ברחבת העפר מול אחד מבסיסי המודיעין במרכז הארץ התקיים לאחרונה ערב הוקרה מיוחד במינו. לחתני האירוע היו שני מאפיינים משותפים: ידיעת השפה הערבית על בורייה, וגיל מבוגר הרבה מעבר למקובל בשורות צה"ל. רוח ההתנדבות שלהם, כך נראה, אינה תלוית גיל. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל הם התגייסו למשימת תרגומם של חומרי השלל הרבים שנתפסו בתוך רצועת עזה.
גם בין המתנדבים המבוגרים היה אחד שבלט בוותק ובידע שלו: סא"ל עזריאל נאור, בן 90, שאומנם שוחרר ממילואים בגיל 87 אך כעת שב ונחלץ לסייע ליחידות המיוחדות. "אני לא מפחד מעין הרע", אמר באירוע, לאחר שהוענק לו מגן הוקרה בידי אל"ם הרב צחי פנטון, שגייס אותו למילואים. "אבי נפטר בגיל 104, אז כנראה יש לי עוד כמה שנים טובות". באותו הערב שוחחנו, וביקשתי שניפגש. נאור, על פניו חיוך מתמיד ובתנועותיו מרץ שלא מסגיר את גילו, הסכים אך הסתייג: "אני לא אדם מעניין", הוא אמר.
ימים אחדים לאחר מכן אני מגיע לביתו, ביישוב במרכז הארץ. אסתי, רעייתו מזה 59 שנים, מקבלת אותי בחיוך לבבי ומובילה אותי לחדר העבודה שלו. בצד נחו בשורה ארגזים ובתוכם חומרים רבים בערבית. מתברר שגם כעת הוא ממשיך להקדיש את עיתותיו למען המדינה. יחידה 504, המסגרת שהוא שירת בה במילואים במשך 38 שנה, לא נהגה להעביר את החומרים הרבים שברשותה לארכיון צה"ל, ואלה הלכו והצטברו במחסניה ובבסיסיה. לפני כעשור החליט אל"מ במיל' שמואל מוראד, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים ובכיר בעמותת יוצאי היחידה, לשים סוף לנוהג הזה: הוא פנה למפקד ודרש שכל החומרים יועברו לארכיון. מכיוון שהמדינה לא הקצתה לכך תקציב, ארגן מוראד קבוצה גדולה של יוצאי היחידה שהסכימו לתרגם ולסנן את החומרים שנאספו לאורך שבעים שנה. "לאחר יותר משמונה שנים", מספר נאור, "נותרו עדיין הארגזים האלה, שכולם בלמ"ס", חומר בלתי מסווג, ללא מגבלות סודיוּת. "הסכמתי לעשות את העבודה בביתי. בינתיים פרצה המלחמה, ושוב פנו אלינו להתנדב. כולנו זחלנו בשמחה ובנפש חפצה. מחר אני חוזר לעבור על הארגזים, ואני מקווה לגמור בתוך שבוע את מה שיש כאן. אחרי כן ישלחו לי עוד שני ארגזים, ואז אסיים את המשימה שלי". "בלי נדר", מוסיפה אסתי, ובעלה מסכים.
"הוריי לא דיברו ביניהם ערבית, רק תימנית, כשלא רצו שנבין אותם. אבל בחנות של אבא נחשפתי לשפה וגם לתרבות הערבית, ואהבתי אותן. גם כושר החיקוי שלי תרם לא מעט. שמעתי את הסוחרים הערבים והייתי מחקה אותם. ניצלתי כל הזדמנות להתערב בשיחה ולקשקש איתם"
יחידה 504 חתומה על מגוון רחב של משימות, רובן עלומות. אנשיה מפעילים סוכנים במדינות ערב, חוקרים שבויים ומחבלים ויוצאים למבצעי ביון חשאיים. בפגישתנו הארוכה נאור מספר בקמצנות רבה על מעשיו ביחידה, אבל מאריך כשהוא מדבר על תוכניותיו לעתיד. הגיל, כפי שהבנתם, אינו מעצור מבחינתו.
הוא בן לעולים מתימן. משפחת אביו התגוררה במשך שנים רבות בעמראן, עיר שסובלת משיטפונות רבים. לאחר ששלושה מבני המשפחה מצאו את מותם באירוע כזה, החליט הסבא־רבא לעבור לצנעא. החלום האמיתי היה לעלות לארץ ישראל, אך זאת הייתה משימה יקרה ולא פשוטה, משום שנאסר על היהודים לעזוב את תימן. בהתאם לחוקי האסלאם, הם הוגדרו "בני חסות" ונדרשו להעביר למושלים את הג'יזיה, מס הגולגולת. בכל קהילה יהודית היה "עאקל", איש קשר עם השלטונות, ואחת לחודש היה עליו להעביר להם את כספי הג'יזיה בהתאם למספר יהודי הקהילה. אם יהודי ניסה לברוח מתימן, הדבר התבטא מיד בגירעון בגביית הכספים. לעיתים היה העאקל מחפה על הבורחים ומשלם במקומם, ובמקרים אחרים הם היו משאירים לו מראש סכום כסף, כדי שסודם לא יתגלה לפני שיצאו מגבולות המדינה.
"ההורים שלי עבדו וחסכו כסף לצורך העלייה ארצה", מספר נאור. "הם ידעו שהדרך לנמלי תימן נשלטת בידי שבטים שונים, וכל יהודי שרוצה לעבור בשטחם נאלץ לשלם שוחד. אחרי שנולד אברהם, אחי הבכור, הוריי המתינו שיגיע לגיל חצי שנה ויתחזק, ואז החליטו לנסות להגיע ארצה".
המסע החל ב־1928, במתכונת משפחתית מורחבת. מלבד הוריו של נאור ואחיו הגדול היו שם גם הסבא והסבתא, דודה רווקה ועוד כמה בני משפחה. "הם יצאו בשיירה מצנעא לעדן. בכל כפר הם שילמו את השוחד הדרוש, אבל כשהגיעו לקטע הדרך האחרון לא נותר להוריי מספיק כסף. הם והתינוק שלהם הוחזקו בכלא כחודש ימים, ובינתיים סבי הגיע לעדן, לווה כסף מהקהילה היהודית שם וחזר כדי לפדות אותם. אחר כך סבי הפליג למצרים, ואילו אבי נשאר בעדן עוד כשנה, כדי לעבוד ולהחזיר את ההלוואה".
הפגז חצה את המזרן
לבסוף הפליגו גם הוריו של נאור מעדן לפורט־סעיד במצרים. משם נסעו ברכבת ליפו, ואז בכרכרה לירושלים. המשפחה המורחבת התמקמה בשכונת נחלאות, שנקראה אז "משכנות", ותושביה היו עולי תימן. שם נולד הבן השני, ציון. "ההורים שלי רצו לגור בשכונה מעורבת, לא רק תימנית, ולכן עברו למקור־ברוך", ממשיך נאור. "הם גרו במרתף של בית מספר 30. שם נולדתי אני, ואחריי עוד אחות ואח. במרתף לא היו מים ולא חשמל. מאחורי הבית היה בור מים שהתמלא במים שירדו במרזבי הבניין, ואור היה לנו מעששיות נפט. השירותים היו מחוץ לבית, ושימשו משפחה נוספת ששכנה בחלק אחר במרתף. היחסים עם השכנים היו יפים וחמים מאוד.
"בירושלים לא הייתה עבודה, ולכן אבא הלך לעבוד בחקלאות במושבות במרכז הארץ ובצפון. מדי יום ראשון הוא היה נוסע עם בן דודו לרחובות, לראשון־לציון ואפילו לחדרה, והיה חוזר באוטובוס של יום חמישי, כדי שחלילה לא יאחר לשבת. היה לו חשוב מאוד לעשות את השבתות והחגים בירושלים. גם כשהיה מבוגר, היה קשה לנו לשכנע אותו לבוא אלינו לחגים. כשהוא בא, פינקנו אותו והלכנו איתו לבית כנסת בנוסח ובהגייה של יהודי תימן. לאחר שאמי נפטרה, הצעתי לו לעבור לגור אצלנו כדי שאהיה כל הזמן לידו, אבל אבא הקיש באצבעו על השולחן ואמר בכעס: 'לא אצא מירושלים, לא אצא לגלות'", מחקה נאור את המבטא התימני של אביו. "הם היו ציונים, עלו לירושלים עיר הקודש והיו קשורים אליה מאוד".
לאביו היה ברור שהגאולה השלמה כבר נמצאת ממש מעבר לפינה, הוא מספר. "לקראת אחד החגים, אבי הלך עם אחי לקנות חליפה. אחרי שיצאו מהחנות, הוא חזר פנימה וקנה חליפה נוספת. כששאלו אותו למה הוא צריך עוד חליפה חדשה, אבא ענה: 'את החליפה הזאת אלבש כשיגיע המשיח'. בכל פעם שהתרחש אירוע ביטחוני שנפגעו בו יהודים, הוא היה הולך לבית הכנסת, פותח את דלת ארון הקודש, ואומר: 'ריבונו של עולם, אנחנו יודעים שהמשיח כבר כאן והוא מסתובב בינינו. גלה לנו אותו ותבוא הגאולה'".
עזריאל הצעיר נשלח בתחילה ללמוד במוסד אשכנזי סמוך לבית משפחתו – "החיידר של הרבה זלמן, בשטיבלך של זיכרון־משה. אחר כך למדתי שמונה שנים בתלמוד תורה 'בית אהרון' על שם אהרון ולירו, יו"ר ועד העדה הספרדית. שם למדנו את מנגינת טעמי המקרא הספרדית הירושלמית. אני, תימני שכמוני, ידעתי לקרוא בטעמים האשכנזיים והספרדיים, אבל לא בהגייה התימנית".
זיכרון משבר הזהות העדתי שפקד אותו בגיל צעיר מוביל את נאור לסיפור נוסף. "יהודי תימן נוהגים להעלות לתורה גם ילדים קטנים, מיד כשהם יודעים לקרוא. באחת השבתות, כשהיינו בבית הכנסת של סבא, הזמינו אותי לעליית שישי. עשיתי הרבה טעויות, וספגתי הערות וביזיונות. בסוף התפילה סבא חזר הביתה אדום מבושה, ואבא היה חיוור כסיד מהגערות של סבא וממבטיהם של המתפללים. כדי לא להעליב ילד שלא יודע או לא התכונן מספיק, התימנים מכנים אותו 'שוכמי', מלשון שכם. אביו של שכם נקרא חמור, וככה מעבירים את האשמה לאבי הנער.
"אבא וסבא החליטו לשלוח אותי למארי. שלושת הימים הראשונים עברו בנחת, אבל ביום הרביעי הורה לי המארי להגות אותיות של פסוק כפי שעושים תלמידים אחרים. בכל פעם שטעיתי, הוא הצליף על גבי בשלושה שרוכי עור קשורים לקנה במבוק. אחרי שלוש־ארבע הצלפות סירבתי להמשיך בקריאה. הנחתי את ראשי על ידיי ופרצתי בבכי. כשהמארי התרחק ממני לעקוב אחרי תלמידים אחרים, ברחתי הביתה".
כשאמו ראתה את סימני הצליפות היא כעסה מאוד. "היא אמרה שהגב שלי שרוף כמו תחתית של קובנה. הלכתי איתה למארי והיא צעקה עליו. סבא שמע את הסיפור, והחליט שהוא ילמד אותי את ההגייה ואת טעמי המקרא. בכל פעם שלא הצלחתי לבטא ח' גרונית, או את האותיות צ', ט' וע', סבא ליטף את צווארי מעל הגרוגרת ואמר: 'אפצח!' – 'תהיה ברור' בערבית. עד היום, כשאני מדבר עברית או ערבית במבטא הנכון, אני חש על הגרון שלי את ידו המלטפת של זקני האהוב".
בראש חודש אלול תש"ז נשלח עזריאל בן ה־14 ללמוד בכפר־הרא"ה, בישיבה שייסד הרב משה צבי נריה – הישיבה החקלאית הראשונה בארץ ישראל. "היינו כמאה תלמידים בכל הגילאים", מספר נאור. "הישיבה הייתה אומנם חקלאית, אבל התקיימו בה שלושה 'סדרים' יומיים. היו גם ימים של אימוני חג"מ – חינוך גופני מורחב. דומה ליום ספורט, אבל התאמנו גם במקלות של קרב פנים אל פנים ובירי ברובה. היו במחסן שלושה רובים איטלקיים ושני רובים בריטיים, ובהם התאמנו תחת השגחתו של איש פלוגות השדה של ההגנה שהיה שוטר במשטרת היישובים העבריים".
בפרוץ מלחמת השחרור גויסו אביו ושני אחיו הגדולים לצבא העברי הצעיר. האחים לחמו בגזרת ירושלים, והאב רכב על אופנוע הזקס־מוטור שלו והעביר הודעות לגזרה הצפונית של החזית הירדנית. "במהלך המלחמה אבא כתב מכתב לרב נריה, וביקש שאחזור לירושלים כדי לטפל בעסק שהיה לו אז – חנות למוצרי נייר ומכשירי כתיבה. הרב נריה הצדיק קרא אותי אליו, הראה לי את המכתב ואמר בנחמדות ובחום: 'אתה מבין שצריך לעזור עכשיו. אנחנו ניפרד ממך, סע הביתה לעזור ותעשה טוב כמו שאני מכיר אותך'. נפרדתי בעצב מהרב, שהיה בעיניי איש עצום ומרשים, ויצאתי מכפר־הרא"ה לתל־אביב כדי לעלות לירושלים".
"החייל במחסום אל־עריש הפנה אותי למפקד הנפה, ושם נאמר לי שאני תחת איום: מתברר שנלכדה חוליית מחבלים, ובכיס של אחד מהם נמצא פתק ובו פקודת משימה, בדומה למה שמצאו אצל מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר. היו להם שלוש משימות – לפוצץ מצבור נשק, לשרוף את מאגר הדלק של שדה התעופה באל־עריש, ולחסל את מייג'ור עזריאל"
הדרך לירושלים הייתה מסוכנת, ומכיוון שנאור נראה צעיר מגילו, מפקדי השיירות היוצאות מתל־אביב סירבו לצרף אותו. רק אחרי שהשיג אישור מאיש ההגנה בכפר־הרא"ה, שהעיד עליו כי הוא נער בוגר ואחראי, הורשה נאור לעלות לירושלים. השיירה שנסע בה כללה שני אוטובוסים ומשאיות מזון. "בחור ובחורה, כל אחד מהם חמוש בתת־מקלע סטן, ישבו בספסל האחורי של האוטובוס. חסיד מודאג לבוש שחורים התיישב לידי ו'אימץ' אותי למורת רוחי.
"קיבלנו הוראה לשכב על רצפת הרכב בכל פעם שנשמעות יריות. יצאנו מתל־אביב, וכבר ליד אבו־כביר חטפנו צרור ראשון. החסיד לידי כיסה אותי במעיל השחור שלו וצעק 'הילד, הילד'. נפגעתי ממנו, ואמרתי לו כמה פעמים: 'אדוני, אני לא ילד'".
בבית־דגן הצטרף אליהם ג'יפ ליווי צבאי. השיירה עברה את רמלה ללא אירועים מיוחדים, אבל כשהגיעה לשער הגיא נפתחה לעברם אש תופת. "כמה נוסעים נפצעו, והחסיד ההוא קיבל כדור בזרוע", מספר נאור. "הגעתי לירושלים עם בגדים מלוכלכים בדם, אבל שלם בגופי. מכיוון שאמי טיפלה באחותי ובשני אחיי הצעירים, עיקר ניהול החנות הוטל עליי. הרגשתי כראש המשפחה".
איפה שירתו האחים הגדולים?
"ציון היה בפלוגת ההגנה בפיקודו של אברהם טריינין (לימים טמיר) שנשלחה לתגבר את גוש עציון. כשהגוש נפל, שמו של ציון לא הופיע ברשימות השבויים שהעביר הצלב האדום. השמועות אמרו שהוא נהרג, אבל אמא שלי סירבה לקבל את זה. היא אמרה בערבית־תימנית: 'אני לא צופה את העתיד ולא פותחת פה לשטן ולכן לא מתאבלת ולא בוכה'. כעבור שבועיים הגיעה אלינו אישה יקרה ונכבדה, אשתו של דב יוסף, שהיה שר בממשלת ישראל הראשונה. מקצה הרחוב היא החלה לצעוק בצהלת שמחה: 'גברת דבורה, ציון הגיע למחנה השבויים בירדן ומצבו טוב'.
"אחי הגדול היה מ"כ צלפים ב'הגנה' ולחם בתוך העיר העתיקה. ב־28 במאי 1948, יום נפילת הרובע, הוא נפצע בקרב. כדור חדר לעין שמאל שלו ויצא דרך הסחוס של האף. ידענו שהוא נפגע, אבל לא ידענו אם הוא מת או חי. אחרי חיפושים ארוכים מצאתי אותו בבית החולים למחלות עיניים של ד"ר אברהם אלברט טיכו. כשהסירו את התחבושת, הרופאים הבינו מיד שהוא לא יראה יותר בעין הפגועה. אמא הגיעה אליו במסירות מדי יום והביאה לו אוכל, ובהפוגה הראשונה של המלחמה הוא הועבר לתל־השומר. למרות הפגיעה הקשה הוא הוא הקים משפחה וחי עד גיל 84".
במרץ 1949 הוכרזה הפסקת אש בירושלים. ההסכם היה אמור להיכנס לתוקף בעשר בבוקר, ובכל זאת בשעה 10:15 ספגו השכונות היהודיות הפגזה כבדה. "פגז ירדני חדר לבית שלנו, ברחוב גאולה. הוא קרע את דלת העץ, הגיע לחדר שבו הייתי רגיל לישון, חצה את מזרן המיטה שלי והתפוצץ על הרצפה. זו הייתה קומה שנייה, והרצפה נפלה לקומה שמתחתיה. החדר בקומת הקרקע שימש לאורך המלחמה כמקלט, אך ביום הזה הילדים והמבוגרים יצאו משם 15 דקות לפני כן".
ברפיח לא נשארו מבוקשים
גם כשהסתיימה המלחמה, נאור לא חזר לישיבה. "נשארתי לעבוד עם אבא בחנות ולמדתי בגימנסיית הערב 'דעת'. זה היה מוסד לא דתי, ועד היום אני הולך ללא כיפה".
דווקא יש לך כיפה על הראש.
"אני חובש כיפה רק אחרי תפילת מנחה, כדי להזכיר לעצמי להתפלל ערבית".
באחד הימים הגיעו לכיתה שלו נציגים מהסוכנות היהודית, שביקשו לגייס בחורים לתפקידי הדרכה במוסדות עליית הנוער. נאור הצטרף לתוכנית, וכבר בגיל 17 לימד לשון עברית, תנ"ך והיסטוריה. כשהתגייס לצבא, הוחלט לנצל את ניסיונו בהוראה ולשלוח אותו ללמד עברית את החיילים שהגיעו מכל רחבי תבל. "אני רציתי להיות לוחם, והתעקשתי על כך. שלחו אותי להיות מורה בגדוד 51, שהשתייך אז לחטיבת גבעתי, ולמזלי המפקד שם נענה לתחינותיי: הוא נתן לי אישור להתאמן עם כל החיילים, וכך השלמתי הכשרה כלוחם".
כשנאור מספר את קורותיו, הוא שוזר חיקויים של דמויות שפגש. כישורי המשחק והצחוק המידבק שלו התגלו גם הם כבר בימי השירות הסדיר. "יצאתי לקורס מ"כים של הנח"ל, ושם צירפו אלינו באופן ניסיוני פלוגת טירונים. כך יצא שעשיתי את הקורס עם שני חבר'ה צעירים ששמותיהם היו חיים טופול ואורי זוהר. שלושתנו עשינו צחוקים כל הקורס וגם העלינו הצגה משותפת בסופו. קצין החינוך צפה בהצגה, מצאתי חן בעיניו, והוא הציע לי להצטרף ללהקת הנח"ל. תמיד חלמתי להיות שחקן, אבל אחרי התלבטויות החלטתי שאני לא רוצה חיים של בוהמה, אז סירבתי להצעה".
אחרי קורס מ"כים יצא נאור גם לקורס קצינים. בתום שירות החובה הוא סירב לבקשת מפקדיו לחתום קבע, ובחר להשתחרר מצה"ל. הוריו ניסו לשכנע אותו ללמוד באקדמיה, אך לו היו תוכניות אחרות. "חיפשתי עבודה טובה. בחנות של אבא לא רציתי להמשיך, אז ירדתי לאילת, שהייתה אז עיר פיתוח. שילמו בה תוספת של שלושים אחוז לשכר העובד, והרבה צעירים הגיעו לשם.
"באילת היו אז ארבעים צריפים שנקראו 'הרווקייה', ועוד שתי שורות של בתים בני קומה אחת. עבדתי בהתחלה כסבל ואחר כך כפועל בניין, סחבתי שקי מלט ובלוקים, ובנינו את הבתים הראשונים שהיו בגובה שתי קומות".
ודווקא שם, בעיר המרוחקת והשלווה, הוא חזר לשורות צה"ל. "היה אז איום ממשי מירדן וממצרים, ומכיוון שהצבא ראה שיש באילת הרבה צעירים, הוחלט להקים שם יחידה דרומית במקום לשלוח אנשי מילואים ממרכז הארץ. קראו לי לדגל, החתימו אותי לשירות קבע כקצין ארגון מילואים, והקמתי שם מחלקה שהפכה לימים לגדוד 131. שמרנו על הקו מפני הברחות ומסתננים. בהמשך המסתננים הפכו ל'פדאיונים' – מי שמוסרים את נפשם לפדות משהו, במקרה הזה את פלסטין".
את ידיעת השפה הערבית, שהובילה אותו בהמשך לשורה של תפקידים צבאיים חשובים, הוא לא ספג מהבית. "הוריי לא דיברו ביניהם ערבית, רק תימנית, כשלא רצו שנבין אותם. אבל בחנות של אבא נחשפתי לשפה וגם לתרבות הערבית, ואהבתי אותן. גם כושר החיקוי שלי תרם לא מעט. שמעתי את הסוחרים הערבים והייתי מחקה אותם. ניצלתי כל הזדמנות להתערב בשיחה ולקשקש איתם".
נאור נשאר באילת עד לאחר מלחמת ששת הימים, ואז נשלח לשרת בממשל הצבאי שהוקם ברצועת עזה. כשכבר עמד להשתחרר, הוטלה עליו המשימה הבאה. "מוטה גור, שהיה אז מפקד רצועת עזה וצפון סיני, חיפש קצינים דוברי ערבית וקיבל עליי המלצות. הוא ביקש ממני להתנדב לשנה, וזו התארכה לשמונה שנים נוספות. תחילה נשלחתי לנפת אל־עריש בצפון סיני, לתפקיד קצין המנהל האזרחי. כיהנתי בתפקיד הזה שנתיים, הצלחתי לעבוד עם המקומיים והם אהבו אותי. ארגון הטרור פת"ח אהב אותי פחות, והחליט לעשות מעשה.
"בחקירה של השייח' עובייד הצגתי את עצמי כמרצה מהאוניברסיטה שמתעניין באסלאם. הוא התעלם לחלוטין מפעילות הטרור שהוביל בלבנון, ודיבר רק על תפקידו כמפיץ האסלאם. אחרי שעות של שיחה שאלתי אותו על רון ארד, והוא שתק. סבב חקירות נוסף הצליח להוציא ממנו מידע חשוב על גורל הנווט השבוי"
"יום אחד אני חוזר מחופשה בבית, והחייל במחסום אל־עריש מפנה אותי למפקד הנפה. שם נאמר לי שאני תחת איום: מתברר שנלכדה חוליית מחבלים, ובכיס של אחד מהם נמצא פתק ובו פקודת משימה, בדומה למה שמצאו אצל מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר. הפקודה של המסתננים ההם חולקה לשלוש פעולות – לפוצץ את מצבור הנשק בכניסה לאל־עריש, לשרוף את מאגר הדלק של שדה התעופה באל־עריש, ולחסל את מייג'ור עזריאל. נאלצתי להסתובב עם שומרי ראש. וכעבור תקופה קצרה מוטה גור הוציא אותי לקורס פיקוד ומטה".
בתום הקורס מינה גור את נאור למפקד גזרת רפיח, שהייתה אז חלק מנפת חאן־יונס. "בקשר קראנו לרפיח 'צנעא' ולחאן־יונס 'בגדד', כי ברפיח היינו שלושה תימנים בתפקידי מפתח, ובחאן־יונס היו שלושה עיראקים", הוא מספר וצוחק.
מה הייתה המדיניות שלך כלפי תושבי רפיח והתארגנויות הטרור שם?
"הגישה שלי אמרה שכדי לדכא את הטרור, צריך לשכנע את הפלסטינים לבחור בחיים טובים יותר, שכוללים ידע ופרנסה. ברפיח היו 17 מבוקשים; כשעזבתי לאחר שנה, לא נשאר מבוקש אחד. במקרים רבים המקומיים עזרו לי בחיסולם. כאשר הוצבתי בעזה כקצין המנהל האזרחי, התשובה שלנו לשביתות בבתי הספר התיכוניים הייתה הוצאת תלמידים מרצועת עזה לטיולים בתוך ישראל, כדי להראות להם שכדאי ללמוד ולהתפתח".
העסקאות מעודדות חטיפות
פינוי סיני ב־1982 סימן את סיום שירותו הצבאי של נאור, או כך לפחות היה נדמה לו. בגיל 49 הוא השתחרר מצה"ל ונסע עם רעייתו לטיול באירופה. זמן קצר אחרי שובם ארצה פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וצה"ל שוב נזקק לכישוריו של נאור. "חבר שלי, יוסי הראל, שכל את בנו באחד הימים הראשונים של הלחימה בלבנון. הגעתי לנחם אותו בשבעה, וכל מה שעניין את יוסי היה לגייס אותי כחוקר ביחידה שלו, 504. הם עשו פעילות מעמיקה בלבנון והיה מחסור רציני בכוח אדם דובר ערבית. בגלל הניסיון שלי בסיני וברצועת עזה, קיבלו אותי לשם ללא קורס חוקרים, ונכנסתי מיד לעבודה".
גם חקירה של שבוי, מתאר נאור, היא לעיתים משא ומתן בני שני אנשים. "חקרתי עצורים פלסטינים שהבריחו נשק ממפקדת אש"ף בתוניס ללבנון, ובדרך גם ערכו אימונים בלוב. אחד מהם סיפר שמשפחתו עזבה את ביתה ב־1948, והוא חולם להגיע לבית הזה. הבטחתי לו שאעשה ככל יכולתי כדי שיבקר שם, והוא בתמורה שפך הרבה מידע שסייע לנו. אני קיימתי את הבטחתי ודיברתי עם אנשים, אבל בסופו של דבר הוא לא הגיע לבית".
בסוף העשור הוטל על נאור לחקור את העצור המפורסם והבכיר ביותר: השייח' עבד אל־כרים עובייד, שהיה האחראי על פעילות חזבאללה בדרום לבנון. ביולי 1989 נחטף השייח' בידי לוחמי סיירת מטכ"ל והובא לישראל, במטרה לחלץ ממנו מידע על גורל הנווט השבוי רון ארד ולהשתמש בו כקלף מיקוח. "הייתי אחד משני החוקרים שלו. כמובן, לפני חקירה כזו מתכוננים היטב. הצוות לומד על הנחקר, תכונותיו, אישיותו ונקודות התורפה שלו. קובעים גם את גבולות הגזרה של כל אחד מהחוקרים, ובתום כל חקירה אנחנו מעבירים את הרשמים שלנו ומפקד הצוות בודק מה שאלנו ואיפה אפשר להרחיב יותר".
חוקרי היחידה לא הציגו את עצמם בפני השייח' עובייד בשמם ובתפקידם האמיתי, אלא תפרו לעצמם סיפורי כיסוי. "אני במקרה הזה הייתי מרצה מהאוניברסיטה שמתעניין באסלאם. התחלתי לשוחח איתו, והוא התעלם לחלוטין מפעילות הטרור שהוביל בלבנון, ודיבר רק על תפקידו כמפיץ האסלאם. בשלב מסוים הוא אפילו הציע לי להתאסלם. אחרי שעות רבות של חקירה שאלתי אותו גם על רון ארד, והוא שתק. סבב חקירות נוסף הצליח להוציא ממנו מידע חשוב: רון ארד הוחזק בידי מוסטפא דיראני, שהיה ראש הזרוע הצבאית של אמל".
העדות של השייח' עובייד הובילה למבצע "עוקץ ארסי" – חטיפתו של דיראני מביתו בכפר קסר־נבא בבקעת הלבנון, הבקאע. צוות אחר של חוקרים הוציא מדיראני הודאה כי הוא האיש שהחזיק בידיו את רון ארד, עד שמכר אותו לחזבאללה. שני פעילי הטרור הבכירים, עובייד ודיראני, שוחררו בשנת 2004, בעסקה שהוחזרו בה ארצה אלחנן טננבאום וגופותיהם של החיילים סמ"ר עדי אביטן, סמ"ר בני אברהם וסמ"ר עומאר סואעד.
"אני חושב שהנחקרים כיבדו אותי בגלל גילי. נראיתי בעיניהם רחום יותר, ולעיתים קרובות שיחקתי את השוטר הטוב. אבל אל תתבלבל – במקרה הצורך הייתי גם קשוח. פעם סטרתי לנחקר, ואחד החוקרים הלשין עליי. נשפטתי וננזפתי על הסטירה, אבל ברבות הימים החוקר המלשין התנצל בפניי"
כשמדברים היום על עסקאות חילופי שבויים עם חמאס, מה אתה חושב על כך?
"מניסיוני, העסקאות הללו מעודדות עוד הרג וחטיפות. קשה לומר את הדברים, כי מהצד השני עומדות משפחות החטופים, אבל העבר מלמד שעסקאות כאלה הן דבר נוראי, וראינו את תוצאותיהן".
על שיטות החקירה הוא לא רוצה להרחיב; לדבריו, בשירותו הגיעו לידיו חומרים בערבית המלמדים אסירים איך לעמוד בחקירות. "העבודה שלנו קשה מספיק, לא צריך לעזור להם".
אחרי שירותו הצבאי הממושך, החליט נאור ללמוד עריכת דין. הוא נרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, וכקורס רשות בחר בלימודי ערבית ספרותית, כדי שסוף־סוף יוכל לא רק לדבר את השפה אלא גם לקרוא ולכתוב. "כשהלכתי לבדוק מה הציון שקיבלתי, ראה אותי שם פרופ' שמואל תמרי, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון. הוא הכיר אותי כי בשירותי כמפקד באל־עריש עזרתי לו ולקחתי אותו למבנה סמוך לתעלת סואץ, לצורך המחקר שלו על מבנים היסטוריים באסלאם.
"כשנפגשנו באוניברסיטה, הוא לא האמין שאני לא יודע קרוא וכתוב בערבית. הוא ביקש ממני לנטוש את חלום עריכת הדין, ללמוד אצלו ערבית ספרותית ללא תשלום, ובתמורה להעביר קורסים בערבית מדוברת. הסכמתי, ומאז ועד גיל 68 לימדתי באוניברסיטה. כשפרשתי מבר־אילן, הלכתי ללמד באולפן לשפה הערבית של שירות הביטחון הכללי ובמוסדות חינוך. זאת הייתה העבודה, ובמילואים המשכתי כחוקר ב־504".
רגלינו הטמאות
כשהיה בן 87 הוחלט לשחררו מהיחידה – לא מפאת ירידה ביכולותיו, חלילה, אלא בגלל מגפת הקורונה שהייתה עלולה לסכן את בריאותו. נאור המשיך להתנדב ביחידה אחרת, ונפרד סופית מהמדים רק לפני כחודש, כשמלאו לו 90.
איך הגיבו נחקרים כשראו מולם אדם בגילך?
"אני חושב שהם כיבדו אותי. נראיתי בעיניהם רחום יותר, ולעיתים קרובות שיחקתי את השוטר הטוב. אבל אל תתבלבל – במקרה הצורך הייתי גם קשוח. פעם סטרתי לנחקר, ואחד החוקרים הלשין עליי. נשפטתי וננזפתי על הסטירה, אבל ברבות הימים החוקר המלשין התנצל בפניי".
פניו מרצינות כשהוא מדבר על ידיעת הערבית במדינת ישראל. לטעמו, רמת הלימודים של השפה הזו במדינת ישראל נמוכה מדי. "יצחק נבון, כשהיה שר החינוך, הכניס את הערבית כמקצוע חובה עד כיתה ט', ואחר כך מי שרצה למד אותה לבגרות", הוא אומר. "אני לימדתי בגימנסיה הרצליה, בעירוני ד' ובישיבה התיכונית נחלים, עסקתי בהכשרת מורים בבית ברל והייתי בהרבה בתי ספר כמדריך פדגוגי. מהניסיון שלי, אני מחלק את המורים לערבית בישראל לשניים: אלו שיודעים את השפה אבל לא יודעים ללמד, ומי שיודעים ללמד אבל לא בקיאים בשפה, בהגייה הנכונה, בתרבות האסלאמית. לשמחתי, לימוד השפה בשב"כ רציני הרבה יותר. עשרה חודשים נמרצים מבוקר עד לילה. מגיעים לרמה גבוהה מאוד.
"אני קורא לכל מי שיכול שילמד את השפה והתרבות הערבית. כך אפשר להבין לא רק את מה שהם אומרים במפגשי החנופה עם הפוליטיקאים, אלא גם את מה שהם אומרים לאנשים שלהם. אני בטוח שאם המנהיגים שלנו היו דוברי ערבית, הם היו מתנהלים אחרת. הם בטח היו מבינים שאי אפשר לנהל משא ומתן עם מי שרגיל לשליטה בכוח. הצד השני מלא אשליות דתיות ואמונה יוקדת שצריך להרוג או לאסלם את כל היהודים. אם הילדים שלהם אומרים 'היהודים לקחו את הארץ שלנו, צריך לגרש אותם כי הם מטמאים את הארץ', אין עם מי לדבר".
כמפקד גזרת רפיח ראית בפיתוח כלכלי פתרון לבעיית הטרור. אתה עדיין מאמין בגישה הזאת?
"ממש לא. בשירות המילואים האחרון שלי ראיתי את הספרים והפרסומים ששוטפים את מוחות הנוער והמבוגרים בעזה. כולם מבטאים את האמונה שהגאולה המוסלמית תוכל לבוא רק לאחר שכל הכופרים, ובעיקר היהודים, ייעלמו מהעולם. יש שם צעירים שכל שאיפתם בחיים היא להרוג בנו עד שניכחד".
כעת הוא מתכנן לפרסם את החומרים הקשים שראה, כדי להביא לידיעת הציבור הישראלי את עומק השנאה הרוחשת בקרב הפלסטינים. "הם מאמינים בחדית' המנבאת שהעץ והאבן יפתחו את פיהם ויאמרו ללוחם המוסלמי: 'מאחוריי מסתתר יהודי, בוא והרוג אותו'. המתונים שבהם אומרים שבמקום להיות שהיד אפשר להיות מוראבט, כלומר להיצמד למשימת האימון בנשק, להתחזק ולהתכונן ליום שאפשר יהיה להרוג את היהודים. לנו אין ברירה אלא להילחם בהם ולהבהיר להם שתקופת אחרית הימים עוד רחוקה".
אם הרשות הפלסטינית תשלוט בעזה, זה יביא לשיפור המצב שם?
"זה לא פתרון. גם אבו־מאזן אמר, בנאום ב־2015, 'אל תתנו ליהודים לטמא את אדמת אל־אקצא ברגליהם המטונפות'. אין עם מי לדבר. אני מצטער מאוד שאני אומר את זה, אבל השגיאה הייתה של ראש הממשלה ושל יועציו, שלא אמרו לו שלא יעביר כספים לעזה. נתנו להם עבודה, נתנו להם אדמה ואפשרות להתפתח. צריך להתנתק מעזה באופן מוחלט, שיסתדרו לבד. לא להעביר סיוע ולא לתת להם כסף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
