"דיברתי על כך עם חברים סינים. הם אומרים: תראו, זה לא שהתפיסות שלנו השתנו, רק שהממשלה מעודדת להבליט את הצד הזה עכשיו. אני חושב שזה נורא, כי משתמשי הרשתות נמשכים לחומר מקטב, והדברים עלולים להגיע למקומות אחרים לגמרי. לפני 7 באוקטובר התחושה שלי הייתה שדווקא הולכים ומתפתחים יחסים של בעלי ברית בין ישראל לסין, כמו אלה שבין ישראל להודו. זה מתרחק עכשיו, והתהליך הזה קשור כמובן גם לעימות הרטורי והכלכלי בין סין לארה"ב.
"בשלב הזה ממשלת סין רואה יתרון במתן ביטוי לאנטישמיות. צריך לזכור שבסוף, כל דבר בסין הוא פוליטי. כשגרתי שם הרגשתי שהסינים באמת מתעניינים ביהודים ובסיפור שלהם. הגטו היהודי בשנגחאי, ששרד כולו במלחמת העולם השנייה ותושביו לא נפגעו, היה עבורם מקור לגאווה. יש בסיס ליחסים טובים בין סין לישראל ולעולם היהודי, אבל נראה שבטווח הקצר והבינוני הסינים החליטו לצנן את היחסים האלה, ואני לא רואה כרגע מתי זה ישתנה לטובה".
סלאם בומביי
ספרו החדש של קאופמן מספר כאמור על שתי שושלות יהודיות עשירות, משפחת ששון ומשפחת כדורי, שחיו בשנגחאי במשך עשרות שנים ובמידה רבה עיצבו את סין המודרנית. הוא נתקל לראשונה בטביעות אצבעותיה של משפחת ששון כבר בביקורו הראשון בסין, ב־1979. "הגעתי לשם כעיתונאי צעיר. היחסים עם ארה"ב זה עתה נורמלו, אבל סין עדיין הייתה אדומה", נזכר קאופמן. "בשנגחאי נקלעתי למלון ישן ולא פעיל, ואמרו לי שהוא נבנה בידי המולטי־מיליונר היהודי ויקטור ששון, ונחשב במשך תקופה ארוכה למלון המפואר ביותר במזרח. עשור אחר כך, בנסיעה נוספת לשנגחאי, הראו לי מארחיי את 'ארמון הילדים', אחוזה גדולה ואירופית למראה בלב העיר. כשיצאתי משם ראיתי לוח קטן שמזכיר את משפחת כדורי, שהבית העצום היה שייך לה. את השם כדורי הכרתי כי המשפחה הייתה גם אז, ולמעשה עד היום, משפחה יהודית עשירה מאוד שחיה בהונג־קונג. שווייה כ־13 מיליארד דולר, והיא נחשבת למשפחה המערבית העשירה ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר בסין.
"באחד משיטוטינו בשכונות העוני בשנגחאי ראינו בפתחי הבתים שקעים שבעבר שימשו כבתי מזוזה. בביקור אחר שם, ב־2002, שוחחתי עם אישה סינית מבוגרת, ושאלתי אם היא זוכרת משהו מהתקופה שגרו כאן יהודים. היא הביטה בי ושאלה מיד: 'חזרתם לקחת את הרהיטים?'"
"בהמשך, כראש השלוחה של הוול סטריט ג'ורנל בסין, נשלחתי לבייג'ינג אבל גם ביקרתי עם משפחתי פעמים רבות בשנגחאי, כי היא הרבה יותר תוססת וכיפית מבירת סין. באחד משיטוטינו בשכונות העוני בעיר ראינו בפתחי הבתים שקעים שבעבר שימשו כבתי מזוזה. רק אז גיליתי שכמעט 20 אלף פליטים יהודים הגיעו לשנגחאי במלחמת העולם השנייה, וכולם שרדו שם בלי שאונה להם כל רע, בזכות שיתוף הפעולה בין שתי המשפחות – ששון וכדורי. בביקור אחר שם, ב־2002, שוחחתי עם אישה סינית מבוגרת שקנתה ירקות בחנות קטנה, ושאלתי אם היא זוכרת משהו מהתקופה שגרו כאן יהודים. היא הביטה בי ושאלה מיד: 'חזרתם לקחת את הרהיטים?'. באותו רגע החלטתי שמוכרחים לספר את הסיפור הזה. כולנו מכירים את 'כנר על הגג' ולמדנו על יהודי המזרח, אבל מי שמע על היהודים שהשפיעו מאוד בסין במשך כמעט שתי מאות?"
במחקר שלו הוא גילה שהסיפור התחיל עוד בבגדד. "בגלות בבל הקהילה היהודית התעשרה, נעשתה בעלת השפעה על השלטון, עד שהפכה פתאום לאשמה העיקרית במעשיו. ככה בערך מתנהלת כל ההיסטוריה היהודית בגולה. דוד ששון, יורש עסקיה של משפחה בגדדית עשירה, נרדף על ידי שליטי האימפריה העות'מאנית, ונדרש לשלם כופר עצום. זה היה ב־1829, הוא היה אז בן 37, ראש המשפחה, וכשהבין שמחפשים אותו נמלט לבומביי. שם הוא התחיל מחדש בעזרת כמה פנינים שמשרתיו תפרו לו בתוך בטנת גלימתו לפני צאתו לדרך. הבריטים בדיוק נכנסו אז להודו, ודוד ששון אמר לעצמו: אני לא הולך להילחם לצד ההודים המסכנים, אני הולך להצטרף לאימפריה. להיות חלק מהמנצחים. הוא הבין שאנגליה תהיה המעצמה השלטת בעשרות השנים הבאות, הימר עליה והצליח. כך הוא בנה מחדש כמעט מאפס את שושלת ששון העשירה".
חוש העסקים של ששון, אומר קאופמן, היה יוצא דופן: הוא לא רק הצליח לחזות את ההתפתחויות הגיאופוליטיות, אלא גם ניתח נכון את המציאות הטכנולוגית. "ששון שמע על שתי המצאות חדשות, ספינות הקיטור והטלגרף, ויצר תנאים שיעניקו לו יתרון על מתחריו. הוא הבין שיותר ספינות יגיעו עכשיו מאירופה, וקנה שטחי רציפים בנמל. את שמונת בניו הוא פיזר ברחבי תת־היבשת, וקו הטלגרף חיבר ביניהם ויצר יחידה עסקית אחת, חזקה ומעודכנת תמיד. הם דיברו בעברית־ערבית שדוד ששון הביא מבגדד, מעין שפת קוד שאיש לא הכיר מלבד בני המשפחה. זה סיפק להם את הסודיות החשובה כל כך בעולם העסקים התחרותי. באופן אבסורדי, גם האנטישמיות של האליטה הבריטית עזרה לבני משפחת ששון. הבריטים לא ראו בהם סוחרים לגיטימיים כמותם, הששונים נחשבו לאאוטסיידרים, וזה אילץ אותם להיות חדשניים יותר ולהפוך ליזמים".
מעבר לכך, דוד ששון התעקש שכל בניו ילמדו אנגלית והיסטוריה אנגלית, ושנשותיהם ידברו אנגלית ויכירו את התרבות הבריטית; הוא רצה שהמשפחה תהפוך לחלק מהאריסטוקרטיה של האימפריה הצומחת, ואחרי מאמצים מרובים הוא הצליח. "ילדי המשפחה נשלחו ללמוד באוניברסיטאות באנגליה, והששונים ערכו מסיבות ראוותניות שכל האצולה הגיעה אליהן. הם התיידדו עם משפחת רוטשילד ועם הנסיך מוויילס, והפכו למשפיעים מאוד".
"דוד ששון שמע על שתי המצאות חדשות, ספינות הקיטור והטלגרף. הוא הבין שיותר ספינות יגיעו עכשיו מאירופה, וקנה שטחי רציפים בנמל. את שמונת בניו הוא פיזר ברחבי תת־היבשת, וקו הטלגרף חיבר ביניהם. הם דיברו בעברית־ערבית מבגדד, שפה שאיש לא הכיר מלבד בני המשפחה"
את רוב הונם בשנים הראשונות, כך אתה מתאר בספר, הם עשו בסחר האופיום. דוד ששון ובניו הפכו את העם הסיני למכור לסמים. זה לא מוסרי במיוחד.
"אמת. אנחנו אוהבים להאמין שאנשי עסקים יהודים היו תמיד מוסריים יותר, רחומים יותר. אבל בפועל הם היו קודם כול אימפריאליסטים וקולוניאליסטים. אופיום היה אז אחד המוצרים הרווחיים ביותר, ובשלב מסוים 12 אחוזים מהאוכלוסייה הסינית היו מכורים לחומר הזה. נתון מטורף, בהתחשב בכך ש'מגפת משככי הכאבים' בארה"ב של היום פירושה התמכרות של 2־3 אחוזים מהאוכלוסייה. אבל משפחת ששון התנהגה אז כמו כל חברה בריטית או אמריקנית. האופיום והסחר בו היו חוקיים כמו הסחר באלכוהול ובסיגריות בימינו. הם לא היו תמימים, הם ידעו כמה האופיום מסוכן ומעולם לא השתמשו בו בעצמם. כשתפסו עובדים שלהם משתמשים באופיום, הם הענישו אותם. אבל הם גם נלחמו בהגבלת הסחר באופיום, עד שהוא נאסר סופית באנגליה, וזה קרה רק ב־1913. אני לא מסתכל על הסחר הזה כפשע יהודי, אלא כפשע של הקפיטליזם והאימפריאליזם".
ב־1839 פרצה מלחמת האופיום הראשונה, על רקע סירובם של הסינים להכניס את האופיום לארצם. אחרי שלוש שנים היא הסתיימה בניצחון בריטי מובהק, וכך משפחת ששון הגיעה לשנגחאי הכבושה. "העיר הזאת תמיד הייתה צומת מסחרי חשוב, בגלל המיקום שלה", מסביר קאופמן. "אחרי שהמפלה במלחמת האופיום אילצה את הסינים לפתוח את עריהם לסחר, שנגחאי הפכה למוקד המסחר הראשי".
סיוע חירום
כשגדלו עסקיה של משפחת ששון בשנגחאי, חיפשה החברה עובדים שאפשר לסמוך עליהם. "לדוד היה רעיון: לעודד משפחות יהודיות מבגדד לשלוח את ילדיהן, בני נוער בדרך כלל, לעבוד אצלו", מספר קאופמן. "הוא הבטיח להוריהם שהילדים יקבלו השכלה מקצועית כרואי חשבון או אנשי עסקים, והבטיח גם להקים בתי חולים ובתי קברות יהודיים".
כאן נכנסת לתמונה המשפחה הבגדדית היהודית השנייה ששינתה את סין, משפחת כדורי. אלי כדורי בן ה־15 הגיע מבגדד לבומביי ב־1880, ואחרי תקופת הכשרה קצרה יצא לשנגחאי כדי לעבוד עבור משפחת ששון. שלוש שנים אחר כך הוא נפרד מהחברה, ועם 500 דולר בכיסו הגיע להונג־קונג. יחד עם שני סוחרים אחרים הקים כדורי חברת ברוקרים, וכאן החלה נסיקתו הכלכלית. "רכישת מניות בחברת החשמל הסינית הפכה את משפחת כדורי לעשירה מאוד. בשלב מסוים – לקראת שנות החמישים – היא אף עקפה את משפחת ששון", אומר קאופמן. "אבל בל נקדים את המאוחר. במשך כמה עשורים, עד תחילת שנות השלושים של המאה ה־20, הששונים היו בצמרת, והתייחסו למשפחת כדורי כבעלת מעמד נמוך יותר. ויקטור ששון, נינו של דוד ששון, מעולם לא הזמין את בני כדורי למסיבות שלו בשנגחאי. משפחת ששון הייתה אז המשפחה השישית בעושרה בעולם, ומשפחת כדורי הייתה קצת מתחת לרדאר".
עד שמלחמת העולם השנייה והשואה הביאו לשיתוף פעולה בין שתי המשפחות.
"כשהתחילו להתברר ממדי הזוועה באירופה, אלי כדורי הלך לפנטהאוז המפואר של ויקטור ששון במלון שהקים, ואמר לו שזהו משבר קיומי. כדורי היה אז קרוב הרבה יותר ליהדות שלו, ובהחלט היה דתי יותר מוויקטור ששון. ששון נענה לקריאתו, ויחד הם היו אחראים לאחד מהניסים הגדולים והלא־מוכרים של מלחמת העולם השנייה – הצלתם של כ־18 אלף פליטים יהודים. הללו הגיעו לשנגחאי וחיו שם בחסותן של שתי המשפחות עד תום המלחמה, בלי שאיש יפגע בהם".
היפנים, בעלי בריתם של הנאצים, שלטו בחלק משנגחאי כבר ב־1938. איך כדורי וששון הצליחו להציל כל כך הרבה יהודים?
"בשביל זה צריך לחזור שוב לאחור. בתחילת המאה ה־20 היפנים שלחו את שר האוצר שלהם ללונדון כדי לגייס כסף למלחמה מול רוסיה – שפרצה לבסוף ב־1904, והסתיימה בניצחון יפני מוחץ. בלונדון פגש השר היפני את ג'ייקוב שיף, יהודי־אמריקני עשיר שכמו רבים אחרים היה מודאג מהתנהלות הצאר ומהפוגרומים ברוסיה. הוא סייע לגייס מיליארד דולר בזמן קצר למימון הצי היפני, והיפנים החלו להאמין שהיהודים שולטים בכלכלה המערבית. אבל היחס שלהם ליהודים היה שונה מהאידיאולוגיה הנאצית. הם חששו מהיהודים, אבל גם האמינו שאם יהיו בצד שלהם, זה עשוי להועיל ליפן.
"כשהפליטים היהודים החלו לזרום לשנגחאי, הגרמנים לחצו על היפנים לטפל ב'בעיה היהודית'. היפנים מינו על הנושא את קפטן קורשיגה אינוזוקה, קצין צי שהיה אנטישמי בסגנון יפני. הוא כתב למפקדיו שהיהודים הם כמו דג הפוגו, שאם חותכים אותו בדרך הנכונה הוא מעדן מלכים, אבל אם חותכים בדרך הלא נכונה הרעל שלו יהרוג את הסועד. ויקטור ששון ידע איך אינוזוקה חושב, וניהל מולו משחק הונאה מושלם. הוא נפגש איתו במקומות הכי יקרים בעיר, העתיר עליו מתנות והבטחות אישיות ולאומיות, והקצין היפני הוקסם. במקביל ששון טס לדרום אמריקה כדי לנסות לקנות אדמות שהפליטים יוכלו להתיישב בהן אחרי המלחמה.
"אחרי המתקפה על פרל הרבור, בדצמבר 1941, היפנים כבשו לגמרי את שנגחאי. הנאצים דרשו מהם להיפטר מהיהודים, והציעו תוכנית: בראש השנה, כשכל היהודים יהיו בבתי הכנסת, תאספו אותם, תצעידו אותם לנמל, תעלו אותם על אוניות שייגררו אל הים הפתוח, ושם הם יוטבעו. היפנים הזדעזעו מהתוכנית השטנית, והצליחו להגיע לפשרה – העברת היהודים לגטו. ברקע עמדה המחשבה היפנית שכדאי לשמור את היהודים בצד שלהם. הגטו לא היה נעים, אבל לא היה דומה לגטאות המוות באירופה. כמעט כל היהודים שם שרדו במלחמה ואז היגרו לארץ ישראל, לארה"ב, לאוסטרליה ולעוד כמה מדינות בעולם".
להתחבר הצד הנשי
קאופמן מתייחס בספרו בהרחבה גם לנשים במשפחות ששון וכדורי. הגברים היו בדרך כלל אלה שהובילו את החברות המשפחתיות, אך גם הנשים מילאו תפקיד חשוב בבניית האימפריות הכלכליות. "הסיפורים שלהן חשובים בעיניי", הוא אומר. "בתקופה ההיא נשים לא כותבות ספרים, לא מקימות חברות, לא הופכות לגנרלים או לרבנים, ולכן ההיסטוריה שלהן בדרך כלל הולכת לאיבוד.
"לדוד ששון היו כאמור שמונה בנים, וכולם רצו לעבור ללונדון, שהייתה מקום שהרבה יותר נחמד לחיות בו. שם הם היו יכולים לבזבז את הכסף שלהם וליהנות מהחיים. בן אחד בלבד, סלימאן, נותר במזרח לנהל את העסק. כשהוא מת באופן בלתי צפוי ב־1894, בנו הבכור דוד היה רק בן 13. רעייתו של סלימאן, פלורה, לקחה על עצמה את ניהול החברה עד שדוד יגדל ויוכל ליטול לידיו את המושכות.
"בעקבות לחצי הגרמנים, היפנים מינו את קפטן קורשיגה אינוזוקה, קצין צי אנטישמי, לטפל ב'בעיה היהודית'. הוא כתב למפקדיו שהיהודים הם כמו דג הפוגו, שאם חותכים אותו בדרך הנכונה הוא מעדן מלכים, אבל אם חותכים בדרך הלא נכונה, הרעל שלו יהרוג את הסועד"
"על הנשים בהודו נאסר אז לשמש בתפקידי ניהול, ופלורה בעצם תזמרה הכול מהבית. היא התגלתה כאשת עסקים ממולחת ומוצלחת, והובילה את החברה לשיאים חדשים. כשמגפה פרצה בבומביי והעובדים במפעלי ששון סירבו ללכת לעבודה מחשש שיחלו, היא הביאה רופאים מאירופה שימצאו חיסון ואף התחסנה ראשונה, בפומבי. העובדים ראו את הדוגמה האישית שנתנה, חזרו לעבודה, והעסק ניצל.
"זה גם היה הרקע להפיכת החברה ממשפחתית לציבורית והנפקתה בבורסה של לונדון. האחים באנגליה ראו את פלורה מתחזקת, וחששו שלא יוכלו לשלוט בה. לכן הם עשו מעין הפיכה, יצרו את חברת המניות והשאירו את פלורה בחוץ. היא נפטרה ב־1936, ובשנותיה האחרונות הייתה פילנתרופית ותומכת נלהבת של מיזמים ציוניים ודתיים רבים. בניגוד לאגף הלונדוני של משפחת ששון, היא והמשפחה הגרעינית סביבה נותרו קרובים מאוד ליהדות. סיפרו שלכל מקום בעולם שנסעה אליו, היא הביאה איתה שוחט כדי שיהיה לה בשר כשר".
גם למשפחת כדורי יש אישה מפורסמת משלה, מספר קאופמן, אבל חייה הסתיימו באורח טרגי. "לורה כדורי הייתה אשתו של אלי. הם נפגשו בלונדון, התחתנו, ולפי המקובל אז היא הייתה אמורה להישאר באנגליה בעוד בעלה עושה עסקים במזרח וחוזר הביתה פעמיים בשנה. אבל לורה הודיעה שהיא נוסעת עם אלי באשר ילך. הם הפליגו יחד להונג־קונג, ושם נולדו להם שלושה ילדים, שאחד מהם נפטר בלידתו. בשבילי, בתור חוקר, היא עשתה דבר גדול: ניהלה יומן. במשך כ־15 שנה לורה דיווחה בפירוט על נסיעותיה בסין ועל מה שרואות עיניה ברחובות בזמן שבעלה עושה עסקים.
"לורה ראתה את העוני הקשה, והגיעה למסקנה שהבעיה המרכזית היא שנשים לא מתחנכות. זה היה רעיון מהפכני מאוד באותם ימים. היא הקימה בסין רשת של בתי ספר לנשים, ועד היום בהרצאות בארה"ב באות אליי נשים מבוגרות ומספרות שהתחנכו באחד המוסדות האלה. אגב, בית הספר החקלאי כדורי ליד הר תבור, וגם תאומו הערבי בטולכרם, לא קשורים למפעלה החינוכי של לורה; הם נוסדו מכספי העיזבון של גיסה הערירי, אליס כדורי.
"ב־1920 פרצה שרפה בבית משפחת כדורי, ולורה הבחינה שהאומנת הסינית של ילדיה לא נמצאת איתם. היא הייתה בטוחה שהיא נותרה בבית הבוער, רצה לאש כדי לחלץ אותה, נחנקה מהעשן ומתה. האומנת, אגב, יצאה מדלת צדדית וניצלה. הסינים לא האמינו שאישה בריטית עשירה תעשה דבר כזה"
"בשלב מסוים עברה המשפחה לבית מידות בשנגחאי – 'ארמון הילדים' שביקרתי בו. ב־1920 פרצה שרפה בבית הגדול, ולורה נמלטה החוצה, אבל אז היא הבחינה שהאומנת הסינית של ילדיה לא נמצאת איתם. היא הייתה בטוחה שהאומנת נותרה בבית הבוער, ולכן רצה לאש כדי לחלץ אותה, וכך נחנקה מהעשן ומתה. האומנת, אגב, יצאה מדלת צדדית וניצלה. הסינים לא האמינו שאישה בריטית עשירה תעשה דבר כזה, ושמה עדיין נישא בפי תושבי שנגחאי בהערצה".
לפי הזהירות השכר
מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה הובילו למהפך במעמדן של שתי המשפחות. קרנה של משפחת ששון ירדה מאוד, כלכלית וחברתית, ואילו משפחת כדורי נותרה עשירה וחזקה מאוד עד היום – כאמור, המשפחה המערבית החזקה ביותר בסין. "הקומוניזם השתלט על סין ב־1949", מסביר קאופמן. "משפחת ששון ראתה בעצמה תמיד חלק מהאריסטוקרטיה הבריטית המערבית, וברגע שבניה התיישבו באנגליה, הם איבדו עניין בעסקים בסין, ודאי אחרי שהמדינה השתנתה כל כך. הם הפכו לאספני אמנות, פילנתרופים וכדומה. בני משפחת כדורי, מנגד, המשיכו להתמקד בעסקים, ובעיקר נשארו קרובים לסינים.
"שנית, דוד ששון, הפטריארך של משפחת ששון, היה יד הברזל ששמרה על המשפחה הגדולה – שמונה בנים וארבע בנות. ברגע שהוא מת, התפרקה המשפחה ובני ששון נפוצו לכל עבר. לאלי כדורי היו רק שני בנים, אז היה קל יותר לשמור על התא המשפחתי גם לאחר מותו. בני כדורי גם לא התקבלו באנגליה כמו בני משפחת ששון; הם נשארו אאוטסיידרים לאורך כל השנים, ובאופן מסוים זה שמר עליהם.
"הקומוניזם נפל על ויקטור ששון כרעם ביום בהיר. הוא לא היה קשוב לשינויים, והאימפריה שלו שילמה את המחיר. בני כדורי היו מודעים הרבה יותר להתפתחויות. הם התחילו בשלב מוקדם להוציא את הכסף שלהם משנגחאי להונג־קונג, ומרגע שהתחלף המשטר בסין, הם נזהרו מאוד לא למתוח ביקורת על הקומוניסטים. הם תמיד האמינו שיום אחד הסינים יזדקקו להם שוב. זה אכן קרה אחרי שלושים שנה, ב־1978, כשסין החלה להיפתח שוב למערב. בני כדורי הפכו לשותפים מלאים של סין בהפיכתה למעצמה הכלכלית שאנו רואים היום".
הדחייה שספג אלי כדורי מהבריטים גרמה למשפחה להיות ציונית יותר מאשר הששונים?
"זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לכך. כשפורסמה הצהרת בלפור, כדורי הסתובב בסין, נפגש עם מנהיגים סינים וניסה לגרום להם לתמוך בבית לאומי לעם היהודי. מובן שהדבר גם עזר לו עסקית, אבל הוא באמת היה ציוני. השוני בין המשפחות גם גרם לכך שרוב בני משפחת כדורי שמרו על קשר חזק עם הדת, לעומת בני משפחת ששון, שחלקם התבוללו. יש סניף של משפחת ששון שהגיע בסופו של דבר לירושלים, וכמה מהם אף שימשו כרבנים, אבל העשירים באמת נותרו באנגליה".
למשפחת כדורי יש קשר לשיפור יחסי ישראל־סין מאז ספטמבר 1980, כשסין לראשונה הכירה בלגיטימיות של ישראל?
"ב־1978 סין וארה"ב התקרבו וכוננו יחסים דיפלומטיים. הסינים נלחמו אז בווייטנאם, וב־1979 הם שיגרו שליח אל שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר כדי לשאול אותו: עכשיו כשאנחנו מתקרבים, האם ארה"ב יכולה לתת לנו נשק נגד טנקים שיכול להביס את הטנקים הסובייטיים של הווייטנאמים? קיסינג'ר השיב להם: תראו, אנחנו לא יכולים לעשות את זה כי טכנית אנחנו עדיין אויבים, אבל לישראלים יש ניסיון טוב בלחימה נגד טנקים סובייטיים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. כך נוצר הקשר בין סין לאיש העסקים שאול אייזנברג, שבצעירותו היה פליט בגטו שנגחאי. במשך עשרים השנים שלאחר מכן, מטוסים לא מסומנים המריאו מנתב"ג ונחתו בסין כשבתוכם נשק ישראלי.
"לגבי משפחת כדורי, בניה תמיד הקפידו לשמור על פרופיל נמוך בעניין הזה. מי שמדבר איתם ועם האנשים סביבם מבין שהם זהירים מאוד. הם עדיין זוכרים שהייתה להם שנגחאי ולפתע היא נעלמה. נכון שהם הצליחו לבנות את עצמם מחדש בהונג־קונג, אבל מאז הם נזהרים".
אתה כותב בספר שיש שתי דרכים בפני סין: הדרך של בייג'ינג והדרך של שנגחאי, כלומר, הגישה הלאומית־לאומנית לעומת הגישה הגלובלית. באיזו דרך סין תבחר, לדעתך?
"אני חושב שמה שראינו בכל מקום בשנים האחרונות – כולל בארה"ב, בישראל, בפולין, ברוסיה וגם בדרום אמריקה – הוא שהלאומיות נמצאת בעלייה. בסין, אני חושב שרוח שנגחאי חזקה מרוח בייג'ינג, אבל מצד שני למדנו שכאשר התקשורת מנסה לדחוף משהו, וכאשר ממשלות משתמשות במדיה בעוצמה רבה, אנשים יכולים לשנות את דעתם. אני מלמד עכשיו בבית ספר לעיתונות באמריקה, ויש לנו הרבה סטודנטים סינים. באופן אישי הם לא אוהבים את הממשלה שלהם, הם לא אוהבים את מה שקורה שם, אבל מה הם יכולים לעשות? לא הרבה. לכן אני חושב שהלאומיות תהיה במגמת עלייה בעתיד הקרוב. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן היה רוצה לחזור להתנהלות שהייתה בעבר, אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו.
"אני מוצא קצת תקווה בכך שהספר שלי תורגם למנדרינית ועומד להתפרסם בסין, מה שמרמז לי שיש שם אנשים שרוצים להכיר היסטוריה מורכבת. אבל משפחת כדורי היא דוגמה טובה למתרחש בסין. הם נמצאים עכשיו בהונג־קונג, הם עשירים מאוד, חזקים מאוד, ובכל זאת נאלצו להסכים להרבה מהשינויים שבייג'ינג כופה, כולל על חברות ענק כמו אפל ואמזון. כולם מנסים להבין איך להתמודד עם סין בזמנים האלה. וכאמור, בטווח הקצר אני לא אופטימי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
