שוועת תושבי הצפון חרישית ביותר. הצרות הגדולות בדרום דרדרו אותם למדרון האחורי של הר הקשב הציבורי. מרוב ייאוש הם כמעט השתתקו. על כל עשרים ראיונות רדיו בנושא החטופים יש ריאיון אחד עם תושב אצבע הגליל שהיקב שלו עלה באש, או עם לולן בגליל המערבי שנאלץ לחרף נפשו כדי להאכיל את אפרוחיו. בין עשרה דיוני טלוויזיה סוערים בעניין רפיח – להיכנס או לא להיכנס – משתבץ בקושי דיון באופי התגובה הישראלית למעללי חיזבאללה, דיון סרק בדרך כלל. בצפון המצב תקוע כבר חצי שנה, כמו מחשב שאינו מגיב עוד להנחיות מקלדת או להקלקת עכבר. נסראללה יורה, צה"ל מגיב, או ההפך. ובינתיים, התושבים הגולים מבתיהם ממשיכים לשתוק.
זה לא בגלל הגאוגרפיה או אטימות הלב חלילה, זה בגלל חוסר האונים. בשנתה ה־76 נקלעה מדינת ישראל לאירוע לחימה קודר יותר מכל סיוטיה. כוחותינו מסוגלים להכות קשות בחיזבאללה, ובסופו של דבר לכפות על נסראללה הסדר שיאפשר את שיבת התושבים לבתיהם, אך המערכה תהיה כבדה וארוכה ותצריך תעצומות נפש אזרחיות ומשאבי תקציב אדירים. מלחמה כוללת בצפון עלולה להימשך שנתיים. לכן קבינט המלחמה וצה"ל השתדלו עד כה להימנע ממנה, ולהעדיף לחימה מבוקרת ככל האפשר, שמנציחה את מצב הנטישה חסר התקדים.
קריית־שמונה, מנרה, חניתה ושלומי לא ננטשו בעבר מעולם, לפחות לא באופן ממוסד. מטולה נעזבה לאחרונה ב־1920, כמעט שלושה עשורים לפני הקמת צה"ל. בשתי מלחמות לבנון של דורותינו נשארו האזרחים הישראלים בבתיהם או במקלטיהם. במטכ"ל חוששים כבר שנים לגורל תושבי הצפון במקרה של מתקפת פתע שיעית, אבל תסריט האימים השגור דיבר על יישוב אחד או שניים שייכבשו לשעות אחדות, לא על פינוי שנמשך חצי שנה וסיומו אינו נראה באופק. מערך הטילים והרקטות של האויב נחשב לכזה שמסוגל לגרום פגיעה קשה בעומק ישראל במשך שבוע אחד, שבועיים־שלושה לכל היותר; איש לא חזה שהוא יוכל להמיט על צה"ל התנזרות פסיכולוגית מתמרון קרקעי בצפון לאורך סתיו שלם וחורף שלם.
במלחמת ששת הימים הספיקו ארבעה ימי כתישה ארטילרית מכיוון סוריה כדי שהממשלה תחליט על כיבוש הגולן. בן־גוריון קבע פעם שדין תל־קציר כדין תל־אביב, ויורשו לוי אשכול מימש את הקביעה הזאת. ילדה בגדות יצאה ממקלט ולא היו בתים עוד במשק, אבל הילדה ישבה במקלט שבוע בקושי, וגדות עצמו לא נעזב. היום גדות הוא אחד מיישובי המקלט של מפוני גבול הצפון, אף שהוא עצמו סמוך למדי לקו החזית. בסך הכול פונו 42 יישובים, בין 60 ל־70 אלף תושבים. איש אינו יודע מתי יוכלו לחזור הביתה. רק מעטים התעקשו להישאר – אגב, ביישובים הערביים הרבה יותר מאשר ביהודיים.
בשלב מוקדם ביותר של האירוע מישהו הדביק ליישובים שננטשו את הכינוי "רצועת הביטחון החדשה". ישראלים בני שלושים־פלוס תפסו מיד את האירוניה, אך לצעירים יותר צריך אולי לספר: עד לפני כחצי יובל שנים החזיקה ישראל רצועת ביטחון בתוך לבנון, משני צידי הליטני. כ־10 אחוזים משטח לבנון נשלטו בידי צה"ל במשך קרוב לשני עשורים, כדי להבטיח את שלום יישובי הצפון. ישראל כבשה את האזור הזה ב־1982 במבצע שלום הגליל, המכונה גם מלחמת לבנון הראשונה. ממשלת מנחם בגין יצאה למלחמה בעקבות מעשי התגרות ממושכים של ארגוני טרור פלסטיניים שפעלו משטח לבנון. היקף הפיגועים משם היה טיפה בים לעומת מעללי חיזבאללה היום, אבל ישראל הייתה רגישה הרבה יותר. דווקא כשהייתה קטנה וחלשה יותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית, היא סירבה להכיל ירי טילים ורציחות בסדר גודל צנוע בהרבה מזה שהסכינה אליו בעידן החדש. גם מלחמות ברירה נתפסו כצורך קיומי, מתוך הבנה שבחירה בברירת המחדל תמיט עלינו מלחמת אין ברירה: האויב, ולא אנחנו, עלול לברור לעצמו עיתוי התקפי מתאים, כמו שקרה ב־6 באוקטובר 1973 וב־7 באוקטובר 2023.
ימי מלחמה: צה"ל נכנס, השמאל מוחה
// ביירות, 1982
השלב העצים של מלחמת לבנון הראשונה ארך כחודשיים וחצי, מתחילת יוני ועד אמצע אוגוסט. צה"ל השתלט בין השאר על צור, צידון וחצי ביירות, כולל נמל התעופה הבינלאומי שלה. הסכם סבוך שהושג בתיווך אמריקני אילץ את ערפאת וכ־15 אלף מאנשיו לעזוב את ביירות בדרך הים (לתוניס) והיבשה (לסוריה).
ב־11 באוגוסט 1982 התייצב בגין במכללה לביטחון לאומי ונשא הרצאה ארוכה על מלחמות ברירה ומלחמות אין ברירה, במאמץ להסביר למפקדים על מה ולמה נלחמים. סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל שמע מראש הממשלה סקירה היסטורית מקפת, שנפתחה בתיאור כניעת אירופה לגחמות היטלר בשנות השלושים, עברה דרך מבצע קדש שלנו ומלחמת ששת הימים – שתי מלחמות ברירה מובהקות על פי ההגדרה המילונית – והתנקזה אל אירועי 1982 שקדמו להחלטתו לפלוש ללבנון. בגין הזכיר את חללי הקטיושות במטולה ובקריית־שמונה, ותהה רטורית אם "צריך היה להשלים עם ההרג הזה של האזרחים, ללא קץ, ללא גבול?".
הוא הדגיש שגם פיגועים שסוכלו ברגע האחרון, הודות לתושיית מערכת הביטחון, נלקחו בחשבון החלטתו לצאת למלחמה, כאילו לא סוכלו. "הניו־יורק טיימס והוושינגטון פוסט", התמרמר באוזני הקצינים, "אינם מפרסמים שורה אחת אם אנחנו תופסים חוליה של שלושה מרצחים העוברים את נהר ירדן ומנסים להסתתר בכפרים ערביים כדי למחרת היום או הלילה לארוב לאוטובוס, להשתלט עליו ולרצוח את נוסעיו – זה לא כותבים". ואז הוסיף: "כל העמים חייבים לרשום לפניהם, מי שקם ומכריז שרצונו ושאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, אז העם היהודי חורץ את גורלו. עד כאן!"
נאום בגין, שפורסם במלואו בעיתונות, נועד לכבות גם את תבערת הפקפוקים האזרחיים בצדקת המלחמה, שעוד זכתה בימיה הראשונים לתמיכת בכירי האופוזיציה. יו"ר המערך שמעון פרס הצהיר אז ש"זו פעולה מובהקת של הגנה עצמית". יצחק רבין, חברו למפלגה, אף תמך בהטלת מצור על ביירות. אך עם עליית מספר החללים בצידנו, ובעקבות פרשת סברה ושתילה, המלחמה הצטיירה בהדרגה כגחמה בגיניסטית. שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן תוארו בעיתוני השמאל כדמויות אופל ששות אלי קרב. כשמח"ט השריון אלוף־משנה אלי גבע סירב לתקוף את מערב ביירות, אפילו עורך מעריב שמואל שניצר, איש המחנה הלאומי, התפעל עמוקות. הוא שיבח את אומץ ליבו, וגם הביע חמלה רבה לנוכח מר גורלם של אזרחי לבנון. הפובליציסט הצעיר אמנון אברמוביץ' פרסם אז בעיתון שיר דיכאוני ששמע מהחיילים: "רד אלינו אווירון / קח אותנו ללבנון / נילחם בשביל שרון / ונחזור בתוך ארון". בהפגנה שארגנו תנועת שלום עכשיו וחברי כנסת מהשמאל הציוני, כמו שולמית אלוני, נישאו שלטים שנכתב בהם בין השאר "שרון פושע מלחמה", "בגין רוצח" וגם "דיר יאסין".
אומדן החללים במלחמה ההיא, שהסתבכה בשלביה המתקדמים אך הסתיימה בתבוסת אש"ף, תלוי באופן שבו משרטטים למפרע את לוחות הזמנים שלה. עד יציאת ערפאת מביירות נפלו כ־250 לוחמי צה"ל. כעבור חודש יצא גם צה"ל מביירות, ואז הוכרז רשמית על סיום המלחמה. אבל אם מאמצים את התיאור של מלחמת לבנון הראשונה כמערכה בת 18 שנים, שהסתיימה רק עם נסיגת אחרון חיילי צה"ל משטח לבנון בשנת 2000, מניין החללים הוא 1,216. במשך שנים רבות נחשב הנתון הזה למחיר דמים בלתי נסבל, בזבוז חיים של טובי בנינו, עד שהגיע 7 באוקטובר 2023, וביום אחד נגבה מאיתנו מחיר זהה כמעט, עקב הקלת ראש מתמשכת במזימות האויב, התמכרות לשקט ודחיינות מלחמה.
קבוצת הורים שכולים פנתה בשנת 85' למשרד הביטחון ודרשה לשנות את הכיתוב על מצבות הבנים – "נפל בקרב בלבנון במבצע שלום הגליל". טענתם הייתה שהבנים נפלו במלחמה, לא במבצע שלום. הדברים עלו בקנה אחד עם אמירה רווחת בפי פוליטיקאים ובעלי טורים, שכפרו בצדקתו של המבצע וטענו ששמו הרשמי עושה שימוש ציני בתושבי הגליל. ראש וראשון בהם היה יוסי שריד, שיצא נגד המלחמה עוד כשמפלגתו דאז, המערך, תמכה בה. ערב מותו ב־2015 עדיין התעקש שריד על צדקתו בנושא הזה. במאמר שפרסם בהארץ קבע ש"שלום הגליל לא היה אלא מלחמת יו"ש, סגולה לאריכות ימי הכיבוש".
שריד, גאון תקשורת, ניצח על עיצוב דימויה של מלחמת שלום הגליל כשם נרדף למלחמות מיותרות, הרפתקת דמים נמהרת. מכאן ואילך כל ממשלה היססה ממושכות גם לפני יציאה למבצעים הכרחיים. אריאל שרון, שר הביטחון שהודח בעקבות המלחמה בלבנון ולימים נבחר לראש ממשלה, יצא ב־2002 למבצע חומת מגן רק בתום חודשים רבים של פיגועי טרור המוניים. אחרי הקטל הנורא בדולפינריום בתל־אביב (יוני 2001) הכריז שרון ש"גם איפוק זה כוח". טראומת השנאה כלפיו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה גרמה לו לעכב את המבצע ביו"ש עד למחרת הטבח במלון פארק. רק אז הוא השתכנע שהתקשורת והשמאל לא יאשימו אותו הפעם בהרפתקנות ובהקרבת חיי לוחמים לשווא.
תקופת הרצועה: צה"ל בולם, התקשורת מקוננת
// דרום לבנון, 1985 ← 24 במאי 2000
צה"ל נסוג מלבנון בשלבים. במלאת שלוש שנים בדיוק לפרוץ המלחמה, יוני 1985, התייצבו כוחותיו בשטח שזכה לכינוי "רצועת הביטחון". מטרתה המוצהרת הייתה הגנה על יישובי גבול הצפון של ישראל מפני חדירות מחבלים. הרצועה התבססה על מספר מוגבל של "מוצבים חודרים" ששימשו בסיסי יציאה לפעולות יזומות, חלקן עמוקות ונועזות. ואכן, במשך 15 שנות הפעילות השוטפת של לוחמי צה"ל וצד"ל בדרום לבנון לא נרשמה חדירה של חוליית מחבלים לשטחנו, למעט פעם אחת, בליל הגלשונים (1987). הרצועה אומנם לא מילאה את הבטחת בגין מ־1981 ש"יבוא יום ולא תהיה קטיושה בקריית־שמונה", מפני שטווח הקטיושות היה גדול מעובי הרצועה, אך היא הייתה רחבה דייה למניעת ירי טילי נ"ט לעבר בתים ובסיסי צבא בין מטולה לראש־הנקרה. לו נשארנו בה עד היום, לא היה מתעורר כעת צורך בפינוי יישובים לאורך גבול לבנון. תושבי הצפון לא חיו אז תחת אימה מתמדת של פלישת מחבלים לשטחנו, או מעל מנהרות התקפיות של האויב. חוליות הטרור הפלסטיניות והשיעיות נאלצו להסתפק בהטמנת מארבים לחיילינו בלבנון. מעת לעת פרסם דובר צה"ל הודעה מדאיבה על נפילת לוחמים ברצועת הביטחון או בפעילות יזומה של כוחותינו מצפון לה. בשנת 1997 נפלו כך 30 לוחמי צה"ל; ב־1998 – 23 חיילים; ב־1999 – 13.
"אנחנו יוצאים מלבנון כצבא בוטח בעוצמתו", נכתב בפקודת יום של הרמטכ"ל שאול מופז. ראש הממשלה ברק אמר: "אני רוצה לראות מי יעז כעת לירות על חיילינו או על היישובים. צה"ל פנוי להשיב מלחמה שערה"
התקשורת שידרה את הרושם שזהו תעריף שכול בלתי סביר בעליל. בכירות קול ישראל שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה פרסו חסות רדיופונית על ארגון קטן, ארבע אמהות, שפעילותיו טענו כי אין כל תוחלת בנוכחות הקבועה של חיילי צה"ל מעבר לגבול. בדבקיות שהן חילקו לנהגים בצמתים נכתב "לצאת בשלום מלבנון", "לבנון אסון" או "אין לנו בנים למלחמות מיותרות". הן הכעיסו מאוד את תת־אלוף ארז גרשטיין, המפקד הבכיר בשטח, וגרמו לו להכריז בטלוויזיה ש"התביעות לנסיגה חד־צדדית מהוות איום ישיר על חיי החיילים". נפילתו בדרום לבנון בפברואר 1999 האיצה את תהליכי ההכשרה הנפשית של החברה הישראלית ומנהיגיה לרעיון המנוסה מרצועת הביטחון. באופן מוזר תואר המהלך הזה במונחי אומץ.
מפקד בכיר אחר בצפון היה תת־אלוף אפי איתם, ייבדל לחיים ארוכים. בשנת 2020, במלאת שני עשורים לנסיגה ובעקבות שידור תוכניות טלוויזיה דוקומנטריות לכבודה, פרסם איתם במקור ראשון את לקחיו הנוגים. "לא הייתי מזמין את עצמי להתכתשות על זיכרונות העבר", כתב כאן במאמר "נתיב הבריחה" (28 במאי 2020). "אלמלא השפעתם העמוקה גם היום. תפיסות העולם שהביאו לבריחה הטרגית ההיא, הראשונה בתולדות צה"ל – פרי תיאוריה חדשנית שתמציתה 'נברח ונודיע שניצחנו' – מהדהדות גם היום בכל זירת לחימה של צה"ל, בתוצאותיו המבצעיות ובמרקם היחסים שבינו ובין החברה הישראלית. אני קובע כאן קטגורית, על סמך ניסיוני המבצעי בכל המערכות שהשתתפתי בהן, וכמפקדה של הגזרה הזאת – צה"ל היה יכול וצריך להמשיך להילחם באזור הביטחון. הוא היה עושה זאת בהצלחה הולכת וגוברת, ומביס את חיזבאללה עוד בהיותו הנבט שהצמיח את מה שמונח כרגע בגבולנו הצפוני והדרומי. אלמלא הביסה את מפקדיו של צה"ל תודעת אסון בלתי מוצדקת, היינו היום במקום אסטרטגי אחר".
ליל הנסיגה: צה"ל יוצא, הממשלה מזהירה
// דרום לבנון, 1985 ← 24 במאי 2000
במאמר ההוא, שהתפרסם כאמור לפני ארבע שנים אך כאילו נכתב עכשיו, שחזר איתם שיחה עם ראש הממשלה אהוד ברק, שיציאת לבנון הייתה הבטחת בחירות שלו ב־1999. "אמרתי לו את מה שהפך לנבואה שהתממשה: איננו יוצאים מלבנון, אנחנו מכניסים את לבנון לתוכנו". אבל ברק לא שעה לעצה, ו"נקישת השער הנטרק במטולה מאחורי צה"ל, הממהר לנטוש את צד"ל בעורמה מתחכמת, סימנה את השלמתה של נוסחה להבסת צה"ל והחברה הישראלית", כתב איתם. "בעזה וביו"ש ניתן האות להתחלת תגובת שרשרת, שרק שוטה לא יבחין בחוליות המקשרות אותה אל טרגדיית הבריחה מלבנון".
"אנחנו יוצאים מלבנון כצבא בוטח בעוצמתו", נכתב בפקודת יום של הרמטכ"ל שאול מופז, שפורסמה בין השאר בגיליון חגיגי של "במחנה" לרגל הנסיגה. ברק הבטיח בישיבת ממשלה מיוחדת ש"ירי מלבנון ייחשב מעתה להכרזת מלחמה שתחייב תגובה ראויה". בפגישה עם חיילי נח"ל ונ"מ בגבול הצפון הוסיף ברק: "אני רוצה לראות מי יעז כעת לירות על חיילינו או על היישובים. אנחנו נדע איך להגיב ומה לעשות. צה"ל פנוי להשיב מלחמה שערה ולהכות בכל גורם".
התקשורת הריעה. יאיר לפיד פרסם שיר שלום בטור הנקרא שלו במעריב:
אני מהדור של שמונים ושתיים
ואתמול אני מודה שהייתי מאושר
כשראיתי איך בג'יפ שעבר
שאגו בחורים שהטירוף הזה נגמר
ונכון שהעתיד תמיד מפחיד יותר מהעבר
אבל לפחות אפשר לומר למי שלא חזר
שאנחנו יותר מנסים ויותר מעיזים
כי סוף־סוף יצאנו מארץ הארזים.
בחיזבאללה לא התרשמו מהאיומים של ברק או מהשיר של לפיד. 133 יום בלבד אחרי הנסיגה הרגו המחבלים שלושה לוחמי הנדסה קרבית בהר דב – אגב, בגזרה שהייתה תחת פיקודו של המג"ד אהרון חליוה – וחטפו את גופותיהם. ישראל לא הגיבה.
"כך נפתח, הלכה למעשה, עידן ההכלה", קבעה לימים ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה. הדו"ח שלה תיאר "תחושה של רגיעה מדומה" ו"מציאות מבצעית שבמסגרתה חיזבאללה יושב על הגדר ומתרגל את כוחותינו". עוד נאמר בו ש"התפיסה האופרטיבית הפסיבית של הביטחון השוטף בגבול הלבנוני הייתה בעלת השלכות שליליות הן מבחינה מבצעית והן מבחינת התודעה שנוצרה בקרב מפקדים וחיילים. (…) פירושה המעשי (של ההכלה) היה ויתור על ריבונות ישראלית בגבול הצפון".
עידן ההכלה: ישראל מתאפקת, חיזבאללה חופר
// גבול הצפון 2000 ←2024
כמו ברק, גם יורשו אריאל שרון הסתפק בנשיכת שפתיים כשמחבלים חדרו ב־2004 לאזור מצובה והרגו חמישה אזרחים וחייל. הטיית החצבאני המחוצפת בשטח לבנון נענתה פה באפס מעשה. במרץ 2005 המליץ האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, בראשות אלוף עמוס גלעד, פרשן צבאי נחשק במילואים, "לשמור את האיפוק לאורך הגבול הצפוני ולהקרין נכונות להימנע, ככל הניתן, ממתן 'עילות' לחיזבאללה לייצר חוסר רגיעה בצפון". כמעט אחרי כל התגרות חיזבאללאית שנענתה באין־תגובה ישראלית, שיבחו פרשנים צבאיים את ההתנהלות "המדודה והשקולה" בצפון. פרוטוקול הכנסת בשנים ההן מתפקע מרוב מחמאות לאריאל שרון, ראש ממשלת ההבלגה וההכלה. "יש חשיבות עצומה לגילוי חוסן ועוצמה ואיפוק", התפעל למשל רן כהן ממרצ אחרי הרעשת קטיושות בנובמבר 2004. "אני מסיר את הכובע ומעריך מאוד את תגובת הממשלה וצה"ל… אתם מוכיחים שאיפוק ואורך רוח הם כוח. כך מפעילים באמת הרתעה".
בפברואר 2005 יצא הרמטכ"ל משה יעלון מלשכתו וחצה רגלית את כביש בגין בתל־אביב, שהפריד אז בין בסיס הקריה למערכת מקור ראשון. בשיחת הרקע שקיים איתנו שאלנו אותו בין השאר מדוע ישראל מתעלמת ממצבורי הקטיושות המשופרות שחיזבאללה אוגר בלבנון. המספר שננקב אז בתקשורת היה עשרת אלפים. יעלון השיב שהקטיושות יחלידו לפני שישראל תיאלץ לפעול בצפון. במקרה השיחה התקיימה יממה לפני פרסום ההחלטה להדיחו למעשה, ולהחליף אותו בדן חלוץ. כעבור שנה וחצי, ביולי 2006, גילה מחליפו שהקטיושות לא הספיקו להחליד. אהוד אולמרט, ראש הממשלה היחיד שיצא למלחמה יזומה בצפון מאז בגין ועד היום, לא הבליג על הרג חמישה חיילים ליד זרעית וחטיפת גופותיהם של שניים מהם. הדי־אן־איי הימני עדיין הפעיל אותו. שבועות אחדים אחרי שהכריז "נמאס לנו מקרבות ומניצחונות" בריאיון לעיתון גרמני, הוא ציווה על חיל האוויר לתקוף את מעוזי נסראללה בביירות.
בצה"ל הדביקו למבצע את השם "שינוי כיוון". לכאורה הוא אכן היה כזה, אבל בסופו של דבר לא כל כך. גם המערכה ההיא נתפסה בתוך זמן קצר כמלחמת ברירה נמהרת, במיוחד לאחר פתיחת השלב הקרקעי שלה. לא רק השמאל תקף אז את הממשלה, אלא גם הימין, שהיה עדיין פצוע נפשית מתוכנית ההתנתקות, שאולמרט וחלוץ מילאו בה תפקידים מרכזיים. דעת הקהל השלילית והביצועים המדכדכים של המטה הכללי במלחמה ההיא, שנה אחרי שהפליא לעשות בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון שומרון, הניעו את הממשלה לאמץ את החלטה 1701 של מועצת הביטחון. היא הרחיקה את חיזבאללה אל מעבר לליטני, והסיגה את צה"ל בחזרה לקו הכחול. "החלטה טובה", אמר עליה ראש הממשלה דאז, "חיזבאללה לא ימשיך להיות מדינה בתוך מדינה, וממשלת לבנון הופכת להיות הכתובת מול ממשלת ישראל".
הסכם הגז בתקופת לפיד־בנט העניק לביירות ראיה נוספת שישראל סחיטה ומשתוקקת לשקט. אפילו פיגוע מטען הצד בצומת מגידו במרץ 2023 נסלח לחיזבאללה. בספטמבר ביקש צה"ל מבכירי תקשורת לא לחולל מהומה סביב האוהל שחיזבאללה נטה בשטחנו בקיץ שעבר. "אירוע קטן", השיב שר הביטחון יואב גלנט בזלזול לח"כים מודאגים
זאת הייתה משאלת לב מופרכת. נסראללה אכן הופתע מהתגובה הכוחנית של אולמרט לתקיפה הרצחנית ליד זרעית, ואפילו הודה בכך בפה מלא. תיאוריית קורי העכביש שלו נסדקה. מלחמת האזרחים בסוריה הסיחה את דעתו למשך שנים אחדות והסיטה מזרחה את מאמציו הצבאיים. תקופה ארוכה של שקט ירדה על הצפון. קטיושות לא נפלו כמעט בקריית־שמונה ובנהריה. אבל כשמלחמת האזרחים בסוריה דעכה, ומלחמות האזרחים בישראל התלהטו, השתכנע נסראללה בהדרגה שההפתעה בתקופת אולמרט הייתה חד־פעמית, יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ישראל שבה להיות מדינה מורתעת ומכילה, שבה חיי חיילים נחשבים יותר מחיי אזרחים, וכל מלחמה היא מיותרת.
צה"ל לא העניש את מנהיג חיזבאללה כשהתברר שהוא חופר מנהרות (בתקופת אביגדור ליברמן כשר ביטחון). הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, סיפר לימים שהוא נדהם כשהתברר לו כי מעצבי דעת הקהל מזלזלים בעצם החומרה של האיום הזה. "מה שהכה בי, בעיקר לקראת סוף תפקידי, היה המבצע נגד המנהרות ההתקפיות בלבנון", כך אמר איזנקוט ביום עיון שהתקיים בסתיו 2021. "ארגון חיזבאללה וכוח קודס בנו במשך יותר מעשור יכולת התקפית לתוך שטח מדינת ישראל, בתוכנית הדגל העיקרית שלהם. כשהתחלנו את המבצע הזה וניסינו לשדר אותו לעם ישראל, פתאום הבנו שיש פה מאבק גדול מאוד על דעת הקהל. ראינו את העוצמה של הרשתות החברתיות ושל התקשורת הישראלית ושל המציאות הייחודית, הפוליטית, של המדינה. מול העובדות שניסינו להציג, שמדובר באירוע שהוכן במשך עשור ותוכנית מסוכנת ביותר, מצאנו תקשורת ששידרה דברים אחרים לגמרי, שהכול נעשה מטעמים פוליטיים".
במצב כזה, לא פלא שהדרג המדיני והצבאי בעידן נתניהו השלימו במשך עשור וחצי עם הצפצוף של חיזבאללה על החלטה 1701. בשלב מסוים אנשי הארגון לא טרחו עוד להתהלך מדרום לליטני בבגדים אזרחיים בלבד וללא נשק; הם שוטטו שם חמושים לאור יום, והקימו מגדלי תצפית במרחק נגיעה מהגדר. חיל האוויר הפציץ שיירות נשק בדרכן מאיראן ומסוריה ללבנון, אך נמנע כמעט כליל מפגיעה במתקנים לדיוק טילים בלבנון עצמה. ממשלות נתניהו ספגו בהכנעה תקריות חמורות כמו זו שבה נהרגו בהר דב רב־סרן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני מחטיבת גבעתי (2015), או ירי טילי נ"ט על בסיס אביבים (2019). הסכם הגז בתקופת לפיד־בנט העניק לביירות ראיה נוספת שישראל סחיטה ומשתוקקת לשקט. אפילו פיגוע מטען הצד בצומת מגידו במרץ 2023 נסלח לחיזבאללה. בספטמבר ביקש צה"ל מבכירים בתקשורת שלא יחוללו מהומה סביב האוהל שחיזבאללה נטה בשטחנו בקיץ. "אירוע קטן", השיב שר הביטחון יואב גלנט בזלזול לח"כים מודאגים בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
האוהל סולק בכוח רק לאחר שיחיא סנוואר גנב את ההצגה לנסראללה וביצע ביישובי עוטף עזה את התוכניות שעמיתו בביירות הועיד ליישובי הצפון. ההערכה הרווחת אומרת שזה היה נס. אילו נסראללה היה תוקף אותנו ראשון עם כוח רדואן שלו, מצבנו היה עגום הרבה יותר. חמאס הפתיע אותו, ועד שהתעשת היה קצת מאוחר. צה"ל גייס במהירות את אוגדות המילואים והציב כמה מהן בגליל. גם תעצומות ההקרבה של חיילינו בהדיפת מתקפת חמאס ובתמרון בעזה הרתיעו אותו.
בלית ברירה פעל חיזבאללה עד כה באופן המבצעי היחיד שנותר לו בעת הזו: מלחמת התשה. חיל האוויר ופיקוד הצפון מנצלים אותה כדי לדחוק אותו מקרבת הגבול, ולהקים בכך לתחייה בשלט־רחק את רצועת הביטחון המנוחה, זו שנמתחה פעם בשטח לבנון, לא בשטחנו. כשברחנו ממנה לפני 24 שנים הבטיחו לנו מנהיגינו שבמידת הצורך נדע כיצד להגיב, והנה מתברר שלא היה להם מושג. ספק אם ההנהגה הנוכחית שלנו יודעת, ובכל זאת מותר לקוות שלפחות לקח אחד נלמד: הכלה ונסיגה אינן תפיסת ביטחון, הן תבוסה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
