חולצה מכופתרת ומגוהצת המתינה במשך חודשים על קולב במכוניתו של יאיר שטבון. בבוקר שמחת תורה, כשהוקפץ מביתו לשירות מילואים, הוא לא העלה בדעתו איזו תקופה ממושכת תעבור עליו לפני שיפשוט את המדים. "אמרתי לעצמי, אני בקמפיין בחירות", מספר ראש העיר החדש של אריאל, "אולי אקפוץ חזרה לאיזה חוג בית כשיתאפשר, או שאגיע לפגישה". אבל החולצה החגיגית שבה הביתה כלעומת שיצאה, בלי שנלבשה ולו פעם אחת. כסגן מפקד (במילואים) של יחידת דובדבן, עברו על שטבון שבועות ארוכים של לחימה. רק כחודש לפני הבחירות לרשויות המקומיות, הוא חזר לאזרחות. "ואז הייתי צריך להקים הכול מחדש. כל המטה שלי היה מגויס. מנהל המטה הוא מג"ד בשריון, הרבה מחברי הרשימה הם קצינים. מצאנו את עצמנו בלי צוות".
ובמשך כל החודשים האלו עד ששוחררת, לא היית מעורב במירוץ של עצמך?
“אולי איזה פוסט פה ושם בפייסבוק. את רובם אפילו לא אני העליתי, כי בעזה לא הייתה לי קליטה".
בדיעבד, ההתגייסות למלחמה פגעה בקמפיין שלך, או דווקא סייעה לו?
"האמת היא שבשבועיים הראשונים למלחמה, הפוליטיקה הגעילה אותי פתאום. תחושה של – מה זה שייך עכשיו. הרי כל ההנהגה הציבורית, הכול נפל והתרסק לנו מול הפנים. היו לי אפילו מחשבות לפרוש מהקמפיין. דיברתי עם מספר שתיים ברשימה שלי, שירה דקל־כץ, שיתפתי אותה בהרהורים על כך שזה פשוט לא הנושא עכשיו. אבל מהר מאוד קיבלתי צי"ח שחידד לי", הוא משתמש במונח צבאי שמתאר התמקדות במטרה או במקום מסוים. "המירוץ קיבל תפנית ערכית. הבנו שצריך הנהגה אחרת, וזה מתחיל מההנהגה המקומית. צריך הנהגה מאחדת, וגם כזו שרוצה לנצח. לנצח בקרב, לנצח בכול, לא להיות בינונית. הנהגה שלא מסתירה דברים. לא אומרת 'נתעלם מזה עכשיו, נטפל אחר כך'. זה נכון גם למה שקורה בעזה, וגם למשל להשתלטות על שטחים פה ליד העיר. כשאתה מתעלם מבעיות כאלה, אתה מתעלם אחר כך גם מתחומים כמו חינוך ותרבות והגיל השלישי. המירוץ לראשות העיר אריאל התחדד לי כמשימה ערכית, לאומית, ציונית. זה עזר לי מאוד.
"אני מבין שעכשיו עובדים על עזה, בהמשך אולי תהיה לחימה בצפון, אבל אותי מטרידה השאלה אם יהודה ושומרון נמצאים בתוכנית העבודה. ותוכנית העבודה צריכה להיות לא רק מעצרים, לא רק פעולות כירורגיות. היא מצריכה חומת מגן. ראינו עכשיו מה יש בג'נין ובטולכרם, אי אפשר להתעלם מזה"
"עד כמה שזה יישמע כמו סתם אמירת סרק של פוליטיקאי, לי לא היה טבעי לרוץ לראשות העיר. אבא שלי אומנם היה חבר מועצת העיר נתניה ואחי יוני היה חבר כנסת, אבל אני איש חינוך. הייתי פה חבר במועצת העיר חמש שנים, קיבלתי אפשרות להיות סגן ראש עיר בשכר, והעברתי את זה למי שהיה במקום השני ברשימה שלי, כי אני מנהל בית ספר. החלטתי לרוץ לראשות העיר כמובן עוד לפני שבעה באוקטובר, אבל בהמשך הרגשתי שהמלחמה דייקה אותי, דייקה את הסיבה".
מה המשמעות של "ערכים" בהתמודדות על ראשות עיר? במה אריאל תהיה ערכית יותר, לשאיפתך?
"המשמעות היא לדבר בשפה אחרת. אני מרגיש שתפקיד ראש עיר באריאל הוא חשוב הרבה יותר מראשות עיריית נתניה למשל, העיר שבה גדלתי. מדובר אומנם ב־21 אלף תושבים, ואת יכולה לשאול בצדק – מה אתה עף על עצמך. אבל יש כאן חשיבות ערכית־ציונית של התיישבות בשומרון. זה ערך, כי אני כראש עירייה נותן את האוויר, או שואף לתת, לכל היישובים סביבי. ככל שאני יותר איכותי – בחינוך, בכלכלה, בתרבות, בפנאי – זה מעניק חיים ליישובים נוספים. כרגע אנחנו עוד לא שם, אבל זו השאיפה.
"מעבר לכך, אני היום מרגיש כ'עוטף גוש דן' במובן הכי אמיתי. אני מבין את האחריות הביטחונית שיש לי פה. כביש 5 זה קו ישר מפה עד גלילות. אנחנו שומרים שלא יהיו טנדרים שירוצו עליו", הוא מכוון כמובן לתמונות הקשות משבעה באוקטובר.
התפקיד שלך הוא אזרחי. איזו השפעה יש לך בנושא ההגנה על הציר?
“לפעמים אתה כראש עיר דוחף את הצבא, ויש לי כיתות הגמ"ר (הגנה מרחבית) שהן אומנם כפופות לצבא, ויש כיתות כוננות של העיר שאנחנו רוצים להרחיב אותן ולבנות כיתות כוננות שכונתיות, ולהביא להן ציוד ותרומות. בתקופת המלחמה כולם הבינו שלאזרחים צריכה להיות יכולת לתת את המענה הראשוני".
לקבל כבוד מדור הטיקטוק
בערב שמחת תורה, מספר שטבון, הוא עוד הסתובב בין בתי הכנסת בעיר, רוקד כל אחת משבע ההקפות במקום אחר. בבוקר תכנן להמשיך ולעבור ממניין למניין, "אבל ברגע שיצאתי מהבית, אחד השכנים צעק לי מהחלון לחזור פנימה, אמר שיורים. אני תמיד עם טלפון עליי כי יחידת המילואים שלנו מוקפצת הרבה פעמים, אנחנו כמו סדירים. דווקא באותו בוקר יצאתי בלעדיו, כי חששתי שהוא ייפול לי מהכיס בריקודים. נכנסתי חזרה הביתה, פתחתי את הטלפון, ודי מהר יצאתי לבסיס".
איך הצליח לכהן עד הקיץ האחרון כמנהל בית ספר, כשצה"ל קורא לו בתדירות גבוהה כל כך? שטבון מחייך ואומר שככה זה. "בשנה שעברה הייתי בהכתרת פורים של כיתה י"ב, ובאותו לילה השתתפתי במעצר באיזה מחנה פליטים או כפר, אני כבר לא זוכר איפה זה היה".
את שירות המילואים הארוך של מלחמת חרבות ברזל הוא התחיל באזור יהודה ושומרון. "הסדירים שלנו בדובדבן קפצו מיד לדרום, ואנחנו החלפנו אותם באיו"ש. כבר באותו לילה היינו במעצרים של אנשי חמאס בשלושה מקומות שונים. התחושה הייתה שעוד רגע הם עולים על היישובים ביהודה ושומרון כמו שאירע בדרום. לדובדבן אין גזרה; בנינו שלוש פלגות, וכל אחת קיבלה אזור אחר. ככה עבדנו בחודש וחצי הראשונים כל לילה כמעט".
וזה היה שונה מאשר בחודשים שקדמו למלחמה? צה"ל עבד אחרת?
“ברור. הפעילות הייתה עצימה מאוד. מבחינת הנתונים, מספר החמושים שאנחנו המילואימניקים חיסלנו בתקופה הזו, שווה לזה שהסדירים של דובדבן חיסלו בארבע או חמש השנים הקודמות. גם מספר העצורים לא פרופורציונלי למה שהיה קודם. אבל אומר זאת כך: אני חושב שאם תמיד הפעילות הייתה x, עכשיו עשינו x פלוס 20, אבל לא עברנו מ־x ל־y. לא השתנתה התפיסה".
איך נראה y?
"אני מבין שעכשיו עובדים על עזה, בהמשך אולי תהיה לחימה בצפון, אבל מה שמטריד אותי היא השאלה האם אזור יו"ש נמצא בתוכנית העבודה. ותוכנית העבודה צריכה להיות לא רק מעצרים, לא רק פעולות כירורגיות. היא מצריכה חומת מגן. ראינו עכשיו מה יש בג'נין ובטולכרם. ראינו את כמות המטענים וכלי הנשק. אי אפשר להתעלם מזה. התפקיד שלי עכשיו, כראש הרשות בבירת השומרון, הוא לוודא שיו"ש נמצא בתוכנית העבודה".
"יצאתי מחאן־יונס בתחושה ובידיעה שאנחנו מנצחים. אני זוכר שהגעתי בארבע לפנות בוקר למכונית שלי, שחנתה בחניון טנקים, וראיתי שאיזה צדיק שם לי פגזים של טנק מסביב לרכב, שלא ידרסו אותו. אני נכנס, מדליק רדיו, ושומע שאנחנו לא מנצחים. זו הייתה המנגינה של הדברים"
בהמשך עברה היחידה שלו לעזה, ושם, הוא מתאר, אופי הלחימה היה שונה מכל מה שהכירו. "באיו"ש 'פגשתי' הרבה יותר מחבלים: אתה יוצא לפעולה נקודתית מאוד, רואה את המבוקש בעיניים ומוציא אותו מהבית שלו בצורה מוסווית ושקטה. ופתאום בעזה אתה רואה את העוצמה של צה"ל. נכנסים עם טנקים, עם מסוקים ומזל"טים באוויר, עם ארטילריה. מטוס מפציץ לא רחוק ממך, לפעמים אפילו בטווח 200 מטר, וכל הבניין שאתה נמצא בו רועד. בהתחלה זו חוויה די מפחידה, אחר כך מתרגלים. הקושי הוא שאתה לא רואה כלום. יורים עליך נ"ט, חיילים נהרגים בקרבתך, ואין לך למי להגיב. בסופו של דבר אתה מבין מאיזה כיוון זה מגיע, מפעיל ארטילריה, מוריד את הבית. אבל ללוחם שמחפש את ההיתקלות, זה מתסכל. אתה נלחם בעזה מול אויב שהוא פחדן מאוד, מציץ לרגע ונעלם.
"באחד האירועים שלנו הייתי עם כוח של סדירים, פעלנו במקום מסוים ואז שמענו פיצוץ. היו לנו נפגעים, שלושה חיילים שלנו נהרגו, ולא ידענו איפה המחבל בכלל. רק מאוחר יותר הבנו שהייתה מנהרה והוא יצא ממנה. השמדנו אותה ואותו, אבל זה מתסכל מאוד. ומצד שני, אתה אומר – הגענו אל המנהרות שלהם ואל הבתים שלהם, ופירקנו הכול. אנחנו משלמים מחיר כבד, אבל זה מחיר שכל חייל שם מוכן לתת".
אתה מבוגר בדור שלם מהלוחמים הצעירים. איך התרשמת מרוח הלחימה שלהם?
"כמנהל בית ספר תמיד האמנתי בדור הזה. כשקראו להם דור הטיקטוק, אמרתי שאני מכיר אותם והם אחלה. והנה, עכשיו זה כבר נוק־אאוט. אתה רואה את אותו דור טיקטוק נלחם, מסתער, וגם יודע להתנהג. התייחסו אלינו יפה: 'בוא, אתה מבוגר, אתה תישן על המזרן'. מביאים לך איזו כרית שתהיה בזווית קצת יותר נוחה, כי אתה ישן עם כל הציוד עליך. ומכינים לך, ומבשלים. הם מדהימים. דור נפלא, דור שפרע את החוב.
"בכלל, אני חושב שכולם פרעו את החוב. זה נכון למילואימניקים ולסדירים, וגם במובן רחב יותר, העם שלנו פרע את החוב. עולה עכשיו השאלה אם תחושת היחד תישאר או לא, ואני חושב שהיא תישאר. מה שרואים בחוץ, זה לא אמיתי, זו שכבה דקה. העם במקום אחר. צריכים לפרוץ את התקשורת, צריכים לפרוץ את הפוליטיקה. הנה – פרצנו פה באריאל".
אחרי הביקורת הקלה שמתח על התנהלות הצבא ביו"ש, חשוב לו גם להגיד ש"עם ישראל מנצח, לא להתבלבל. יצאתי מחאן־יונס בתחושה ובידיעה שאנחנו מנצחים. אני זוכר שהגעתי בארבע לפנות בוקר למכונית שלי, שחנתה בחניון טנקים, וראיתי שאיזה צדיק שם לי פגזים של טנק מסביב לרכב, שלא ידרסו אותו. אני נכנס, מדליק רדיו, ושומע שאנחנו לא מנצחים. זו הייתה המנגינה של הדברים. אמרתי – הבנתי, תודה. סגרתי חדשות, פתחתי ספוטיפיי. כי אני יודע שאנחנו מנצחים".
אנחנו לא תחנת דלק
יאיר שטבון (41) נשוי למוריה – מנהלת מחקרים רפואיים שגדלה בקדומים – ואב לחמישה. באריאל הם גרים 12 שנה. בעבר ניהל שטבון את בית הספר אמי"ת אלירז בפתח־תקווה, ואז עבר לנהל את הישיבה התיכונית אמי"ת ברוכין. ב־2018, כאמור, נבחר לחבר מועצת העיר אריאל.
הלשכה שאליה נכנס יושבת באשקובית ישנה, מבנה יביל מאלו שאפיינו את ההתיישבות בשומרון אי אז לפני כחמישים שנה. אני מספרת לשטבון שישבתי כאן פעם עם רון נחמן ז"ל, ראש העיר המיתולוגי. אחרי שהצליח להביא לאריאל אוכלוסייה גדולה של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ביקש נחמן להתראיין למקור ראשון כדי להכריז על רצונו לקלוט בעיר גם אוכלוסייה דתית, ולשמור על צביון מגוון.
והנה כמה שנים אחר כך נבחר פה ראש עיר חובש כיפה, שאפילו הביס את אורן חזן, שגדל באריאל.
"לקמפיינרים של היריבים שלי הייתה בעיה. אני לא רוצה שזה יישמע כגאווה, אבל הם לא מצאו איפה אפשר ללכלך עליי, אז הם הלכו על הכיפה. זה כאב לי. אמרו שאני אסגור חנויות ואסגור כבישים, שאסגור את הבריכה בשבת. אלה דברים שלא הולכים לקרות, ואמרתי את זה לאורך כל הדרך. החילונים שמעו את זה, וגם הדתיים. הרשימה שלי הכילה אנשים מכל הגוונים בעיר. לא דיברתי שפה מגזרית, זה לא היה נוכח. אגב, 99 אחוזים מהציבור הדתי באריאל הם אנשים שבאו לפה כי הם רוצים לגור בעיר, ולא ביישוב הומוגני".
שבעה מועמדים התמודדו על ראשות העיר בסיבוב הראשון של הבחירות. "לאורך כל הקמפיין ניסינו לאחד כוחות כדי לגמור את זה בסיבוב אחד, לשדר אחדות ולא להלאות את העיר. היו המון פגישות, המון ניסיונות, וזה לא צלח. האגו שלנו היה גדול כנראה, כל אחד האמין שהוא זה שצריך להוביל. כך נגררנו לסיבוב שני (מול אורן חזן – הכ"ח), שבו הייתה הכרעה ברורה של 64 אחוז. ידעתי שאנחנו ננצח בסיבוב השני, אבל חששתי מתוצאה של 51־49, ולא רציתי לנצח ככה. בתוצאה הסופית הייתה אמירה ערכית של התושבים: יש דברים מסוימים שראינו בקמפיין, ואנחנו לא מוכנים שהם יהיו בעיר שלנו".
אילו דברים?
"שפה מסוימת, סגנון מסוים, תרבות מסוימת. ירידה למקום נמוך. סגנון של איומים, של הכפשות. ואנחנו לא מוכנים שזה יהיה פה".
היו רגעים לא נעימים במהלך ההתמודדות.
"כן. קמפיין זה אירוע שכל המשפחה עוברת. הקטן שלנו, שהגיע השנה לכיתה ט', קיבל מאיתנו טלפון וראיתי שהוא פתח חשבון פייסבוק, בגלל הקמפיין. דאגתי מכך שהילדים יראו את כל הלכלוכים, אבל התברר שיש להם חוסן יותר משחשבתי.
"היה דבר אחד שהצליח להכאיב לאשתי. בישיבת מועצה שהתקיימה בזמן שהייתי בחאן־יונס, היו מי שאמרו שהם יודעים ש'יאיר מתחזה והוא לא באמת נמצא בעזה'. ומוריה, שכל היום אומרת תהילים כדי שאחזור בשלום, לצד זה שהיא מחזיקה לבד את הבית ואת הקריירה שלה, נחשפה לדברים כאלו. כשחזרתי, אנשים אמרו לי 'תגיב להם', והשבתי שאני לא יורד למקום כזה. העליתי תמונה שלי שותה קפה בחאן־יונס, וזהו. בכל פעם שניסו להוריד אותנו לבוץ, מתוך מחשבה ששם אולי אפשר לנצח אותנו, אמרנו שאנחנו מרימים למעלה והצידה. מתרוממים ופונים אל מה שחשוב".
אפשר להישאר בזה? ב"למעלה"?
"זה עבד. אנשים חיפשו בבחירות האלה משהו אחר, במיוחד לאחר שהחלה המלחמה. ידעתי גם לנשוך כשצריך, אבל לא לרדת נמוך. זה לא".
נפגשת עם אורן חזן מאז הבחירות?
"בוודאי. שלחתי לו הודעה כבר ביום שאחרי. כשנגמר הקמפיין, מתחילים לעבוד. זה בדיוק מה שמצופה מהמנהיגות הציבורית שלנו. נגמר 'מי הצביע לי, מי לא הצביע לי', זה לא מעניין. מה שחשוב זה להתקדם".
לא רצת כ"מועמד הדתי", אבל נתמכת על ידי מפלגת הציונות הדתית.
"רצתי עם אותיות שלי ועם שם סיעה שלי, אבל הם עזרו לי מאוד. השר אופיר סופר הלך איתי ממש יד ביד. אני מכיר תודה למפלגה, אבל היא לא מנהלת אותי ואני לא מחויב לה. הם מעולם לא הכתיבו לי חזון או תכנים. אם היו מכתיבים, לא הייתי הולך איתם. קיבלתי תמיכה גם משרים אחרים, בהם חילי טרופר מהמחנה הממלכתי, ומחבר מפלגתו מיכאל ביטון".
אתה מדבר על בנייה באריאל, על התפתחות ועל הקמת שכונות חדשות, אבל כמה מזה בידיים שלך? ביו"ש הכול מורכב יותר מאשר במקומות אחרים.
"אני חושב שהסיפור הוא להתחיל לחשוב כמו עיר, לא כמו עיירה בשנות השמונים. שלא תביני לא נכון, העיר הזאת נמצאת בתנועה למעלה, אבל הקצב לא מספיק טוב. צריך לגדול פיזית וצריך גם לשנות תפיסה. לא יכול להיות למשל שילדי חינוך מיוחד יצטרכו לצאת מהעיר כדי לקבל מענה.
"אנחנו מתכוונים להגדיר גם שטח לתעשייה עתירת ידע באזור התעשייה שסמוך לאריאל, כך שמי שרוצה היי־טק יוכל לעבוד קרוב, ולא יצטרך להיתקע בפקקים. או קחי את הנושא של תרבות ופנאי: היום זו עיר שבתשע בערב נרדמת. ודווקא יש לנו אזור תעשייה מדהים, שיכול להיות הפלורנטין של אריאל. יש לנו מדרחוב שנראה כרגע כמו בשנות השבעים, ויכול להיראות כמו פריז. יש פה פוטנציאל תיירותי עצום. עתיקות, פארק מנהיגות הכי טוב בארץ. אנחנו לא נישאר רק תחנה לתדלוק ושירותים בדרך ליקב בוטיק או לאתר בשילה. אני רוצה שיבואו אלינו. יש לנו אוניברסיטה שצריך לשתף איתה פעולה. זה דבר שמביא חינוך טוב לעיר וגם ממלא את הברים שלה, וכך הם לא יקרסו שנה אחרי שהם נפתחים. צריך להשאיר פה את בוגרי האוניברסיטה, שימשיכו לגור באריאל. בדיוק ישבתי עם אגודת הסטודנטים על מיזם לכרטיס סטודנט שמקנה הנחות בשלל תחומים בעיר. זה לא שאני רוצה להיות תל־אביב, ממש לא. יש משהו מיוחד בעיר אריאל, בקהילתיות שלה ובגודל. אבל אנחנו נגדל ל־30 אלף נפש, ויש תוכנית אב ל־100 אלף. זה יכול לקרות תוך עשרים שנה".
"הקמפיינרים של היריבים שלי לא מצאו איפה אפשר ללכלך עליי, אז הם הלכו על הכיפה. זה כאב לי. אמרו שאני אסגור חנויות ואסגור כבישים, שאסגור את הבריכה בשבת. אלה דברים שלא הולכים לקרות, ואמרתי את זה לאורך כל הדרך. הציבור הדתי באריאל אלה אנשים שבאו לפה כי הם רוצים לגור בעיר, ולא ביישוב"
אחד הנושאים הדחופים על סדר יומו כעת הוא העסקת פועלים פלסטינים בתחומי אריאל. "אני מבין את הקושי של בעלי עסקים שאין להם עובדים, ואני רואה את הבנייה שתקועה. אבל החוויה הקשה שעברנו כמדינה בשבעה באוקטובר, הביאה להבנה שאי אפשר להמשיך את מה שהיה. במקומות שבהם אין חיכוך עם תושבים, קרי אתרי בנייה שאני יכול לבודד אותם ולהחמיר בהם את האבטחה, אני מייצר מהלך של החזרת העובדים הפלסטינים. במקומות אחרים אני כרגע לא מאפשר. הרבה כעסו עליי, ואני יודע שאני מקשה על משפצים ואחרים. אני אעשה את כל המאמצים כדי להביא פועלים מהודו ומסין, מהלך שכבר התחלנו עם חברות הבנייה".
החווה כקו הגנה
השיחה מתגלגלת אל האתגרים הביטחוניים של העיר, ואל הצורך בשמירה על השטחים סביבה לטובת בניית שכונות העתיד. שטבון מספר בהקשר זה שהוא מלווה באופן אישי כבר שנים את "חוות נוף אבי" הסמוכה. "הם חברים טובים שלי. עזרתי בכל מיני דרכים, החל מלשמור שם בעצמי ועד לערוך שם את האירועים של מורי בית הספר שלי, כדי לחזק את המקום. לדעתי, ההנהגה הקודמת של העיר לא ראתה את החשיבות של החווה. היא יושבת בתוך 'קו כחול' (תחום התב"ע – הכ"ח) של אריאל, וזה מה שמאפשר עכשיו לעיר לגדול. המשימה שלי היא לחבק אותם".
אז אריאל לוקחת פה תפנית יותר "מתנחלית"?
"אריאל נמצאת בשומרון, יש לה אחריות ציונית, אבל באותה נשימה אגיד שההצלחה של העיר אריאל מתבטאת בין השאר בעובדה שהרבה מתושביה לא מרגישים מתנחלים. זה מתחיל בכביש 5, שלא עובר דרך שום כפר, וממשיך במרקם של האוכלוסייה – יש חילונים, מסורתיים, דתיים, הרבה עולים מברית המועצות לשעבר. אריאל חוותה אירועים ביטחוניים, אבל הם התרחשו יותר מסביב לה, לא בפנים. בתוך העיר יש תחושת ביטחון טובה, וצריך לשמר את זה. גם את ההטרוגניות צריך לשמר. זה הייחוד שלנו בנוף היישובים שסביבנו".
"יש לנו אזור תעשייה מדהים, שיכול להיות הפלורנטין של אריאל. יש לנו מדרחוב שנראה כמו בשנות השבעים, ויכול להיראות כמו פריז. יש פה פוטנציאל תיירותי עצום. עתיקות, פארק מנהיגות. אנחנו לא נישאר רק תחנה לתדלוק ושירותים בדרך ליקב בוטיק"
יש אוכלוסייה חרדית באריאל?
"כמעט שלא. יש הרבה מסורתיים ודתיים־לאומיים. האמת היא שקשה לי עם ההגדרות האלה. כששואלים אותי מה אני, אני תמיד אומר שאני מסורתי – כלומר על הרצף של שמירת המסורת. אני מודה שיש לי הרבה כאב על הציבור הדתי־לאומי".
על מה?
"נושאים כמו סינון בבתי הספר. מה שקורה אצלנו בישיבות התיכוניות ובאולפנות, זה פשע. יצאתי נגד זה לפני שבע שנים בכתבה ב'מקור ראשון', וחטפתי מהחמ"ד. וגם, אני חושב שאנחנו לא יודעים לדבר את השפה המסורתית, בהגדרה של 'מסורתי' כפי שהיא נתפסת בציבור הכללי. ממשיכים לדבר שפה אליטיסטית מדי. ודבר שלישי, כמי ששייך לציבור ספרדי, אני חושב שעדיין לא מכילים את הציבור הזה ואת הפריפריה, לא נותנים להם חיבוק אמיתי. זה נשמע כמו אמירות של פעם, אבל גם היום אין הכלה מלאה".
שבמגזרים אחרים היא קיימת יותר?
"בציבור החרדי ברור שלא, בציבור החילוני פשוט שכן".
מה עמדתך בנוגע לחוק הגיוס?
"האמת היא שבנושא הזה זזתי קצת אחרי המלחמה. אני מצפה מהציבור החרדי להכיר בערך של השירות הצבאי, כמו שאני מצפה מהצד השני להכיר בערך של לומדי התורה. פרקטית, אני חושב שהגענו לנקודת מפנה שבה צריך להגיד בצורה ברורה: מי שלא מתגייס, לא יקבל אותן הטבות כמו מי שכן מתגייס. לפני המלחמה לא הייתי אומר את זה, נזהרתי מאוד, אבל עכשיו כן. מי שנושא בנטל, מגיע לו הרבה יותר".
פוליטיקה ארצית זה משהו שמעניין אותך?
"אני עכשיו כל כולי פה באריאל, ולא לקדנציה אחת. ראש עיר שבא לקדנציה אחת, לא יכול לייצר מהלכים. אני כבר מבין שלגבי חלק מהתוכניות שאני חולם, רק בעוד חמש שנים אקבל היתרי בנייה. לדעתי, שתי קדנציות זו תקופה שאפשר לייצר בה תהליך אמיתי. כמובן, זה תלוי בשאלה אם הציבור יבחר בנו שוב.
"נכון שיש לי הרבה חיבורים בפוליטיקה הארצית. ראש עיר חייב להיות מחובר לשם, כדי שהעיר שלו תצליח. זה משהו שמשרת את אריאל. אבל לא בשביל לבנות את השלב הבא שלי, ממש לא. תמיד השתדלתי להתמקד בתפקיד שאני ממלא בזמן נתון. חשוב להציב יעדים, אבל אם אתה כל הזמן בדבר הבא, אתה לא נמצא בכאן ועכשיו. ואני כאן ועכשיו – הכי שמח בעולם על הזכות שנפלה בחלקי. זו שליחות גדולה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
