היא כל הזמן אמרה שהולך להיות בלגן. בלגן רציני (מתוך סיפורה של התצפיתנית שי אשרם ז"ל, מפי אביה דרור).

אי אפשר להימנע מהשאלה המתבקשת – האם יש סיפור שמבורך התחברה אליו במיוחד. "זאת שאלה שיאיר ואני שאלנו לאורך העבודה", היא משיבה. "יש סיפור אחד שהיה לי חשוב מאוד להכניס, והוא עבר תלאות ודרש השלמות, אבל בעיניי הספר לא היה שלם בלעדיו. זה הסיפור של שי אשרם, תצפיתנית שנרצחה, והוא מסופר מפי אבא שלה, דרור.

"למה היה לי חשוב להכניס אותו? משתי סיבות. ראשית, כי זה ספר של חיבוק ותקווה ואור, אבל הוא לא מייפה את המציאות. כשמייפים נוצר כשל שמוביל להרבה חוליים. זה אותו הכשל שלא מאפשר לנו להכיר למשל בפגיעות מצד רבנים – זה עוד תחום שאני עוסקת בו, ללוות נפגעות ולרדוף רבנים פוגעים. לייפות זה אומר שיש פיל בחדר, ואנחנו נתעלם ממנו ולא נדבר עליו. ובמקרה של שבעה באוקטובר – לא נדבר על המחדל שהיה, על כך שהתעלמו מדיווחי התצפיתניות. לייפות זה לא להביא סיפורים עצובים, לא להביא את האובדן, לספר רק על רמבואים שניצחו מחבלים בידיים חשופות".

לדבר על אובדן ולדבר על מחדל זה לא בדיוק אותו הדבר.

"נכון, אבל שניהם פילים גדולים ושחורים שיש אנשים שהיו רוצים להתעלם מהם, ולקרוא רק על ניצחונות והצלחות. גם זה בסדר, אבל זה לא מה שרצינו לעשות. לא ביקשנו להתעלם מהאובדן, ולא להכשיר עוולות. היה חשוב לי לספר על שי אשרם, שרצה למיגונית ונרצחה שם. אז ראיינו את המשפחה, והוצאתי מהריאיון סיפור שבעיניי יצא ממש טוב. אבל יאיר קרא ואמר – 'אוריה, אני מצטער, אבל אי אפשר להכניס את זה. כי זה לא סיפור אלא אמירה, ואנחנו בספר פרוזה'. התחלתי להתווכח איתו ולהסביר שזה כל העניין, והוא מצידו התעקש שזה לא ייכנס ככה.

"אשתו של יהונתן צור (למעלה) אמרה כמה פעמים שהוא היה כמו סוס פרא. אני כותבת את הסיפור, ואז אני קולטת איך הוא נהרג: הוא החליט להשתמש ברכב שלו ככלי נשק, השתולל על הכביש ודרס מחבלים. מה זה אם לא סוס פרא? נדהמתי כשהבנתי את זה, והדמעות עלו. ואני אומרת, מה זה, השם יתברך כותב לנו בעצמו את הסיפור"

"ועוד דבר הוא אמר: לכל אדם יש סיפור. זה שלח אותי לחפש את הסיפור של שי. חרשתי את כל הכתבות שעסקו בתצפיתניות, נפגשתי לריאיון עם אחותה של שי, וכתבתי הכול מהתחלה. כשהבאתי את זה ליאיר, הוא אמר שיש לו צמרמורת. שזה חתיכת סיפור.

"אני מודה שעניין התצפיתניות שלא הקשיבו להן פשוט צעק לי את הסיפור של פגיעות מיניות. לא לקחו אותן ברצינות, לא שמעו אותן. אמרו: מה שאת רואה פה הן רק הפרות סדר, אלה לא אימונים".

"זה בראש שלך".

"בדיוק. והעובדה ששי לא קנתה את זה, אלא התעקשה, זה חשוב מאוד בעיניי".

חלק מהסיפורים שליקטתם מוכרים כבר לציבור מכתבות בכלי התקשורת. היה חשוב לכם להגיע גם אל הגיבורים שפחות ידועים? מידת הפרסום הייתה שיקול לכאן או לכאן?

"לא. מטבע הדברים, הרבה מהסיפורים כבר פורסמו. אחד השיקולים העיקריים שלנו בבחירת הסיפורים היה הרצון לשמור על האיזון בין אוכלוסיות שונות. רצינו גם שלא יהיו יותר מדי סיפורים דומים – למשל, סיפורי הימלטות מהמסיבה – וגם זמינות האנשים הייתה שיקול. לא כולם היו פנויים, טכנית או רגשית.

"היה למשל סיפור נוגע ללב על אישה שהצילה את ילדיה ונרצחה. בעלה דיבר איתנו, נתן חצי ריאיון ולא היה מסוגל להמשיך. ניסינו כמה פעמים, ראינו שזה קשה לו מדי, אז הסיפור שלה לא נכנס. היה גם גיבור ישראל שהציל עשרות אנשים, אבל בריאיון הוא דיבר בצורה מפלגת מאוד, כי זה מי שהוא. אנחנו לא יכולים לסנן את המילים שלו, אז לא הכנסנו אותו. במהדורות הבאות אמורים להיכלל שניים־שלושה סיפורים נוספים, כמו הסיפור של יוחאי דוכן הי"ד (קצין מחטיבת גולני שנהרג במוצב נחל־עוז, אחרי שעצר מחבלים במשך שעות ומנע מהם להיכנס לחמ"ל – הכ"ח). מבחינת היקף החומרים היה אפשר להוציא כמה כרכים נוספים, ואולי הם עוד יצאו".

מבטים שיכולים להרוג

"קיבלתי את המוות, השלמתי עם המוות, הבנתי שזה הסיפור. אני זוכרת שהרמתי את הראש שלי והתנצלתי בפני הילדים שלי, ממש ביקשתי מהם סליחה בלב. הם כל כך קטנים, וכל כך חמודים, ואני כבר לא אחזור אליהם, אני כבר לא אראה אותם, זהו, ממש הבנתי שזה הסוף. ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי" (מתוך סיפורה של סגן־אלוף אור ליבני בן־יהודה, מפקדת גדוד קרקל).

עוצמה מיוחדת מוצאת מבורך בסיפורים שבהם הגיבור או הגיבורה "היו כפסע מהשאול, וכאילו חזרו מהמתים", היא אומרת. "למשל המג"דית של קרקל: האישה הזאת פשוט הצילה את מוצב סופה, נלחמה במשך שעות, הייתה בטוחה שלא תחזור, וחזרה. ויש גיבור אחד ששמו מיקי, לא פרסמנו את שם המשפחה שלו במכוון (בין השאר בשל תפקידו ביחידה מיוחדת – הכ"ח). הוא כמובן מעולם לא חשב שיעבור לו בראש אפילו שבריר של מחשבה להרוג את אשתו ובתו, אבל זה מה שהם החליטו ביניהם, במבטי עיניים, כשהמחבלים כבר הסתובבו בתוך הבית, ונראה שעומדים לחטוף אותם. כששאלנו אותו מה הוא רוצה להגיד לנו לסיום, מיקי ענה – 'אין ייאוש בעולם כלל'. הוא לא אדם דתי, אבל זה הרעיון שחוזר אצלו ואצל אחרים. אני חושבת שהרבה אנשים במדינה חשו ייאוש בתקופה האחרונה, והסיפורים האלו באים ואומרים שבאמת אין ייאוש, זו לא אגדה".

גיבורה אחרת שחזרה מהמתים, במלוא מובן המילה, היא אמילי הנד בת ה־9, שנחטפה מבית חברתה בקיבוץ בארי. "הסיפור שלי עם תומאס, אביה של אמילי, התחיל עוד לפני העבודה על הספר", מספרת מבורך. "בתחילת המלחמה התנדבתי קצת בתרגום והוספת כתוביות לסרטוני הסברה של איזשהו אתר. אחד הסרטונים שקיבלתי היה קטע מריאיון של תומאס לסי־אן־אן. הוא מספר שם שאיבד את בתו, ומוסיף שכשאמרו לו שאמילי מתה, הוא שמח, אמר 'יס!'. כי בין שתי האופציות, של למות או להיחטף לעזה, זאת האפשרות הגרועה פחות. חמאס גרוע ממוות, ככה הוא אמר.

"כשישבתי מול המחשב, תוכנת העריכה נתקעה, מעשה שטן, ובמשך כמה דקות היא הקרינה לי בלופ את המילים של תומאס: she is dead. לכל אחד מאיתנו יש רגע שהוא נשבר בו, וזה היה רגע השבירה שלי. המילים שלו והתמונה של אמילי הבלונדינית עם העיניים הירוקות. היא מתה. ואחרי כמה ימים נאמר לו שהיא חטופה, ואז היא גם חזרה מעזה, ופשוט הרגשתי שאני רואה את תחיית המתים. אנחנו מתפללים עליה בכל תפילת שמונה־עשרה ולא מבינים מה זה אומר, והנה פה ממש, תחיית המתים.

"תומאס ואמילי התראיינו יחד לספר. קיבלתי תמלול שהתפרס על פני תשעים עמודים באנגלית. ישבתי על זה לילות שלמים, וכשהבנתי שגם תומאס לא ישן, התחלתי להתכתב איתו על הסיפור כדי לדייק ולהבין. כשאמרתי לו שזו תחיית המתים בעיניי, הוא סיפר שכשאמילי הייתה בת שלוש היא איבדה את אמא שלה, ליאת. פעמים רבות היא שאלה עליה, מתי אמא תבוא הביתה. אחרי שהתייעץ עם אנשי טיפול, הוא לקח את אמילי לקבר של ליאת ואמר לה – 'אמא נמצאת פה. זה הבית שלה. לא כואב לה, היא לא מרגישה כלום, לא קר לה, לא חם לה, והיא לא תלך מפה אף פעם. היא מתה, היא לא תחזור'. שנים אחדות אחר כך הוא מצא את עצמו שוב בתוך אסון נורא, והיה בטוח שאמילי שלו נרצחה. ימים ארוכים התאבל עליה, אבל היא כנראה מעולם לא השלימה עם מה שאמר לה על המוות. בגיל שלוש הוא לימד אותה שלא חוזרים מהמתים, אבל היא מרדה בזה. היא כן חזרה מהמתים".

"תומאס הנד סיפר לי שכשאמילי הייתה בת שלוש, הוא לקח אותה לקבר של אמה ואמר לה – 'אמא נמצאת פה, זה הבית שלה. היא מתה, היא לא תחזור'. שנים אחדות אחר כך הוא שוב מצא את עצמו בתוך אסון נורא, והיה בטוח שאמילי שלו נרצחה. אבל היא כנראה מעולם לא השלימה עם מה שאמר לה על המוות. היא מרדה בזה, וכן חזרה מהמתים"

ועוד משמעות עמוקה הייתה לסיפורו של תומאס. "הוא מתאר שהוא ישב בבית שלו עם אקדח, והתלבט אם לנסות ללכת ולהביא את אמילי מבית השכנה, ולהסתכן בכך שלילדה לא יהיה גם אבא. 16 שעות הוא ישב במטבח על כיסא נמוך, בלי לזוז, אפילו לא שתה מים. כשאמילי הוחזרה מהשבי, הוא היה בטוח שהיא תכעס עליו שלא בא, שלא הציל אותה, ולכן הביא למפגש ביניהם את ג'ונזי הכלב, כי אותו היא בטוח תחבק".

"ובדרך, כשנסענו ברכב מהבסיס לבית החולים, אני שם לב שאמילי פשוט לא מפסיקה להסתכל עליי", כך מספר תומאס הנד ב"יום אחד באוקטובר". "ואני שואל אותה, 'אמילי, אהובה שלי, דברי איתי, תספרי לי מה עובר לך בראש', והיא אומרת, בלי קול, היא חמישים יום דיברה בלי קול, היא דיברה בלי קול, ואני הייתי צריך לקרוא את השפתיים שלה, ואני הבנתי שהיא לוחשת לי, 'אבא, חשבתי שאתה מת, חשבתי שהם חטפו אותך, חשבתי שאני לא אראה אותך יותר אף פעם, אף פעם', ואני מתחיל לבכות, ואני שואל אותה, 'את לא כועסת עליי', ואמילי לא מבינה בכלל למה אני שואל את זה, היא מסתכלת עליי ואומרת לי, 'תודה שאתה לא מת אבא, תודה אבא שאתה חי'".

"התת־אנושיות של חמאס הכניסה את כולנו להלם. הם לקחו את המושג 'אדם' וחיללו אותו, גם מצד מה שקרה לקורבנות, וגם מהצד שלהם, כשהתנהגו כמפלצות. החדווה, היצירתיות. שיחת הטלפון שבה מספרים להורים בהתלהבות על התעללות ורצח. אז אנחנו נראה להם מה זה אדם. הגיבורים האלה הם המדרגה הכי גבוהה של אדם"

זה גם השם שנתנה מבורך לסיפור – "תודה אבא שאתה חי". "בדילמה אם לנסות להציל את אמילי, או להישאר בבית ולא לצאת כדי שיהיה לה אבא, הוא בחר נכון", היא אומרת. "זה פתרון שלא הופיע במפורש בתשעים עמודי התמלול, אבל מופיע בסיפור. וזה הכוח של פרוזה. הניסיון למצוא את הלב בכל סיפור".

מי משוגע

הרבדים הנסתרים של הגבורה נגלו לעיניה גם בסיפורו של סגן־אלוף יהונתן צור, מפקד סיירת הנח"ל שנפל בשבעה באוקטובר בקרב עם מחבלים. "הסיפור הזה מובא מפי אשתו, ראשית. היא תיארה את הנערות שלו ואת האופי שלו, ואמרה שהוא היה כמו סוס פרא. היא חזרה על זה כמה פעמים. ואני כותבת, וכבר יש סיפור, ופתאום אני מגלה בתוך המציאות את המטאפורה הפרוזאית של הסוס. ואז אני מבינה איך יהונתן נהרג. כשנסע דרומה, הוא נתקל בחוליה של כעשרים מחבלים, וככל הנראה הבין שאין לו סיכוי. בשלב הזה הוא החליט להשתמש ברכב שלו ככלי נשק, התחיל להשתולל שם על הכביש, הצליח לדרוס אופנוע של מחבל אחד, ולהרוג עוד איזה מחבל, ולהתנגש בעוצמה בטנדר שלהם. כך הוא גם עיכב את ההתקדמות של המחבלים הלאה. מה זה אם לא סוס פרא? כך הוא נלחם בקרב האחרון שלו, ונהרג. כמו סוס פרא. יאיר ואני נדהמנו כשקלטנו את זה. שלחנו צילומי מסך, והדמעות עלו. ואת אומרת, מה זה, השם יתברך כותב לנו בעצמו את הסיפור.

"בעיניי, זה החוזק של האמנות. פרוזה תיעודית מספרת לך משהו על החיים ועל בני האדם ועליך, דרך דברים שקרו. כאן היא מספרת שאדם יכול למות כמו שהוא חי".

היו קטעים שהשמטתם כי הם היו קשים מדי?

"כן. יש צורך באיזון גם ברגש ובעומס ובקושי שאתה מגיש לקוראים. אחד מגיבורי הסיפורים תיאר איך המחבלים הכריחו נערה לדפוק על הדלת שלו כדי לשכנע אותו להיכנע. והוא אומר לה שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לצאת. הוא סירב לה, בידיעה ש… אני לא יודעת. זה רגע נורא, ולא הכנסתי אותו. רציתי שיהיו גם סיפורים של התרוממות, בלי בכי. שזה יהיה סיפור שאתה קורא עם הילדים שלך. לכן בחרתי לוותר על חלק חזק מאוד".

מה היו מבחינתכם הקריטריונים ל"גבורה"?

"בהתחלה התלבטנו. אמרנו, אולי זה צריך לכלול כל אדם שעשה משהו למען עם ישראל. למשל, מי שהחליט להקים מערך של חינוך למפונים, ולשם כך עזב הכול והקריב הרבה. ואז אמרנו, לא. אנחנו רוצים קודם כול להצטמצם ל־7 באוקטובר. אז חיפשנו את מי שפעלו, שעשו. גבורה היא דבר מדהים, ואומר בעדינות שהחומרים שהופכים אדם לגיבור לא נמצאים אצל כל אחד. הגיבור הוא זה שעושה את ההפך. בזמן שכולם בורחים מהדרום, הוא נוסע לשם. בזמן שכולם בשקט או פסיביים, הוא זה שפועל. והוא הרבה פעמים עושה את הדבר המשוגע. יש גיבורים שסיפרו איך צעקו עליהם שהם משוגעים. רובנו לא מסוגלים לעשות את הדברים האלה. רובנו לא גיבורים".

מי שיקרא את הספר יבין טוב יותר מה קרה פה ביום ההוא?

"כן. זה דבר שלא צפיתי. לא חשבנו שזה יהיה ספר היסטוריה או ארכיון, אבל לגיבורים היה חשוב לדייק, וכך בלי שתכננו, הרבה סיפורים נוגעים זה בזה. אנשים מזכירים דמויות אחרות בספר שהיו חלק ממה שקרה להם.

"אני מודה: אני מהאנשים שאולי לא היו פותחים ספר כזה, בגלל הפחד שהסיפורים יפרקו אותם רגשית. אני מאלה שלא צפו בסרטונים ולא בכתבות. לא רציתי לבכות, ואני עדיין לא רוצה. אבל בעיניי הסיפורים האלה לא מפרקים, להפך. אנחנו צריכים לעבוד עם הכאב וללוש אותו בצורה מבוקרת ומתווכת. הדרך להתגבר, להתמודד ולצמוח היא לא רק להתמקד בטוב. כי זו תהיה בריחה. רבים בחברה הישראלית בורחים מ־7 באוקטובר. סיפורים כאלו, לעומת זאת, נותנים לך לפגוש את הכאב, אבל בצורה עטופה.

"ויש עוד היבט: לפגוש אנשים גדולים כאלה, זה מחזק. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כשאני פוגשת מישהו מדהים, זה מגדיל אותי. פה את מקבלת חיבוק מארבעים גיבורים, שחלקם לא איתנו, אבל הם חיים דרך הסיפור. זה חדש לי, להיות צינור לסיפור של אחרים. לי יש דעה על כל דבר, יש לי אג'נדה, יש לי תפיסות ופילוסופיה", היא מחייכת, "ופה התפקיד שלי היה רק להיות צינור".

איפה את היית בשמחת תורה?

"אנחנו גרים ביישוב דתי, וידענו שקורים דברים קשים מאוד, אבל לא את הפרטים. מה שכן, מיד התחילו להקפיץ פה חיילים. הבית שלנו נמצא מול השער של היישוב, אז הקמנו יחד עם השכנים פינת הצטיידות עם צ'ופרים וסבונים וכדומה, וחילקנו לאלה שהוקפצו. אבל עם כל הכבוד למה שעשינו, אני לא חושבת שאי פעם אתאושש מהחוויה של לא לדעת בזמן אמת מה עובר על האחים שלי בדרום. כי לא באמת ידענו.

"אני מרגישה שהשבת שמרה עליי במובן הרע של המילה. אני לא רוצה את השמירה הזו. את פותחת חדשות במוצאי שבת, ואז מבינה איפה את היית כל היום ואיפה עם ישראל היה. עכשיו כשאנחנו מדברות, אני מופתעת לגלות שאולי גם זה משהו שהספר נתן לי. לא הייתי איתם בשבת הזאת, ודרך איסוף הסיפורים אני מקבלת קצה־קצה של הזדמנות שנייה, אולי דרך לנסות לפצות על הפער הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il